שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה מז
בשאלונקי נוהגין לכתוב בשטר התנאים מהכתובה שלא יפתה האיש את אשתו שתמחול לו כתובה ונדוניתה או קצת ממנה ואם יפתנ' שתמחול לו כתובתה ונדוניתה או חלק ממנה שאותה המחילה לא תועיל כלום והחיוב והשעבוד לא יסתלק ומעתה ומעכשיו הוא מחייב את עצמו לכשתמחול ובא ראובן וגזם ואיים את אשתו שתמחול לו כתובתה ונדוניתה והוציאה מביתו כמה פעמים ורבו המריבות והקקטות על זה עד שהוזקקה לשאלתו ומחלה לו כתובתה ונדונייתה ושאל השואל אי הויא מחילתה מחילה:
תשובה איברא דהר"אש ז"ל ס"ל דלא מיבעיא במנה מאתן ונכסי מלוג דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא אפילו בנדוני' יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שכן כתב בתשובותיו כלל ל"ה וזה לשונו ולא שייך לומר נחת רוח עשיתי לבעלי אלא כשהבעל מוכר קרקעותיו ושותקת מחמת נחת רוח שלא יאמר הבעל עיניך נתת בגירושי' או במיתה אבל אין האשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה מחמת נחת רוח ואין כאן איבה אם לא תמחול לו ומחילתה מחילה גמורה עד כאן לשונו הא קמן בהדיא דס"ל להר"אש דדוקא בשעבוד בעלמא האשה שותקת משום נחת רוח שאם תערער הויא ליה איבה אבל במחילת הנדוני' דאם לא היתה מוחלת לא הויא ליה איבה הויא מחילה גמורה ודין נכסי מלוג ודין הנדוניא אחת הן והרש"בא כתב בתשובה שאלה דודאי אם מחלה מנה מאתן הויא מחילתה מחילה לפי שכל הנשים יש להם כתובה ואם תמנע מליתן ומלמחול לבעלה אין לה איבה דהוה ליה כנכסי מלוג וזהו שאמר בפרק נערה שנתפתתה המוכרת כתובה לבעלה כמוכרת לאחרים כלומר ואין לה כתובת בנין דכרין ואפשר דהיינו דוקא בעיקר כתובתה וכמו שאמרנו אבל בשטר מתנה שעשה לה הבעל ואי נמי בחוב אחר שיש לה עליו יכולה היא שתאמ' נחת רוח עשיתי לבעלי ואפש' דאף בנדונייתה כן ולא אמרו דאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי בנדוניית כתובתה אלא בעיקר כתובתה כמו שאמרנו עד כאן לשונו והדברי' ארוכים והרב המגיד משנה והר"י בר ששת וזולתם כתבו בזה הרבה יעויין שם ואי לא הויא בנדון דידן אלא האי טעמא לחוד הוה לן למימר דמחילת' מחילה משום דנכסים בחזקת מרייהו קיימי מכל מקו' מטעמי אחריני אית לן למימר דהמחילה לא הויא מחילה משום שזאת האשה טוענת שגזם ואיים אותה והיה מתקוטט עמה והוציאה מביתו כדי שתמחול לו כתובה ועל כיוצא בזה כתב הרש"בא ז"ל בתשובת שאלה דאינה צריכה למסור מודע' וז"ל במאי דאמרינן בפרק נערה שנתפתתה בעי רבא מוכרת כתובתה לבעלה כמוכר לאחרים דמי או כמוחלת לבעלה דמי אלמא מוכרת לבעלה מעשיה קיימי' לא היא דהתם כשיש עדים שידעו שמחלה ברצונה בלי שום אונס או שמודה וכיון שמוחלת כתובתה לבעלה אינה אלא כמסלקת שעבוד' מעליו ומוחלת לו אחריותה מה שעשתה עשוי ומיהו דוקא במוחלת שלא מחמת אונס ידוע אבל אם נאנסה ומחלה ויש לה עדים על האונס כגון זה האונס המחילה בטלה ע"כ הא קמן שלא הזכיר הרש"בא ז"ל מסירת מודעא משמע דאינה צריכה למסור מודעא כל שהאונס ידוע ולכאורה נראה דדברי הרש"בא ז"ל בזאת התשובה סותרת זו לזו דהרי כתב דהתם כשיש עדי' שידעו שמחלה או שמוד' הא בדליכא עדים אינו נאמן לומר שמחלה ברצונה ולבסוף כתב אבל אם בא נאנסה ומחלה ויש לה עדים על האונס המחילה בטלה משמע הא בדליכא עדים המחילה קיימת וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ואית לן למימר דסיפא דוקא וכן כתב הר"אש בתשובה וזה לשונו ועוד שאין האונס גלוי עד כאן משמע דצריך שיהיו עדים שידעו דהמחילה היתה באונס כדי שתהיה המחילה בטלה הא לאו הכי המחילה קיימת ונחזור לנדון דידן ונאמר דזאת המחילה היא בטלה אי איכא עדים שידעו האונס ואף על גב דליכא מסירת מודעא וכדמשמע מתוך תשובת הרש"בא דכתבי' וכמו שכתבו בהדיא רוב הפוסקים מהאחרוני' ז"ל וגדולה מזאת מצינו בההיא דאמרי' בפרק חזקת הבתים אמר רבא והויא מודעא לחברת' אמר רב פפא האי דרבא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא דאזיל לקדושי אתתא אמר לה אי כתבת לי כלהו נכסיך הוינא לך ואי לא לא הוינא לך אזל כתביה לה לכלהו נכסי אתא בריה קשישא אמר ליה וההוא גברא מה תהוי עליה אמר להו לסהדי זילו אטמור בעובר ימינא וכתבו ליה אתו לקמיה דרבא אמר להו לא מר קנה ולא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהויא מודעא לחבירתה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא ליה דליקני ולפי המובן מדברי הרב בעל הטורים נחלק בההיא עובדא גדולי עולם הרב רבי יוסף ן' מיגאש ורבינו חננאל דהר"י ן' מיגאש סבירא ליה דהיינו טעמא דאצטריך דלהוי מתנה טמרתא מודעא למתנה שניה משום דאונס דאיתיה מחמת נפשיה הוא ואי בעי מצי למיכף ליה יצריה לא הוי איניש דכפי ליה מידי אבל אונסא דהוי מחמת אחרינא אפילו בלא מודעא לא הויא מתנה ודיקא לישנא דגמרא כותיה דקאמר התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא ומשום הכי האי מתנה טמירתא דיהיב לבריה קשישא קודם כתיבת השטר לאשה וכדפיר רש"בם אף על גב דהויא מתנה טמירתא הויא מודעא לחבירתה ורבינו חננאל סביר' ליה דאפילו אונס כי האי דאונסא דאיתיה מחמת נפשיה הוא אפילו הכי הויא אונס' לבטל המתנה אף על גב דלא הוה מתנה טמירת' ברישא ומאי דקאמ' התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא היינו לומר דלא קנת' אתת' משו' מתנ' קמיית' דלא חשיב' כלל כיון דטמירתא הוה אלא משו' דמוכח' מילתא דאנוס הוא ואף על גב דאונסא דמחמת נפשיה הוא אלימא לבטולי מתנה הא קמן דלא פליגא הר' ן' מיגאש ורבינו חננאל אלא דוקא באונס' דאיתיה מחמת נפשיה אי איצטריך למודעה אי לא אבל באונסא דאתי מחמ' אחרינא כל אפין שוין דלא אצטריך למודע' אלא שהמתנה היא בטלה כל זמן שידוע שבאונס היתה וכן כתבו התוספות בפרק חזקות הבתים וזה לשונו ודוקא מכר אבל מתנה תליוה ויהיב לא הויא מתנה אפילו לא מסר מודעה אי דידעי עדים אונסיה וכן כתב הר"אש בפסקיו ומיהו במתנה היכא דידעי באונסיה אפילו בטול לא מהני כיון דאניס הוא ואפילו לא מסר מודעה לא הויא מתנה עד כאן וכיון דכן הוא זכינו לדין דסברת דרובא דרבוותא היא דכל מתנ' באונס היא בעל' אף בלא מסיר' מודע' וכיון דכן הוא אף בנדון דידן המחיל' אינ' מחיל' אם ידוע שבאונס היתה משו' דהמחיל' יש לה דין מתנ' ולא דין מחילה וכי היכי דכתבינן דתליוה ויהיב לא הויא מתנה ה"נ לא הויא מחילה ולא דמיא למכירה דתליוה וזבין זביניה דהרי במאי דאתמר בגמרא דמתנתה ודגטא גלויי מילתא בעלמא היא השוה הר"מבם מחילה למתנה וכתב וזה לשונו וכל מודעה שאין כתוב בה ואנו העדים ידענו שפלוני זה אנוס היה אינה מודעה במה דברים אמורים במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה אם מסר מודעה קודם מתנה אף על פי שאינו אנוס הרי המתנה בטלה שאין הולכין במתנה אלא אחר גלוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה והמחילה מתנה היא עד כאן ויש לדקדק במה שכתב הר"אש ז"ל בתשובה וזה לשונו וששאלה אשה שמחלה כתובתה ונדונייתה לבעלה מחילה גמורה והיא טוענת שעשתה מחילה מפני שהיה מגזם לה לגרשה וכו' ועוד שאין האונס ידוע דלא מסירה מודע' מעיקרא עד כאן לשונו ולכאורה יראה דס"ל להר"אש כסברת רבינו יהודה בר ברזילאי ז"ל דמייתי לה מוהר"י קולון בסימן קפ"ו דאף במתנה צריך מסיר' מודעה והרי הוא בפסקיו כתב בהדיא סברת התוספות דאין צריך במתנה מסירת מודעה ולפי מה שאני מבין מתוך דבריו של מוהר"י קולון בסימן הנז' ס"ל דס"ל להר"אש דאותו האונס שלא היה אונס ידוע אלא שהיה מגזם לגרשה לאו שמיה אונס כיון דלא מסרה מודעה מעיקרא כנרא' מדברי הרב ז"ל דהמודעה חשיבא לאלומי לההוא גזום דמגזם לגרשה לשמיה אונסה אף על גב דלאו אונס גמור הוא וקשיא לי דמאי אולמיה דמודעה לשוויי אונסא מאי דלא הוי אונס גמור ועוד אחרי שהרב ז"ל הוא סבור דס"ל להר"אש דהמתנה והמחילה הם שוים כסברת הרמ"בם אם כן איך שייך למימר שאם מסרה מודעה הוה קרינן אונס לההיא אונסא והלא במסירת מודעה לחוד בלי שום אונס סגי במתנה וכדאמרן דמתנה ודגיטה גלויי מילתא בעלמא הוא ומה שיראה לעניות דעתי הקצרה לומר בהבנת דברי הר"אש ז"ל הוא דודאי לא פליג מאי דכתב בזאת התשוב' למאי דכת' בפסקיו אלא דאפשר לומר חדא מתרתי או שחולק על סברת הר"מבם ז"ל ומחלק בין מתנה למחילה ומאי דקאמר ודלא מסרה מודעה מעיקרא הוה ליה כאילו אמר ועוד דלא מסרה מודעה מעיקרא כלומר דאפילו שהאונס היה ידוע לא הויא מהני כיון דלא מסרה מודעה מעיקרא ודוחק הוא לומר דהר"אש ז"ל מחלק בין מחילה למתנה והיותר נכון הוא לומר דהכי קאמר ועוד שאין האונס ידוע ומשום הכי המחילה אינה מחילה ומהני מה שאין האונס ידוע חשו' דלא מסרה מודעה מעיקרא דאילו מסרה מודעה עיקר' המודעה היתה מבטלת המחילה אע"ג דלא הוה אונס ידוע ומכל הני משמע דמחיל זו דנדון דידן אם יש עדי' על האונס המחילה היא בטלה אליבא דרובא דרבוותא ולא ניחוש לדברי הרב ר' יהודא בר ברזילאי דהוי יחידא' לגבי כלהו דרבוות' וכמו שכתב מהר"י קולון דאינו יכול המוחזק לומר קים לי כפלוני הגאון היכא דכל חכמי ישראל חולקים עליו ועוד אפשר לומר דאפילו דליכא עדים שמחילתה היתה באונס אפ"ה אין מחילתה מחילה ואף על פי דלכאורה נראה דהוי כעין מחייב עצמו בדבר שאינו בא לעולם דאכתי המחילה לא באה לעולם מכל מקום כי דייקינן שפיר אשכחינן דלא היא דהא לא דמי אלא לההיא דאמרן בפרק השוכר את הפועלים ההוא דאמר לחבריה אי מזבינא להא ארעא מזבינא לך במאה זוזי אזל זבנה לאיניש אחרינא במאה ועשרים אמר רב דהוא קנה קמא וכו' ואיברא דכתב הרב אלפסי בפרק בית כור דאיירי בשקנו מידו מעכשיו ובנדון דידן קנו מידו עכשיו בכל תנאי הכתובה וכי היכי דהתם המכירה עדיין לא באה לעולם ואפילו הכי מצי לחייב את עצמו הכי נמי בנדון דידן אף על גב דהמחילה לא באה לעולם מצי לחייב את עצמו שאם תמחול לו אשתו כתובתה שלא תועיל לו המחילה אלא שהחיוב הראשון במקומו יעמוד ומחייב את עצמו מעכשיו בשיעבוד הראשון איברא דיש להסתפק ולומר במאי דקאמר אם מזבני להאי ארעא מזבנינא לך וכו' אי היינו דווקא משום דקאמר מזבינא וכתבו רוב הפוסקי' דמצי לחייב את עצמו אפילו בדבר שאינו ברשותו ובדבר שלא בא לעולם ואי משום הך טעמא הוי היכא דקאמר אי מזבינא להך ארעא יהיה מכורה לך לא הויא ולא מידי וממה נפשך בנדון דידן אנו למדין מההיא מימרא דמצי לחייב את עצמו מעכשיו בקנין לכשתמחול ויחזור ויחול החיוב מדמעיקרא איברא דלפי זה היה נראה לכאורה דאיפשר לומר דאם מחלה פעמים שלא כשאר שום חיוב עליו מההיא דכתב ה"רן בתשובת שאלה בפ' שני דנדרים אמר רבא אם נשאל על הראשונה שניה חלה ונשאל על שתיהן וגדולה מזאת כתב הר"ן בתשובות דאף על גב דקאמר הנדר דבכל פעם שיושאל ויותר מהאיסור שיחול עליו פעם אחר' וכן לעולם דיכול לישאל ויתירו לו ד' פעמים והא ודאי לאו מילתא היא דממונא מאיסורא לא ילפינן דהרי הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך אמרינן בפרק הכותב רבי יהודא אומר לעולם אוכל פירי פירות עד שיכתוב דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיך עד לעולם וכן אמרינן בכתובות פרק אלו נערות אלא ההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב וכי תימא נילף מיניה ממונא מאיסורא לא ילפינן וכן בכמה דוכתי אמרי' הכי וכיון דכן הוא אין לדמות מילתא למילת' ממונא לאיסורא ואיסור' לממונא אלא ממונא לחוד ואיסורא לחוד הכלל העולה מהדברים דאם מחלה האשה נדונייתה לבעלה מחילתה מחילה וכמו שכתב הר"אש ז"ל וכל שכן בעיקר הכתובה ובנכסי מלוג ובנדון דידן כיון דאיכא אונס אי איכא עדים שידעו האונס אין מחילתה מחילה ואע"ג דלא מסרה מודעה ודוקא תליוה וזבין הוי זביניה זביני אבל תליוה ויהיב לא הוי מתנתו מתנה ומתנ' ומחילה שוים הם בטעמם וכמו שכתב הר"מבם פרקי' י' מהלכות מכירה ועוד כבר היה אפשר לומר דאף על גב דליכא עדים שידעו האונס אפילו הכי אין המחילה מחילה כיון שכתב שמעתה ומעכשיו הוא מחייב עצמו לכשתמחול וכדכתבינן ותו לא מידי נאם הצעיר יוסף ן' לב: