שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה עב
תשובה תחילה אני בא לדון על ההסכמ' הזאת שכתוב בה שנתקבלה על כל יחידי הקהל כל אחד ואחד לדעת חברו ולדעת חכמי צפת תו"בב ולדעת חכמי ירושלים אם היו יכולין הקהל בעצמם להתיר זאת ההסכמה ולכאורה יראה במקצת תשובה דכגון האי חינם יכולים הקהל להתירה וכד מעיינן שפיר אשכחי' דיכולים הקהל להתיר' כיון דרי"בש ז"ל שהוא מגדולי האחרוני' ועמד על דעת הראשונים כתב בתשובת שאלה בסימן קע"ח וזה לשונו ומתשובת הרש"בא נראה שאפילו אמרו על דעת רבים שמן הדין אין לו הפרה אלא לדבר מצוה בחרמי הקהל מתירין הם לעצמם אפילו לדבר הרשות וכן יש לומר בעל דעת המקום שבדבר הרשות אין לו הפרה מכל מקו' בחרמי הקהל יש לו הפר' כיון שנהגו כן דעל דעת המנהג החרימו ונדרו ע"כ ולכאור' היה נראה מדברי התוספות שהסכימו לזאת הסברא שכתבו וזה לשונם בפר' שבועות שתים על מאי דאמרינן על דעת המקום למה לי אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתיהו וז"ל הא דאמרי' נדר שהודר על דעת רבי' אין לו הפרה אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחוד דדילמא ע"ד הב"ה שאני ואם תאמר דאותם חרמות שאנו גוזרים על דעת ה"בה ועל דעת הקהל היאך יש להם התר דאפילו על דעת הקהל גרידא הוי על דעת רבי' ועוד היכי משתרי בלא חרטה ויש לומר דדעת הקהל כך הוה שיתירו כשירצו ואפילו בלא חרט' ומה שמזכירין דעת הב"ה תקנו הגאונים לחומרא בעלמא ולא דמי למה שהשביע משה שה"בה צוה להשביע אבל החרמות שאנו גוזרי הכל תלוי בדע' הקהל לחוד עד כאן ומשמע לכאורה דסבירא להו דמאי דמזכירין על דעת המקום ועל דעת הקהל הוא לחומרא ואיברא דאפשר נמי לפר' הדבור הזה בסגנון אחר וכוונתם לומר דקאמרי על דעת הקהל הוא לומר דיתירו כשירצו ומשום הכי על דעת המקום אנו זקוקים לומר דלא הוי כי היכי דלא תהוי הפרה אלא לחומרא אבל אין הכי נמי דאי לא כתב על דעת הקהל אלא על דעת רבים או על דעת המקום דאמרינן דלא הוי לחומרא אלא כי היכי דלא תהוי הפרה איברא דמדברי הר"אש בפסקיו נראה קצת דמסכי' למאי דכתב הרי"בש בשם הרש"בא וכיון דהר"שבא והרי"בש והתוספות והר"אש ז"ל לכאורה נראה דמסכימים לזאת הסברא אית לן למסמך עלייהו וכל שכן שהמנהג הוא בכל המקומות לעשות חרמות בכמה איומים ואחר כך מתירים במה שירצו והמנהג בזה הוא עיקר גדול שהרי מחמת המנהג אנו מתירים בלא פתח וחרטה וכבר היה אפשר לדון זה מטעמא אחריתי ממה שנמצא כתוב בתשב"ץ וזה לשונו וכן שמעתי שיש בתשובה להר"שבא שאין דין המקבל עליו בכח חרם כדין המחרים אם יעשה כך וכיון שכן מכיון שגלו רוב הקהל דעתם וכו' אינם צריכים שאלה ולא הפרה אלא שיסכימו רובם לומר אין אנו חפצי' שיתקיימו יותר הסכמות הללו ואין לשון בכח חרם אלא כגון אומר בהמה זו בכח עולה או שלמים שאינם לא עולה ולא שלמים ואין מורגל זה הלשון אלא לאיים על העובר על צוויים שיחרימו אותו אחר כן וכו' וכן זכורני בימי חרפי שראיתי בשאלוני"קי תשובה לה"ר מתתיה היצהרי כסבר' הר"שבץ ואם היינו סומכים על אלו התשובות היה אפשר להקל מטעמא אחריתי וכדכתבי' דמאי דכתיב בהסכמה שהיה לדעת חכמי צפת ולדעת חכמי ירושלים קאי אההיא דלעיל דקאמר בכח האלה החמורה ואף על גב דכתיב בתר הכי ארורים הם ביום ובלילה וכו' וארור הוא לשון נדוי אחר זה לא נכתב לדעת חכמי צפת ולא לדעת חכמי ירושלם וכל שכן דאין אנו צריכי' זה כיון דהר"שבא והרי"בש כחבו להקל עליה דיהו סמכינן להקל ואף על פי שנמצא כתוב בתשובה שנוהגים במקצת מקומות להוסיף בשבועתם ובחרמם דבר שיראה ממנו שעל דעת כן נשבעו שלא יהא להם התר כבשאר החרמים והשבועות ומוסיפים על דעת הקהלות הרחוקות עד כאן הא נמי לאו מילת' היא דמנהג זה לא נהגו בזמנינו לסלק הבחירה ולהיותם מוכרחים אדרבה המנהג בכל הקהלות אשר שמענו וראינו לעשות הסכמות בכל מיני איומים עד"ר ועל דעת המקום וכיוצא בזה ואחר כך נמלכין ומתירין כשרוצים ומה שכתבו עד"ר ועל דעת החכמים אשר במקומות הרחוקים הוא כדי לאיים אי נמי כדי שלא יהיו היחידים נשאלים ע"י אחרים וכמו שראינו שהקפידו בזא' ההסכמה שכתבו שאם ישאל איזה יחיד מהם שיחזור ויחול כמעיקרא ואחר שכתבתי זה אני בא לדון על הטענה הראשונה שכתבו אלו המעולים שהם פטורים מההסכמה מחמת שנתן להם רשות הן בבית הגברת ירום הודו הן בשעת עשיית ההסכמה הכוללת מעריכות הקהלות וכמו שנזכר בשאלה ואיברא דלכאורה נראה ממאי דכתב הר"אש דאין הרשות מועיל אלא אם כן התירו בפירו' שכתב וזה לשונו צבור שהחרימו על דבר ואחר כך החרימו על דבר שהיה הפך הראשון ולא התירוהו אם הקהל הסכימו להתיר החרם קוד' שהטילו השנייה הרי חלה שנייה כיון שהתירו הראשונה אבל אם לא התירו הראשונה אינם יכולים להחרים לעבור על הראשונה ואין השנייה כלום איברא שבזה הכלל בעצמו נמצא תשובה דנראה לכאורה דבריו סותרי' זה לזה דכתב וז"ל והקהל יש להם כח לשנות התקנה אלא שהיה להם להתיר החרם ולא נזכרו להתירה שבזה גרמו מכשול ומכל מקום התקנה השניה קיימת וכו' וגם בזה הכלל עצמו כתב וזה לשונו שאלת צבור שהטינו חרם והתנו שלא יעשו התרה לעולם וכבר כתבתי בתשובת שאלה שצריך לדקדק מה דין חכמות שהקהל מטילין ומתירין כשרוצים וכו' אלא על כרחך אין הקהל מכוונין לחרם או שבועה אלא מנדין ומחרימים על כל מי שיעבור על גזרתם וכו' ואחר כך בסוף התשובה כתב יזה לשונו נמצא שהקהל נדו והחרימו לקיים גזרתם ואחר כך החרימו וגזרו שלא יעשה התרה ויתירו חרם אחרונה שהחרימו שלא להתיר וא"כ יתירו החרם ואין מכשול בהתרה זו אם היא מדע' רוב הקהל ע"כ וצרי' עיון בדברי וז"ל במאי דקאמר נמצ' שהקהל נדו והחרימו וכו' דמשמע דהוא נמשך למאי דכתב דחרמי צבור אין להם דין נדרים והרי אפילו דהוו להו דין נדרים ושבועות היה הדין נותן כך שיתירו הראשונה ואחר כך האחרונה אלא שהיה צריך פתח וחרטה ויחיד מומחה או שלשה הדיוטות ויש אצלי ישוב באלו השאלות אלא שאין דעתי כעת להטריח לשואל במשח ומתן אלא לבוא לעיקרא דדינא דאף על גב דנימא דהר"אש סבירא ליה דצריך התרה בפירוש ולה סגי בנתינת רשות הרי הרש"בא והאחרונים הם חלוקים עליו ואף על גב דלא בפירושא איתמר מכללא אתמר דנהי דהר"אש ז"ל סבירא ליה דצריך התרה בפירוש היינו משום דאיהו יהיב טעמ' לחרמי צבור שנותרין בלא פתח וחרטה משם דאין הצבור מכוונין לחרם או לשבועה ולא מנדין ומחרימים על כל מי שיעבור על גזרתם וזאת הגזרה היו צריכה התרה כמו שצריכים השבועות והנדרים ואין הפרש ביניהם אלא שזה החרם ניתר על פי עצמן והשבועות והנדרים ניתרין על פי אחרים וכמו שכתב הרמ"בן ומשום הכי כתב הר"אש ז"ל בתשובת שאלה גם כן שהצבו' שהטילו החרם והתנו שיכולים לבטלה כל זמן שירצו או כל זמן שירצה פלוני דלא הוי כקובע זמן דאין צריך התרה לכשיגיע הזמן משום דהוי כמו קונם שאני נושא בת פלוני שאביה רע שאיני נכנס בבית פלוני שכלב רע בביתו דחשיב לר' מאיר כאילו פירש דהנדר בטל מאיליו אם מת אביה או מת הכלב והכלל היוצא מדבריו בזאת התשוב' שהיא כתובה בכלל העשירי הוא דבנדר או שבועה הם תלה באחר שיבטלנו כשירצה או שפיר' והתנה מתחלת הנדר שאימת שירצה שיתבטל הנדר מעיקרו אפילו הכי אינו בטל דאין תנאי מועיל לבטל הנדר אחר שיחול יעויין שם בדבריו ואני אומר דלדעת הרש"בא והרי"בש וזולתם דסבירא להו דטעמ' דחרמי צבור ניתרין בלי פתח וחרט' דלא מטעמא דהר"אש אלא מטעמא שאין מחרימין אלא על דעת מנהגם שיוכלו להתירם כשירצו בלי שום דבר מהדברים הצריכים להתר נדרים והרי זה כאילו התנו בשעת החרם שכל זמן שיסכימו הם בעצמם להתירו יהא מותר דדומה להפר' הבעל וכטעמיה דרבי פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אפילו בשבועת ונדרים סבירא ליה הכי וכמו שכתב הרי"בש בתשובת שאלה על מי שנשבע שלא יצחוק בשום צחוק על דעת שמעון רבי שאם הנשבע אומר שכך היה דעתו בשעת השבועה שיוכל להתירו שלא ע"פ חכם שומעין לו ומתירו שכך התנה וכך היה כוונתו במאי דקאמר על דעת שמעון רבו יעויין שם בסימן ת"ז הא קמן בהדיא דסבירא להו להרש"בא ולהרי"בש דלא כהר"אש דחלק בין נשבע וקבע זמן לשבועתו דבהאי ודאי אין צריך התרה אבל כשהתנה בנדר או שבועה שיתבטל כל זמן שירצה פלוני אינו יכול לבטלו כיון דחל והדברים ארוכי' וכשיעמוד המעיין על התשובות דהר"אש והר"שבא והרי"בש ז"ל ימצא מה שכתבתי דלדעת הר"שבא והרי"בש בנתינת רשות סגי ואין צריך התרה כמו שאין צריך התרה היכא דקבע זמן ומאי דקאמרי דמתירין החרמו' הינו שמודיעי' לצבור שאינם חפצים שיתקיימו יותר אותם ההסכמות ועוד אני אומר דאפילו לדעת הרא"ש דנראה לכאורה מדבריו דסבירא ליה דצריך התרה ולא סגי בנתינת רשות מכל מקום בנדון דידן לא מהימני הקהל למימר דלא התירו החרס דכיון דהחכם והדיינים נתנו להם רשות בביתתהגברת יר"ה וגם נתקבצו החכם והדייני' בקבוץ הקהלות כשתקנו הסכמת העריכה בנתינת רשות לכל אחד ואחד שילך לכל קהל שירצה כמנהגם הקדום וגם הוכרז בבית הכנסת שלהם לאו כל כמינייהו למימר דלא התירו החרם והשבועה אדרבא אית לן למימר דחזקה שלא יצא תקלה ודבר בלתי מתוקן מתחת ידם ולא היו מכשילם שנים או שלשה חדשים אלא אדרבה איח לן למימר דהתירו החרם כדרך שמתירים שאר החרמים ועתה שאומרים שלא התירוהו הוא מחמת שנוגעים בעדות שהרגישו בנזק שהגיע אליהם מחמת היחידים שנסתלקו המסיועים בפרעונ' הצריכים לקהל ובטענה השניה שנז' בשאלה שהגזרה הכללית מהסכמת כל הקהלות בענין העריכה בנתינת הרשות היא מבטלת ההסכמה הפרטית מהקהל ודאי דהכי הוא לפי סבר' הרש"בא וכמה מהפוסקי' דסבירא להו דהרוב יכולים לכוף חת המיעוט אפילו בדבר דלא הוי מיגדר מילתא וכמו שיש בזה כמה תשובות דכי היכי דרוב הקהל יכולים לכוף את המיעוט הכי נמי רוב הקהלות יכולין לכוף לקהל אחד וכל שכן שהמנהג בזאת העיר בין הרומאנ"יעיש והספרדים שכל העיר כקהל החד ונעתקים מקהל לקהל כרצונם ואפילו בשאלוני"קי דכל איש ואיש מדבר כלשון כמו וכשבאו מן הגרושין כל לשון ולשון קבעו קהל בפני עצמו ואין יוצא ואין בא מקהל לקהל וכל קהל וקהל מפרנסי עניי לשונם וכל קהל וקהל נכתבו בפנקס המלך לבדו דהוא נראה כל קהל וקהל כעיר בפני עצמה אפילו הכי נוהגים שרוב הקהלות כופים לקהל אחד להסכמתם וכבר יש בידי עוד ראיות על זה הענין אלא שאני מקפץ ועולה ומקצר ואיני בא כי אם לעורר הטענות ואם יצטרך להרחיב הדברים יותר אוסיף שנית לכתוב ב"ה וכבר כתב הרש"בא דאפילו שהיחידים נשבעו נגד הסכמת הקהל ששבועתם בטלה או יתירו אותה וכן נמי בנדון דידן נימא דהחרם וההסכמה של הקהל הפרטי הוא בטל לגבי הסכמת הקהלות הכללית ואחר שכתבתי אלו השתי טענות לומר דאף ע"ג דתהיה הסכמתם הסכמה אפילו הכי נתבטלה מחמת נתינת הרשו' ומחמת ההסכמה הכללי' מהקהלות עתה אני בא לומר דזאת ההסכמה מעולם לא היה לה קיום ולא היתה הסכמה דאף על גב דש להם כח לשבע טובי העיר אם העמידום או מנום בסתם לפקח על עיני הצבור וגזרתם וחרמם ומה שיעשו קים וכמו שכתב הרש"בא זל בכמה תשובות מכל מקום הדבר ברור שאם נתנו רשות בני הקהל לחכם ולדיינים ולאנשי המעמד לתקן ונגזור עליהם היינו בעניני הקהל אם יהיו מאנשי הקהל אבל לא שיהיה להם כח לגזור שיהיו מבני הקהל הא למה זה הדבר דומה לשבעה טובי העיר שיש להם כח לגזור על בני עירם אבל אין להם לגזור שלא יצאו מן העיר הזאת לעיר אחרת דהכי כתב הר"ן זל בפרק בני העיר מתי דאתמר בירושלמי שלש מדות הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כהעיר במה אנן קיימין אי בשקבלו עליהם אפי' אחד ואי בשלא קבלו עליהם אפילו כמה במה אנן קיימין בסתם וכתב הר"ן העמידוה בסתם כלומר שהעמידו שבעה טובי העיר לפקח על עסקי צבור הילכך אפילו שלא קבלו עליהם בפירוש מכר דברים אלו אפילו הכי ממכרם ממכר שלא תאמר דברים של תשמישי קדושה ובית הכנסת לא עלתה על לב בני העיר שימכרו אלא מדעתם ולא תועיל מכירתם אלא אם כן נתנו רשות בני העיר בפירוש קר משמע לן עד כאן ואי בהאי מילתא הוה אסיק אדעתין דלא נתנו רשות לשבעה טובי העיר כשמנום בנדון דידן דעדיף טפי טפי ודאי אית לן למימר דלא נתנו להם רשות ועל כיוצא בזה ואפי' במילתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להרי איכא למימר דלא עלה על דעתם כי היכי דאין הרוב ושבעה טובי העיר יכולין לכוף את המיעוט בכיוצא בזה גם כן אפילו אם מנום עליהם לא מנום אלא לדברים שהוא רגילות לגזור בענייני המנהגים התקנות ומיגדר מילתא וכיוצא בזה אבל שיתן אדם הבחירה ביד שבעה טובי העיר שיכופו אותו לדור באות' המדינה ולא ללכת לעיר אחרת הוא דבר שלא עלה על דעת אדם ואם נתנו להם רשות לגזור עליהם היינו בהיותם בני עירם אבל לא שיגזרו עליהם שיהיו אנשי עירם ולא אנשי עיר אחרת ונדון דידן הוא קרוב לזה כיון שהמנהג הקדום בזאת המדינה הוא שיש רשות ביד כל אדם ללכת להתפלל במקום שירצה הוה ליה להאי מילתא כל קהל וקהל כעיר אחת שאין אדם דר בכפיפ' אחת עם נחש ואין אדם מתפלל בכוונה אלא במקום שלבו חפץ ואם יאמר אומר דנהי דאינם יכולים לכוף אנשי המעמד את בני הקהל שלא יצאו מהקהל לקהל אחר ויש בידם למחות היינו אם לא היו בשעת הכרזות ההסכמה אבל אם היו בשעת הכרז' ההסכמה שתיק' כהודאה דמיא והוה ליה כאילו קבלוה בפירוש לא היא וכן נראה מתוך תשובת הרש"בא ז"ל שכתב שאף על פי שרבותינו ז"ל אמרו גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון גבי מושבע מפי אחרים דאינו חייב אלא אם כן ענה אמן היינו מושבע מצי יחידים כלומר מפי התובעים אבל מושבע מפי הצבור מה שיסכימו הרוב לאוכל כמינייהו בין יענו אמן בין לא יענו אמן בין שיהיו בשעת הנדוי והחרם בין לא יהיו ואפילו יהיו מוחים בחרם כיון שמוחים המיעוט אינו מועיל להם המחאה וכו' הא קמן דחלק בין עניית אמן לשתיקה ויש לנו לדון בנ"ד דכתבינן דלאו כל כמינייהו לגזור על בני הקהל שלא יצאו מהקהל לקהל אחר דלא אמרי' דשתיקה כהודאה דמיא והרמ"בם ז"ל כתב דבר זה בפירוש בתשובת שאלה וזה לשונו וכל שלא ענו אמן או שלא היו בשעת החרם אם קבלו עליהם אחר כך כגון שאמרו לאחד מן הנשבעים גם אנו כמוך או קבלנו עלינו מה שקבלתם וכל כיוצ' בזה אינם פטורים שהמתפיס בשבועה חייב הוא וכתב בסוף וגלוי הוא שכל מי שלא ענה אמן ולא התפיס עצמו אבל נהג איסור כל אלו השנים ולא שמע רשות מפני שעלה על לבו שהוא חייב אם שמע רשות מעת שהחרימו הרי זה מותר להכניס עצמו ברשות מי שירצה אחר שיודיעוהו שהוא מותר מפני שלא נשבע ולא התפיס עצמו בשבועה וזה שאמרתם שהרבה חכמים גם הנשיא ראש הגלות הורו שזה החרם בטל מעיקרו ואינו קיים אינו יודע מאי זה טעם אמרו דבר זה שמא לא אמרו אלא על אותם האנשים שלא קבלו עליהם וכי הדבר שזה שידמו רוב העם שכל המחרים על דבר מדברי הרשות כגון חרם זה יתחייבו הכל לקבל חרם זה אין הדב'כן שאין החרם אלא לשון ארורה וארור בו אלה בו שבוע' בו נדוי נמצ' זה העובר על חרם שהחרימו והוא לא קבל על עצמו משום שבועה אינו חייב כלל לפי שחין בעולם מי שעלה על דעתו שזה ישבע וזה יאסר אבל משו' נדוי יתחייב אם היה אותו שהחרימו עושה דבר שהעושה אותו חייב נדוי אבל על דבר הרשות שאין בהם שום מצוה אסור לאדם להחרים על אחרים שיעשו תו שלא יעשו אבל לעצמו ולכל מי שירצה יש לו רשות להחרים עד כאן לשונו ויראה דאף ע"ג דאיכא כמה מרבוותא דפליגי עלי' דהר"מבם דס"ל דאפילו בדבר הרשו' דלא הוי מיגדר מילת' ולא מעניין מסים וארנוניות אפילו הכי יכולים הרוב לכוף את המיעוט מכל מקום בהך דקאמר הרמ"בם ז"ל דבדבר שאינו חייב לקבל מן הדין דצא סגי בשתיקה אלא דצריך עניית אמן כולי עלמא מודו ליה ונפקא מינה היכא דהמיעוט הסכימו על הרוב דכל אפין שוים דאין חייבים הרוב לקבל אותה הגזרה אפילו שעמדו בשעת ההכרזה ושתקו לא הוי שתיקה כהודאה חלת תם כן ענו אמן וכמו שכתב הרי"בש וזה לשונו וכן כתב הרמ"בן במשפט החרם שלו אמנם הוא ז"ל כתב שמי שלא ענה אחר השבועה אין השבועה חלה עליו כלל אלא בשבועת העדות מגזרות הכתוב והר"אבד ז"ל מחמיר בשב עה שמשביע ש"צ אפילו לא ענה אמן להצריך שאלת חכם או שלשה הדיוטות לפי שהוא לדעתם וברצונ' עד כאן הא קמן דבשבוע' דהכל מודים דאינו יכול להשביעם אלא ברצונם לא מהניא שתיקה דדוקא בחרם הוא דמהני אף על גב דלא ענו אמן משום שהם סבורים דמטעם זה הם יכולים לגזור אפילו למי שלא היה וכל שכן אם היה שם ולא ענה אמן ובנדון דידן כיון דכתבי' דכל אפין שוים דאינם יכולין לגזור עליהם אפילו בכח חרם שלא יצאו בני הקהל לקהל אחר וכדכתבינן ודאי דלדעת הרמ"בן ז"ל נמי לא מהניא השתיקה ששתקה בשעת ההכרזה דאפילו לסברתו לא סגי השתיקה למי שיגלו דעתם קודם בהכרזה שלא היו חפצים בהסכמ' וכמו שנר' מדברי הר"אש בתשוב' לבגלוי דעת סגי שגלו דעתם מתחלה שלא היו חפצים בהסכמה נמצא לפי זה דכל האנשים המעולים האלו הם פטורים מאת התקנ' ואפילו שהיו שם בשעת הכרזת התקנה לפי דעת רוב הפוסקים אפילו שלא גלו דעתם מתחלה שלא היו חפצים בתקנ' ואפילו לדעת הרא"בד אפשר לומר דאפילו שלא גלו דעתם קודם עשיית ההסכמה ואחר כך אמרו דמאי דשתקו לא שתקו בשביל שקבלוה מרצונם אלא מחמת שחשבו שהיו יכולים לגזר עליהם וכמו שכתב הרמ"בם בתשובה דלעיל דאע"ג דנהגו באיסור אחר שנודע להם שהם פטורים הרי הם יכולים לבטל ההסכמה וכן נמי אם אמרו דמאי דשתקו היה בשביל לא חששו לפי שהיה ידוע שלא היו יכולים לגזור עליהם הסכמה כזאת מאיזה טעם שעלה על לבם הם נאמנים על עצמם וכמו שכתב הר"שבא ז"ל בתשובת שאלה דאיסורים ונדרים כל אדם נאמן על עצמו שאם לא כן לא נפתח לאדם אלא בפתחים שיש להם עדים ושאנו מכירין בהם שהוא כן כמו שהוא אומר וכו' ועוד האריך בזאת התשובה יעויין שם ועוד מטעמא אחריתי זאת ההסכמ' היא בטלה לפי מה שנזכר בשאלה שהרי לא נעשית ע"י אנשי המעמד כלם שנתמנו מחמת הקהל וגם לא היו בהסכמ' כל טובי הקהל שהרי אינם חתומים כי אם י"ד אנשים ואומדנא דמוכח היא דכיון דירדו למנין ולא כתב דאותם שאינם חתומים בהסכמה הן מאנשי המעמד הן מטובי הקהל הן מאנשי הקהל כנראה שלא הסכימו בה ואם כן מאיזה צד תהיה כח לזאת ההסכמה אם מחמת אנשי המעמד נתמנו מחמת הקהל הרי אינם חתומים בה כי אם מקצתם ואם מחמת רוב הקהל וטובי הקהל גם שבהסכמה יש חתומים קצת אנשים רשומים במעל' וחכמ' גם באותם שאינם חתומים יש בהם אנשים רש מים במעלה וחכמה וכמו שבא בשאלה בארוכ' יעמוד המעיין על דברי השאלה ואם כן אף על גב דזאת הסכמ' היתה הסכמה דהיו יכולין רוב הקהל עם טובי הקהל או טובי הקהל שנתמנו מהקהל לפקח בענייניהם לא היו חייבים לקבלה כיון דלא נעשתה לא על פי רוב הקהל ולא על פי טובי הקהל שנתמנו מחמת הקהל לפקח על עסקי הצבור אלא על פי קצתם כמו שנזכר בשאלה וכל שכן לפי מאי דכתבינן דלא יש כח ביד טובי העיר ולא ביד רוב הקהל לכוף את המיעוט שלא יצאו מהקהל לקהל אחר ועוד מטעמא אחריתי שנזכר בשאלה שהסכמה הזאת נעשתה בשעת מחלוקת וקטטה וכמה דברים שנזכרו בשאלה שתקנוה להנאתם וכבודם ותועלתם וגדולה מזאת כתב הר"אם ז"ל בפסקיו בפסק הקראים בסוף הפסק יעויין שם והביא ראיות לדבריו ז"ל שחרמו' כיוצא באלה אין להם לא כח חרם ולא כח תקנה מכל הני טעמי מי יראה דבר ברור שאלו האנשים המועלים הם פטורים מאותה ההסכמ' ותקל ואין להם שמץ מכשול חלילה דהרי הותרה כמו שכתבנו בשתי הטענות הראשונות ואפילו מי שיספק באלו הטענות הראשונות כבר כתבנו שלש טענות אחרות לומר שההסכמה היא בטלה מעיקרא ולא חלה מעולם הכלל העולה מהדברים דאיכא טעמי לומר דזאת ההסכמה אע"ג דאמרינן דחלה כבר הותרה מחמת הרשו' שנית' להם בבית הגברת יר"ה ומעלתה ובהסכמ' הקהלות מענין העריכה גם בקבוץ הקהלות פעם ופעמים נשאל להם מצד בית הגברת יר"ה שהרשות תהיה נתונה לכל אחד ואחד מהקהלות להערך ולהתפלל למקום שירצה והודו ק"ק גרוש יצ"ו ושאר הקהלו' ולא הטילו תנאי ולא שיירו שום שיור שום אחד מהם ואית לן למימר דכי היכי דשאר הקהלות נתנו רשות לבני קהלם רשות סתמי וכללי ללכת להתפלל אפילו עשרה מהם יותר לכל קהל ולכל מקום שירצו הכי נמי הרשות נתונה מק"ק גרוש יצ"ו דאל"כ הוה להו לפרושי וכבר כתבתי דאפי' לדעת הר"אש ז"ל אית לן למימר דהתירוה אנשי המעמד כמנהגם דאם לא כן לא היו נותנין רשות כמה וכמ' פעמים ולא היו מכשילים חת הרבים ולאו כל כמינייהו למימר שעשו שלא כהוגן וכל שכן בהיותם נוגעים בדבר וגם מטעם ההסכמה הכללית מהקהלות הותרה ההסכמה הפרטית ואיברא דאיכא כמה גווני בתקנות הקהלות איכא מיני דהוו למיגדר מילתא ולאפרושי מאיסורא ואיכא מילי דמסי' וחרנוניות ואיכא מילי לאפרושי מסכנתא ואיכא מילי בדבר הרשות דאיכא רווחא לכולהו ואיכא מילי דהוו רווחת להאי ולא פסידא להאי ואיכא מילי דהוו רווחא להאי ופסידא להאי ואיכא פלוגתא במאי יכולים לכוף הרוב למיעוט ובמאי אינם יכולים לכוף והדברים ארוכים בתשובות ובפוסקים והני אומר דכל כת וכת מרבוותא ז"ל לפי דעתם וסברתם במאי דיכולים לכוף רוב הקהל וטובי הקהל או עובי הקהל שנתמנו מחמת הקהל לפקח על עסקי הצבור באותם הדברים עצמם יכולים לכוף רוב הקהלות לקהל אחד להסכמתם ועוד כתבתי שלשה טעמים לומר דזאת ההסכמה לא חלה ואפילו לחותם שעמדו בשעת ההכרזה ושתקנו כיון דלא ענו אמן השתיקה לא הויא כהודאה ושבר כתבתי מכמה טעמי דכגון האי תקנה והסכמה לא היה בהם לתקן ולהחרי' וכיון דצריך דכל, אחד ואחד יקבל אותה מדעתו ומרצונו לא מהניא השתיקה וכמו שהוכחתי אליבא דכולהו רבוותא ואפילו לדעת הרא"בד דכיון דשליח צבור משביעם לדעתם ורצונם סגי בשתיקה היינו אם היו אומרים דשתקו לפי שקבלוה מדעת' ומרצונם אבל הם יאמרו דשתקו לכי שחשבו שהיו מחוייבים לקבלה אי נמי לפי שלח חששו למחות לפי שהיו חושבי' שלא היו נכנסים בכלל התקנה להיותם מתפללים בלתי קבועים לא סגי בשתיקה וכמו שנראה בפירוש מתשובת הר"מבם דכתבינן לעיל וכמו שנרא' גם כן מתשובת הר"שבא ז"ל שכתבתי לעיל ועוד אפילו לדעת הר"אבד ז"ל איכא טעמי קמא דכתבינן וכיון דכן הוא אף על גב דזאת ההסכמה הוכרזה בקהל הם פטורים ממנה ל"ש העומדים שם ולא שכח אותם שלא היו שם בשעת ההכרזה וכל שכן שהם אומרים שלא הוכרז כלל מזאת ההסכמה כי אם הפרק הראשון שהוא שלא יעשה קשר בתוך הקהל ולא יחדשו שום דבר זולת אנשי המעמד אבל זה הפרק ממה שכתוב שלא יצאו מהקהל להקהל אחר לא הוכרז זה בקהל כלל ואפילו שהיה שהוכרזה וגם עמדו שם בשעת ההכרזה כבר כתבנו כמה פעמים לומר שהותר' וכמה טעמים לומר שלא חלה מכל הני טעמי הוא דבר ברור שהאנשים האלה המעולים אין בהם שמץ מכשול חלילה אלא הם פטורים ונקיים ואף על פי שבנדון הזה היה מקום להאריך ולהביא יותר ראיות בכל טענה וטענה אמרתי לקצר להיות שאני חלוש וחולה מאד ותו לא מידי נאם הצעיר יוסף ן' לב: