שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה עג
היושב על כסא ההוראות למופת ולאות המאיר לארץ ולדרים מורנו הרב שיחיה יורנו איזה דרך ישכון אור על ענין ראובן ושמעון שנשתתפו יחד להיות בחברה להתעסק במשא ומתן באיזה סחורה שיזדמן להם והתנו ביניהם לחלק כל הריוח לחצאים איזה ריוח שירויחו בין מה שירויחו בחנות ובין מה שירויחו חוץ מהחנות בין הריוח שירויחו שניהם יחד ובין מה שירויח כל אחד לבדו וכמו כן ההפסד ויהי כי ארכו להם הימים בחברה ובאהבה רבה וראובן יושב בחנות ומתעסק במשא ומתן ויקר מקרה בלתי טהור והנה ישמעאל אחד לקראתו מחרף ומגדף אותו ומעליל עלילות דברים ובודה דברים מלבו והוליכו בערכאות של גוים והלכו עמו אוהביו לעזור ולהועיל ופיזרו עליו כמו מ"ב פרחי' להציל את ראובן מיד לוחציו ואחר כן הלכו אותם האהובים שפיזרו המעות אצל שמעון שהיו ביד מעות החברה באותה שעה וספרו לו המאורע ופרע להם ממעות החברה המ"ב פרחים שפיזרו על ראובן מרעהו ויהי לתקופת השנה וראובן ושמעון נתפרדו איש מעל אחיו נתפרד' החבילה והחברה אשר ביניהן ונטל כל א' חלקו ולא הזכירו אותם הפרחי' כלל ועקר והלכו איש לאהלו לשלו' אחר קצת ימים בא שמעון שותפו של ראובן הנזכר ותבע מראובן הנזכר אחד ועשרים פרחים וטוען ואומר כי אותם הפרחים שיפזרו בזמן העליל' לא היה ראוי שיפזרו אותם ממעות החברה שאינו מחוייב מן הדין לפרוע חצי אותם ההוצאה ומה שלא טען זה אז באותה שעה לפי שהיה טועה בדין כי חשב שהיה מחויי' מן הדין לפרוע חלק ההוצאה שפזרו להציל אותו מיד רעים קמים עליו אבל אחר כך דרש את הדין מאת לומד התורה ואמרו לו שאף על פי שהתנו ביניהם שיהיה ההפסד למחצה לא יובן רק על ההפסד אשר יקרה בסחורות אבל אם יעלילו עליו ויצטרך לפזר אינו מן התנאי ותובע מעותיו מראובן מצד הטענה הזאת ילמדנו רבינו איזה דרך ישכון אור תורה:
תשובה שובה איברא דלכאורה היה נראה כי הדין עם שמעון מההיא דכתב הרא"ש ז"ל בתשובת שאלה על ראובן ושמעון שהיו שותפין ונשבע ראובן ופדאו שמעון מן האמצע ואחר כך נמשכ' שותפותן ולא היו מקפידין זה על זה וכו' והשיבה אשת ראובן על זה לאלמנת שמעון בעליך פדאו מן האמצעי וישב אח"כ כמה שנים ולא תבעו עוד שבאותו הדרך שנשבה בסחורת השותפות היה הולך ונאנס לכן ראוי ליפרע דמי הפדיון מן האמצע ועוד אפשר שבעליך מחל והשיב יראה לי כדברי אלמנת שמעון כי לא נתחייב שמעון בפדיון ראובן וכו' ושותף אינו מחוייב באחריות חבירו דשותפין הם שומרי שכר לזה בעסק המעות אבל בשמירת גופו כל אחד שמירת גופו עליו הוא ואינו מחוייב בשמירת חבירו ואפי' בשואל דהשואל ממון חייב באונסין השואל גוף חבירו לעשות לו מלאכתו אינו חייב באונס גופו אם נשב' או נשבר רגלו במלאכתו ע"כ אמנם כי דייקינן במה שכתב הרא"ש בסוף דבריו שכתב וזה לשונו ואף על פי שלח תבע שמעון כל ימי חייו בשביל זה לא מחל כי אם רצה להמתין עד שעת חלוקה עד כאן יראה דכיון דאלו השותפין חלקו השותפות ועבר שנה ולא תבע ראובן כלום משמעון אין לה מחילה גדולה מזאת ואיברא דמדברי הרא"ש כך נראה בהדיא מכל מקום יש לדקדק בדבריו טובא דאמאי לח טענינן להו ליתמי דהאי דשתק אבוהון הוה משום דטעה בדין וחשב שהשותפו' היו שומרי שכר זה לזה אף בשמירת גופן דלא כולי עלמא דינא גמירי ובנדון דידן נמי כיון שזה האיש ראובן טוען שטעה בדין ומחילה בטעות היתה ולא שמיה מחילה דהרי אמרינן בפרק חזקת הבתים רב ענן שקיל בדקא בארעא אזיל אהדר גובה בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה זיל אהדר אמר ליה והא אחזיק וכו' והא קא אחיל דבת' וסייע בהדאי אגוב' אמ' ליה מחיל' בטעו' הואי את גופך אי הוה לך דע"מ הוה למעבד הכי דהכי כי היכי דאת לא הות ידע איהו נמי לא הוה ידע וכיון דשמעינן מרב נחמן דהיכ' דאיכ' לאסתפוקי אי הויא מחיל' בטעו' אי לאו דאמרי' מחילה בטעות הויא והאי עובדא דרב נחמן הלכה היא כיון דהביאה הרב האלפסי בהלכות הוה נראה לכאורה דגמרינן מינה בנדון דידן דאף על גב דאיכא להסתפוקי אי הוה גמיר שמעון להך דינא בשעת חלוקת השותפות דהשותפין אינם שומרי שכר זה לזה בשמירת גופן ואפי' הכי שתק ומחל או דילמ' דלא הוה גמיר הך דינא ומשום הכי שתק מכל מקום מצי למימר דלא הוה גמיר ומחילה בטעות הויא כך נראים הדברים לכאורה וקשיא ליה להרא"ש וכי דייקינן שפיר חזינן דלאו מילתא היא דסבירא ליה להרא"ש דדוקי התם הוא דתלינן למימר הכי משום דאיכא רגלים לדבר דלא הוה ידע ומחילה בטעות הויה כי היכי דרב ענן לא הוה ידע איהו גמי לא הוה ידע והכי דייק לישנ' דקאמר מחילה בטעות הואי את גופך אי הוה ידעת מי הוה לך למעבד הכי כי היכי דאת לא הות ידעת איהו נמי לא הוה ידע אבל בנדון דידן דליכא רגלים לדב' הדבר שקול אפשר דהוה גמיר דינא ואפשר דלא גמיר אוקמינן לה למחילה אחזקתה ולא מרעינן לה למימר דמחילה בטעות היתה ואם לחשך אדם לומר דהרי אמרינן בפרק השואל דמציעא ובפרקא קמא דכתובות אח ר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא ורב יהודה אמרי חייב רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור רב הונא ורב יהודה אמרי חייב בריא ושמא בריא עדיף רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מאריה וכתבו התוספו' והלה אומר איני יודע פירוש איני יודוי. אם הלויתני מעולם אבל הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך תנן בהדיא בהגוזל בתרא דחייב עד כאן וכדון דידן נמי הרי ראובן יודע שהיה חייב דמי הפדיין לשמעון והוא מסופק אי הוה גמיר שמעון דינא וכיון דשתק בשעת חלוקת השותפות הרי מחל או דילמא דלא הוה גמיר דינא ולא מחיל וכיון דהיכא דמספקא אי פרע אי לאו חייב לפרוע הכי נמי היכא דמספקא אם מחל אי לא הדין נותן דחייב לפרוע וכי דייקי' שפיר חזינן דלאו מילתא היא ולא דמי נדון דידן לההי' דאיני יודע אם פרעתיך דהת' הרי הודה בהלוא' ולא ידעינן כלל מפרעון ומשום הכי אף על גב דהוא מוחזק מפקינן ממונא מיניה אבל הכא ידעינן ממחילה כיון דשתק הא קמן דלא רצה לתובעו אבל לא ידעינן אי מחמת שטעה בדין והויא מחילה בטעות והכי נמי גבי רב ענן והכי דייק לישנא דקרי לה מחילה אלא שהיא מחילה בטעות ולא קאמר דלא מחל וכיון דהכי הוא לא מפקינן ממונא מיד ראובן המוחזק ואיברא דאם באים לדון על הזמן שזה האיש שמעון נתן המעו' להציל את ראובן מהעלילה שהעלילו עליו ודאי שבאו לידו בתורת הלואה ומספיקא הוה מפקינן ממונא כי היכי דמפקינן גבי הלואה היכא דמספיקא ליה אי פרע אבל אנו באים לדון על זמן חלוקת השותפות שאז הניח המעות שמעון ביד ראובן והוה ליה כאילו נתנן לו עתה ומספקא לן אי גמיר דינא ונתנם לו במתנה או דילמא לא גמיר דינא והויא מתנה בטעות ודמי לההיא דאיני יודע אם הלויתני דהלכה כרב נחמן ורבי יוחנן דאמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה ולא מפקינן ממונא מיד המוחזק הכי נמי בנדון דידן לא מפקינן ממונא מיד ראובן המוחזק ואפשר נמי למימר דס"ל להרא"ש דאחזוקי אינשי בדלא גמירי דינא לא מחזקינן ולאו כל כמיניה למימר טעיתי בדין ובהכי לא קשיא ולא מידי להרא"ש מההיא דאיני יודע אם פרעתיך דהתם הוי ספק ואין ספק פרעון מוציא מידי ודאי הלואה אבל בההיא דהרא"ש הויא ודאי מחילה כיון דאמרינן דסבירא ליה להרא"ש ז"ל דאחזוקי אינשי בדלא גמירי דינא לא מחזקינן ולפי זה הדרך בנדון דידן נמי אין לו לשמעון שום תביעה על ראובן כיון שלא תבע בשעת חלוקת השותפות לאו כל כמיניה למימר טעיתי בדין וכל זה שכתבתי היה קודם שראיתי מה שכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק איזהו נשך דאמרינן התם אמר רב נחמן השתא דאמור אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה והא איתמר המוכר פירות דקל לחבירו אמר רב הונא וכו' ורב נחמן אמר אף משיבאו לעולם יכיל לחזור בו ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה התם זביני הכא הלואה וכתב הרא"ש ותימא דהא רב נחמן גופיה אית ליה הכי בפרק חזקת הבתים דקאמר רב ענן שקיל בידקא בארעא אהדר גובה בארעא דחבריה אמר ליה רב נחמן אח גופך אי הוה ידעת מי הוה עבדת הויא ליה מחילה בטעות ולא שמיה מחילה ולעיל בפרק המפקיד גבי ההוא דאפקיד כיפי גבי חבריה קאמר רב נחמן שומא בטעות הוי ובפרק קמא דגטין אמרינן כל מחילה בטעות חוזר שאני כל הני דלא ידעי דמחיל אבל בפירות דקל ידע ומחיל וכן מפליג בשמעתא גבי אונאה עכ"ל ולפי זה אין אנו צריכים לכל מה שכתבתי דמאי דכתב הרא"ש בתשובה הנזכר' אזיל לשיטתיה ולפירושו דסבירא ליה דאף על גב דאמרינן דטעה בדין וחשב שאינו יכול לחזור בו אפילו הכי לא הויא מחילה בטעות דלא אמרינן מחילה בטעות אלא דוקא כעין דההיא דכיפי וכעין אונאה דקאמר בההיא שמעתא דאונאה לא הויא תיובתיה דרב נחמן דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה אבל לפי מה שפירש רבינו תם שכתב וזה לשונו הכא הלואה דהלוה לא הקנה אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא נמצא דהויא מחילה בטעות ולא הוי מחילה ולכך הדרי פירי הבל התם גבי פירות זבוני ולא מחילה בטעות היא דנהי דיכול לחזור מכל מקום אין לו לחזור כי היכי דליקום בהימנותיה ולכך אית לן למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור בו לא היה חוזר עד כאן יראה לפי פירושו דבנדון דידן דלא שייך למימר כי היכי דליקום בהימנותיה אמרינן דטעה בדין ומשום הכי שתק בשעת חלוקת השותפות ועם מה שכתבתי וחלקתי לעיל דשאני התם גבי בידקא דרב ענן דאיכא רגלים לדבר מצינן למימר דשאני מוכר פירות דקל לחבירו דאיכא רגלים לדבר דטעה בדין דהרי מכר פירות דקל ומשום הכי כתב רבינו תם ז"ל דטעמא דלא הויא מחילה בטעות משום דחית לן למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר דניחא ליה דליקום בהימונותיה הא לאו הכי אמרינן דטעה בדין כיון דאיכא רגלים בדבר וכדאמרינן גבי בידקא דרב ענן ואם כן זכינו לדין דאפילו לפירוש רבינו תם בנדון דידן דליכא רגלים לדבר דטעה בדין אמרינן דלא טעה ומחל ואין לו לשמעון שום תביעה על ראובן כיון דשתק בשעת חלוקת השותפות ונתן לו כל חלקו ולא נכה כלל ולאו כל כמיניה למימר טעיתי בדין ואחר שכתבתי זה מצאתי זה החלוק מרגלים לדבר בתשובו' מהר"י קולון סימן קי"ז יעויין שם ואם היה כחי עתה כימה הראשונים אשר היו טובים מאלה הייתי מאריך בפירוש זאת השמועה מאי זהו נשך ובכמה שמעתתא דשייכי לנדון דידן אבל מה אעשה כי אני תולה וחלוש מאד ולבקשת השואל כי הרבה עלי רעים אשר לא יכולתי להשיב פניהם ריקם נתחזקת וכתבתי זה המעט מהרבה אשר היה ראוי לכתוב בזאת הנדון וכשיתבונן המעיין בזה המעט אשר כתבתי יראה דהדין עולה לכל הפרושים ואין לשמעון שום תביעה על ראובן דאפילו שימצא בפירוש שום חד מרבוותא דלימא דמצי אמר טעיתי בדין אף על גב דליכא רגלים לדבר כיוצא בנדון דידן יוכל ראובן המוחזק לומ' קים לי כהר"אש וזוזי היכא דקיימו לוקמו ותו לא מידי:. נאה הצעיר יוסף ן' לב: