שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה כט
ראובן ושמעון היו ביניהם מחלוקות ודברי ריבות על עסקי ממון ושותפות שהיו ביניהם ובררו דיינים פשרנים לפשר ביניהם אם יסכימו לדעת אחד בפשרה מוטב ואם לאו שיהא לוי מכריע ביניהם והפשרנים נחלקו ולא הסכימו לדעת אחד והמכריע לא הכריע כשום אחד מהם אלא עשה פשרה בין שתי הדעות וגזר מה שגזר ועתה בא ראובן שלא נכשר בעיניו ההכרעה שהכריע המכריע וטוען שלא קבליהו עליו אלא כשיכריע כאחד מן הפשרנים ויסכים לדעתו ושאל השואל אם הדין עם ראובן אם לאו:
תשובה קרא דהאי דינא בהגוזל בתרא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בית שמאי אומרים תשפך הכל ב"ה אומרים תעשה זילוף אמר רבי ישמעאל בר יוסי אני אכריע בבית תעשה ילוף ובשדה תשפך הכל אמרו לו אין הכרעה שלשית מכרעת ופליגי בפרושא דהכרעה שלשית רש"י ורבינו תם כפי מה שכתבו התוספות דרש"י וז"ל סבירא ליה דלא הוי הכרעה משום דבית שמאי ובית הילל לא גלו דעתייהו דלהוי חלוק בין בית לשדה וטעמא דנפשיה קאמר ואי הוו קאמרי בית שמאי בין בבית בין בשדה תשפך הכל ובית הילל בין בבית בין בשדה תעשה זילוף הוי הכרעה וכתבו התוספות דההיא דראשית הגז דאמרינן התם אינו נוהג אלא במרובה וכמה מרובה בית שמאי אומר ב' בית הילל אומר ה' רבי ישמעאל אומר ד' וקרי ליה נמי התם לרבי ישמעאל הכרעה שלשי ואותה הכרעה אינה חשובה אפילו כדהכא וכדנז' דבהני סבירא ליה למכריע פלגא כמר ופלגא כמר אבל התם לא סבירא ליה לא כמר ולא כמר עד כאן והיה צריך לדקדק בדברי התוספות דאמאי קאמרי דבההיא דראשית הגז לא סבירא ליה לא כמר ולא כמר וגריעה מהא דהכא דחבית של יין שנטמאת והלא לא גריעה דהתם נמי גבי ראשית הגז קאמר פלגא כמר ופלגא כמר דבית שמאי אמרי ב' ובי' הילל אמ' דוק' ה' ולא ארבע ור' ישמעאל ישמעאל קאמ' ד' והוי כבי' שמאי בארבע' ופליג עליה בב' וג' ובשתים ושלש קאמרי כב"ה ופליג עליה בארבע' ולכאורה נראה דההיא דראשית הגז הויה כההיא דחבית שנטמא וכדאמרן ועוד אכתו' בזה לקמיה תו כתבו התוספות ואומ' ר"י הא דתנן בכיצד מברכין ב"ש אומר מברך על השמן ואח"כ על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס תחלה וקאמר רבן שמעון בן גמליאל אני אכריע שמן זכינו לריחו ולסיכתו הדס לא קכינו אלא לריחו הלכך שמן עדיף וקאמר רבי יוחנן בגמ' הלכה כדברי המכרי' לא שייכי ההוא הכרעה לשאר הכרעות שהבאתי דלא סבירא ליה פלגא כמר ופלגא כמר אלא דמפרש טעמא דחד מנייהו וס"ל כוותיה לגמרי וכן כל מקום שאם תנא אחד יסבור כתנא אחר לא יקרא בכך מכריע תדע מדאצטריך רבי יוחנן עליו למימר הלכה כדברי המכריע אע"ג דאיהו גופיה כבר אמר רל שאתה תמצא שני חלוקים ואחר מכריע הלכה כדברי המכריע שמע מיניה דודאי לא שייכא דההיא הכריע דשבת ודהכא ולא קרי לה הכריע אלא מפני שמכריע דברי בית בית שמאי ודברי בית הילל עד כאן לשונו ולכאורה לפי דברי התוספות דכתבינן לא ידענ' מה אדון בנדון דידן דהך הכרעה שהכריע המכריע גריע מהכרעה שלשית וכמו שכתבו החוסמת ואם נאמר דלא קרינן מכריע אלא בשיסכים לדעת אחד לגמרי בהא נמי הרי כתבו התוספות דלא קרינן ליה הכריע וכיון דכן הוא דבלישנא דתלמודא לדעת רש"י ור"י ז"ל לא קרינן מכריע אלא דוקא כההיא דפרק במה מדליקין דרבי אליעזר קאמר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טמא ר' יהושיע אומ' טהור בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן רבי עקיבא אומר מן המוכן טמא שאינו מן המוכן טהור ובנדון דידן כי האי גוונא דהכרעה ליכא אלא שיסכים לדעת אחד מהם לגמרי או שיפשר בין ב' הדיינים פלגא כמר ופלגא כמר ותרווייהו לא מתקרי הכרע' בלשון המשנה וכיון דעל כרחין יש לנו למימר דכוונו לחד מנייהו ותרווייהו ריעי וכדאמרן יש להסתפ' הי מנייהו עדיף וכד מעיינן שפיר אשכחי' דנדון דידן כל אחד מהנך מתקרי הכרעה ולא מבעיא היכי דהוייה פשר' כעין דנדון דידן אלא אפילו לגבי דינא מלתא דפשיטא היא דאם המכריע מסכים לדעת האח' לגמרי אין לך הכרעה גדולה וטובה הימנה בין לגבי דינא בין לגבי פשר' דבתר רובא אזלינן איברא דפשרה אם בררו שלשה פשרנין ביניהם על הסתם צריך שיסכימו כלם לדעת אחד אבל כשזה בורר פשרן אחד וזה בורר פשרן אחד ואם לא יסכימו הפשרנין לדעת אחד בררו להם מכריע מסתברא דאזלינן בחר רובא אם יסכימו הכל לדעת אחד וכן נמי אם לא יסכימו הכל לדעת אחד נקטינן מלתא מציעתא דהוי פלגא כמר ופלגא כמר ואם אחד מחייב לראובן במנה ואחד בשלש מאות ואחד במאתים נקטינן מילתא מציעתא במאתים דהא נמי רובא קרינן ליה כיון דבמאתים הוו להו חרי דמחייבי ליה והוא הדין נמי אם האחד מחייב את ראובן במאה ואחד בחמשים וא במאתים נקטינן מאה ושבקינן חמשים ומאתים משום דבמאה הוו להו תרי ואף על גב דכתב הרמ"בם פרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה וז"ל ג' לשום אחד אומר במנה וב' אומרים במאתים או אחד אומר במאתים ושנים אומרין במנה בטל יחיד במעוטו אחד אומר במנה ואחד בשמונים ואחד במאה ועשרים נדון במאה אחד אומר במאה ואחד בתשעים ואחד במאה ושלשים נדון במאה ועשרים ועל דרך זו שמין ביניהם עד כאן לשונו היינו דוקא לענין שומא הוא דכתב הרב ז"ל שממצעין מה שיש בין המעט למרובה ומוסיפין על המועט המחצית וגורעין מן המרובה המחצית ולפיכך כשהממעיט אומר תשעים והמרובה מאה ושלשים והג' אומר מנה אין אומרין נדון במנה אלא במאה ועשר כך כתב הרב המגיד לפי דעת הרמ"בם דעל זה הדרך דנין בשומא אבל בדין ופשרה ניזל בתר רובא ואם אחד אומר במנה ואחד אומר בתשעים ואח' אומר במאה ושלשים נדון במנה דכיון דבכלל מאה ושלשים מאה הוו להו חרי לגבי חד וכל שכן לדעת כל הפוסקים זולת הרמ"בם דאפילו בשומא אזלינן בתר רובא כדאמרי' ויש קצת הוכחה ממה שכתבו התוספות פרקא קמא דסנהדרין וזה לשונו ביצוע בג' ואף על גב דמקשינן פשרה לדין לאו לכל דבר מקשינן דכיון דאזלינן בתר רובא וב' אומרים זכאי ואחד אומר חייב או אפכא ובפשרה לא אזלינן בתר רוב' עד שיסכימו שלשתם לדעת אח' כדאמרינן פ' בתר' דע"ז כדשיימי בתלת' אפילו תרי מגו תלת' כדאמרי בתלת' עד דאיירי בתלתא עד כאן הא קמן דנרא' מדבריהם דדמי' שומת בית דין לדינ' וכי היכי דלגבי שומא נקטי' מילתא מציעתא דהוו להו תרי לגבי חד וכדאמרן אף על גב דאין מסכימין לדעת א' לגמרי שהדיין הא' מחייבו במאה והדיין השני במאתים והשלישי בשלש מאות מכל מקום בכלל שלש מאות מאתים והוו להו תרי לגבי חד וכדאמרן נמי לגבי עדות דחד אומר מנה וחד אומר מאתים דבכלל מאתי' מנה חייב לתת מנה וכל שכן לדעת רבינו תם שכתב דמאי דאמרינן בכל דוכתי דהכרעה שלישי' לא מכרעא היינו דור שלשי דאין הלכה כתלמיד במקו' הרב וס"ל דאי לאו דהוה תלמיד הוה פסקינן כההיא דמרובה ופרקא קמא דפסחים בחבית של יין שנטמאת וכו' ובשדה תשפך ובבית תעשה זילוף דהכרעה מעליא הוה כיון דבבית ובשדה הוו להו תרי ולפי סברתו מלתא דפשיטא הוא דבין בדין בין בפשרה אף על גב דלא קאמר המכריע כדברי אחד מהם ולא הסכים לדעתו אלא דקאמר דעת ממוצע ביניהם עבדינן כוותיה ושפיר מתקרי מכריע והכרעה מעליא הויא איברא דיש מקום לחלוק ולומר דבין בדין בין בפשרה אם בררו מכריע דצריך שיסכים לדעתו לגמרי או פלגא כמר ופלגא כמר אבל אם אחד אמר מאתים ואחד אומר חמש מאות והמכריע לא הכרעה פלגא כמר ופלגא כמר אלא הכריע שלוש מאות דכל אפין שוין דלא הויא הכרעה ושמא לכך נתכוונו, התוספות בראשית הגז דקאמרי דההיא דרבי ישמעאל בר יוסף דקאמר ד' דגריע מהכרחה דחבית של יין שנטמאת משום דלא קאמר פלגא כמר ופלגא כמר וכדמעיינן שפיר אשכחינן דאפילו דנימא דהיכא דישבו ג' לדון והאחד אמר מאתים ואחד אמר מנה ואחד שלש מאות דלא הויא הכרעה מאן דאמר מאתים ואף על גב דקאמר פלגא כמר ופלגא כמר מכל מקום בנדון דידן דכתבו דאם לא יסכימו הב' פשרנין לדעת אחד שיבררו למכריע ביניהם לפלוני ובשטרות ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואף על גב דבלשון המשנה והברייתא לא הויא הכרעה שבקינן לישנא דמתניתן ואזלינן בתר לישנא דבני אדם וכיון דבלשון בני אדם הכרעה הויא היכא דקאמר המכריע דעת ממוצע בין ב' הדיינים ואף על אב דלא להוי פלגא כמר ופלגא כמר ולפעמים מפרשים דבריהם ואומרים דכל מה שיאמר המכריע יהא מקובל עליהם ויראה לי דאפילו דכתבו הכי אם אמר המכריע יתר משניהם דלאו כל כמיניה דאפילו בלשון בני אדם מכריע לא הויא אלא היכא דקאמר דעת ג' ובין ב' הדעות ולא יותר מהם ואף על גב שפיר' בשטר דכל מה שיאמר יהא מקובל עליה' לאו להכי נתכוונו דהוי מילתא דלא שכיחא אלא לישנא יתירא לפרושי דכל מה שאומר המכריע בין ב' הדעות ופלגא כמר ופלגא כמר או חד פלגא כמר ותרי פלגי כמר שהכל יהא מקובל עליהם ואי קשיא דכיון דלפעמים מפרשים דבריהם משמ' דהינא דהוי סתמא אין כוונת' אלא לפלגא כמר ופלגא כמר לא היא אדרבה איפכא מסתברא דכיון דרוב הפעמים מפרשים דבריהם כנר שמכריע מתקרי בלשון בני אדם היכא דמכריע דעת ממוצע בין שתי הדעו' ואע"ג דלא הוי פלגא כמר ופלגא כמר ואע"ג דאירע דלא כתבי הכי ילמד סתום מן המפור' ודמי קצת למה שכתב הר"שבא בתשובת שאלה וז"ל אמרתי משמי שאני אומר שהשיור הנוהג בארץ אע"פ דלא כתוב כמו שנכתב דמי וגובה וכו':
חשובה כן האמת ועליה נסמכתי ודבר ברור הוא דכל מה שהורגלו ההדיוטות לכתוב כל מי שמקבל דבר אף על פי שלא כתב כמי שכתב דמי דכל המקבל סתם על דעת מה שנוהגים לעשות מקבל וכו' והביא כמה ראיות וקאמר דבכל מקום שאמר' שכן כותב הכי קאמר שכן דרכן לכתוב והיינו דקאמר בפרק קמא דמציע' בעל חוב גובה את השבח שכן כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי וכן בכל אותם השנויים בפרק המקבל שכן נהגו לכתוב וכו' ואלמא עושים מה שהורגלו לכתוב כאלו כתוב וכו' יעוין שם., וכן בנדון דידן אמרינן הכי דכיון דכתבי הכי ברוב השטרות אנו למדין דבלשון בני אדם מתקרי הכרעה כל היכא דהמכריע קאמר דעת ממוצע בין ב' הדעות ואף על גב דלא הכריע פלגא כמר ופלגא כמר וכדכתבינן לעיל ואזלינן בתר לשון בני אדם איברא שיש מקום לדחות וקל להבין עוד שאל השואל דטען ראובן ואמר שלא נטל קנין וליכא סהדי אחריני דמסהדי דנטלו קנין אלא הפשרנים לחודייהו ויש להסתפק אם הם נאמנים לומר שנטלו קנין או אם נאמר דנוגעים בעדות כי היכי דלא לימרו דטעו לומר שהפשרה אינה צריכה קנין ובפ"ק דסנהדרין אמרי' לימא תלת' תנאי בפשרה מר סבר בג' ומר סבר בשנים ומר סבר ביחיד אמר רב אחא בריה דרב איקא מאן דקאמר תרי אפילו בחד נמי והאי דקאמר תרי כי היכי דלהוו עליה סהדי ומכאן אין ראיי' לומ' דמהמני הפשרני' גופייהו לאסהודי דנטלו קנין דמצינן למימר דלהוו סהדי על מה דפשרו ביניהם קאמר וכההיא דאמרינן פרק י' יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אימתי בזמן שהבעלי דינין עומדים לפני הדיינים נסתלקו מלפניו אינו נאמן וכתבו הפוסקי' דדוקא אחד אבל ב' נאמנים לעולם שאינם חשובים נוגעים בדבר ואפילו יש ב' עדים שמכחישין אותם אין נאמנים יותר מן העדים וזכורני כי בימי חרפי נפל מחלוקת בשלוניקי בענין כזה ומסתברא לי דהפשרנים הם נאמנים לומר שנטלו קנין ולא אמרינן דהם נוגעים בדבר ואלו הוה הכי אפשר דלא משתמיש שום פוסק ושום מפרש דליכא הכי דודאי דכגון האי הוה צריך לאודועי אלא ודאי כדאמרן ותו לא מידי נאם הצעיר יוסף ן לב: