שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה מג
ראובן בן עיר נהגו בה לחוש לסבלונות ושדך בת קטנה לשמעון בן עיר נהגו בה שלא לחוש לסבלונות כלל ושמעון זה שלח לראובן תכשיטי כמנהג וכשבא שליח שמעון לראובן אמר ראובן אני לא אקבל תכשיטין אלו מידך כמנהג ארצי ומקומי שחוששין לסבלונות אלא על מנת שלא יהיו בתכשיטין אלו שום חשש קדושין כמנהג ארצך ששמעון המשדך דר בה ושליח שמעון נאות בזה ואף ראובן הציב עדים נאמנים רבים ובפניהם מסר השליח התכשיטין ביד ראובן וכך אמר לו תכשיטין אלו של שמעון ששלח למשודכתו הנני מוסרן בידך על מנת שלא יהא בתכשיטין אלו שום חשש לסבלונות כמנהג עירי שאין חוששין בה לסבלונות כלל ולא כמנהג ארצך שחוששין בה באופן שתכשיטין אלו מגיעין לידך דרך חנות וטובה לא דרך קנייה וחשש קדושין כלל יורנו מורה צדק אם תנאי זה אמיץ ובטל מנהג הכולל או אינו כדאי והמנהג במקומו עומד:
תשובה לכאזרה יראה דיש לחוש לאלו הסבלונות ממאי דכתב הר"אם ז"ל בפסקיו וזה לשונו ומה שבקשת ממני עוד אם יועיל שתאמר האשה בפני עדים בעת קבלת הסבלונות שאינה מקבלת אותן לשם קדושין אליבא דר"ח ז"ל דחייש לקדושין קודמין מפני שיש הוכחה גדולה בזה שלא נתקדשה קודם לכן ואם איתא דנתקדשה מאי איכפת לה אם יהיו הסבלונות לשם קדושין אתמהא וכי מפיה אנו חיים עד שנדקדק על דבריה אם יש בהם הוכחה שלא נתקדשה קודם לכן והלא אפילו אמרה בפי' שלא נתקדש' מעולם וגם נשבעה על זה ואפילו בעלה מודה לה אינה נאמנת ואין משגיחין לדבריה כלום מכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי וכו' יעויין בפסקיו וכיון דכן הוא היה נראה לכאורה דבנדון דידן יש לחוש לסבלונות לדעת ר"ח ואפילו דלדעת רש"י ז"ל ודאי דאין לחוש להם כלל אפילו הכי יש לנו לחוש לשני הפירושים וכמו שכתב הרב בעל הטורים דלכל אח' מהפרושים קולא וחומר ויש לנו להחמיר בשני הפירושים כך היו נראין הדברים לכאורה אבל כד מעיינן אשכחינן דאין לחוש לאלו הסבלונות מדברי הרב הנז' זל"הה בעצמו שהוא כתב בתשובה אחרת מפסקיו וזה לשונו כתבת שאין לנו לילך רק אחר מנהג המקום שהסבלונות נותנים שם וכו' ליתא דאדרבה אין לילך רק אחר מנהג המקום ששולחו משם דהוכח' הסבלונות אם הם קדושין או הם הוכחה על קדושין קודמין אינו אלא מפני שאנו אומדים דעת המשלח שלא שלחם אלא בעד קדושין או אחר קדושין וכיון שמנהג מקומו לקדש ואחר לסבל ומסתמא רוב העולם אינם עושין אלא כמנהג מקומן אם כן אף על פי שבמקום האשה אין מנהגם אלא לסבול ואחר כך לקדש אין המשלח מקפיד לעשות אלא כאנשי מקומו וכו' וכן נראה קצת מפרש"י ז"ל דקאמר כיון דאורחייהו לקדושי ברישא חיישינן דשדר הני לשם קדושין ומסתמא אורחייהו דאינשי מקום המקדש קא מיירי וכו' יעויין בפסקיו וכיון דכן הוא בנדון דידן דהמשדך הוא ממקום שלא נהגו לחוש לסבלונות אפילו בסתמא היה נראה שלא לחוש וכל שכן בנדון דידן דפרשו השליח ואבי הבת בפירוש דבריהם דשלא לשם קדושין היו אותם הסבלונות איברא שראיתי פעם ופעמים בהיותי בשאלונקי קצת מבני קושטא כדינא אחר פטירת הרב זל"הה חששו להחמיר לחוש לסבלונות בהיות המשדך משאלונקי שהו' מקו' שלא נהגו לחוש לסבלונות והיו שואלין מהמשדכין גט דנרא' שעם היות שהרב זל"הה כתב דבתר המשדך אזלינן ואף על גב דההיא עובדא לחומרא הוה מכל מקום מדבריו נראה דבין לקולא ובין לחומרא קאמר וכנראה דהדור הבאים אחריו קבלו דבריו להחמיר ולא להקל וכיון דכן הוא אם היה בא מעשה לידי דהמשדך היה ממקום שלא נהגו לחוש לסבלונו' והמשודכת היתה ממקום שנהגו לחוש ונתנו הסבלונות בסתמא הייתי חושש להם אבל בנדון דידן דאמרו בפירוש שלא היו לשם קדושין כלל יראה לי דאין לחוש לאלו הסבלונות כלל דהרב זל"הה נמוקו עמו ועוד דלדעת רש"י ז"ל מילתא דפשיטא היא דאין לחוש להם דאף על פי שיש לך לחוש למאי דפי' ר"ח נמי מכל מקום כיון דחששא דסבלונות אינם אלא קדושי ספק או קדושי דרבנן אין לנו לקבץ כל החומרות מכל הצדדין וצדדי צדדין להחמיר ולא היה מן התימ' דאפילו בסתמא היכא דמשדך הוא ממקו' שלא נהגו לחוש לסבלונות שלא היינו חוששין להם והיינו שומעין לדברי הרב בין להחמיר בין להקל אבל כבר כתבתי שידעתי שפעמים נעשה מעשה על פי הרבנים המובהקים הבאים אחריו שהצריכו גט למשדכים בשלונקי מששלחו סבלונות אבל בנדון דידן דפירשו דבריהם. נראה ודאי דאין לחוש להם כלל כיון דאיכ' תרתי לטיבות' חדא דהמשדך ממקו' שלא נהגו לחוש ועוד דפירשו דבריהם איברא דהיכא דלא הוי אלא חדא לטיבותא דהוא ממקום שלא נהגו לחוש או שהוא ממקום שנהגו לחוש ופירשו דבריהם דשלא לשם קדושין היו הסבלונות אפילו הכי ניחש להם אבל היכא דאיכא תרתי לטיבותא כעין דנדון דידן נראה לי דאין לחוש להם כלל נאם הצעיר יוסף ן' לב: