שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה לח
יעקב מת והניח בן אחד ושמו ראובן ולהיות ראובן הנזכר בלתי בקי בטוב משא ומתן הניח נכסיו מופקדי' ביד שמעון שיהיו לעולם בידו של שמעון ומהריוח שיהי' בהם יזון ראובן וכל ביתו וכך עשה שמעון לקיים דברי המת באופן שהנכסי' מעולם לא באו ליד ראובן בן יעקב ועתה ראובן יש לו בנים משתי נשים וכל אחד מבניו יראים זה מזה ומתקנאים זה בזה שמא יעשה ראובן הנזכר איזו מתנה מנכסיו כלם או מקצתם לשום אחד מהם מחנה מחים או מתנה לאחר מיתה או מתנה מהיום ולאחר מיתה ולפי זה הסכימו כלם לדעת אח' לעשות שטר חיוב ביניהם שאם ראובן אביהם יתן מתנה לשום אח' מהם בכל זמן שיהיה הן מתנה מחיי' הן מתנה מהיו' ולאח' מיתה שיזכה בה חלק בחלק שוה עם שאר האחין כאילו אביהם היה נותן אות' לכלם יחד בין שתבוא בתורת מחנה בין תהיה בתורת ירושה כגון אם יכתוב לו אביו בני זה יירש בנכסי כך וכך יתר על חלקו והבנים הנז' רוצים לעשות חיוב זה ביניהם בלתי ידיעת אביה' מפני כבודו ושלא לצערם יודיענו מורנו ורבינו איך יעשו החיוב ומה צריכי' לכתוב בו שהחיוב יהיה קים ולא יבוא לעולם לידי ערעור לומר שמתחייבי' על דבר שלא בא לעולם וכל שאר הדברים הצריכים לכתוב לקיים חיוב זה שיהיה שריר וקים:
תשובה איברא דהלכה רווחת היא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכן אפסיקא הלכתא ובשותפין שנשתתפו יחד לאומנות או לסחורה אפליגו בה רבוותא הרמ"בם והרמ"בן כתבו דאין מתקיים השותפות בשום צד בעולם בדב' שלא בא לעולם והרא"בד וקצת הפוסקי' כתבו דמתקיים ואפילו בדבר שלא בא לעולם וטעמא דמילתא הוי לפי מה שכתב הרא"בד משום דאדם יכול להקנות עצמו בקנין העבדים וכמו, שאמרו יקדשו ידי לעושיהן וא"נ מטעמא אחריתי לפי מה שכתב מה"רם ז"ל ולפי מה שכתב בעל העטו' ומהר"י קולון בשור' קפ"ב ונש' ונתן בדבריהם כתב בשם מה"רם וז"ל כשאין החמרין רשאין להתנו' וכו' פירש הר"ם דבלא קנין איירי וזה קא משמע לן דהתנאי קיים בדברים בעלמא וכן הדי' בכל מה שהשותפין מתנין כדאמרינן בפרק בית כור דבההיא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ולא כמו שפירש בס"ה גבי דין השותפין דצריך להביא הכיס ולשום מעות השותפין בתוכו ויגביהו אותו שניהם וכן פירש המיימוני בהלכות שותפין עד כאן לשונו וכתב נמי סברת בעל העיטור וזה לשונו איכ' מאן דאמר דלא מהני תנאה במציאה וכיוצא בה דדבר שלא בא לעולם הוא ואיכא מאן דאמר דמהני וכתב הרב החסיד קרובינו טעמא דכל אחד ואחד נעשה שכיר ופועל לחבירי ודמי להאי דאומר ששכרו ללקוט מציאות ומסתברא טעמא דרבי משולם בר קלונימוס מלוקה שהשיב לבית דין שבלחר"די על שלש' אחין שהתנו זה לזה בקנין על נכסי אחותם שנתן לה בעלה שכל מי שיקבל מתנה מאחותם יחלקו שלשתם בשוה ולימים נתנה מתנה לאחד מהם והשיב אף על פי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בההיא הנאה דקא סמכי אהדדי גמרי ומקני אהדדי כדאמרן באחין שחלקו בגורל בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקני אהדדי ובפסיקתא אמרינן בההיא הנאה דקא מתחתני אהדדי גמרי ומקני אהדדי ובערב נמי אמרינן בההי' הנאה דקא סמיך עלויה ומהימן גמר ומשעבד נפשיה ותנן נמי מתנה שומר חנם להיות כשואל וכו' עכ"ל ואיברא דנפקא מינה טובא בין הנך תר טעמי דאילו לפי הטעם שכתב הרא"בד בההו' נדון דבעל העיטו' וכן נמי בנ"ד אם היו מתני' האחין שכל מי שיקבל מתנה מאביהם יחלקו כלם בשוה לא הוה מהניא ולא מידי דלא שייך למימ' בהנך דאדם יכול להקנו' עצמו בקנין כדין העבדים ואילו לטעמא שכתב מה"רם מהניא שפיר כיון דכל אח' מהאחין מקנה לאחיו בההיא הנאה דקא צייתי אהדדי גמרי ומקני ואפילו דהוי דבר שלא בא לעולם וכיון דכן היה נר' לכאורה דלא אפשר למעבד תקנה בנ"ד דלא להוי פלוגתא דרבוותא אי משום סברת הרמ"בם והרמ"בן ואי משום דאפי' הר"אבד ז"ל ס"ל בנ"ד דלא מתקיים החיוב וכדכתבינן וכד מעיינן שפיר אשכחי' דאפשר למעבד תקנתא אליבא דכולהו רבוותא והוא בשיחייב כל אחד מהאחין את עצמו בקנין לחלוק עם אחיו המתנות שיקבל מאביו וכיון דמפרש בהדיא שמחייב את עצמו לא הוי דבר שלא בא לעולם וכמו שחלק הרב שעל הטורים סימן ס' וזה לשונו והמחייב את עצמו בדבר שלא בא לעולם ואינו מצוי לו חייב אף על גב דקיימא לן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי בשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנ' אבל בלשון חיוב חייב ולפיכך אפילו אמר הרי עלי עדים שאני מתחייב לפלו' כך וכך מדות של פירו' שהוא חייב ודוקא בלשון חיוב חל האחריות והשעבוד אבל הנותן מתנה וכו' עד כאן לשונו, וכן כתב הרש"בא בתשובת שאלה זה לשונו לא אמרו דבר שלא בא לעולם אלא כגון יאכל פלוני פירות דקל אבל במחייב את עצמו ליתן מה שיוציא מהדקל לאחר עשרה שנים דבריו קיימי' שזה אינו מתנת הפירות אלא מחייב את עצמו ליתן ובחיובים ובתנאים ואפילו בשעבודין ושכירות לא שייך דבר שלא בא לעולם ובחיובין כזה שאמרת במחייב את עצמו לזון את בת אשתו ה' שנים דחייב ואף על פי שאין לו המזונות אלא שירויח או יקנה ויזון וכן על מנת שתתני ק"ק זוז אף על פי שאין לו ועל מנת שתניקי וכן באומ' על מנת שתתן לי פירות דקל שיצאו לאחר כמה שנים ובשעבודין כשמשעבד מה שיקנה והטעם בזה שנשתעבד גופו להלואתו וכל מה שיקנה נשתעבדו נכסים בגררת שעבוד גופו ובשכירות כמשכיר את עצמו ללקט מציאות עד כאן לשונו ורבינו ירוחם בספר המוכרים כתב וזה לשונו ואל תטעה כי יש הפרש בין מחייב עצמו למקנ'כי מחייב את עצמו יכול לשעבד ואע"פ שאינו ברשותו אבל מקנה שנותן או מוכר אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו עד כאן לשונו וכיון דכן הוא דחזינן לבעל הטורים שכתב דין זה בסתמא ובעל המישרים קרא טועה למי שאינו מפריש בין מחייב למקנ' א"א לומר דהרמ"בם והרמ"בן הם חולקים בחלוק זה אלא ודאי דסבירא להו לרב בעל הטורים ולרב בעל המישרים דעד כאן לא קאמרי הרמ"בן והרמ"בם ז"ל אלא דוקא כשאינם מחייבי' את עצמם לתת כל אחד מהשותפין המחצה מהריוח לחבירו א שהקנו זה לזה החצי מהריוח ומשום הכי כתבו דלא מהניא ולא מידי דהריוח הויא מילתא דלא בא לעולם אבל במחייב את עצמו אפילו בדבר שלא בא לעולם כל אפין שוין שהוא חייב ולפי זה הנך אחי מצו למעבד בחיוב בקנין לתת זה לזה חלק שוה במתנות שיותן להם מאביהם בחייו ובמותו באופן שיהיו כלם שוים ולא יהיה לשום אחד מהם יחר שאת על אחיו וליותר קיום הענין יקויים הקנין בשבועה וכמו שכתב הרי"בש בתשובת שאלה בראובן שקנ' חבית של יין משמעון בכך וכך המדה ולא משך זולתי שטוען כי נשבע לו ראובן לפרוע לו כל מה שיעלה שהוא חייב לקיים את שבועתו עד כאן לשונו ועוד נשאל ממנו בראובן שמכר סחורה לשמעון בששים זהובים והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה מאה זהובים וקנו מידו ונשבע להשלים והשיב דאפילו דמן הדין אינו חייב באותו קנס משום דהוי אסמכתא מכל מקום מנדין אותו עד שיקיים שבועתו איברא דאני כתבתי באחד מהפסקים שלי דלא אמרינן הכי אלא דוקא בדברים שהם ידועים וברורים לכל דכיון שהוא ידוע לו שאינו חייב מן הדין אית לן למימר דנשבע לחייב את עצמו מחמת השבועה אבל היכא דיש מקום לומ' דדילמא טעה וחשב דאליבא דכולי עלמא חייב מצד הדין ומה שנשבע היה לזרז על הפרעון ולהבטיחו שלא יעבור לו המועד ושלא יצטרך להעמידו בדין וכיון דאיגלאי מילתא דאינו חיוב מן הדין אם כן השבועה היתה בטעות דמאי דנשבע לא היה אלא שחשב דחייב מן הדין והבאתי ראיה לדברי ממה שכתב מהר"י קולין בשורש פ"ד בשם הרש"בא על הנשבע לחבירו שיפרענו לזמן פלוני והגיעה זמן השמיטה קודם הפרעון אם השביעי משמט בזמן הזה ונאמ' ממון אין שבוע' אין כאן או אם נאמר שבועה דאוריתא ושמיטה בזמן הזה דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל דאוריתא והשיב אם אין לו פרוזבול ולא תנאי שביעית משמטתו אפילו בזמן הזה דהפקר בית דין הפקר ולא נשבע זה לפרוע אלא כל זמן שהוא חייב וכו' יעויין שם ובנדון דידן כיון דמרגלא בפומייהו דאינשי דאין אדם מתחייב בדבר שלא בא לעולם ולאו כולי עלמא דינא גמירא לחלק בין מחייב ומקנה אף על גב דהוה אמרינן דהויא פלוגתא דרבוותא היו חייבים לקיים תנאם מצד השבועה והרי"בש ז"ל כתב בתשובה דאין בית דין יורדין לנכסיו מחמת השבועה אלא שבית דין כופין להשלים שבועתו וכן נמי ולא השלי' אין בניו חייבים להשלים והשואל היה סבור דהשבועה היתה מקיימת הקנין ועושה מילתא דאית בה אסמכתא כמאן דלית בה אסמכתא והיה מביא ראיה לדבריו מתשובת הר"אש שכתב במי שהקנה לתת לחבירו מחצית מה שירויח דאף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעול' אם נשבע להשלי' קנה ע"כ והרי"בש ז"ל השיב לו לשואל שאין לומר שקנה מן הדין ושהשבועה תתקיים הקנין ותעשה מה שלא בא לעולם כאילו בא ואין זה ראויה להבין מכוונתו עד כאן ואיברא דנראין דברי הרי"בש אבל מכל מקום בנדון דידן כבר כתבתי דהיכא דמחייב את עצמו אפילו בדבר שלא בא לעולם הקנין וחיוב חל וכדאמרן וטוב הדבר לעשות כמו שכתבת אתה הגביר לעשות כמו שבא בשאלה דכיון דהם מחייבים אח עצמם החיוב חל אפילו על דבר שלא בא לעולם ולולי כי אני חולה וחלוש עד מאד כמו שכתבתי לכבודך על ידי הרץ שהביא השאלה מכבודך הייתי נושא ונותן עם כבודך בשאלה אחת שכתב הרא"ש אכלל פ"ד בסוף הכלל וזה לשונו וכן בקרקע שקנה אחר שנכתבה המתנה זכתה בו כי כתוב בשטר ושאני עתיד לקנות עד כאן ותמיהא מילתא טובא דהויא דבר שלא בא לעולם וכן נמי יש לעיין בזאת התשובה שהעתיק הרי"בש בשם הר"אש ז"ל דמחמת השבועה חייב להשלי' משמע דבלאו השבועה לא היה חל החיוב משום דהוי דבר שלא בא לעולם ואילו הרב בעל הטורים כתב שהר"אש ז"ל הסכים לסברת הרא"בד והוכיח דכן היא סברתו מתוך תשובתו שכתב על ראובן ושמעון שהיו בכל דבר שותפין וכו' יעויין שם בס"מג ק"עו ואני לא ראיתי זאת התשובה בתשובות הר"אש ולפי מה שהעתיק הרי"בש כנראה שלא היה שותפות אלא אחד היה שרצה להקנות לחבירו המחצית ממה שירויח ולפי זה כבר היה אפשר לתרץ דלא קשיין אהדדי התשובות דהר"אש אף על גב דסביר' ליה כהר"אבד בדין השותפין כוותיה ולא מטעמיה אלא כטעמא דמה"רם ז"ל דמשום דצייתי אהדדי גמרי ומקני ונפקא מיניה טובא בין הנך תרי טעמי וכדכתבינן לעיל והשתא אתי שפיר דאצטריך ליה למימר דמחמת השבועה חייב להשלים וכן נמי באותה התשובה שכתב הר"אש ז"ל בראובן שנתן לאשתו כל נכסיו דקנה ושיקנה שזכתה האשה אף בקרקע שקנה אחר המתנה בחשוב' נזכר שעשה אחוה עם אשתו ואפשר שגם היא עשתה אותו יורש בכל בענין שהיה מועיל אף לפי תקנת טולי' טולה כמו שכתב הר"אש בתשובה איברא דבשאלה דינו כתוב שהיא עשתה לו שום הנאה ואילו היה כך כדמשמע לשון אחוה שגם היא עשתה אותו יורש בכל נכסיה הוה אתי שפיר במאי דאמרן דהר"אש סבירא ליה כסברת מה"רם ז"ל דהוי טעמא דמשום דקא צייתי אהדדי גמרי ומקני ואם יגזור ה' בחיים אוסיף לעיין באלו התשובות ואכתו' למעלתך מה שאעיין וכעת תו לא מידי נאם הצעיר יוסף ן' לב: