שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה נא
מעשה שהיה כך היה ראובן נתן ביד שמעון סך משולטאני"ש להיות בידו למשמרת כדי לקנות סחורה מהם ולשלח אותו הסחורה לארץ אחרת ביד לוי שהיה ראובן חייב לו אותו הסך הנז' ואם לא יראה בעיניו שיהיה ריוח בקניית הסחורה שישלחם במעות בעין ללוי הנז' ובהיותו אלו השולטאני"ש ביד שמעון שאל ממנו יהודה מעות בהלואה ואמר לו שמעון שלא היו בידו מעות כי אם המעות של הפקדון של ראובן ומאותם המעות ילוה לו כי כעת לא היה נמצא שליח להוליכם ללוי ונתן לו קצת מאותם המעות ועוד שאל יהוד' משמעון פעם או פעמים מעות בהלואה ובכל פעם היה נותן לו מאותם המעות של הפקדון עד שאמר לו שלא נשאר בידו כלום מאותם המעות ויהוד' גם כן היה יודע מזה הפקדון אשר הפקד ביד שמעון כי היה הסך הנז' שהלוה לו לא פחות ולא יתר כדברי שמעון הנז' ויהי היו' ונהרג שמעון מרוצחי' שהרגו אותו באישון לילה ואפלה בהיותו שוכב על מטתו השם ינקום את דמו והניח ילד קטן בן שנה אחת ושאל יהודה למי יתן אלו המעות אשר הלוה לו לשמעון אם לראובן או אם ללוי או דילמא שלא יתנם לא לזה ולא לזה אלא לאפטרופוס של הילד הקטן של שמעון דאמרינן דמאי דקאמר שמעון דאותם המעות שהיה מלוה ליהודה שהיו של ראובן שלא להשביע את עצמו קאמר:
תשובה קודם שאגיד לשואל דעתי בנדון הלז צריך אני לדקדק בההיא שמעתא דפרק זה בורר ובמאי דכחבי עלה רבוותא אמרינן התם ההוא דהוו קרי ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלנייא ופלנייא אתו תבעוה לדינא קמיה דרב נחמן אמר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואיכא למידק בהך מימרא דמאי שייך למימר הכא אדם עשוי שלא להשביע את עצמו אדרבה דהוו קרו ליה קב רשו שהיו עליו קב של שטרות והוא היה רוצה להשביע את עצמו דלא הוו מסקי ביה אלא פלנייא ופלנייא דאדרבה הוה ליה למימר כי רצה להודות במקצת טענת כדי שיאמן דבריו וצריך עיון והר"מבם ז"ל כתב בפרק ז' מהלכות טוען ונטען וזה לשונו המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלך מנה ואמר להם דרך הודאה לא דרך שיחה אף על פי שלא אמר אתם עדי ואף על פי שאין התובע עמו הרי זה עדות תבעו בדין אם אמר לו לא היו דברים מעולם אין שומעין לו ומשלם על פיהם ואם היה עד אחד נשבע הואיל ואמר דרך הודאה טען כשבאו אל העדים ואמר שלא להשביע את עצמי הודתי נאמן ונשבע הסת ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון ולומר להראות שאיני עשיר הודתי עד כאן לשונו נראה מדבריו דאפילו באומר אתם עדי יכול לטעון שלא להשביע את עצמו כל זמן שלא הודה בפני המלוה והרב בעל הטורים כתב בשם הרא"בד וז"ל כתב הרא"בד אפילו אמ' התם עדי ושתק יכול לחזו' ולטעון שלא להשבי' את עצמי הודיתי כיון שמעצמו הודה ולא נהירא לי מהא דאמרי' שכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עדי דמשמע אבל בבריא צריך שיאמ' אתם עדי ובכי האי אמרינן מיהא אינו יכול לחזור בו עד כאן משמ' דהר"אבד סבירא ליה דאפילו בדאמר אתם עדי מצי למטען שלא להשביע את עצמו ואפילו דקהמר בפני המלוה וצריך לעיין במאי דהקשה הרב בעל הטורי' על הר"אבד ז"ל מההיא דאמרינן שכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עדי דודאי לא קשיא ולא מידי דההיא דש"מ שהודה כבר אוקמוה כולהו רבוותא דמיירי בשתבעוהו והודה דהתם לא שייך טענת שלא להשביע את עצמי אלא טענת משטה הייתי בך ואין אדם משטה בשעת מיתה כי היכי דלא תיקשי להא דאמרינן שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנים לא אמר תנו אין נותנים וכיון דכן הוא לא קשיא ולא מירי להר"אבד דאין הכי נמי דבריא כשתבעוהו והודה דומיא דההיא שכיב מרע שהוד' היכא דאמר אתם עדי אינו יכול לחזור בו וכן כתבו התוספות בפרק זה בורר וזה לשונם אדם עשוי שלא להשביע אח בניו והא דאמרינן בפרק גט פשוט שכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה ואמאי לא אמרינן דאמר הכי שלא להשבי' את עצמו ויש לומר דהתם שתבעו והוד' דלא שייך טענה שלא להשביע אלא טענת מחטה וכן כתב הר"אש בפסקיו בשם רבינו תם וכיון דכן הוא לא קשי' ולא מידי להר"אבד וכדכתבינן ומדברי הר"אש יראה דלא סבירא ליה לא כדברי הרמ"בם ולא כדברי הר"אבד שכתב וזה לשונו ונרא' דאפילו בפניו אם אמר מנה לי בידך בלא תביע' שייך לומר אדם עשוי שלא להשביע את עצמו מדקתני במתניתין הוא אמר שחייב לו מנה דמשמע דשלא בפניו אמר לו כן וגם אין תובעו וקתני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו היינו אתם עדי דמשמ' דבכי האי בונא לא אמר כלום אפילו בפניו עד שיאמר אתם עדי דאמרינן אדם עשוי שלא להשבוי' את עצמו אפילו הודה בפניו בלא תביעה עד כאן לשונו ובדאוקים הר"אש ז"ל למתני' בדלא תובעו ואינו בפניו ואפילו הכי קאמר דמתני' עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב מאתים זוז משמע דסבירא ליה להר"אש דלא כהר"אבד ודלא כהר"מבם אלא דהיכא דאיכא עדים שהודה בפניהם ואמר להם אתם עדי אף על גב שאינו לפניו אפילו הכי לא מצי למטען שלא להשבי' את עצמו ונמצינו למדים דאיכא ארבעה מחלוקות בדבר הסברא הראשונה סברת הר"אבד דס"ל דאפילו דקאמר אתם עדי ושתק יכול לחזור ולטעון שלא להשבי' את עצמי אמרתי כיון דשלא ע"י תביעה קאמר הסברא השנית היא סבר' הרמ"בם דחלק היכ' דקאמ' בפני המלו' להיכ' דלא קאמ' בפני המלו' דאי קאמ' בפני המלו' באת' עדי או בהודא' תו לא מצי לטעון שלא להשבי' את עצמו ואי לא קאמ' בפני המלו' מצי לטען שלא להשבי' את עצמו הסבר' השלישי' היא סברת הר"אש דס"ל דכל היכא דקאמר אתה עדי אפילו שלא בפני המלוה תו לא מצי למטען שלא להשבי' את עצמו הסבר' הרביעית היא סברת קצת מפרשים דס"ל דכל היכא דהוד' לבעל הדבר בעצמו שלא על ידי תביע' לא בעינן אתם עדי דלא אמרינן טעמא דאדם עשוי שלא להשבי' את עצמו אלא בעדים אבל בבעל הדבר עצמו לא שאין אדם עשוי להודות לחברו שהוא חייב לו אם אינו אמת משום טעמא דשלא להשבי' וכמו שכתב הנמקי יוסף ואיכא נמי פלוגתא אחריתי בדקאמר הריני מודה בפניהם אז הויא הך הודא' באתם עדי דהר"מ בן והר"מבם ס"ל דהודא' הויא באתם עדי והר"אש וקצת מהפוסקים סבירא להו דהודא' לא הויא באתם עדי ואיכא נמי פלוגתא אי לא טעין איהו אי טענינן ליה בטענת שלא להשביע את עצמו וכולי עלמא מודו דטענינן ליה לילד קטן דמשום טעמא דשלא להשביע את עצמו אמר שאותם המעות שהוא מלוה ליהודה היינו מהפקדון שהפקיד ראובן בידו ואין לומר דכיון דכמה פעמים הלוה זה האיש שמעון ליהודה ובכולם אמר לו שהיה מלוה לו מאותם המעות של הפקדון עד תומם כולי האי לא עבידי אינשי כדי שלא להשבי' את עצמם והא ודאי לאו מילתא הוא דהרי גדולה מזאת מצאנו שכתב הר"אש ז"ל בתשובת שאלה ראובן נפטר ונמצא בא' משטרותיו מכתב ידו שטר זה חציו מפלוני אם יזכה בו פלוני באותו החצי תשובה אין לפלוני חלק בו ולא דמי לשטר שנכתב עליו פרעון דמגרע השטר דכשיוצא השטר בבית דין לגבות רואים עליו פרעון הילכך לא היה כותב ותו אם לא היה אמת אבל מה שכתב עליו שיש לאחר חלק בו אינו מגרע כח השטר וכו' ולכאורה יש מקום לחולק לחלוק מההיא דפרק זה בורר דאמרי' התם תנו רבנן אמר להם אחד אני ראיתי אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימין כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין אין בידו ליטלן אין דבריו קיימין ויש לתמוה אמאי לא אמרינן דשלא להשביע את עצמו קאמר והיה אפשר לתרץ דהכא מיירי בדאמר ליה אתה עד ואתא לאשמועינן דעד אחד נאמן כל שבידו ליטלן אבל האי תירוצא לא סליק לדעת הרמ"בם דס"ל דכל שלא בפני מצי למטען שלא להשביע את עצמי הודיתי ואפילו דקאמר אתם עדי וכל שכן לדעת הר"אבד אלא ודאי אית לן למימר דהיינו טעמא דלא מצי למטען שלא להשביע את עצמו משום דבידו ליטלן והיה לו להתפח' שמא יטלם ויתנם לאותו פלוני אלא ודאי דקושטא דמילתא קאמר והוא הדין נמי בנדון דידן אי לאו דקושטא דמילת' הוא שאותם המעות היו מהפקדון שהפקד אתו מראובן היה לו להתפחד שמא היה נותן אותם המעות ביד ראובן אשר היה עמו בעיר וכיון דכן הוא לא יחזיר יהודה המעות ליורשי שמעון וכן נמי לא יתנם ביד ראובן משום דקיימא לן בסוף פרקא קמא דגיטין דהולך כזכי במלוה וכבר זכה בהם שמעון לתתם ללוי ועתה שהם ביד יהודה יתנם ביד לוי וכד מעיינן שפיר אשכחינן דלאו מילתא היא דלא דמי נדון דידן לההיא ברייתא דהתם ודאי היה לו לחוש כיון שהיה בידו ליטלם ואי לאו דקושטא דמילתא הוא דמאותו פלוני הוו לא הוו קאמר אבל הכא לא חש דלא אסיק אדעתיה שיתנם לראובן כיון דזכה בהם לוי מטעם דהולך כזכי וכן נמי י"ל דכיון דשולח יד בפקדון נקרא גזלן ממה נפשך אותם המעות שהלוה שמעון ליהודה צריך להחזירם ליורשיו דאי דידיה דשמעון הוו קאמר שהיו של ראובן כדי שלא להשבי' את עצמו צריך להחזיר' ליורשיו ואי של ראובן הוו כיון דשלח שהם יד וקמו ליה ברשותיה לאונסין צריך נמי להחזיר ליורשיו ואיברא דבהך טעמא איכא לחלק ולדון בה אלא שהשואל נחוץ יעויין בפרק המפקיד והדין דין לאמיתו דיהודה חייב ליתן מעות ההלואה לילד הקטן בנו של שמעון ותו לא מידי נאם הצעיר יוסף ן' לב: