אור ברסלב

שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב

שאלה לז

שאלה לו

ראובן אמר לשמעון ששלח לויניצייא בעד בגדי משי ותולעת שני ושיבואו לאחריותו והוא יתן לו אחד עשר למאה מהריוח וגם שכל פרח עובר לסוחר בויניצייא הנקרא בלעז דוקא"דו קורינטי יקבל עליו בעד חמשים לבנים ועל זה נעשה שטר שעבוד וחיוב ביניהם מסודר בכל חזוקי סופר ועתה כבוא הבגדים הנז' וטען ראובן ואמר שהן אמת שהיה יודע שהדוקו"אדו קורינטי לא היה שוה חמשים לבנים אך חשב שלא היה שוה פחות ממ"ח לבנים ושאל השואל אם ראובן הוא נאמן לאפקועי שטרא ולומר אם נתחיבתי לתת בעד הדוק"אדו הקור"ינטי חמשים לבנים היה לפי שחשבתי שהיה שוה לפחות מ"ח לבנים או דילמא דכיון דנתחייב ושעבד עצמו וכתוב בספר וחתום והעד עדים לאו כל כמיניה למימר טעיתי דאנן סהדי דלא משעבד אניש נפשיה בשטר ועדים אם לא שיחקור ויעמוד על בוריין של דברים:

תשובה יראה לי דלאו כל כמינ' דראובן למימר טעיתי מנא אמינא לה מההיא דכתבו רבינו חננאל והרב האלפסי והתוספות ז"ל סוף פרקא קמא דגיטין בההיא עובדא דהנהו גינאי דעבוד חושבנא וכו' הרב אלפסי כתב וז"ל האי מילתא פירשו בה רבוותא דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דקמיהון עבדו חושבנא ואישתכח ביה טעות אי נמי דקא מוד' ליה דהכין הוא חושבנא ואהכי מתוקם האי עובדא אבל היכא דליכא סהדי דמסהדי דהכין הוא חושבנא אלא איהו דקא טעין הכי וחבריה לא קא מודי ליה לא מהניא ליה האי טעותא מידי ומימרא דמסתבר הוא דאי לא תימא הכי כל שטרי דעלמא נימא דבטעות' הויא מילתא ואפשר אלא לאו שמע מינה דהאי מימרא דאמרי רבוותא מימרא מעליא וחרוצא היא עד כאן לשונו הא קמן בהדיא דאפילו דאיכא מיגו כי האי עובדא דיכיל למימר פרעתי דהא קיימא לן דהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרוע בעדים אפילו הכי אינו נאמן לומר טעיתי משום דהוי מיגו במקום עדים ואנן סהדי דלא נתחייב ראובן וקבל על עצמו לפרוע חמשים לבנים בעד הדוק"אדו הקורי"נטי אם לא שעמד על בוריין של דברים מפי כמה תגרי דהוו בקיאי' ואף משמעון המקנה הנכסים דאיתנהו קמיה דנשייליה ליה אלא ודאי דידע ודעתא דהכי שעבד נפשי' ועכשיו תוהא ומתחרט ולאו כל כמיני' לאפקועי מידי ממאי דכתיב בשטרא והעמד שטר על חזקתו ולית לן לבטולי מידי מיניה וכדקאמ' הרב האלפסי דאי לא תימ'הני כל שטרי דעלמ' נימ' דבטעות' הויא מילת' וכו' ומה לי בכוליה ומה לי בפלג' דידי' ולכאור' היה נרא' דפליג' חדא עובד' ד' דבפ' חזקת הבתי' על הך דכתבינן בשם כולהו רבוותא דאמרינן התם רב ענן שקיל בדקא בארעא אזיל אהדר גודא בארעא דחבריה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל זיל אהדר א"ל והא אחזיק וכו' והא קא אחיל דאתא וסייע בהדאי אגודא אמר ליה מחילה בטעות הואי את גופך אי הוה ידעת מי הוה לך למעבד הכי כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע ואמאי לא אמרינן התם דאנן סהדי דכל אדם יודע עד היכן מגיע גבולו ואי הוה מספקא ליה הוה ליה למיקם על קושטא דמלתא מקמי דליזיל ויסייע אגודא בהדיא אלא לאו שמע מינה דאף על גב דליכא סהדי ולא ברירא מילתא דמחילה בטעות הואי אפילו הכי נאמן לומר טעיתי דלא כסברת הרב האלפסי וכלהו רבוותא ואם תאמר דההיא עובדא דרב ענן לאו הלכה היא הא קא מייתי לה הרב האלפסי בהלכות וכד מעיינן שפיר אשכחינן דהא ודאי לאו קושיא היא חדא דשאני התם דרגלים לדבר דלא הוה ידע מאריה דארעא כי היכי דרב ענן לא הוה ידע והכי דייק לישנ' דקאמר כי היכי דאת לא הוה ידעת איהו נמי לא הוה ידע בר מדין גבי ההיא דרב מנן איכא טעמ' רבא למימ' טעיתי שלא הייתי יוד' עד היכן מגיע גבולו משום שיין אדם עשוי שימחול ממונו בכדי אבל גבי הנהו וגינאי דעבו' חושבנ' ל"ל הכי הכי נמי בעובד' דידן ליכ' שום חד מהנ' תלת טעמי דכתבי' דאיתנהו גבי ההיא עובדא דרב ענן וכיון דכן הוא מילתא דפשיטא היא דאינו נאמן ראובן לומר טעיתי ולא הוה ידענא שהדוק"א דוהקורי'נטי לא היה שוה כי אם מ"ה לבנים מטווקי' אה וחייב לקיים מה שכתוב בשטר שיחשב כל דוק"אדו עובר לסוחר בווניצ'יא בערך חמשים לבנים ותו לא מידי ושוב חזר ראובן וטען שיכול לחזור בו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו וזאת הסחורה לא יתה ברשות שמעון כשהקנה אותה לראובן ומשום הכי הקונה והמוכר יכולים לחזור בהם והא נמי לא מילתא היא דכיון דכתיב בשטר שחייב ראובן את עצמו לקנות הסחורה לא הוי דבר שאינו ברשותו לדון שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכמו שכתב הרש"בא בתשובת שאלה וזה לשונו ברור הוא דחייב ולא אמרו דבר שלא בא לעולם אלא כגון יאכל פלוני פירות דקל אבל במחייב עצמו ליתן מה שיוציא מן הדקל אחר עשרה שנים דבריו קיימים שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו ליתן מה שיוציא מן הדקל בחייובים ובתנאים ואפי' בחיובים ובתנאים ושעבודים כזה שאמרת ובמחייב לזון את בת אשתו ה שנים דחייב ואף על פי שאין לו עכשו המזונות לא שירויח או יקנה ויזון וכן הפוסק על שער שבשוק ואף על פי שאין לו ובתנאים באומר על מנת שתתני ק"ק יז ועל מנת שתניקי את בני וכן באומר על מנת שתתן לי פירות דקל שיצאו אחר כמה שנים ובשעבודין במשתעב' מה שאקנה והטעם בזה שנשתעבד יגוף להלואתו וכל מה שיקנה נשתעבדו נכסים בגררת שעבוד גופו ושכירו כמשייר את עצמו ללקט מציאו' כדאיתא פ"ק דמציעא ע"כ ורבינו ירוחם הסכים לזו וכתב וז"ל ואל תטעה כי יש הפרש בין במחייב עצמו בחוב למקנ' כי מחייב עמו יכול לשעבד עצמו ואף על פי שאינו ברשותו אבל מקנה שנותן או מוכר אינו יכול להקנות דבר שאינו ברשותו עד כאן לשונו והרב בעל הטורים כתב כמן ס' וזה לשונו והמחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם ואינו מצוי אצלו חייב אף על גב דקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי כשהקנה לו לשון מכר או בלשון מתנה אבל בלשון חיוב חייב לפיכך לא מבעיא כתב לו אה אני לך שאני חייב לך כך וכך מדות של פירות שהוא חייב לו שהרי הודה לו הם אלא אפילו אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני כך וכך מידות של פירו' שהוא חייב דדוקא בלשון חיוב חל אחריות השעבוד על החיוב אבל הנותן מתנ כו' הא קמן בהדי' דאלו הפוסקי' ז"ל מסכימין לדעת אחד דבלשון חיוב משעבד אדם עצמו בדבר שלא ברשותו ובדבר שלא בא לעולם וגם התוספות ריש פ' אף על פי בשם רבי' אליהוכתבו דאדם משעבד עצמו מעת' וכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה והר"אש כתב בפסקיו דבריו והסכים לדעתו גם הרא"בד ז"ל בהשגות בהלכות שותפין ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו כדין עבדי' וכו' ואיברא דיש לחלוק ולומר דהרמ"בם והרמ"בן הם חולקים על זאת הסברא ואני בעניי לבי הומה לי דל"כע דהיכ' דמחייב עצמו דחל החיוב אפילו בדבר שלא ברשותו ודבר שלא בא לעול' דאיך אפשר לומר דהרב בעל הטורי' כתב בסתמא מלתא דפליגי עלה הני תרי ארייוותא הרמ"בם והרמ"בן ז"ל וחס ליה לרב בעל המשרים שכתב ואל תטעה וכו' דקרי ליה טעותא למאי דקאמרי הרמ"בם והרמ"בן אלא ודאי דסבירא ליה דאינהו ז"ל לא קמיפלגי עלה דהאי מילתא וקודם שאבוא לברר דזה החלוק שחלקו בין מחייב עצמו ובין המקנה דאליבא דכולי עלמא איתמר אמרתי לישא וליתן בההיא מימרא דפרק המוכר דאתמר התם ארע' ודיקלי חזינן אית ליה דיקלי יהיב תרי דיקלי ואי לית ליה זבין ב' דיקלי וכו' והרמ"בם כתב האומר לחברו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא היו לו דקלים אם רצה לקנות לו ב' דקלים הרי זה נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר איני לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים עד כאן והן הם דברי הרב האלפסי ולכאורה נראה מדבריהם דסביר' להו דהמוכר יכול לחזור בו לפי שאין הדקלים ברשותו אבל אם הוא ישתדל לקנותם אין יכול לחזור בו מטעם שאינם בעולם ואי נמי מטעם שלא אמר לוקח אלא קרקע שיש בו דקלים ונמצאו לפי זה אילו היתה סברתם כך אין אדם מקנה דבר שלא ברשותו אבל אדם קונה דבר שאינו ברשותו וכן נראה לכאורה ממה שכתב הרב המגיד וזה לשונו ויש חולקי' ופירשו השמועה כדברי המחבר דלא לחייב את המוכר קאמר אלא שאם רצה שיהא ממכרו קיים יקנה לו ב' דקלים ויש מי שהקשה ואמר דכיון שהמקח בדבר שלא בא לעולם שניהם יכולים לחזור בהם וכיון שאינו ברשותו של מוכר בשעת המכר כמי שאינו בעולם ועוד שאלו ב' ממכרים הם השדה והדקלים ואף על פי שאין לו דקלים מכר השדה קים וזה אינו תלוי בזה עד כאן:

והר"אש והרש"בם סבירא להו דאינו יכול לכוף את הלוקח שיקיי' את המקח כיון דהוי דבר שאינו ברשותו ואינם מחלקים בין מוכר ללוקח והרמ"בן והרב האלפסי נר' לכאורה דחלקו בין מוכר ללוקח דדוקא מוכר אינו מקנה לפי שאינו ברשותו אבל ללוקח אינו יכול לחזור בו והוא קונה בעל כרחו כך היה נראה לכאורה וכד מעיינן שפיר אשכחינן שן דברים תמוהין דלא מצינו בשום מקו' שלא ימכור המוכ' ושיקנ' הלוקח או אפכ' שימכור המוכר ושלא יקנה הלוקח אם לא שיפרשו דבריהם כההיא דאמרינן בפרקא קמא דקדושין אי בעינא בשטר' ואי בעינא בכספא איברא דכתב הריט"בא בפרק יש נוחלין וזה לשונו מכר האב מכורין עד שימות פי' אם ירצה הלוקח שאלו אינו רוצה חוזר ומבטל המקח דכיון דזבין ליה סתם גוף ופירות משמט ליה ללוקח וכיון דלא ידע שאין לו אלא פירות הוה ליה מקח טעות ולא שייך כאן אין אונאה לקרקעות עד כאן ומכל מקןם הדברים תמוהין דסתמא כתבו אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו ולא ולקו בין קונה למקנה דודאי אי הכין הוה סבירא להו ז"ל הוה להו לפרושי דכגון האי ודאי הוה צרי' לפרושי ולאודועי והנכון בזה מה שכת' הריט"בא בחדושיו בשם הר"אה דטע' הרב האלפסי הוי דכי יאמר ארעא ודיקלי ארעא הוא למכיר' ודיקלי לתנאי וכמוכר שדה ע"מ שיתן לו כך וכך ובתנאי אדם יכול לשעבד בכל דבר והיא הנותנ' ג"כ שכל זמן שאינו נותן לו וקלי' גם המכר השדה הוא בטל ככל מכר שהוא על תנאי האלו הזכי' בררוש מכר בשתיה' שתי מכירות הן ע"כ ונמצא לפי זה דהוי פלוגתא דרבוותא דמאן דזבין לחבריה מדי דשכיח למזבן ולא איתנהו ברשותיה דאיכא מאן דאמר דשניהם אינם יכולים לחזור בהם ואיכא מאן דאמר דשניהם יכולין לחזור בהם והר"ן ז"ל כתב בחדושיו דבמקצת נוסחי הלכות הרב האלפסי ז"ל כתוב דלא אמרו דבר שלא בא לעולם אלא בדבר שאינו מצוי לקנות אבל בדבר המצוי לקנות בדקלי קנה וחיי' להעמיד לו המקח והו' ז"ל דחה זאת הנוסח' יעיין בחדושיו אבל לחלק בין מוכר ללוקח לא מצינו לפי מה שכתב הר"אש ז"ל אברא דיש לעיין במה שכתב הרמ"בם בפרק כ"ב מהלכות מכירה וזה לשונו המוכ' פירות מב' אינו חייב לקבל מי שפרע אבל הפוסק על השער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות המוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר יקבל מי שפרע וצריך לעייירם יאמר הרב דין זה לכל מוכר דבר שאינו ברשותו או דוקא בפירות אמר משום דהוי דבר המצוי לקנות דכיון דאיכא מ"ד דהוי כדבר שהוא ברשות כיון דהוי דבר המצוי לקנות והוא ז"ל הכריע שיקבל עליו מי שפרע וכן נמי צריך עיון שלא פי' מהו הדין בלוקח דשמא הלוקח אינו יכול לחזר בו וכדאמרן לעיל דכך היו נראין פשוטן של דברים מהרב האלפסי והרמ"בם ז"ל ולהיות השואל נחוץ לא אוכל להאריך ונחזור לנדון דידן דמערא להוכיח ולברר דכל אפין שוין במחייב עצמו בדבר שאינו ברשותו דחייב לקיים החייוב ואפי' הרמ"בם דכתב האומנין שנשתתפו באומנות וכו' היינו דוקא היכא דאינו מחייב את עצמו אלא הקנה זה לזה בקנין כל מה שירויחו אבל במחיב עצמו מודה ואם תאמר כיון דהרא"בד השיג על ורמ"בם וכתב רבותי הורה שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין העבדים וכשם שמצינו באומרת יקדשו ידי לעושיהן ע"כ אם כן נר'דהרמב"ם אפילו במשעבד עצמו קאמר דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפשר לומר דהרא"בד ז"ל נסתפק בדברי הרמ"בם ולא בא לחלוק עליו אלא שכתב דברי רבותיו לפי שלא פירש בדברי הרמ"בם ואפשר דגם הרמ"בם לא יחלוק כל רבותיו של הרא"בד ז"ל ולא תימא דאי סבירא ליה להרמ"בם דאד' יכול להקנו' עצמו בקנין כסבר' הרא"בד אי הכי אדתאמ' הרמ"בם אבל אם היו לוקחי' בממון עצמו ליפלוג וליתני בדיד' דמצינו למימ' דכול' בדידה קא מיירי דאפי' במחיי' עצמו משכח' לה דהשותפו' הוא קיי' והרמב"ן כת' וז"ל ב' שהתנו ביניהם דכל מה שירויחו יהיה לאמצע לא הוי תנאי ואין שום צד במה שיתקיים התנאי בין התנו על מה שירווחו באומנות שיהיה לאמצע בין התנו על כל מה שירויחו במשא ובמתן יכולין לחזור בהן עד כאן לשונו ואפש' דמאי דקאמר הרמ"בן ואין שום צד במה שיתקיים התנאי וכו' הוי תני והדר מפרש ולא אתא לאפוקי דאפילו במחיב עצמו אינו מתקיים התנאי וכיון דכן הוא זכינו לדין דכל הפוסקים מסכימים לדעת אחד דמחיב אדם עצמו בדבר שאינו ברשותו ואיברא דאלו הרמ"בם והרמ"בן היו מפרשים דבריהם דאפילו במחיב עצמו אינו מקנה דבר שאין ברשותו והיה אפשר לומר דהיה יכול ראובן לומר קים לי כהרמ"בם והרמ"בן ואף על גב דהוו מעוטא וכדאמרי' בכמה דוכתי דאין הולכים בממון אחר הרוב וכההיא דאמרינן בריש המניח את הכד לא צריכ' דרוב' קרו לכד' כדא ולחבית' חבית'מהו דתימ' נזיל בחר רובא קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב אבל כיון דיש להסתפק בדברי הרמ"בם והרמ"בן כדאמרן אין ספקן דהנך רבוותא מוציא מדי ודאן שלשאר כל הפוסקים וכל שכן דהרב בעל הטורים ורבינו ירוחם דאינהו בתראי דבתראי ועמדו על כל דברי הראשונים והרב בעל הטורים כתב בסתמא בלי שום חולק דמחיב אדם עצמו בדבר שאינו ברשותו ורבנו ירוחם כתב ואל תטעה וכו' כנראה דהם סבורים דהרמ"בם והרמ"בן לא פליגי בהאי דינא ואם לחשך אדם לומ' להרי בעל הטורים כתב והרא"בד השיג עליו וכו' כנראה דהוא סבור דהר"מבם פליג בהאי דינא אפשר לומר דאין הכי נמי דהרא"בד הבין מדברי הרמ' בם דאין שום צד במה שיתקיים השותפות ואפילו במחיב עצמו אבל הוא לא סבירא ליה הכי אלא דהר"מבם נמי מודה במחיב עצמו וכן נמי יש לומר דהרמ"בם דקאמר דאין שום צד במה שיתקים לאו לאפוקי כל הצדדים אלא דתני והדר מפרש דאם לא כן וכי אתא ומי לאפוקי מאי דכת' הרמ"בם אבל אם היו לוקחים בגדי' לעצמ' וכו' ואם לחשך אדם לומר דהאי לאו קושיא היא ויש מקום לדחות וקל להבין וכן ומי בלישנא דכח' הרמ"בן ואין שום צד במה שיתקיים וכו' לא משמע כלל דקאי אדלקמיה ותני והדר מפרש כדאמרן אלא משמע דמלתא באפי נפשיה ולא קאי אדלקמיה אלא דאתא לאפוקי דליכא שום צד ואפילו במחייב עצמו אינו יכול להתקיים השותופות ושניהם יכולים לחזור בהם ואפילו דנימא הכי לאו שבקינן כל הפוסקים ועבדינן כהרמ"בן וכל שכן דאפשר לומר דהרמ"בן נמי מודה במחי' עצמו וכדאמר' לעיל הכלל העולה בידינו דכולהו רבוותא סבירא להו דאדם מחייב עצמו בדבר שאינו ברשותו ואפילו הרמ"בם והרמ"בן אפשר דס"ל ואין ספקן דהרמ"בם והרמ"בן מוציא מדי ודאי דכולהו רבוותא ועוד אפשר לומ' דעד כאן לא קאמ' הר"מבם והר"מבן דאין שום צד לקיים השותפות ואפילו דנימ' דאתו לאפוקי אפילו מחיב עצמו אלא דוקא דומיא דשותפין דהוי דבר שלא בא לעולם אבל בדבר שאינו ברשותו וכל שכן בהיות הדבר מצוי לקנות כעין בנדון דידן וכעין הפירות דאיזהו נשך אפילו הרמ"בם והרמ"בן מודו ואם תאמר ומנא לן לחלק בכי האי גוונא דלכאורה לא מסתבר' כלל לאו קושי' היא דהרי כתב הרמ"בם בפ"נב מהלכות מכירה דבמקנה דבר שלא בא לעולם דכל החוזר משניהם אינו חייב לקבל מי שפרע אבל הפוסק על השער שבשוק ולא היה אותו המין שפסק עליו ברשות המוכר חייב לקנות וליתן ללוקח מה שפסק ואם חזר בו מקבל מי שפרע עד כאן הרי שחלק בין דבר שלא בא לעולם לדבר שאין ברשותו אף אנו נחלוק ונאמר דנהי דהרמ"בם והרמ"בן סבירא להו דבדבר שלא בא לעולם דאפי' במחייב עצמו אינו מתקיים השותפות מכל מקום בדבר שאינו ברשותו וכל שכן אם יהיה דבר הרגיל המצוי לקנות יתקיים המקח ושניהם אינן חוזרים בו כיון דאיכא תרתי לטיבותא דהוי דבר המצוי לקנות ומחיב עצמו ודבר זה קומתיו מסבר' ואחר כך מצאתי בחדושי הרי"טבא בבבא בתרא גבי ארעא ודיקלי חזינן אי אית דקלי יהיב ליה ואי לית ליה זבין ליה וזה לשונו דקשיא להו לרבוותא דכיון דלית ליה אין המכר שלו כלום וכל אחד מהם יכול לחזור בו בין בדבר המצוי ליקח בין בדבר שאינו מצוי ליקח ולי נראה דכשנתחיב לו בקנין שיתן לו ארעא ודקלי בכך וכך הן משלו הן משל אחרים וכיון שהוא דבר מצוי למכור יכול להתחייב לו בזה כאלו נתחייב לו במנה או בעסק דעלמא ואע"פ שאינו ברשותו וכן פרשתי לפני מורי הרב נר"ו עכ"ל והן הן הדברי' שאמרתי דכתב דהיכ' דאיכא תרתי לטיבותא דמחיי' עצמו והוי דבר המצוי לקנות וחייב את עצמו והמקח הוא קים ואין שום אחד מהם יכול לחזור בו ותו לא מידי:

נאם הצעיר יוסף ן' לב:

תוכן העניינים

שות מהרי בן לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה