שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה ע
ראובן קנה חזקת בית אח' מיד שמעון זה זמן רב סמוך לעשרי' שנה והי' דר בו כל זמן זה והשביח את הבית ועשה בו פזורים הרבה כמי שעושה בחזקתו ואחר כל זמן הזה בא לוי ואמר לראובן הבית הזה הוא חזקה שלי שאני הייתי דר בו והוכרחתי ללכת לברוס' וסגרתי הבי' עם המנעול והלכתי לדרכי ובהיותו שם בברו"סה לפל' דלקה בעיר חס ושלום ונשרף הבית הנז' סגור כמו שהיה עם כל תשמישיו ונתעכבתי בברו"סה כל הזמן הזה ועתה אני בא לבקש את זכותי השיב ראובן ואמ' אני קניתי מיד שמעון זה לי זמן רב וקרוב לעשרים שנה שאני דר בו ולא ערער עלי שום אדם כל הזמן הרב הזה שאלו לשמעון מאין בא לך הבית הזה ואיך היית מחזיק בו השיב שמעון ואמר אני לקחתי את הבית הזה מיד ישמעאל שהיה המותיוילי עליו ומצאתי אותו רק ופנוי ונכנסתי בתוכו ודרתי בו שלש או ארבע שנים ואין פוצה פה ומצפצף ואחר כך מכרתי אותו לראובן ועתה יורנו רבינו מה יהיה המשפט הבית הזה ומעשהו ואם יעמוד לראובן חזקתו כפי האמת והדברים האלה
תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בחזקת הבתים תנן התם והבא משום ירושה אין צריך טענה ואיתמר בגמרא ההוא גברא דדר בקשתא בעיליתא ארבע שני אתא מריה דבית' אשכחיה א"ל מאי בעית בהאי בית' א"ל מפלניא זבנית' דזבנ' מינך אתא לקמי' דר' חייא א"ל אית לך סהדי דדר בה איהו דזבינת' מיניה אפילו חד יומא אוקימנ' לה בידך ואי לא לא ואמר רבא כוותיה דר' חייא מסתברא דקתני הכא משום ירושה אינו צריך טענה טענ' הוא דלא בעי' הא ראיה בעי וכולהו רבוות' כתבו דהלכתא כרבי חייא בין ביורש ובין בלוקח זולת רבנו ברוך שכתבו ההגהו' בשמו דס"ל דהלכתה כאי בעית אימא דקאמר שאני לוקח אפילו חד יומא דלא שדי זוזי בכדי וכיון דהכי הוא אי אית ליה לראובן סהדי דדר בה שמעון אפילו חד יומא אין לו ללוי שום טענה ותביעה עליו ואיכא מ"ד דלאו דוקא חד יומא דה"ה נמי אם שעה אחת הוליך כלי תשמישיו ודר בו ויצא מדאיבעי' לן לקמן נראה בו מהו וזה על כרחין משמע שלא דר בו כדאמר רבא עביד איניש דסיד וכו' מכלל דאם דר בו ואפילו שעה אחת פשיטא וזו אינה צריכה לפנים אלא שיש לדקדק בזו השאלה דשמעון הודה ולא בוש שזאת החזקה לא קנאה מלוי ולח משום אדם אלא שמצאה רקנית ונכנס בה ובהדיא תנן כל החזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ויש מקום להסתפק ולמימר דמאי דאמרינן דסגי בסהדי דדר ביה המוכר חד יומא היינו דאיתיה קמן ואמר דקנאה תו דליתי' קמן דנשייליה אבל בנ"ד דאיתיה קמן שמעון וקאמר דלא קנחה מלוי אוקמינן ליה לחזקה בחזקת מריה קמא ומפקינן לה מראובן כיון דגברא דאתי מחמתיה לא טעין דקנאה ממריה קמא וכד מעיינן שפיר אשכתן דהא לאו מילתא היא דחיישינן לקנוניא דעבד שמעון קנוניא בהדיה לוי להוציא החזקה מיד ראובן וכי תימה מאי קנוניא שייך כיון דהדר ראובן על שמעון וגובה מעותיו אפילו הכי שייך וכדאמרינן פרק האשה שנתארמלה האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן אי לימא דקאמר מלוה תבוא עליו ברכה כו' אביי אמר לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדברי נתן דתניא רבי נתן אומר מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאי' מזה ונותן לזה תלמוד לומר ונתן לאשר אשם לו ופרש"י שחב לאחרים בהודאה זו שהוא מודה שהוא שטר אמנה חב ומפסיד את אחרים הנושים בו ואין לו מה לגבותם והיו רוצים לגבות חוב זה עד כאן לשונו ובנדון דידן נמי קל להבין דשייך למימר דעשו קנוניא ביניהם היכא דאין לו לשמעון לגבותו לראובן ואי נמי מטעמה אחריתי אף על גב דאית ליה לשמעון לגבותו לראובן שייך למימר דעבדי קנוניא לוי ושמעון כסבורים דאם השיב ראובן דלא יפרע אלא ההוצאה לחוד ולא יתנו לו לראובן אפילו שבחא דאייתי מחמת הוצאה ובכמה דוכתי אשכחינן דחיישי' לקנוניא בפ"ק דמציעא כתב הרב האלפסי טעמה דרבנן דאמר בין כך ובין כך לא יחזיר אחריות טעות סופר הוא ואפילו שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים הילכך אם אין החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון ואם החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא וכן הלכתא עד כאן וכן נמי השיג הרא"בד עליה דהר"מבם ז"ל במה שכתב שאם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו הוא סרסור יחזיר החפץ לבעליו ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בחמשים או שרצה בחמשים וחזר בו אחר שקנה והשיג עליו הרא"בד וכתב שלא יחזיר ולא עוד אלא אפילו אם יודה לו הסרסור יאמר הלוקח קנוני' אתם עושים עלי עד כאן ואחר שכתבתי זה וקיימתיו מסברא מצאתי הדבר מפורש בספר המישרים לרבינו ירוחם כתב וזה לשונו הלוקח מן הלוקח אפילו שאמר גזולה היא בידי לאו כל הימנו לבטל זכותו של לוקח עד כאן ואפשר נמי שימצא דבר זה מפורש בקצת הפוסקים או בתשובות אלא שאני חולה וחלוש מאד ולא אעצור כח לחפש בספרים וכל מה שאכתוב בזה הפסק הוא מהדברים שהם רשומים בזכרוני ויש עוד להסתפק בנדון דידן אם לא יש לראובן עדים שקנחה משמעון בהא איכא פלוגתא דרבוותא וכמו שכתב הרב בעל הטורים דהר"מה כתב דטענינן ליורש וללוקח אי אית ליה סהדי דדר ביה אידך חד יומא דוקא כשמהדר בעדים שירשה או לקחה מפלו' אבל אם אין לו עדים אלא על פי ואינו נאמן לשוויי נפשיה לוקח או יורש אבל כשטוען כלו' זבן מינך קמי דידי אז אין צריך עדים שהוא לוקח והר"מבן והר"אש ז"ל כתבו דלעולם אין צריך עדים שהוא יורש ולוקח כיון שהחזיק בו ג' שנים וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא היה נראה לכאורה לומר דמוקמינן לחזק' בחזקת מריה קמא וכי תימא דהר"מה הוי יחידאה בזאת הסברא ולא ניחוש ליה הא ליתא דהאי סברא לאו הר"מה לחוד קאמר לה אלא שקדמוה רבנן קמאי וכמו שנר' ממה שכתב ה"רן בחדושיו זה לשונו ויש מי שאמר דכשם שאין טוענין ללוקח ול ורש עד שנדע אם מי שמכרה או שהורישה יכול למכור ולהוריש שזהו שדר בה חד יומא כך אין מחזיקין את היורש ואת הלוקח כיור' ולוקח עד שיביאו ראיה שהוה לוקח או יורש דאף על גב דאייתי סהדי דההוא דטעין דמיני' זבניה דר ביה חד יומא איהו בעי למיתי סהדי דהוא לוקח או יורש הא לאו הכי לא דטוענין ללוקח וליור' אמרו דמשמע דידיע מילתא דהם לוקח ויור' אבל באומר לקחתיה וידשתיה אינו נאמן ולא טענינן ליה ואם תאמר אם כן מאי אייתינן מהא דהבא מחמת ירושה לא בעיא טענה ואמרינן טענה הוא דלא בעי הא ראיה וכו' כלומר דדר בה קמא יומא חד בעי ואם איתא דצריך לאיתויי ראיה דהוא יורש אכתי נימא הא ראיה בעי דהוא יורש אבל דר ביה קמא יומא חד לא ותירצו בשם הרא"בד ז"ל דלישנא דהבא מחמת ירושה משמע דהוא יורש בודאי עד כאן לשונו וכיון דכן הוא היה נראה לכאורה דמצי למימר ל ירים לי כהנך רבוותא דכתבו דצריך שיביאו ראיה שהוא ליקח או יורש דמוקמי' ליה לחזק' בחזק' מריה קמא ואפש' דאי הוה קרקע גמור הכי הוה דיינינן ליה להרי דינא אבל כיין דאינה אלא חזקה ולא קנין גמור כי כבר נסתפקו רבני שאלוני"קי הראשונים והאחרונים אם יש לאלו החזקות דין קרקע לגמרי לכל הדברים או לא וכבר בא מעשה לידי באפטרו' שמכר חזקת יתומים ופסקתי דמכירתו מכירה ואף על גב דאין אפטרופוס יכול למכור קרקע אלא להאכיל אבל לא להניח מכמה טעמי אדא דמי שיעיין בדברי הרב בעל הטורים סי' קמ"ט במה שכתב בשם הרב ברצלוני יראה דעל הסתם מכירת האפטרופוס בקרקעות הוי מכירה דתלינן דמכר להאכיל או שנטל רשות מבית דין וכתבתי שאפילו מי שירצה לחלוק בדין זה בקרקעות בחזקות הנהוגות בשלוניקי ובשאר המקומות לא יחלוק משו' דקלא דלא פסיק הוא שנסתפקו החכמי' השלמים חכמי העיר שאלוני"קי הדור הבאים אחר מתקני ההסכמה תם נתן לאלו החזקות כח קרקע לגמרי לכל מילי או לא וכיון דכן הוא בנ"ד חין לומר בה העמד חזקת הבתים בחזקת לוי דהוא מאריה קמא דמאן לימא לן דהחזקה היא כקנין קרקע לגמרי כי היכי דנימא העמד קרקע בחזקת מריה קמא ואם נפשך לומר שכתב הר"שבא בתשובת שאלה דספק חרם להחמיר ושמא כשתקנו זאת ההסכמה הטילו חרם על המבטלה הא ודאי לאו מילתא היא דבשלמא אי הוה ידיע לן בודאי דהטילו חרם בזאת ההסכמה כיון דהוי' פלוגתא דרבוות" אי קנייתו מראובן הוי קניה אי לאו הוה אמרינן ליה לראובן דספק חרם להחמיר אבל מאן לימא לן דהטילו חרם בזאת התקנה דילמא לא הויא אלא תקנה בלי חרם אפשר לומר נמי דאע"ג דהוה ידיע לן בודאי דהטילו חרם בזאת התקנה מ"נ אינו מחוייב מחמת חרם לקיים אלא מה שהוא מחוייב מחמת הדין ואין חרם חל אלא במה שהוא מחוייב מן הדין וכיון שמחמת הדין זכה ראובן בחזקה כיון דהויא פלוגתא דרבוותא ומסתפקא לן בחזקות אם הם כקרקע לכל מילי או לאו וכדכתבינן גם מחמת החרם אינו חייב לצאת מהחזקת ויש להביא קצת ראיה מתשובת הר"שבא שכתב אותה מהר"י קולון ז"ל שרש פ"ד וזה לשונו הנשבע לחברו שיפרענו לזמן פלוני והגיע שנת השמטה קודם הפרעון אם השביעית בזמן הזה משמטת ונאמר ממון אין כאן שבועה אין כאן או אם נאמר שבועה דאורייתא ושמיטה בזמן הזה דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל דאוריתא יש לך לדעת שאם הגיעה שנת השמטה תוך זמן ההלואה וכו' עד אבל אם אין לנו פרוזבול ולא תנאי שביעית משמטתו אפילו בזמן הזה דהפקר בית דין הפקר ולא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב וכו' ואף אנו נאמר בנדון דידן דלא הטילו חרם אלא לקיים מה שיהיה מחוייב מן הדין הכלל העולה מהדברים דאין לו ללוי שום תביעה על ראובן אלה יעמוד החזקתו ולא מבעיא הם יש עדים לראובן שהוא לוקח דכל אפין שוין דטענינן ליה אלה אפילו דליכא עדים שהוא לוקח כיון דהחזיק שלש שנים והיכא עדים דשמעון דר בבתים חד יומא זכה ראובן בחזקה ולא מפקינן ליה מיניה ואין לו ללוי שום תביעה עם ראובן מהטעמים שכתבתי וילך וידון עם שמעון דהודאת בעל דין כמאה עדים והרי הודה דלא קנה החזקה מלוי ולה מזולתו ותו לא מידי:
נאם הצעיר יוסף ן' לב: