שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה נ
טענות ראובן נגד השותפין שמעון ולוי ותשובותיהם אליו טען ראובן לשותפין הנזכר איך חייבים לו ח' אלפים שארית חוב משריון מרגליות שקנו ממנו וקבלו ומבקש להפרע השיבו השותפין שאין החוב שלה' כל השיעור הנז' ורוצים להתחשב עמו מפני שאופן המשא והמתן שלהם היה באופן זה שהם היו קונים ממנו כמות רב ממרגליות והיו מניחי' הארגז חתום בחותמם והיו נותני' לו מעות ופרחים והיו לוקחי' מהמרגליו' פחות ממעותיהם זה דרכם כל הימים והיו כותבים בפנקס פעמים רבות בבית רבי יוסף הנזכר ופעמים היו מוליכים בחנותם והיו חוזרים לשקול ואז היו כותבים בפנקס והפנקס היה נכתב על ידי אח' מהשותפין ויום מהימי' באו לחשבון ממה שלקחו מהמרגליות ומה שנשאר בבית ראובן הנז' ונמצא חסר לפי פנקס' מתוך הארגז שהיה המרגלית צרור וחחום שקלים ק' ו"כ ואומרים השותפין הנז' שיש דרך להוציא מתוך הארגז החתום מבלתי שיתקלקל החותם וכבר חקרו ודרשו בחשבונותיה' והעבירו כל קרן חנוחם והשגיחו על כל פרטיו לראות אם יש בידם איזו שגגה ומצאו שהקרן חסר והנה הנם נכונים להשבע על נפשם שידעו נאמנ' שלא לקחו מיד ר' יוסף הנזכר שום מרגלי' מבלתי שיכתבו בפנקס בין מה שהיו לוקחים שניהם יחד בין מה שהיה כל אחד מהשותפין לוקח ומבי' לפני שותפו ונחקר מהשותפין הנז' שאחר שהם היו חוקרים ודורשים אחר הקרן שלהם נראה שהיה הדבר מסופק בידם אם המרגליות אובדת מיד ראובן או מידם והשיבו שהם יודעים באמונה על פי פנקס שהמרגלית חסרה מבית ראובן ולא חקרו ודרשו על הקרן שלהם אלא על צד היותר טוב וכמי שאובדת לו אבידה והוא מחזר אחריה אפילו במקום שיודע שלא הושמה שם עוד אמרו השותפין שרוצים לישבע שמעולם לא קבלו ממנו מרגליות שלא כתבו מה שקבלו בפנקסם טען ראובן איך השותפין הנז' באים אצלו וקונים ממנו ארגז של מרגליות והיו נותנים לו סכום המעות ולוקחים מהארגז שיעור של מרגליות פחות מהמעות שהיו נותנים ושאר המרגליות היו משאירים לו בביתו חתומה והיו חוזרים חלילה עם מעות ביד' ונותנים מעות ולוקחים מרגלית פעמים היו לוקחים מרגלית פחות מסכום המעות שהיו לוקחי' ופעמים היו נותנים מעות פחות משיעור המרגלית אש' היו לוקחים ואחד מן השותפין אשר היה דרכו לכתוב לפעמים כותב בביתו כשהיה מביא עמו הפנקס ולפעמים לא היה כותב ועל מה שטוענים השותפין הנז' שנחסר להם מרגליות השיב ראובן הנזכר שלא היו דברים מעולם ואולם מה שיודע בזה הוא שהשותפין הנז' אמרו לו אחר עבור קצת ימים ללקיחתם כל השארית הנשארת מהמרגלית אשר בארגז איך היו מוצאי' חסרון בחשבונם ממעותיהם ואיך עשו חשבון על פי משקל המרגלית שמכרו ומצאו קצת חסרון במרגליות תמה מאד על דבריהם אלה ולא האמין אליהם השותפי' שתקו כשמעם את דבריו עמדו ולא ענו עוד ואחר עבור קצת מהזמן חזרו השותפין הנז' וקנו ממנו ארגז אחד של מרגלי' ובאו לקחת כפי דרכם ומנהגם ומצאו בארגז חוט חתוך בראש הארגז ועם כל זה היה הארגז צרור וחתום ופתחו אותו שם ואמרו שהיו חסרים ב' חוטים שהיו שוים ת' פולטנים והוא אמר להם שא"א אחרי כן אמרי השותפין שהואי' ונחסרו עתה שני החוטים האלו שגם כן הוא אמת מה שאמרו בתחל' הארגז האחר שמצאו שם חסרון עוד טען ראובן שנשארו אהובים ומפוייסים ממנו באומר אליהם שהיה לו עוד מרגלית לעתיד לבוא ובאותו המרגלית יעשה להם הטבה לא דרך חיוב רק בנדב' ובזה טהרו חשבונ' ברוב אהבה וחבה ומסר להם שארית המרגלית ושם להם איש אחד שיקבל מהם כל הח' אלפים ויהי כראות' שלא באו מרגליו בקשו לעכב ולכבוש המעות שבידם וטענו שיפרע להם החסרון אשר מצחו במרגלית ושאל השואל אם יוכלו שמעון ולוי להשבע ע"פ פנקסם כיון דלא ברירא להו מילתא ואינם זוכרים מה שלקחו מהמשקלים כי אם על פי פנקסם:
מעשה עקרא דהאי מילתא איתא בפרק כל הנשבעי' בעי' דתנינ' התם וחנוני על פנקסו וכתב הר"אש ז"ל בתשובות שאלה וזה לשונו ועוד יש להביא ראיה דיש ללמוד מפנקסו שאדם רגיל לעשו' בתוך ביתו ולכתוב בו כל עניניו ממתניתי' דפ' כל הנשבעין גבי אלו נשבעין ונוטלי' וחנוני על פנקסו כיצד לא שיאמר אדם כתוב בפנקסו שאתה חייב לי כך וכך אלא אמר לו תן לבני סאתים ולפועלי בדינר מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והם נשבעים ונוטלים ויש לדקדק פנקס מאן דכר שמיה אלא על כרחך האי דנקט פנקס לומר שאנו סומכי' על הפנקס וכגון שאמר החנוני אני מוצא כתוב בפנקסי שנתתי לבניך ולפועליך ואינו טוען שבריא אלא שמוצ' כך כתוב בפנקסו וסלקא דעתך כיון דפועלי' אומרים בריא והוא אינו טוען בר א ישבעו הפועלים והחנוני יפסיד קמשמע לן מה שכתוב על פנקסו חשוב כטענת בריא עכ"ל ומדבריו משמע דאם ימצאו כתוב בפנקסו שפרע כך וכך שיכול לישבע על פנקסו ואינו צריך מיהא זוכרו מעצמו אלא על פנקסו הוא יכול לישבע ויש לעיין ולדקדק אי דוקא יכול האדם לישבע על פנקסו דומיא דחנוני שהוא כותב מה שהיה נותן לפועלים ויכול לישבע לפי שהוא אינו כתוב מה שהוא אינו בפנקסו אבל בנדון דידן שהיו רגילים לכתוב בפנקס מה שהיו מקבלי' מהמרגליות בזמנים מתחלפים ולא היו כותבין בשעה שהיו מקבלי' אלא לפעמים הולכים לחנותם או לבתיה' והיו כותבים שמה בפנקסם יש לחוש דילמא שכחו לכתוב והשכחה הויא מילת' דשכיח' ובודאי דהכי מסתברא אלא דנראה לכאורה מתוך תשובות הר"אש דבכל מילי האדם נשבע על פנקסו שכן נשאל גוי שיש לו משכון אצל ישראל וא מר שהןא בי' זהובים והישראל אומר שמצא בפנקסו ובפתק המשכון ט"ו זהובים אמנם אינו זוכר בבירו' על פה אם הוא כך אף אם דעתו נוטה שכך היה אם יכול לישבע על סמך פנקסו והפתק עוד נשא' מי שרגיל לכתוב מיד בשעת ההלואה המשכון על פנקסו והפתק על המשכון וכן עושה תדיר וגוי תוב' ממנו משכון ואמר שמשכנו לו והוא אומר שאינו מוצאו ברשותו ולא כתו' בפנקסו ואינו זוכר אם הלווה אם לאו אם יכול לישבע שלא משכנו לו אף כי אירע לו פעם אחרת שמצא משכון בביתו בפתקא שלא היה בפנקסו ולא היה זכור אם הלוהו אם לאו מכל מקום משכון זה לא נמצא ברשותו או אם יש לחוש למקרה שמא הלוהו ונגנב מיד קודם שכתבו ומתוך זה שכחו וזה חששא גדולה והשיב יראה שאדם כותב בפנקסו כל דבריו בדקדוק כדי שיהא זכור מהם כי אי אפשר לאד' לזכור כל עסקיו על פה ויוכל לישבע על זה ושבועה תלויה בלב כיון שלבו אומר לו שהוא אמת כההיא דרב אמי ורב אשי דאמר ליה את לבך אנסך ופירש דאף עונש שבועה ליכא וכו' ובנדון זה נמי אין שום פשיעה ואין עונש אף אם היה מוצא אחר כך כדברי הגוי כי מה יוכל האדם לעשות כי אם לסמוך על כתב ידו כי אי אפשר לזכור כל עסקיו על פה והכי נמי גבי עדות דפרק שני דכתובות כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה ימים ואמר רבי יוחנן ואף על פי שאינו זוכרה מעצמו ואף על פי שיש לדחות שאני התם דאף על פי שאינה זוכרה מעצמו בלא כתב ידו מ"מ על ידי כתב ידו מידכר דכיר גוף העדות והכא נמי אם על יד פנקסו בא להחזיק מה שבידו אין כאן עונש שבועה כלל ותשובות שאלה שנייה יוצאה מכלל תשובה זו ודין אחד לשניהם עד כאן לשונו הנה העתקתי כל התשובה לפי שאני רוצה לדון בה לכאור' יש לתמו' בדברי הר"אש במאי דקאמ' ותשוב' שאלה שניה יוצאה מכלל תשובה זו ודין אחד לשניהם והלא לא ראי זה כראי זה דההי' טעמ' דכת' הר"אש בשאלה האח'כי מה יוכל האד' לעשו' כי אם לסמוך על כת' ידו כי אי אפש' לזכו' כל עסקיו על פה האי טעמ' לא שייך בשאלה השני' דהא בשאלה השנית יש לחוש דילמא שכח וכל שכן שכבר אירע שפע' אחר' שכח ומאותו שאמר השואל היה לו להר"אש לומר דהיה יכול לישבע משום דהיא חששא רחוקה שמיד נגנב המשכון ומשום הכי לא כתבו כמנהגו לכתוב וכיון דלא סמך על זאת הטענה דודאי לאו טענה מעליא היא דהרי אפשר שנגנב אחר זמן ואפילו הכי שכח כמו ששכח בפע' אחר' אע"פ שלא נגנב המשכון ויות' היה ראוי לשוא' לטעון דלתרתי לא חיישי' לשמא שכח ולשמא נגנב לכאור' נראה דאין לו טענ' בשאל' השני' על מה לסמוך דודאי האי טעמ' דכת בשאל' הראשונ' לא שייך בשאלה השנית דבשלמא בשאלה לה הראשונה שייך האי טעמא דאין אדם יוכל לזכור כל עסקיו על פה וכבר הוא כותב פתק על המשכון הסך מההלוא' וגם בפנקסו ואינו כותב מה שאינו והוא נשב' על זה אבל בשאלה השני היאך יוכל לישבע שלא שכח כיון דאינו זוכר על פה ותו איכא למידק במאי דכתב הרא"ש ז"ל והכי נמי גבי עדות בפרק שני דכתובות ומאי ראייה יש מההיא דפרק ב' דכתובות אדרבה משם ראיה לסתור דבריו ומה שייך למימר והכי נמי גבי עדות ויש לדחות ואפשר לתרץ דמתחלה אסיק אדעתיה דמאי דקאמר ר' יוחנן ואף ע"פ שאינה זוכר מעצמו היינו שאינו זוכר מעצמו לא על ידי כתב ואיידי דנקט רב הונא והוא שזוכרה נקט רבי יוחנן שאינו זוכרה ומזה הפירוש נשמרו התוספות שכתבו רבי יוחנן זכרונו לברכה אמר אף על פי שאין זוכרה מעצמו פירוש אבל על ידי השטר זוכרה אבל אם אין זוכרה כלל לא מפיהם ולא מפי כתב' וכשכת' הר"אש ויש לדחות כיון לזה הפירוש שפירשו התוספות דעל ידי השטר הוא זוכרה ואיברא דהלשון הוא דחוק אם כיון הר"אש למאי דכתבינן ועוד אני מודיע לשואל דיש טעות סופ' ודילוג לשון בהאי ויש לדחות ואפשר דכך היה אומר דגבי עדות הוא להוציא ובאותו הנדון הוא להחזיק מה שבידו והע"ג דלהוציא הינו יכול להעיד אם זוכרה אפי' על ידי הכתב להחזיק הוא נשבע על ידי הכתב ואף על גב שאינו זוכר כלל ואפילו על ידי הכת' כך נראה ממה שכתב להחזיק מה שבידו אין כאן עונש שבועה כלל ויש לתמוה אמאי לא כתב דגבי עדות שאני דכתי' מפיה' ולא מפי כתב' ואחר שכתבתי זה אני מודיע לשואל כי אני מסתפק טובא בזאת השאלה השנית מהר"חש זכרונו לברכה כי איך אפשר לומר שיוכל האדם לישבע על פנקסו בכל מילי נהי דבמה שימצא כתוב בפנקסו נשבע עליו לפי שהוא ידוע אצלו שאינו כותב מה שאינו בפנקסו אבל שיוכל לישבע שלא נתן לו אותו המשכון כיון שאינו כתוב בפנקסו אמאי לא אמרינן דילמא שכח וכל שכן שכתב השואל כי אירע לו פעם אחר' כי מצא משכון בביתו בפתקא שלא היה כתוב בפנקסו ולא היה זכור אם הלוהו ומאי דאמרי' חמשא ידענא וחמשין לח ידענא הוה ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אטו מי לא עסקי' באדם שיש לו פנקס שכותב מה שחיי' ומה שלוקח בהלוא' וכיון שלא מצה כתוב בפנקסו כי אם חמשין לדעת הר"אש היה יכול לישבע אלא דאצטריך לדחות ולומר לדעת הר"אש דבאדם שאין לו פנקס קא מיירי ועוד אני אומר דאפי' לדעת הר"אש בנדון דידן אינם יכולים לישבע על פנקסם כיון שהם מודים דלפעמים לא היו כותבים מה שהיו מקבלים ממרגליות. בבית ראובן אלא שהיו הולכי' לחנותם ושמה היו כותבים בפנקסם וכיון דהיה עובר זמן בנתים אפשר שהיה נשכח הדבר מהם וכההיא דכתב הר"אש היה האיש בביתו והפנקס לפניו והיו מביאים המשכונות והיה כותב על הפנקס ולא הויא מילתא דשכיחא שישכח הדבר ולא יכתב אבל בנדון דידן הויא מילת' דשכיחא שישכח ולא יכתב וכדאמרן וכיון דכן הוא הם חייבים לשלם ואינם יכולים לישבע כיון דהם מודים דחייבים לו ואינם כופרי' בכל והוי כחמשין ידענא וחמשין לא ידענ' דהוי ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ועוד דאפילו אם היו כופרים בכל בנדון דידן היו חייבים לשלם דהרי אותם המרגליו' היו קנויים אצלם אלא שנשארו ביד ראובן למשכון והרי כתבו התוספות בפרק השואל בההיא פלוגתא דרב נחמן ורבי יוחנן ורב הונא ורב יהודה במנה לי בידך והלה אומר איני יודע וזה לשונו דוקא כשאומר איני יודע אם הלויתני אבל הלויתני ואיני יודע אם החזרתי לך מתני' הוא בפרק הגוזל דחייב עד כאן ובנדון דידן הרי הם מודים שקנו ממנו אותו הסך מהמרגליות ונשארו למשכון בידו ואינם זוכרים מה שקבלו כי אם על פי פנקסם הם טוענים ואם יאמר אומר שיש רגלים לדבר במה שמצאו חוט חתוך בראש הארגז אדרבה שיש רגלים לדבר שלא נגנב שום דבר מהארגז כיון שהארגז היה צרור וחתום וכפי הנשמע אי אפשר לזייף החותם והויא חששא רחוקה שנגנב כלום מאותו הארגז ועל מה שטענו השותפים שרוצים לישבע שמעולם לא קבלו מרגליות מראובן שלא כתבו מה שקבלו ממנו כנראה דאלו השותפין רצו לעשות ארכבה אתרי ראשי הם רוצים לישבע על פי פנקסם ואחר כך הם מוסיפים לומר שרוצים לישבע שלא קבלו מרגליו' ממנו שלא כתבו מה שקבלו בפנקסם וכיון שאין הדבר רשום בזכרונם היאך יוכלו לישבע שכל מה שקבלו כתבו ואחר שכתבתי זה אני אומר דכיון דמפשטן של דברי הרב רבינו אשר ז"ל נראה דיכולים לישבע על פי פנקסם אף על פי שדבר זה לא נמצאו מפורש בשום פוסק אף על פי שיש לחלק מההיא דהר"אש לנדון דידן אע"פי כן טוב הדבר והגון לפשר ביניהם נאם הצעיר יוסף ן' לב: