אור ברסלב

שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב

שאלה עה

שאלה עד

נדרשתי לאשר שאלוני במעשה שהיה שראובן שמעון היו שכני' והיו דרים בבתי' של תוגר אח' וכל אח' מהם היה פורע השכירו' מהבתי' שלו לחוג' והקול נשמע במדינ' שכל אח' מהם היה לו חזק הבתי' שהי' דר בהם ואח' קצת שני' יצא ראובן מהבתי' שהי' דר בה' וכתבו לו ראובן ובן לשמעון שט' איך מעול' לא היה לו חזק' באות' הבתי' רק ששמעון לקח הבתי כל' מהתוג' והחזק' הית' שלו כפי ההסכמות הנהוגות במדינה ולפי שהי' אהובו רצה להיטיב עמו שידור באות' הבתים ולא רצה להרויח עמו כמנהג בעלי החזקות רק שיפרע לתוגר וזאת ההטבה עשה עמו הזמן הקצוב ביניהם ואחר תשלום הזמן יצא מהבתים ונתן אותם לשמעון לפי שהיו שלו זה היה כללות דברי השטר ואחר קצת שנים נהרג ראובן בדרך שהיה הולך והותר האשתו על פי גוי מסיח לפי תומו ובאת לגבות כתובתה ולא מצאה בני חורין ורצתה לשלוח יד באותה החזקה שהיה דר בעלה כמה שנים והוחזק שהית' שלו לפי שהיה פורע לתוגר כמנהג בעלי החזקות וטוענת האלמנה שמה שכתב לה בעלה שהחזקה לא היתה שלו מעולם שקנוניא עשו ביניהם כדי שלא תוכל לגבות היא מהחזק' ושמעון טוען כי החזקה מעולם לא היתה של ראובן וע"ד טוען דאם האמינו רבנן לעד אחד או לגוי מסית לפי תומו משום עגונא אבל לא לגבות מנכסים משועבדים ועוד טוען דחזקות דילמא אין להם דין קרקע של היהודים רק שיש להם אותו הזכות באותו הקרקע מכח ההסכמות וכי היכי דאינה גובה ממטלטלין שמכר הבעל ואף על גב דכתיב בשטר הכתובה ושעבד נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלי משום תקנת השוק וכמו שכתב הר"אש בתשובות הכי נמי לא תגבה מהחזקה:

תשובה במה שטען שמעון דהחזק' וכו' איברא דנפל מחלוק' בין רבני שאלונ"קי הקדומים אם אותם החזקות יש להן דין קרקע ולא יוכל אפטרופא דיתמי למכרם בלי רשות בית דין או דילמ' דהוו כמטלטלי ויוכל האפטרו' למכרם בלא רשות בית דין ומכל מקום מסתברא דבאלו החזקות אפילו למאן דהוה סבירא להו דהוו כמטלע לי ויכול האפטרופוס למכרם בלא רשות ב"ד בנדון דידן לא הויא החזקה כמטלטלי שלח תגבה האלמנה מהחזקה לפי דטעמא דכתבו שלא תגבה האלמנה מהמטלטלין של הלקוחות הוי משום שלא ימצא אדם שירצה מטלטלין אם תגבה האלמנה מהם אבל בחזקות ודאי דלא אמרינן הכי כי היכי דלא אמרי' בקנין הקרקעות ועל מה שטוען שמעון דגוי מסיח לפי תומו משום עגונא האמינו רבנן כדי שתנשא אבל לא למגבי כתובת' מנכסים משועבדים אין בדבריו ממש שכבר כתב הר"שבא ז"ל בתשובת שאלה וזה לשונו ומנין אני אומר שהאומרת מת בעלי גובה אף מן הלקוחות מדמגבינן לה כתובה כלל שאם אתה אומר דוקא מבני חורין ולא מן הלקוחות הרי אתה חושש משום תקנ' לקוחות שמא לא מת אם כן כ"ש שיש לחוש שלא לפרע' מנכסים הבעל כי שמא לא מת שהנפרע שלא בפניו חמור מן הנפרע מן הלקוחות דשורת הדין נותן דאין גובין מן האדם שלא בפניו אלא מן התקנ' כדי שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים וכדברי רב אחא שר הבירה אינו גובה כלל ואילו מן הלקוחות הכל מודים שגובה וכיון שכן כל שאתה אומר שהאומר' מת בעלי נפרעת מן נכסי הבעל ואין חוששין שמא לא מת אפילו בבאה ליפרע מן הלקוחות כן ועוד דמדקתני במתני' נוטל כתובה סתם ולא אמרו מבני חורין לכאורה משמע שאפילו מן הלקוחו' עכ"ל ומסתברא דאין לחלק בין האומר' מת בעלי ובין הנשאת על פי עד אחד או על פי גוי מ"לת דאזיל בתר טעמא דאתמר במתניתין פרק האשה בית שמאי אומרים תנשא ותטול כתובתה ובית הלל אומרי' תנשא ולא תטול כתובתה אמרו להם בית שמאי התרתם את הערוה החמורה לא תתירו את הממון הקל אמרו להם בית הלל וכו' אמרו להם בית שמאי והלא מספר כתוב' נלמוד שכך כותב לה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי עד כאן וכיון דמספר כתובה נלמוד א"כ אין לחלק בין הנשאת על פיה ובין הנשאת על פי עד אחד או על פי גוי מ"לת איברא דכתב הנמקי יוסף בשם הרי"טבא וז"ל כתב הרי"טבא בשם רבו שאין מדר' כתוב' זה אלא לענין מנה ומאתים שהוא בכל הנשים מתקנת חכמים אבל לא לגבי תוספות וכ"ש לגבי נכסי צאן ברזל ואע"פ שאמרו בפרק אף על פי תנאי כתובה ככתובה דמי אין זה אלא לענין הדברים הנפרטים שם כדפיר' התם עד כאן ולפי זה נראה שנכסי צאן ברזל לא תגבה אותם ואפילו מבני חרי וכל שכן ממשעבדי וכן כתב ה"רן ז"ל פ"ב דכתובות וז"ל וכיון דמהמני ה אפילו לינשא לכתחלה הוא הדין דמהמני ליה ליטול כתובה שמספר כתוב' בלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב לכי ומיהו דוק' בעק' כתובה והכי מוכח בפרק הכותב ע"כ ובעל המשרים כתב וז"ל כשבא עד שמת בעלה או אמר' מת בעלי בכל מקום שמותר' לינשא נוטלת כתובתה וזה הדין פשוט ביבמות פרק האשה שלום ויש מי שכתב שגובה אפי' מן הלקוחות וכתב הרש"בא ז"ל שגוב' אפי' מן לקוחו' דוקא עקר כתובה אבל לא תוספות עכ"ל וכיון דכן הוא היה נר' נעבדינן כוותיהו דדוק' בכתוב 'דמנ מאתי' היא דמגבי' לה אבל לא בתוספ' וכדוניי' אבל לא נהגו בכך אלא נמשכו אח' הפוסקי' דלא חלקו בין מנה מאתן לתוספות ונדוניי' והמנהג הוא עיקר בכתובו' וכמו שכתב הרמ"בם וגם בטענה הג' שטען שהודה ראובן שהחזקה לא היתה שלו מעול' וכד מעיינן שפיר אשכחינן דאין בדבריו ממש והדין על האלמנה דכיון דהוחזקה זאת החזקה שהיתה של ראובן במה שהיה פורע הוא לתוגר ומתחל' כשהשכיר התוגר את הבתים מיד פרע ראובן את התוגר ומעולם לא נשמע ולח נודע ולא היה שום הוכחה דהיה לו לשמעון שום זכות בבתים שהיה דר בהם ראובן מילתא דפשיטא דיש לחוש דקנוניא עשו ביניהם דזה שמעון רצה לקנות אותם הבתים ומיהו מתיירא משעבוד הכתובה ולפיכך עשו זאת הקנוניא ביניהם ומאי שנא נדון דידן מההיא בפרק האשה שנתארמלה אפ' רב יהודה אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אילימא דקאמר לוה פשיטא לאו כל כמיניה אלא דקאמר מלוה תבוא עליו ברכה אמר אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחייב לאחרים וכדברי נתן דאמר ר' נתן מנין לנושא בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציא ן מזה ונותנין לזה וכו' והר"אש ז"ל כתב בתשובת שהלה וזה לשונו בשטר שנפל נחלקו ר' מאיר וחכמים בפרק קמא דמציעא ר' מאיר אומר אם אין בו האחריות נכסי' יחזיר שאין בית דין נפרעין מהם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר שבית דין נפרעין מהם וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר שבית דין נפרעין מהם ונחלקו בפירוש דבריהם רבי אלעזר ורבי יוחנן רבי יוחנן אמר מחלוקת בשחייב מודה רבי מאיר סבר שטר שאין בו אחריות ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חרי גבי ורבנן סברי ממשעבדי נמי גבי הילכך אף על גב דחייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ולקנוניא אבל אין חייב מודה דברי הכל לא יחזיר דחיישינן לפרעון ותניא כוותיה דרבי יוחנן והלכתא כוותיה דשטר שנפל אפילו חייב מודה אם אין לו נכסים ללוה חיישינן לקנוניא ע"כ והלכתא רווחת היא בכל הפוסקים דחיישינן לקנוניא ובנדון דידן כיון דהוחזק זאת החזקה לראובן והוא היה הראשון שנכנס באותם הבתים והיה פורע לתוגר במנהג בעלי החזקות החזקה בחזקתו היא עומדת ולאו כל כמיניה דראובן שיפקיע השעבוד מאשתו ולומר שלא היתה שלו אותה החזקה מעולם איברא דבמאי דאמרינן בתלמודא דטפי מתלת שנין לא מזדהר איניש בשטריה והחזיק ראובן בקרקע א' שלש שנים וכתב שטר שאותו הקרקע אינו אלא של האדון הראשון ודאי דמהימן להפקיע השעבוד מהכתובה משום דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וצריך לטעון אתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה וזה אינו טוען שמכרו לו אדרבה שמודה שאינה שלו אבל בנדון דידן מעולם לא היתה זאת החזקה של שמעון ולא משום אדם אלא ראובן היה הראשון שנכנס בה ופרע לתוג' כי זאת היא הראיה של בעלי החזקו' מחזיקי' בבתים של התוגרמים ופורעים להם השכירות ובזה נודע כי החזקה היא שלהם ולהיות הדברים ברורים בעיני והשואל הוא נחוץ לא אאריך ומילתא ברירא כדכתיבנא דהאלמנה תגבה כתובתה ונדונייתה ותו לא מידי:

נאם הצעיר יוסף ן' לב:

תוכן העניינים

שות מהרי בן לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה