שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה מא
נדרשתי לאשר שאלוני אם יש דינ' יש דבר מצר' באלו החזקות הנהוגות בשלונקי ובשאר המקומו' וקודם שאגיד דעתי לשואל אשא ואתן בההיא מימרא בפרק המקבל דשייך לנדון דידן אמרי' התם משכנתא לית בה דבר מצר' דאמ' רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסי' מאי משכנת' דשכונה גביה למאי נפקא מיניה לדינא דבר מצרא ואיברא דמצינן לפרושי הך מימר' בכמה אנפי חדא דנימא דאם מכרה למי שהי' ממושכנת בידו לית לן בה דינ' דבר מצרא וכי היכי דאין בעל המצר יכול לסלק לבעל המשכנתא אם נמכרה לו כך אין בעל המשכנתא יכול לסלק לבעל המצר אם מכרה לו בעל השדה ושקולים הם בעל המשכנתא ובעל המצר אבל שניהם עדיפי מאדם אחר והרב המגיד משנה כתב בשם הרמ"בן והרש"בא וז"ל דכשם שאין בעל המצר יכול לעכב על המלוה כך אין המלוה יכול לעכב על בעל השדה הם רוצה למכור שדהו לבן המצר או לאחר ע"כ וכ"כ המרדכי מיהו אם קדם המצרן או אפילו אדם אחר אין המלוה יכול להוציא מידו עד כאן ומתוך דברי רש"י ז"ל יראה דאם קדם המצרן וקנה דיכול בעל המשכנת' להוציא הקרקע מיד המצרן שכן כתב וז"ל אם הוא שכן יותר מצרן מכולם משמע מדבריו דעדיף מהמצרן וכיון דכן הוא יכול להוציא מידו ומדברי הרב המרדכי משמע דהכי ס"ל לרש"י שכתב וזה לשונו פרש"י הוא שכן ומצרן יותר מכולם אבל רבינו משה כהן פירש דנהי דשכונה גביה לענין זה שהמצרן אינו יכול לסלקו מידו אחר שקנאו המלוה וכו' וזאת הסברא מרש"י ז"ל כתבה המרדכי גם כן בשם הרב יהודה ממגנצ' דשכונה גביה עדיף מכולהו ויוציא מידו ולישנא דגמר' דייק' כדברי הרמ"בם והרש"בא וזולת' דס"ל דלא יוציא מיד המצרן ולא מאדם אחר דאי מצי להוציא לאשמועינן רבותא אלא נראה דלא שכונה גביה אלא לענין דלא מצי בן המצר לסלוקי ויש לעיין אי נימא דכי היכי דיש זכותא לבעל המשכנתא במשכנתא משום דשכונה גביה הכי נמי אית ליה זכותא לגבי השדות הסמוכים למשכנתא למהוי כאחד מבני המצר וראיתי מה שכתב הרב המגיד משנ' בשם הרש"בא וזה לשונו שאם אחד מבני המצר מכר שדהו למלו' שאין שאר בני המצר שלו יכולים לעכב עליו שזה המלוה על שדהו אף על פי שאינו שלו כבעל השדה הוא חשוב לענין זה ויש מי שחלק עד כאן לשונו ולכאור' יש להסתפק בדברי הרש"בא שאם החד מבני המצר מכר שדהו לאח' שאינו בעל המצר אי מצי בעל המשכנתא לסלוקי אי לא ומסתברא דלא מצי דלא עדיף השדה הסמוכה למשכנתא ממשכנתא גופה דאם מכר לאחר דלא מצי בעל המשכנת' לסלוקיה איברא דלדעת רש"י דס"ל דבעל המשכנתה מצי לסלוקי אם מכרה לאדם אחר מצינן למימר דהכי נמי מצי לסלוקי בשדה הסמוכה למשכנתה אם מכרה לאחר שאינו מבני המצר והרמ"בם שכתב וז"ל לפי' אם טען הלוקח ואמר גזלן אתה לשדה זו ארים אתה לשדה זו או שוכר או ממשכן צרי' בעל המצר להביא ראיה שהוא בעל המצר ושקרקע זו בחזקתו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל אי סבירא ליה כהרש"בא במה שכתב דמשכנת' לית בה דינא דבר מצרא סבירא ליה נמי כהרש"בא ז"ל במה שכת' שאם אחד מבני המצר מכר שדהו למלוה וכו' ואי סבירא ליה כרש"י במה שכתב במשכנתא לית בה דינא דבר מצרא איצטריך למימר דסבירא ליה להרמ"בם ז"ל ביש מי שחלק ויש לתמוה שהרי כתבנו שהר"שבא סבירא ליה דלא מצי בעל המשכנתא לסלוקי למי שקנה קרקע הסמוכה למשכנת' וכן כתב בהדיא בתשובה וזה לשונו וכן בעל המשכנתא אין לו דין המצר על מי שבא לקנו' קרקע בצד מצר הקרקע שהוא ממושכן אצלו עד כאן לשונו וראיתי בספ' המישרי שהר"ש'בא כת' דבשכירות יש דינא דבר מצרא דלא כהר"מבם ואתמהא דשכירו' ליהוי עדיף ממשכונא ובהדיא כתב הרב המגיד משנה וזה לשונו השכירו' אין בו דין המצר זה לא מצאתי מבוא' אבל נראה לי דקל וחומר הוא ממשכונא עד כאן לשונו ואיברא דהר"אש סבירא ליה דבשכירות יש בו דינא דבר מצרא שכתב וזה לשונו יראה לי שהדין עם שמעון חדא מה שטוען שרוצה לתת לו כפי שכר המגיע לחצר לפי ראות הדיינים כי הוא מצר ושותף ושייך ביה הטוב והישר כמו גבי מכר כיון שאין ראובן נפסד בדב' השכירו' דשכירות ליומיה ממכר הוא ויש בו אונאה מטעם זה כדאיתא בפרק הזהב הוא הדין לענין מצרנות שייך ביה הטוב והישר כמו גבי מכר עד כאן לשונו אבל אין להקשות עליו כלל דאיהו ז"ל סביר' ליה כרש"י שכן כתב בפסקיו למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא רש"י פירש לעיל בפ' איזהו נשך שהמלוה מסלק המצרן עד כאן והרי"טבא כתב בחדושיו וזה לשונו למאי נפקא מינה לדינ' דבר מצרא עיקר הפירוש שאם קנה הוא אותו הקרקע אין שום מצרן יכול לסלקו משם ואפילו באו ביחד עמו אף על גב דאמרינן בעלמא דאי אתו בני מצרא אהדדי פליגי לה הכא איהו עדיף מכולהו ולא עוד אלא דאי קדים חד מבני מצרא וזבין זבינא לאו זבינא ואתי איהי ומפיק מנייהו דאמרינן בפ' המקבל וכו' וטעמ' דמילת' דאיהו קאי בגוה הרי הוא כמצרן מארבע רוחו' אבל רש"י פירש אין שכן טוב ממנו לקנו' ולפירושו אם קד' מצרן וזבין זביני זביני עד כאן משמ' מתוך דברי הרי"טבא ז"ל דרש"י סביר' ליה דלא עדיף מהמצרן ודייק לישנ' דקאמר אין שכן טוב ממנו לקנו' דמשמע דשקולים הם ולא עדיף מהמצרן ונמצאו שלש מחלוקות בדבר איכא מאן דסבירא ליה דעדיף בעל המשכונא מהמצרן ואיכא מאן דסבירא ליה דשקולים ושוים הם ואיכא מ"ד דגרע מהמצרן דאילו מצרן מוציא מאחר שקנה ובעל המשכונא אינו מוציא מאחר שקנה לדעת הר"מבן והר"שבא וכל זה הוא לגבי המשכונא שהוא דר בה אבל בבתים הסמוכים למשכונא מילתא דפשיטא היא דליכא מאן דאמר דלהוי עדיף מבני המצר ואפשר למימר דלא מבעיא למאן דאמ' דגריע מהמצרן מילתא דפשיטא דלא מצי לסלוקי למי שקנה בתי' הסמוכי' למשכונא אלא אפילו למאן דאמר שקולים ושוים המצרן ובעל המשכונא היינו לגבי המשכונא שהוא דרבה ושכונא גביה אבל לגבי הבתים הסמוכים למשכנתא לא מצי לסלוקי למי שקנאה איברא דלמאן דסבירא ליה דהוה עדיף המשכנתא מהמצרן מסתברא דאפי' לגבי הבתים הסמוכים למשכנתא דלהוי כא' מבני המצר ומצאתי בשיטה אחת שכתוב וזה לשונו ואית דמפרשי למאי נפקא מינה לדינא דבר מצרא שאם אמר בר מצרא לא תמשכננו אלא לדידי שאני בן המצר אין שומעין לו משוה דאמר ליה בעל הקרקע ניחא ליה למשכוני להאי דעבד לה נייח נפשא דמאי משכנתא דשכונא גביה כלומר אינו מכר אלא דשכונא גביה בלחוד וכן פירש רבינו סעדיה ז"ל חבל בעל העיטור כתב דשמעי' מהכא דבר מצרא יכול לעכב שלא ימשכננו לאחר ואית דמפרשי לדינא דבר מצרא שאם אדם רוצה למכור קרקע אצל אותו הממושכן אצלו אינו יכול לומ' בר מצרא אני דמאי משכנת' דשכונא גביה כלומר אינה אלא שכונא גביה אבל לא מקרי בר מצרא וכתב בעל העיטור משמא דרבוותא דאפילו קדים בר מצרא וזבין מיניה אתי מארי דמשכננא ומפיק מיניה דבר מצרן רחיקא הוא לגבי משכנתא עכ"ל ונמצינו למדין מכל מה שכתבנו דלפי סבר' רובא דרבוותא אם נמכר השדה או הבית הסמוך למשכנתא לא מצי בעל המשכנתא לסלוקי ליה ללוקח מדינא דבר מצרא וכ"ש בשכירו' דודאי דהמשכנתא דמיא טפי למכר מהשכירות וכמו שכתבתי לעיל שכתב המגיד משנה השכירות אין בו דין המצר זה לא מצאתי מבואר אבל נ"ל ד"קו הוא ממשכונא עכ"ל ותמיהא לי טובא לדעת הר"אש שכתב דאפילו בשכירו' אית בה דינא דבר מצרא לגמרי היכי אמרינן בפר' המקבל ארעא דחד ובתי דחד מארי דארעא מצי מעכב אמארי דבתי ומארי דבתי לא מצי מעכ' למארי דארעא ארעא דחד ודיקלי דחד מארי דארעא מצי מעכב אמארי דדיקלי ומארי דדיקלי לא מצי מעכב אמרא ארעא ע"כ וקודם שאסביר לשואל איך קשיא הך מימרא להר"אש ז"ל ולא קשיא לשאר רבוותא צריך אני לשאת ולתת ולדון במה שכתבו המפרשים על הך מימרא כי ראיתי דבריהם מחולפים הר"מבם ז"ל כתב היתה הקרקע של אחד והבתים והאילנות של אחד אם יש לבעל הבתים או לבעל האילנות זכות בקרקע כל אח' מהן בן מצר של חבירו לפיכך אם מכר אחד מהם חלקו חבירו מסלק הלוקח אבל אם אין לבעל האילנות או לבעל הבנין זכות בקרקע אלא כל זמן שירצה אומר לו עקור אילנך או דרוס בנינך ומכר בעל השד' זכה הלוקח ואם מכר בעל האילנות או בטל הבנין הרי בעל הקרקע מסלק אותו עד כאן לשונו כנראה מדבריו דאין לבעל הבנין ובעל הדקלים שום זכות בקרקע ואפילו לזמן קצוב ומשום הכי לא מצי מארי בתי ומארי הדקלים לעכב על מארי ארעא אבל אם יש זכות למארי דיקלי או למארי בתי לזמן קצוב וכל שכן אי אית להו זכותא כל זמן שיהיו הבתים והדקלים קיימים מצי מעכב נמי מארי בתי ומארי דיקלי אמארי ארעא והר"אש ז"ל כתב ארעא דחד ובתי דחד וכו' ומיירי שהבית יש לו לעמוד במקום זה עד זמן ידוע ארעא דחד ודיקלי דחד הקונה אילנות בשדה חבירו ואם מתו לא יטע אחרים תחתיהם ולכאורה יש לתמוה למה לא השוה מדותיו ובמארי בתי נמי אמאי לא קאמר דאית ליה זכותא כל זמן שיהיו קיימין ולא יפלו והרב בעל הטורים השוה מדותיו וכתב וז"ל קרק' שיש בו בנין והקרקע של אחד והבנין של אחד אם בעל הבני יש לו כת בקרקע להיות בנינו בו עד עולם שאף אם יפול יחזור ויבננו עוד כתב דנראה דאפילו אם יבוא המצירן שאצל זה הקרקע לקנות א' מאלו מסלקו דחשיב כמו שותף שקודם למצרן עוד כתב וכן הדין נמי אם נמכר קרקע דסמוכה לזה הקרקע שהקרקע לא' והבנין לאחד בעל הקרקע הוא קודם לקנותו מבעל הבנין אלא אם כן שיש לבעל הבנין כח בגוף הקרק' כדפרישי' עכ"ל וצריך לעיין ולדקד' בדברי הרי"אף דנרא' לכאורה דקשיא רישא לסיפ' דהרי קאמר דקא מפרשי רבנן דהא דאמרי מארי ארעא מעכב אמארי בתי ואמארי דיקלי היינו היכא דלית ליה למארי בתי או למארי דיקלי זכותא בארעא משום הכי אית ליה למארי ארעא לעכובי עליהו ולית להו לזבנינהו אלא דמאן דבעי איהו או דשקיל להו לנפשיה דאי לא אמר ליה עקור בנינך או דיקלי דילך וזיל שקול משמע דסבירא ליה כהר"מבם ז"ל דדוקא היכא דמצי למימר כל זמן שירצה עקור אילנך או הרוס בנינך הוא דאמרינן דלא מצי מארי בתי ודיקלי לעכב אמארי דארעא אבל כל היכא דאית להו זכות' לזמן ידוע וכל שכן אי אית להו זכותא כל זמן שיהיו הבתי' והדקלים קיימים שלא יפלו מצי נמי מארי דבתי ומארי דדיקלי לעכובא וסיפא קאמר דדוק' הקונה אילנות דאית להו זכותא בקרקע ליטע אחרים תחתיהם ודכוותא בבתים דאף אם יפלו יבנה אחרים תחתם הוא דאמרינן תמארי בתי ומארי דקלי מצי לעכובי אמארי ארעא ותברא וקשיא רישא סיפא ואפשר לתרץ ולמימר דמאי דקאמר הרי"ף עקור בנינך או דיקלי דילך לכשיבשו או לכשיפלו הבתים וכמו שכתבו התוספות בפר' המוכר את הבית לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל פירש הקונטריס עקור אילנך לכשיבש וצריך עיון בדברי המגיד משנה שכתב שהרב אלפסי והרמ"בם כתבו דבר אחד ולפי מה שכתבתי הם חולקים מן הקצה אל הקצה ואחר שכתבתי זה אסביר לשואל היאך קשיא להר"אש מהך מימרא דארעא דחד ובתי דחד ולא קשיא לשאר רבוותא דלפי המפרשים דבמשכנתא לית בה דינא דבר מצרא היינו דוקא שאם קנה בעל המשכונא לא מצי המצרן לסלוקי אבל אם קנאה אחר לא מצי בעל המשכונא לסלוקי דודאי דלא קשיא הך מימרא דארעא דחד ובתי דחד וכן נמי לרבוותא דמפרשי דבעל המשכונא הוי כמצרן לגמרי אפשר למימ' דס"ל כסברת הרמ"בם בפירושא דארעא דחד ובתי דחד ואי היכא הוא לא קשיא להו ולא מידי אבל לפי סברת הר' אש דס"ל דבעל המשכונ' ובעל השכירות הרי הוא כבני המצר לגמרי ואיהו ז"ל פירש בארעא דחד ובתי דחד דאפילו דאית ליה זכותא למארי בתי לזמן ידוע בקרקע אפילו הכי לא מעכב אמארי ארעא ואפשר לדחוק ולומר דעד זמן ידוע לאו דוקא וס"ל כמו שכתב בנו בעל הטורים ז"ל דאפילו דאית ליה זכותא כל זמן שהבתים יהיו קיימים ולא יפלו אפילו הכי לא מצי מעכב אמארי דקלי דאפילו דאית ליה זכותא כל זמן שהדקלים יהיו קיימים אפילו הכי לא מצי מעכב אמארי ארעא וכיון דכן הוא תמיהא לי טובא איך אפשר לומר דבבתי דאית ליה זכותא לזמן ידוע ואפילו כל זמן שיהיו קיימים לא מצי מעכב אמארי ארעא ובשכירות דעלמא להוו כמצרן גמור אתמה' וצריך עיון הכלל העולה מהדברים דרובא דרבוותא ס"ל דלא מבעיא בשכירות אלא אפילו בבתים דאית ליה זכותא בגווייהו כל זמן שיהיו קיימים ולא יפלו לא מצי מעכב אמארי ארעא ואף על גב דכתב הר"אש דבשכירות אית בה דינא דבר מצר' וגם בעל המשרים כתב שמצא בתשוב' הר"שבא דבשכירות שייך דינא דבר מצרא כמו במכר מ"מ הויא פלוגתא דרבוותא ורובא דרבוותא ס"ל דלא כהר"שבא והר"אש ואפילו הר"אש בעצמו כתב בתשוב' כלל צ"ז וז"ל הילכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא עד זמן שקצב אוכל זמן שיעמדו אין לו בקרקע כלום דהוי כמו שכירות ואין בו דינא ד"מ וכו' יעויין שם הרי דהתשובות מהר"אש סותרות זו לזו ודילמא דההיא דשכירות אין בו דינא דבר מצרא הויא לבסוף ואחר שכתבתי זה אסביר לשואל דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא בדיני מצרנות לא אמרינן יד המצרן על העליונה והמצרן הוא המוחזק והלוקח הוא המוציא מחבירו אלא אדרבא הלוקח הוא המוחזק ומילתא דפשיטא דהחזקות לא עדיף מבתי דאית להו זכות' בארעא כל זמן שיהיו קיימים ולא מבעיא בחזקות הנהוגות בשאלונקי שכתוב בהסכמות שאפילו שיגרש בעל הקרקע לבעל החזקה אחר עבור שלש שנים שתהיה הבי' רקנית מבלי שידור בה יהודי הפסיד בעל החזק את חזקתו אלא אפילו בחזקות הנהוגות בקצת מקומות שכתו' בהסכמות שאם יגרש בעל הקרקע לבעל החזק' שלא אבד בעל החזק' חזקתו לעול' ויש לו זכות וכח בחזק' שאינו פוס' לעולם לו ולזרעו כל זמן שלא יצא מרצונו ואם יצא מרצונו מיד הפסיד זכותו ויש מקום לומר דדמיא לארעא ובתי היכא דאית ליה זכותא למרי בתי שאפילו יפלו מצי למקבע בתי אחריני בההיא ארעא דאמרינן דמארי בתי במי מעכב אמארי ארעא וכד מעיינן אשכחינן דלא דמיא דנהי דאם מוציא אדון הבתים לבעל החזקה מחזקתו שאין שום יהודי יכול לדור באותה חזקה לעולם שלא ברשות בעל החזקה מ"מ לית ליה זכותא בהנהו בתי כיון דמצי אדון הבתים לגרשו מהבתים ויכול לדור הוא בעצמו באותם הבתים או להשכירם למי שירצה מן האומות ועוד אבי אומר דלסברת רובא דרבוותא דאפשר לומר דס"ל דבשכירות לית בה דינא דבר מצרא בכל גווני דשכירות אמרו דהרי הרמ"בם ז"ל מילתא פסיקתא כתב השכירות אין בו דין המצר ולא חלק בין היכא דהשכירות הוא לזמן ידוע להיכא שהוא לעולם שלא יהיה לו הפסק ושלא יהיה לו רשות למשכיר להוציאו מן הבית לעולם ואפילו הכי לא דמיא הך שכירות שהוא לעולם לההיא דבתי דחד וארעא דחד היכא דאית להו למארי בתי זכותא בארעא דהתם היינו טעמא דמצי מעכב דבתי הוו דיליה ואף על גב דנימא דיהיב טיסקא למאריה ארעא בכל שתא ושתא אפילו הכי כיון דלא מצי לסלוקי ליה ואפילו שיפלו הבתים מצי למקבעי בההיא ארעא בתי אחריני הוי מצרן ומצי מעכב אמארי דארעא אבל בשכירו' אף על גב דליהוי שכירות דלית ליה הפסק מכל מקום שכירות מקרי ולא מכר דהרי ארעא ובתי לאו דיליה נינהו וכמה חלוקים יש בין מכר לשכירות אף על גב דלהוי שכירות דלית ליה הפסק דלא הוי יד השוכר כיד הקונה וכי היכי דבשכירות דיש לה הפסק ס"ל להרמ"בם ולנמשכים אחריו דלית בה דינא דבר מצרא ואף על גב דשכירות ליומיה הוי ממכר לענין אונאה וכדאמרינן בפר' הזהב אמר אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתי' והאי ליומיה מכירה היא הכי נמי ס"ל בשכירות דאין לה הפסק דאזיל בתר טעמא דבשכירות דבשכירות דיש לה הפס' לית בה דינא דבר מצרא משום דלא אלימא יד השוכר כיד הקונה לכמה מילי וכיון דכן הוא בשכירות דאין לה הפסק נמי לא אלימא יד השוכר כיד הקונה ולית בה דינא דבר מצרא ואפשר דלסברת הרמ"בם נמי במוכר גוף הקרקע לזמן קצוב אית ביה דינא דבר מצרא משום דאיהו ז"ל ס"ל דאלימא ידיה כיד הקונה גוף הקרקע לעולם שכן כתב המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זו מכירה ומשתמש הלוקח בגוף הקרקע כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה עד כאן וכתב הרב המגיד משנה שהרב מדמה מוכר לזמן קצוב למוכר בזמן שהיובל נוהג דכשם שהמוכר בזמן שהיובל נוהג בין קרוב בין רחוק עוש' בו הל חפצו אע"פ שידוע שיחזור הקרקע לבעליה ביובל שהרי סתמו כפירושו ביובל וכיון דכן אף במוכר לזמן קצוב הדין כן עכ"ל ונמצא לפי זה דל"ש בין שכירות דיש לה הפסק לשכירות דאין לה הפס' דבתרווייהו לית בהו דינא דבר מצרא וכן נמי במכר ל"ש במכר דיש לה קצבה ובין מכר שאין לה קצבה דבתרווייהו אית להו דינא דבר מצרא ויש להב יא ראיה דשכירות דאין לה הפס' לאו שמיה מכר ממה שכתב הרב ר' יצחק בר ששת לענין רבית בסימן תס"ד כתב וז"ל אבל בברצ"לונא נוהגים לעשות בענין אחר שהוא מותר גמור ואין בו רבית כלל והוא שמוכר לי ביתו לגמרי תחילה בסך ידוע לחלוטין ואחר כך חוכר המוכר מן הקונה הבית ההוא בשטר אחד לתת לו מס בכל שנה דבר קצוב וגם לפעמים נותן לו החוכר למשכיר קצת דמים בראשונה מלבד המס שעושה לו בכל שנה ואין המוכר יכול לפדות הבית ההוא בשום זמן ואין ספק שבדרך זה הוא מותר גמור ואפילו שאסר חכירי לרשאי אפילו במשנונתא דסורא התם הוא שאין גוף הבית מכור לו לגמרי רק הפירות לבד וחוזר וגובה אותם מן המוכר עצמו והוי הערמ' רבית אבל בכח' שגוף הבית מכור לו לגמרי יכול הוא להשכירו או להחכירו אחר כן למי שירצה ואף למוכ' עצמו ואף על פי שמתחילה כשמכר לו גוף הבית התנה שיחכירנו אח"כ אין בכך כלום כיון שגוף הבית קנוי לו והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן המוכר עד כאן לשונו יראה לי להלכה דבברבלו"נא היו נוהגים היתר אף כשהיה חוכר הבית חכירות שאין לה הפס' מדקאמר כיון שגוף הבית קנוי למחכיר והוא גדול באדנות הבית לעולם יותר מן החוכר ע"כ ועוד ממה שכתב לעיל ולא עוד אלא אף אם אין המוכר יכול לסלקו אלא שמוכר לו המס ההוא על ביתו לעולם וכו' ומדלעיל כשאסר אסר אפילו בשמכר המס ההוא על ביתו לעולם ובסוף התשובה שכתב מנהג ברבצלונה אף על פי שסתם הדברים נראה דקאי אדלעיל וכיון דכן הוא אם איתא דחכירוח או שכירות דאין להם הפס' הוי כמכר אם זה האיש שקנה הבית לחלוטין חוזר ומכרה א"כ המס ההוא שהוא נותן בכל שנה הויא רבית קצוצה ואין לומר דלא הויא רבית משום שכתב בלשון חכירו' שכבר כתב הרב הנז' בזאת התשובה דאין הלשון מעלה ולא מוריד אלא ודאי דאית לן למימר דהחוכר והשוכר אף על גב דלהוי שכירות או חכירות שאין להם הפסק אפילו הכי לא מקרי מכר אי משום טעמא דכתבינן לעיל דלא אלים יד השוכר כיד הקונה ואי משום טעמא אחריתי דאמרינן בפרק איזהו נשך מרבין על השוכר ואין מרבין על המכר באיזה צד השכיר לו את חצירו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשרה סלעים לשנה ואם חדש בחדש סלע לחדש מותר מכר לו שדהו ואמר לו אם מעכשו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז ואם לגרן בשנים עשר מאה אסור מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והאי כיון דלא מטי זימניה, לאו אגר נטר וכו' סיפא כיון דזביני נינהו ובעי למשקל דמי מעכשו הילכך הגר נטר ליה ואסור וכו' משמע שבכל דבר שמשלמין מס בכל שנה ושנה, לא מקרי מכר אלא שכירות וכבר היה מעשה בשאלונ"יקי זה שנים רבות באיש אחד שקנה במוקאטאעה חורבה אחת שהיתה החזקה של יהודי לבנות עליה בתי' ובהסכמות החזקות של שאלוני"קי כתוב שאם יהודי דר בחצר, א' לא וכל יהודי לשכור אותו החצר אך אמנם אם ירצה לקנות מיד הגוי החצר שמחזיק בה יהודי יבררו שנים לשום כמה שוה אותו החזקה ויפרע הקונה למחזיק ונפל ספק אם המוקאטאעה הוי כעין שכירו' ולא יוכל לקח' החצר במוקאטע' אם לא ברשות היהודי המחזיק או דילמא המוקאטאעה הוי כמכר ויוכל הקונ' לקנות החצר שמחזיק היהודי מיד הגוי אדון החצר על כרחו של היהודי המחזיק בשיפרע לו על ידי שמאים דמי הוי החזקה ונמנו וגמרו כל החכמי' והרבנים שהמוקאטאעה לא הויא כמכר אלא כשכירות ושלא יוכל שום יהודי' לקנות במוקאטאעה שום חצר שמחזיק בו יהודי אם לא ברשות המחזיק דכיון דמשלמין מס בכל שנה ושנה לא מקרי מכר אלא שכירות ולפי זה הפסק גם בארעא דמוקאטאעה לית בה דינא דבר מצרא אבל אחר שנבנו הבתים על הקרקע אית ליה לבטל המוקאטאעה דינא דבר מצרא על הבתים הסמוכים למוקטאעה ואף על גב שפורע טיסקא בכל שנה ושנה ומהאי טעמא נראה דהויא כשכירות מכל מקום כיון דהבתים הם שלו לגמרי ואית ליה זכותא בארעא אף לאחר שיפלו הבתים הוה ליה כמכר והוי דומיא דארעא דחד ובתי דחד היכא דאית ליה זכותא בארעא דכתבו רבוותא לאית בה דינא דבר מצרא ונראה לכאורה דיהיב טיסקא ויש לדחות דדילמא ההיא דארעא דחד ובתי דחד מיירי דלא יהיב טיסקא ובתחילת הקנייה פרע לו דמי ארעא לזמן קצוב איברא דמדאצטריך להו לרבוותא למימר דלא מיירי דאית ליה זכותא אף לאחר שיפלו נראה לכאורה דיהיב טיסקא דאם לא כן ארעא ובתי הוי דיליה ומאי ארעא דחד ובתי דחד שייך כלל העולה מהדברים דבחזקות סאלוני"קי ושאר מקומות שנהגו כמנהג שאלוני"קי דאף שיגרש אדון החצר לבעל החזקה אחר שלש שנים יוכל איזה יהודי להכנס באותה הבתים מילת' דפשיטא היא דהחזקות אינם אלא כשכירות דלא עדיף הכח שנתנו מתקני ההסכמות לבעלי החזקות ממה שהיה נותן לו זה הכח אדון החצר ובקצת מקומות שנתנו הכח מתקני ההסכמות לבעלי החזקות שאם יגרש אדון החצר הגוי לבעלי החזקה שלא יוכל שום יהודי להכנס שם לעולם אם לא ברש תהיהודי המחזיק אפילו הכי כבר כתבתי כמה ראיות דאף אותו הכת שאינו פוסק הויא כשכירות שאינו פוסק ושכירות מקרי ולא מכר וכל שכן שאותו השכירות יש לו הפסק שתהיה הבית ריקנית או ידור בה אדון החצר או שאר גזים זהו כללות ממה שכתבתי ואם נמשכו כמה ענינים וקושיות ודקדוקים בחסד השם בטחתי שאם יתבונן המעיין בכל מה שכתבתי יראה כי כל הדברים הם מכוונים ואין בהם שום סתירה ולעניות דעתי הם דברי' נכוחים וישרים וגם כי אני חולה וחל לוש מאד נתחזקתי והארכתי יותר מדאי כי חשק החקירה והעיון הכריחיני ועוד אני צריך להוכיח דהיכא דאיכ' פלוגת' דרבוות' בדיני מצרנות כעין דנדון דידן דאיכ' מאן דאמר דאי' דינא דבר מצרא בשכירות ואי כא מאן דאמר דלית דינא דבר מצרא אלא במכר יד הלוקח על העליונה והלוקח הוא המוחזק וכל לומר קים לי כהני רבוותא דאמר דלית דינא דבר מצרא בשכירות אלא במכר ומנא אמינא לה ממה שכתב הרמ"בם ז"ל וזה לש נו הרי שטען אומר מפני המס וכיוצא בו מכר לו המוכר ובעל המצר אומר שקר אתה טוען לבטל זכותי על בעל המצר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישב' הלוקח היסת ואפילו היה שם בדבר ספק אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שיביא בעל המצר לפיכך אם טען הלוקח ואמר גזלן את' לשדה זו או אריס אתה לשדה זו או שוכר או ממשכן וכו' וכו' צריך בעל המכר להבית ראיה שהוא בעל המצר ושקרקע בחזקתו וכן כל כיוצא בזה עד כאן לשונו והרב המגיד משנה כתב לפי שדין המצר אינו אלא מדבריהם ולפיכך הוא נקרא מוציא ועליו הראיה וכן נראה מהעיטור עד כאן והרב בעל המישרי' כתב סברת הרמ"בם לפסק הלכה שכת' וזה לשונו ועל כל אלה הדברי' על המצרן להביא ראיה כי הוא מוציא מהלוקח פי' ולא אמרינן לסוף ארעא היתה בחזקת המצרן כמו שאנו אומרים גבי יתומים שאמרו אנו השבחנו בעל חוב חומר אביהם השביח דעל היתומים להבית ראיה משום דהתם ארעא לגוביינא קיימא וכמאן דגביא דמיא והכח אין למצרן זכות בה אלא משום תקנת חכמים ואחר שבאת ליד הלוקח אם כן המצרן הוא המוציא מחבירו וכן נראה מדעת התוספות עד כאן לשונו הא קמן דהרמ"בם ובעל העיטור והתוספות ובעל המישרים כולהו סבירא ליה דהמצרן הוא המוציא מחבירו והלוקח הוא המוחזק וכן כתב הר"אש בפסקיו זבן במאה ושוה מאתן חזינן אי לכולי עלמא מוזיל דמזבין יהיב ליה מאה ושקיל ואי לא יהיב ליה מאתן ושקיל וכו' ועל המצרן להביא ראיה דלכולי עלמא קא מוזיל ומזבין דארעא דלוקח היא ואין למצרן זכות בה אלא משום ועשית הישר והטוב וכל כמה דלא מייתי ראיה אין כאן הישר והטוב ולא אמרינן סוף סוף ארעא למיקם בידיה דמצרן קיימא ועל הלוקח להביא ראיה כדאמרי' גבי יתומים אומרים אנחנו השבחנו ובעיל חוב אומרים אביכם השביח על היתומים להביא ראיה משום דארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמייא ויתומים לייתו ראיה ולישקלו דלקמן מיירי בשעשה אביהם אפותיקי והוו יחומים כיורד בתוך שדה חבירו שלא ברשותו אבל הכא קרקע ברשות לוקח קיימת אלא דתקנת חכמים היא משום הישר והטוב והתקנה אינו אלא בשנתחזק בה כבר הלוקח ובאת לרשותו ומספיק' לא מפקינן מיניה עד כאן לשונו הא קמן בהדיא דכל אפין שוים דהלוקח הוא המוחזק והמצרן הוא המוצי' ולא מצינו מי שיחלוק בזה אלא הר"מה ז"ל שכתב בעל הטורים בשמו וזה לשונו והר"מה כתב לא מבעיא אם שניהם טוענים טענת בריא שעל הלוקח להביא ראיה אלא אפילו אם המצרן טוען שמא והלוקח בריא על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזק' מצרן קיימא עכ"ל ומצאתי כתוב בשיט' אחת הראיו' שהיה מביא הר"מה לדבריו וז"ל אבל רבינו מאיר כתב דלא מבעיא היכא דתרוויהו קא אתו בטענת בריא אלא אפילו לוקח בריא ובר מצרא שמא על הלוקח להבי' ראיה ואי לא מייתי ראיה מפקינן לה מיניה דכל כי האי גוונא דקאתי לוקח למטען טענה דמבטל בה דינא דמצרנותא ארעא בחזקתיה דבר מצרא קיימא והמוצי' מחבירו עליו הראיה והראיה מדאמרינן מתנה שיש בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דשבקינן לישנא דשטרא דכתוב בה מתנה וסמכי' על לישנא דאחריות דאית בה ולא מהימנינן למריה שטרא לאשתבועי דלאו זבני וכל שכן הכא דודאי וביני וקא טעין מילתא אחריתי לבטולי דינא דבר מצרא דלא מהימן דאיכא למימר איערומי קא מערים אבל לעיל גבי זבן במא' ושוה מאתן דאמרינן בגמרא חזינן אי גברא דהוה רגיל למוזיל ולמזבין אמרינן להאי נמי מוזיל ומזבין ואי לא יהיב ליה מאתן אי טעין לוקח דלא רגיל למוזיל ובר מצרא טעין ומוזיל על בר מצרא להביא ראיה דכיון דלית ליה לבר מצרא לסלוקי ללוקח מארעא עד דיהיב ליה כולהו זוזי דחזו ליה ארעא בחזקת לוקח קיימא עד כאן לשונו הא קמן דכולהו רבוותא סבירא ליה דהלוקח הוא המוחזק והמצרן הוא המוציא זולתי הר"מה ואפילו איהו ז"ל לא פסקא אלא דוקא גבי למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה ולכרגא ולמזוני ולקבורה דלית בהו דינא דבר מצרא ובכי הני הוא דכתב הר"מה ז"ל דהמצרן הוא המוחזק אבל גבי ההיא דזבן במא' ושוה מאתן כבר הורה הוא ז"ל דהלוקח הוא המוחזק מטעמ' דחלק וכדכתבינן ובנדון דידן אפי' דנימא דהר"מה ז"ל הוא סבור דלגבי פלוגתא דרבוותא דהמצרן הוא המוחזק מכל מקום הוי יחידאה ולית הלכתא כוותיה וכבר כתב מהר"י קולון דאפילו המוחזק אינו יכול לומר קים לי כפלוני היכא שכל חכמי ישראל חולקים עליו וכל שכן בנדון דידן דליכא מוחזק דהא בהא פליגי אם הלוקח הוא המוחזק או המצרן וכיון דכן הוא דהר"מה הוא יחידאה בהך דינא לא עבדינן כוותיה ואף על גב דלא יחידאה הוה לן למיזל בתר רובא בהך דינא כיון דליכא מוחזק דהא בהא פליגי וכדכתבינן ומטעמ' אחריתי הוה מצינן למימר דאין בחזקות דינא דבר מצרא אלא שאין צריך כי די במה שכתבנו והותר ומכל מקום להגדיל תורה ולרווחא דמילתא אמינא לה דהרי כמה מרבוותא סבירא להו דלית דינא דבר מצרא בבתים אלא דוקא בשדות וכמו שכתבו התוספות בפרק המקבל וזה לשונו ארעא דחד ובתי דחד שהבית בנוי על גבי קרקע מארי דארעא מעכב שלא ימכור הלה עציו ואבניו כי אם לו אבל בבית אצל בית או בקרקע שאינו עומד לזריעה לא שייך דינא דבר מצרא וכו' וכן פירש רבינו תם בתשובה דלא מצינו דין מצרנות בבתים עד כאן לשונו וכן כתב הרש"בא וזה לשונו שמעתי בשם רבינו תם שמכאן למדנו שאין דין מצרנות הבתים שהרי הכותל מפסיק ביניהם וכן אמר גם הרב רבינו מאיר אבול עפיה וגם הר"אש ז"ל בפסקיו כתב כסברת רבינו תם אלא שכתב שלא נהגו כן ואיברא דהרש"בא ורוב האחרוני' וגם מהראשוני' כתבו דבבתי' נמי איכא דינא דבר מצרא ומכל מקום פלוגתא דרבוותא הויא ועוד אודיע לשואל ששמעתי שבזאת המדינה כתוב בהסכמות שבחצר השותפין שלא יוכל שום אחד מהשותפין למכור חלק החזקה שלו אלא לשותפו וזו היא הוראה חזק' על כל מה שכתבנו דאין בחזקות דינא דבר מצרא כפי הנשמע זה עשרים שנה הרבני' המובהקי' אשר היו בזאת המדינ' חדשו זה הענין מהשותפו' בהסכמו' ואם איתא דהוה סבירא ליה דיש בחזק' דינא דבר מצרא לא היו צריכין לכתו' ולתקן זה הענין מהשותפות בהסכמות דמילתא דפשיטא היא דהשותף עדיף מהמצרן הוא קודם למצרן וכמו שכתב בעל הטורים בהדיא דהשותף קודם למצרן וכן כתב הר"אש זה לשונו פירש רש"י שותף שבא למכור חלקו לחבירו אין המצרן יכול למימר אני אקנה ממך כדין שני מצרנים שבאו לקנות כאחד כי השותף יש לו חלק בגוף השדה ועדיף טפי מן המצרן ומסתבר מהאי טעמא דאף אם קדם המצרן מסלק ליה השותף דכל זמן שלא חלקו יש לו חלק בכל השדה ועדיף טפי ממצרן שאינו בא אלא מכח סמיכות המצר וכן נראה עד כאן לשונו ואף על גב דהך סברא דהר"אש ז"ל דכתב דהשותף מסלק למצרן אפש' דאינו מוסכם אליב' דכולהו רבוות וכן נרא' שיש לדקדק קצ' מדברי הרמ"בם דלא סבירא ליה כהר"אש ז"ל ממה שכת' אחד מן האחים או מן השותפי' שמכ' חלקו לאחר וכו' וחם איתא הוה סבירא ליה להרמ"בם אפילו בשמכר למצרן הוה ליה לאשמועי' רבותא וכן נמי איכא כמה פירושי בהנך מימדי ולהנהו פירושי לא מוכח סברת הר"אש מכל מקום מילתא דפשיטא היא דהשותף בקרקע עדיף מהמצרן ולא גריע ואם כן אם אית' דהוה סביר' להו דאית דינה דבר מצרא בחזקות לא היו צריכים לתקן ולכתוב בהסכמות שיהא השותף בחצר החזקה קודם לאיש אחר דמילתא דפשיטא הוא וכדכתבי' וכפי הנשמע זה כחמשים שנה נעצו לב יחדו רבני שאלוניקי זל"הה ונמנו וגמרו דלית דינא דבר מצרא בחזקת ואיברא דבהסכמו' חזקות שאלוניקי כתב שאפילו שיגרש אדון החצר לבעל החזקה אחר שיעברו שלש שנים הפסיד בעל החזקה את חזקתו מכל מקו' כבר כתבתי לעיל מכמה ראיות דאין לחלק אף על גב דבזא' המדינה יש לו יותר זכות לבעל החזקה דכשמגרשי' אותו אינו מפסיד חזקתו לעולם הכלל העולה לעניות דעתי הקצרה דבכל מקום שיש אלו ההסכמות החזקות לית בהו דינא דבר מצרא אם לא שיהא הדבר מפורש בהסכמות או שיהו מנהג קבוע ופשוט והנרא' לעניו' דעתי כתבתי:
נאם הצעי' יוסף ן לב: