שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה מד
ולאה שתי אחיות ומתעסקות זו עם זו רחל בסחור' ומש' ומתן מד' ימי' ושני' לאח' המשך הזמן הסכימו גם שתיהן והפסיקו המשא והמתן מביניהן ועשו חשבנותיהן ונתפייסו מכל דבר זו מזו ועשו שער מחילה האחת לאחרת כדת וכשור' ואחר עבור קצת ימים קמה רחל וטענה על לאה איך יש לה זכות עליה מזמן המשא והמתן והשיבה לאה והלא שטר מחילה ופטורין גמורין יש ביני לבינך טענה רחל האמת כדבריך אמנ' המחילה שעשיתי ליכי היתה באונס והדברים העשויין על צד האונס אינם דברים ועל זה נמשכו הפרש וטענות בין רחל ולאה עד שנשמע קולן לנכבדי קהלתן ויהי כשמעם בקשו נכבדי הקהל מעצמם להכנס בענין הפר' האחיות להפריש ריב ומדון מביניהן כי אחיות הנה ועמדו ובררו להם קצת מנכבדי הקהל שיעמדו על טענו' אחיות הללו וידונו ויפשרו ביניהם בכל אשר יראה להם ויאספו נכבדי הקהל יחד בבית הכנסת והוציאו ספר תורה והחרימו חרם גמור כנגד איזה צד משתי האחיות אשר תבעוט בגזרת הברורים ההם אשר הובררו מתוך הקהל לפשר ביניהן ואמרו בהטלת החרם שהצד הבועט יהיה מופרש ומובדל מעדת ישראל ומנודה לשמים ולבריות ושלא יוכל שום איש להטפל אליו לא בגיל ולא באבל וכיוצא באלה ואחר כל אלה הדברים עמדו הברורים על טענות האחיות וישמעום היטב ואחר עיונם וחקירתם עד מקום שידם מגעת חייבו
לגא סך מה שתתן לרחל והנה לאה זו ברור ומפורסם לעין כל שהיא אשה ענייה ומדולדל ואין לה לשלם הסך אשר חייבוה הברורי' יורנו רבינו המורה לצדקה רב להושיע אם לאה זו תקרא בועטת בגזרת הברורים לשיחול עלי' החר' ששהטילו הקהל ושתהיה מופרש ומובדלת שיתנהגו עמה בכל חומרותיהם או לא תקרא בועטת הואיל ואינה בזדון לבלתי שמוע לעשות גזרת הברורים כי אם לסבת קוצר ידה ועניותה ולהעדר היכולת כי אם היה לה לשלם היתה נותנת ככל אשר נגזר עליה גם יורנו רבינו אם התורה וההלכה יורו להיתר ויפטרו את לאה מהחרם והחומרות וכת מטילי החרם עודם יחזיקו בעצמם לבלתי שמוע לקול התורה על פי הדין וההלכה ולא יאבו להתיר את לאה שמאסה החרם ויתנהגו עמה כמנודה ומוחרמת להבדל ממנה בכל דבריהם אם הם עצמם נלכדים בעונש החרם ההוא כיון שמחרימין שלא כדין ושלא כהלכה על הכל יאיר עינינו המאור הגדול המחיר לארץ ולדרים עליה בחור תורתו התמימה וכסא כבוד תורתו יכון ותמיד לבטח ישכון:
תשובה כפי הנראה מתוך השאלה כי אלו הנכבדים מהקהל הנז' לא דנו על פי הדין והמשפט אלא שעשו פשרה ביניהן כפי האומדנא ולא השגיחו לדון אם המחילה היתה בטלה מחמת האונ' וכפי הנראה גם כן מהשאלה לא נטלו קנין משתיהן ואיברא דאיכא פלוגתא דרבוותא דאיכא מאן דאמר דפשרה בשלשה אינה צריכה קנין וכמו שכתב בהגהה בפסקיו הר"אש ז"ל בשם אור זרוע ובשם בעל הלכות גדולות וכל שאר הפוסקים כתבו דפשרה אפילו בשלשה בעיא קנין ועיקרא דהאי מילתא איתא בסנהדרין דקאמר התם לימא תלתא תנאי בפשרה דמר סבר בשלשה ומר סבר בשנים ומר סבר ביחיד אמר רב אחא בריה דרב איקא ואיתימא רב יימר בר שלמיה מאן דאמר תרי אפילו חד נמי והאי דקאמר תרי כי היכי דלהוו עליה סהדי אמ' רב אשי שמע מינה פשרה אינה צריכה קנין דאי סלקא דעתך צריכה קנין למאן דאמר צריכה תלתא למה לי תסגי בתרי וליקניה מיניה והלכתא פשרה צריכה קנין ויראה לי דפליגי בהא דטעמא דב"הג ואור זרוע משום דרב אשי קמתמה דבקנין אמאי אצטריך תלתא וכיון דכן הות אית לן למימר דלא נדינן מההיא סברא ומאי דקאמר והלכתא פשרה צריכה קנין היינו דדוקא היכא דליתא תלתא ולפי דבריהם אית לן למימר דפליגי רבי מאיר ורבנן היכא דליכא קנין דרבי מאיר סבר ביצוע בשלשה ורבנן סברי באחד ואפילו בלא קנין ופסיק תלמודא דהלכתא דפשרה צריכה קנין משום דפסיק דהלכתא כרבי מאיר דבלא קנין צריך שלשה ודלא כרבנן דסבירא להו דאפילו בלא קנין סגי בחד וכל הפוסקים דהם חלוקים על הלכות גדולות ואור זרוע דסבירא להו דאפילו בשלשה צריכה קנין היינו משום דסבירא להו דהאי דקא מתמה רב אשי דבתלתא אמאי בעיא קנין לא קיימי ההיא סברא לפי המסקנא דקאמר והלכתא פשרה צריכה קנין ופליגי רבי מאיר ורבנן בפשרה בקנין דרבי מאיר קאמר בשלשה ורבנן סברי באחד והלכה כרבנן ומילתא דפשיטא דלא עבדינן כה"ג ואור זרוע דיחידאי נינהו לגבי כל הפוסקים דחולקים עליהם וס"ל דאפילו בתלתא פשרה צריכה קנין וכפי הנראה מתוך השאלה לא נטלו קנין מהאחיות לקיים את הנגזר עליהם אלא בכח חרם גזרו שיקובלו דבריהם וצריך עיון אם יש ביד טובי הקהל להפקיע ממון של זה וליתנו לזה והא ודאי נראה דהויא פלוגתא דרבוותא הר"שבא כתב בתשובת שאלה בקהל שעשו תקנה מחמת הפריצים שכל מי שיקדש אשה שלא במעמד עשרה שלא יהיו קדושיו קדושין והשיב שורת הדין נראה לי שרשאין בני העיר לעשות כן לפי שהצבור יכולין להפקיר ממונו של זה ונמצא זה שמקדש בממון שאינו שלו וכו' והצבור בבית דין של בני עירה יכולין להפקיר ממון אם ראו תקנה בדבר לבני עירם והפקר בית דין הפקר דבר תורה וכן אמרינן ביבמות פרק האשה וכן בגטין מנין שהפקר בית דין הפקר וכו' ובסוף התשובה כתב ומעשה היה בעירנו ודנתי בדבר לפני רבותי ומורי הרמ"בן הודה לדברי ומכל מקום עוד צריך להתיישב בדבר עד כאן לשונו והרב רבי יצחק בר ששת כתב בתשובת שאלה סימן שצ"ט דיכולין ב"ד להפקיר ממון המקדש וכתב בסוף התשובה זהו מה שנראה לי בנדון זה להלכ' אבל למעשה אני חוכך להחמיר ולא הייתי סומך על דעתי לחומר הענין להוציאה בלא גט אם לא בהסכמות כל חכמי הגלילות כי היכי דלמטייך שיבא מכשורא עד כאן משמע מדבריהם דסבירא להו דכל ב"ד אלימא לאפוקועי ממונא ומאי דאתמר בגמרא מניין להפקר בית דין הפקר לא אצטריך דלהוי בית דין תשוב וגדול שבדור והרב רבי יצחק בר ששת הביא סעד לדבריו ממה שכתב רבינו תם לגבי פרוזבול דלא בי דינא דרב אמי ורב אסי קאמר אלא בדינא רבא דאתריה ויפתח בדורו כשמואל בדורו ולא אתא לאפקיוע אלא כגון רבנן דבי רב אשי אבל כל בית דין קבוע בעירו יכולין להפקיע ממון עכ"ל והתוספות והר"אש כתבו בשם רבינו תם דבעינן בית דין חשוב שבדור ועוד כתב דרבינו תם הוה סבירא להו מעיקרא דאין לכתוב פרוזבול בזמן הזה לפי שאין אנו כרב אמי ורב אסי ושוב חזר רבינו תם ז"ל וכתב הוא בעצמו פרוזבול כי היה אומר דלא בעינן אלא בית דין חשוב שבדור וכבר מצינו שלש' סברות ברבינו תם חדא מאי דכתב הר"אש בשמו דכל בית דין חשוב וגדול בעירו אלים לאפקועי ממונא וכן נמי כתב הר"שבא בשמו וזה לשונו ואי נמי דאפילו למאן דבעי בי דינא דאלים לאו כבי דינא דסוריא ונהרדעא קאמר אלא בי דינא רבה דאתריה כרב אמי ורב אסי באתרייהו וכן דעת רבינו תם והסברא השנית מה שכתבו התוספות והר"אש בשמו דבעינן בית דין חשוב שבדור והסברא השלישית מאי דהוה סבירא להו מעיקרא דאין לנו לכתוב פרוזבול בזמן הזה לפי שאין אני כרב אמי ורב אש ואיברא דיש מגדולי המורים מהראשונים ומהאחרונים דסבירא להו דכל בית דין קבוע וחשוב בעירו יכולין להפקיר ממון וכל שכן בהסכמת בני העי' מהראשוני והרמ"בם הוא א' מהם לפי מה שהבין הרי"בש מדבריו שכתב בפרק כ"ד מהלכות סנהדרין וזה לשונו וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לבעלים ומאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת לחזק הבדק או לקנוס אלם והרי הוא תומר בעזרא וכו' עד כהן לשונו וכבר ראיתי מי שכת' דלא קאמ' הרמ"בם הכי אלא דוקא במגדר מילתא ולאפרושי מאיסורא וכדקאמר איהו גופה ודייק בלישניה דיש לדיין תמיד להפקיר ממון כפי מה שיראה לדיין לחזק פרצות הדת וכו' אבל בדבר רשות לא והביא ראיה לדבריו ממה שכתב הרמ"בם בתשובת שאלה שהעובר על חרם שהחרימו בו רבים והוא לא קבל על עצמו שום שבועה אינו חייב כלל שאין בעולם מי שיעלה על דעתו שזה ישבע וזה יאסר אבל משום נדוי יתחייב אם היה הדבר שהחרימו דבר שהעושה אותו חייב נדוי אבל בדבר הרשות שאין בהם שום מצוה אסור לאדם להחרים שיעשו כך או שלא יעשו עד כאן לשונו והדין עמו שהרי כתב הרמ"בם בפרק ט' מהלכות שמטה וזה לשונו אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר כבית דינו שלרבי אמי ורבי אסי שהן ראויים להפקיע ממון בני אדם אבל שאר בתי דינין אין כותבין הא קמן בהדיא דיש לחלק בין פרוזבול לתקנה דהויא משום מיגדר מילת' לגדור פרצות ולחזק את הבדק ואיברא שחזר וכת' באותו הפרק ת"ח שהלוו זה לזה ומסרו דבריו לתלמידים וכו' מפני שהם יודעי' שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם וכדבריהם בלבד היה נדחה עד כאן לשונו וכתב הרא"בד ז"ל דבריו סותרי' זה את זה עד כאן אבל הר"ן ז"ל כתב דקל הוא שהקלו בת"ח וכו' יעויין בחדושיו ויש להפלא הפלא ופלא על הרב רבי יצחק בר ששח דהרי הוא ז"ל כתב וזה לשונו ואם תאמר הא אמרינן בגטין דילמא כי תקין הלל לדרי עלמא כבי דינא דרבי אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל בי דינא אחרינא לא דאלמא אין כל בית דין יכולין להפקיע ממון אף אם נאמר כן לא קשיא לנדון זה דהתם הוא כגון פרוזבול להפקיע ממון זה שלא כדין לכתוב עליו פרוזבול אבל מה שעושין בני העיר בעירם לענין תקנותיהם הרי הם כבי דינא דרבי אמי ורבי אסי ועדיפי מנייהו ועוד שכתב רבינו תם וכו' ומדאמרינן לישנא דמפקירינן משמע שבכל מקום ובכל זמן הוא וכן כתב הרמ"בם ויש לב"ד בכל מקו' ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים וכו' עד כאן לשונו ואתמהא כיון דהרב הנז' ז"ל נחית לחלק היכא דהוי דבר הרשות כעין פרוזבול להיכא דהוי תקנות בני העיר כגון ההיא דקדושין אי נמי מאי ראיה מייתי מהר"מבם ז"ל והיאך רצה להשוות דעת רבי' תם לדעת הרמ"בם ולומר דשניהם סבורים דכל ב"ד קבוע בעירו יכול להפקיע ממון ואפילו בדבר הרשות כעין ההיא דפרוזבול וצריך עיון להבין דברי הרב ז"ל ומהר"י קולון כתב בכמה תשובות דהויא פלוגתא דרבוותא במילתא דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי אי מצו ב"ד להפקיר ממונו של זה וליתנו לזה יעויין בתשובותיו גם אני הצעי' בספ' הפסקים שלי שכבר נדפסו כתבתי שלשה פסקים על הנדון הזה יעויין משם והכלל העולה דכיון דהויא פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא מחזקת מאריה קמא ולא כל כמינייהו דהנהו טובי הקהל להטיל חרם שיקובלו דבריה' במה שיפשרו בין שתי האחיו' הנז' ואם לחשך אדם לומ' דהרי כת' הרש"בא ז"ל דספק חרם להחמי' בתשוב' שאלה סימן תק"צב גם על זה כתבתי פסק ארוך יעויין בספר הפסקי' סימן קמ"ח ועוד אני אומר דבנדון דידן כל אפין שוין דלא מצו הנהו טובי הקהל להטיל חרם שתקובל הפשרה שיפשרו ביניהן ואפילו למאן דאמר דכל ב"ד קבוע וחשוב בעירו יכול לכתוב פרוזבול ואף על גב דפרוזבול הוי דבר הרשו' וכמו שכתב הרי"בש מכל מקום לא הוי דבר הרשות כולי האי בנדון דידן דהתם הרי הוא פרוס בולי ובוטי אבל בנדון דידן להטיל חרם על הבעלי דינין שיעשו פשרה מילתא דפשיטא היא דכל אפין שוין דלאו כל כמיננינהו ואפילו שהיו הגדולים שבאותו העיר וכ"ש כי כפי הנשמע יש גדולים מהם בחכמה ובמנין ולית דין צריך בשש דמילתא דפשיטא היא כדאמרן דאין כח ביד טובי וגדולי העיר להטיל חרם לעשות פשרה ומה שיש בנדון דידן הוא דאלו השתי אחיות טענו טענותיהן בפני הברורין שהובררו מצד טובי הקהל ונראה דסברו וקבילו החרם דאם לא כן היה להם למחות מיד ולא לטעון טענותיהן לפני אותן הברורים וכד מעיינן שפיר אשכחינן דהא נמי לאו מילתא היא חדא דמאן לימא לן דמה דטענו בפני הברורים היה מחמת החרם דסברו וקבילו דאם לא כן לא היו טוענות טענותיהן לפני אותם הברורים דילמא מרצונן וחפצן טענו ולא קבלו עליהן החרם כי היכי אי דלא הטילו חרם הוו מצו למהדר הכי נמי השתא מצו למיהדר ועוד דאפילו אם נאמר דמחמת החרם טענו טענותיהן ולא מרצונם אלא שחשבו שהיו מוכרחות לקיים החרם משום דטעו לומר דכל כמינייהו דטובי וגדולי הקהל להטיל החרם הנז' אפילו הכי הויא קבלה בטעות ולאו מילתא היא וכמו שכתב הרמ"בם בתשובת שאלה וזה לשונו והשאלה ששאלתם על ענין אותו החרם שהסכימו מקצתם וכו' ובאמצע התשובה כתב וזה לשונו וגלוי הוא שכל מי שלא ענה אמן ולא התפיס עצמו אבל נהג איסור כל אלו השנים וכו' הרי זה מותר אחר שיודיעוהו שהוא מותר מפני שלא נשבע ולא התפיס בשבועה עד כאן לשונו הא קמן בהדיא דאפילו דנהגו בהסכמה אחת ימים או שנים בחשבם שהיו מחוייבים לקיימה אחר שיודע ויתברר מפי תופסי התורה שהיא בטלה שוב אינם מחוייבים לקיימה והוא הדין נמי בנדון דידן אע"ג דטענו טענותיהן לפני אותן הברורים היה בחשבן שהיה החרם חל עליהן וקבלה בטעות היתה ולאו מילתא וכדאמרן ומה ששואל השואל דכיון דאין לאל ידם לפרוע מה שגזרו עליה הפשרנים והדבר הוא ידוע לכל אם חל עליה החרם לפי מה שכתבתי אף על גב דהוה בידה כדי לפרוע אינה חייב' ואינה צריכה לזאת הטענה איברא דאם היתה חייבת מן הדין ולא היתה לאל ידה היינו מסדרין לה כדרך שמסדרין לבת אחר שתשבע שאין לה במה לפרוע וכיון דכן הוא דאינה חייב' מן הדין לקיים גזרת הפשרנים כיון דלא נטלו קנין אין החרם חל עליה ולאו כל כמינייהו מהקהל יצ"ו להחזיקה כמנודה ואחר שיודע ויתפרסם אליהם ההוראה הזאת יקרבוה בשתי ידים ואם ירחיקוה חס ושלום יהיה בהם עון אשר חטא ותו לא מידי:
נאם הצעיר יוסף ן' לב: