שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה כה
מעשה שהיה כך היה שמת ובא האלמנ' לגבות כתובתה מן היורשים והניח ראובן מעות הרבה בעין ומטלטלים ונכסים וגם השום שהכניסה לבעל' קצתם היו קימים אלא שבלו טובא אבל היו משתמשי' בהם מעון מלאכתם וקצתם נאבדו או נגנבו וליתנהו והאלמנה תובעת תשלום נדוניתה והתוספת במעות בעין דכיון דאית להו ליתמי לא מצי לסלוקי לה אלא בזוזי והיורשים אומרים שרוצים להגבות לה כתובתה מהשום שהכניסה לבעלה באותו הסך שהכניסה לבעלה ואף על גב דבלו טובא כיון דמשתמשין מהם מעין מלאכת' ותשלום נדוניתה והתוספת בשאר מטלטלין ואף על גב דאית להו זוזי ושאל השואל אם הדין עם האלמנה או עם היורשים שרוצים להגבות לה כתובתה בשום שהכניסה באותו הסך שהכניסה אותם והתשלום הנדוניא והתוספת בנכסים ובמטלטלים ואינם רוצים להגבות לה כלום במעות בעין ואף על גב דהיא הכניסה לו חצי הנדוניא במעות בעין:
תשובה עקרא דהאי מלתא איתא ביבמו' פרק אלמנה לכהן גדול אמרי' התם במתני' הכניסה לו עבדי צאן ברזל שאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל וחייב באחריותן הרי אלו יאכלו בתרומה וכתב הרב האלפסי דדייקי רבוותא מדקתני במתני' דעבדי צאן ברזל אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו דדוקא בנכסי כעין מתו ממש דלא משמשי מעין מלאכתן כלל דכמאן דלתנהו דמי הוא דחיי' באחריותן אבל אי איתנהו אף על גב דבלו טובא אי משתמשי מהן מעין מלאכתן נוטלתן האשה והוא ז"ל הקשה על דבריהם מדמקשינן במגרא למאן דאמר דכל היכא דחייב באחריותן דאכלי בתרומ' מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אף על פי שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וקא מפרקינן ותסבר' בהי דמחיב באונסיה בכחישה וביתרון דמיה מי מחייב משמע דלגבי צאן ברזל מחייב אפילו בכחישה ויתרון עד כאן דברי הרב האלפסי ויש לדקדק אמאי לא חשש הרב האלפסי לדחוק הדיוק דהוו דייקי רבוותא ולכאורה נראה דהדין עמהם דאם לא כן לישמעינן במתניתין רבותא דאפילו אם פחתו פחתו לו דכל שכן דאם מתו מתו לו ואפשר לתרץ דאגב דנקט רישא גבי עבדי מלוג אם מתו מתו לה דהויא רבותא דאף על גב דמתו מתו לה וכל שכן כחשו נקט נמי בסיפא אם מתו מתו לו ומשום דהויא מילתא דפשיטא לא חשש לה הרב האלפסי אלא הכריח סברתו ותו לא מידי:
עוד כתב הרב הנזכר דאף על גב דמדינא אם פחתו הנכסי' שהכניסה לו פחתו לו כיון דלא נהגי עלמ' הכי אלא שהאש' נוטלתן כל דמשמשין מהם מעין מלאכתם באותו הסך שהכניסה אותם כל הנושא סתם אדעתא דמנהגא הוא דמקבל להו עליה הלכך לא מחייב אלא לשום מנהגם הא קמן דדינא דגמרא הויא פלוגתא דרבוותא ובמקום שאין מנהג קבוע אף על גב דהיורשים מוחזקים והיה מקום לומר דיכולים למימר קים לן כהנהו רבוותא דפליג עלייהו הרב האלפסי מכל מקום דברי הרב האלפסי הם עקר דנימוקו עמו וכל הפוסקים הסכימו לדעתו ולסברתו הלכך ודאי דבמקום דליכא מנהגא ועבדינן כסברת הרב האלפסי ואם פחתו פחתו לו ובמקום דאיכא מנהגא אזלי' בתר מנהגא וכמו שכתב הרמ"בם והר"בש ועל מה שתבעה האלמנה שיגבו לה מעות בעין כיון דאית להו ליתמי זוזי הא נמי לכאורה הויא פלוגתא דרבוותא וכמו שכתב הרב המגיד פרק י"ו מהלכות אישות דאיכ' מרבוותא מאן דסבירא ליה דנדוניא הויא כחוב גמור לכל מילי ולא הקלו בכתובה ולא אמרו מקולי כתובה שנו כאן אלא לגבי תוספת ועקר כתובה דמנה מאתן אבל נדוניא דינה כחוב וכן כתב ה"רן בההיא מתניתין דהניזקין וזה לשונו ויש כותבין דאף הנדוניא אינה נגבית אלא מן הזבורית דהא קיימא לן דבעל חוב דבר תורה בזיבורית אלא כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא ליכא נעילת דלת דרוצ' אשה להנשא יותר מן האיש ויש דוחים זה דודאי במה שהביאה מבית אביה אם תוציאנה בזיבורית ממנעי ולא נסבי ולזה הדעת נוטה עד כאן לשונו ואיכא מרבוותא מאן דסבירא להו דדין הנדוניא והתוס' א' הוא ואין חלוק ביניהם ולמאן דסבירא להו דהויא כחוב גמור אי אית להו זוזי ליתמי לא מצו לסלוקי אלא בזוזי וכמו שכתב רבינו תם בפרקא קמא דבבא קמא דבעל חוב אי אית ליה ללוה זוזי לא מצי לסלוקי אלא בזוזי והוכיח זה ממאי דאמרינן בפ' הכותב. א"ל רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו טעמיה דרבא האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית לי' ארעא ואתא ב"ח וקא תבע מני' וא"ל זיל שקול מארעא אמרי ליה זיל זבין את ואייתי הב ליה א"ל לא א"ל גופא דעוב' היכי הוה א"ל תולה מעותיו בגוי הוה הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשה לו שלא כהוגן וכתבו התוספות אין לפרש כשאמר לו זיל את זבין הוא תולה מעותיו בגוי דאם כן כהוגן עשה לו אלא תחלה כשתבעו היה הולך ותולה מעותיו בגוי ובשעת הגבייה כבר לא היה לו ואפילו הכי הזקיקו למכור עד כאן משמע מהכא דהיכא דאית ליה מעות ללוה דלא מסלקי' ליה אלא בזוזי ובבעל חוב דוקא הוא דאמרי' הכי אבל בתוספת הכתובה או אפילו בנדוניא למאן דאמר דדינה ככתובה ולא כחוב לא אמרינן דלא מסלקינן אלא בזוזי וכדאמרי' בפרק הכותב גבי ההיא עובדא דהתולה מעותיו וכו' אמר אמימר משמיה דרב חמא האי מאן דאיכא עליה כתובת אשה או בעל חוב ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי ב"ח מסלקינן ליה בזוזי לאשה מסלקינן לה בארעא האי כדיניה והאי כדיניה וכתב רש"י ז"ל האי כדיניה והאי כדיניה זה הלוה מעות וזו סמכה על שעבוד הקרקע והיא לא נתנה כלום ואם בשביל צאן ברזל הנשומין בכתובה הוא זכה בהם. מיד וזו צרפתן עם הכתובה על שעבוד הקרקע עד כאן הא קמן מהך עובדא דבעל חוב לא מסלקינן ליה אלא בזוזי ומינה דכתובה מסלקינן בלא זווי והתוספות כתבו וזה לשונם דבעל חוב יהבינן ליה אומר רבינו תם דג' חלוקין למלוה ולניזק ולשכיר לב"ח אי אית ליה זוזי לה מצי לסלוקי בארע' כדמוכח הכא וכו' ולכאורה יש לעיין ולדקדק דהתוספות כתבו בפרקא קמא דב"ק דמההיא עובדא דחולה מעותיו בגוי היה מוכיח רבינו תם דאי אית ליה זוזי ללוה לא מצי לסלוקי אלא בזוזי ובכאן כתבו דמהך מימר' דאמר אמימר וכו' מוכיח רבינו תם דאי אית ליה זוזי ללוה לא מצי לסלוקי למלוה אלא בזוזי ואיברא דהא והא איתא וכיון דכן הוא עלה בידינו דהויא פלוגתא דרבוותא אם תוכל זאת האלמנה לתבוע תשלום הנדוניא במעות בעין כיון דאית להו זוזי ליתמי ומילת דפשיט' היא דהיורשי' הם המוחזקים ומצו למימר קים לן כהנהו רבוותא דאמר דדין הנדוניא ודין התוספת אחד ומצו מסלקי לה במטלטלי ואפילו בסובין כד מעיינן אשכחינן דבנדון דידן דהכניס זאת האלמנה מחצי' הנדוניא במעות בעין וכתבו בשטר הכתובה איך הכניסה לבעל סך כך וכך במעות בעין והשאר בנכסים ובמטלטלי' דודאי לכך נתכוונו שתקנ' מה שהכניסה במעות בעין כשתגבה כתובת' וגם בהשבון שתקח מחצית המעות שהכניסה בעין דאם לא כן למה יכתבו לישנא יתירא כי האי ודוחק הוא לומר דלכבוד הם מכווני' כדי שלא יאמרו שכל הנדוניא היתה מנכסים ותכשיטין ובלאות ואף על גב דאיכא תשובות חלוקות להרש"בא ז"ל זאת אומרת דלא דרשי' לישנא יתירה אלא דוקא באותם השנוים בתלמוד כההיא דפרק יש נוחלין דתנו מאתים זוז לפלוני ב"ח בראוי לו וסגר את הדלת ולא נתן רשות לדרוש לישנא יתירא וזאת אומרת דכל לישנא יתירא דאשכחינן בשטרא דרשי' לה אפילו הכי בנדון דידן יראה לי דעדיפא מלישנא יתירא והוה ליה כאלו התנו בפירו' דאותו הסך שהכניסה במעות שתגבה אותם במעות בעין היינו דוקא היכא דאית להו זוזי ליתמי אבל אי לית להו לא מטרחינן להו למזבן דאף על גב דאיכא לישנא יתירא תפשת מועט תפשת דלא עדיף האי לישנא יתירא מלישנ' יתירא דקרא דאמרי' תפסת מועט וכו' וגם יש להסתפק ולומר אם גם בהשבון נימא הכי שיקחו היורשי' מחצית מהמעות שהכניס' במעות בעין או אם נאמר גם בזה תפסת כו' איברא דבשאלוניקי לפי מה שכותבין בכתובות שיחזיר מחצית הנדוניא ליורשיה כפי מה שקבל המחצית במעות בעין שהכניסה לו במעות בעין היה אפשר לומר להשבון לחוד נתכוונו להחזיר מחצית הנדוניא ליורשים כפי מה שקבל ומשום הכי כתבו הסך שהכניסה במעות בעין ובקושטנד' אינם כותבי' שום תנאי אלא סומכים על המנהג בהשבון ולפי זה נראה לומר דבשלוניקי מההשבון יחזיר המחצי' מהמעות שלקח במעות בעין ליורשיה ובכתובה לא תגבה האלמנה דבר במעות בעין לפי מה שהוא רשום בזכרוני שבשאלוניקי אינם כותבים החזרת מעות בעין אלא בהשבון ובקושט' הוי איפכא שתבעה האלמנה מה שהכניסה במעות בעין היכא דאית להו זוזי ליתמי ובהשבון אינו מחוייב להשיב במעות בעין זהו מה שיראה לפום דינא דגמרא אי ליכא מנהג' אבל אי איכא מנהגא אזלינן בתר המנהג וכמו שכתב הרמ"בם ז"ל וכל הנושא סתם על מנהג המדינ' הוא נושא וכשתבוא לגבות כתובת' מגבין לה כתובת' כמנהג המדינה ובכל הדברים האלה וכיוצא בהם מנהג המדינה עקר ועל פיו דנין והוא שיהא פשוט בכל המדינה עד כאן לשונו וכן כתב הרי"בש וזה לשונו דבענין הנדוניא והתנאים הרגילים לעשות בה הולכים אחר המנהג ואפילו שלא התנו עליו בני העיר עד כאן לשונו הכלל העולה מהדברים דהיכא דליכא מנהג פשוט בכל המדינה הדין נותן דבשום שהכניסה לו בנדוניתה אם פחתו פחתו לו וכמו שכתב הרב האלפסי ורוב הפוסקים נמשכו אחר סברתו ולא כדברי רבוותא קמאי דכתבו דאם פחתו פחתו לה וכן כתב הרי"בש ז"ל דנדחו דברי הראשונים והוסיף עוד לומר דכיון דהלכה כרב יהודה דאמר דיכולה היא לומר כלי אני נוטלת משום שבח בית אביה דאפילו אם הוזלו או פתחו ישלם לה הזול או הפחת שפחתו ולא מצי לסלוקי לה אפילו הדמים וכפי הנרא' מדבריו ז"ל סבירא ליה דנדוני' הרי היא כחוב ואי אית ליה זוזי ליתמי לא מצו מסלקי לה אלא בזוזי וכתב זה הדין בתשובותיו סימן כ"ב בלי שום חולק כאלו לא נחלק אדם על זה והשיב על מה שנשאל ממנו אם האשה אינה רוצה בכליה כי אם במעות בעין אם יוכל הבעל לכופו ליטול כליה בשומא של עכשו תשובה אם אין לבעל מעות לפרוע לה הנדוניא ואינו אמיד בכך לא תבעי לך שאין ספק שיוכל לכופה ליטול כליה בשומא של עכשו שהרי אפילו שאר מטלטלין שלו יכול להגבות לה בשומה ולא עדיפא היא בנדוניתה מבעל חוב דעלמא שהלוה מעות בעין וכו' ובסוף התשובה כתב כי תבעי לך היכא שיש מעות לבעל אם יוכל הבעל לסלקה בכליה שהכניס' לו ונר' דהדי' עמו דכיון דמטלטלין ההם הם מיוחדי' לה ואין הבעל רשאי למכר וכו' ואיברא כשראיתי ואת התשובה מהרב הנזכר שהו' מגדולי האחרוני' ועמל על כל דברי הראשוני' וכתב הדין הזה למילתא דפשיטא כאלו לא נחלק אדם עליה נפלאתי הפלא ופלא שהרי כתב הרב המגיד וזה לשונו ודע שאין דעת רבינו בזה מוסכ' מכל הפוסקים יש מי שנחלק שנכסי צאן ברזל בכלל כתובה בכל מקום ודוקא כשהיא באה לגבותם מבעלה או מיורשיו ובאי כחו אבל כשהם בעין יש חילוק וזה דעת הרמ"בן ז"ל עד כאן לשונו ואחר שכתבתי כל זה שוב חזרתי ועיינתי והסכמתי לומר דכיון דהרמב"ם והרש"בא ורוב הפוסקי' הסכימו לזאת הסבר' ונוסף על זה לישנא יתירא שכותבים הסך שהכניסה במעות בעין דאין לנו לדקדק כולי האי כמו שדקדקתי אלא שיש לנו לומר דאי חית ליה זוזי ליתמי דיהבי לה במעות בעין הסך שהכניסה במעות בעין ולא יותר דיש לנו לחוש נמי לדברי הרמ"בן זכרונו לברכה ולדברי רש"י ז"ל שכתבתי לעיל יעויין שם בפרק הכותב וגם בדין ההשבון י"ל דדינו כדין הנדוניא ואין לחלק ביניהם כלל והרי נתחייב במחצית הנדוניא כאלו לא היה יורש אותה וחלק את עצמו מהירוש' ואם כן הדין שיש לאלמנה בכל הנדוני' יש ליורשיה במחצית הנדוניא וכיון דכתבי' דבמה שהכניסה לו במעות בעין דאי אית להו מעות בעין ליתמי דמגבי לה מנייהו אותו הסך שהכניסה לו ה"ה נמי בהשבון מגבינן ליורשים במעות בעין החצי מהסך שהכניסה לו במעות בעין וכל זה שכתבתי הוא היכא דליכא מנהג פשוט במדינ' אבל כשיש מנהג פשוט המנהג הוא העיקר ועל פיו דנין ואף על פי שלא התנו עליו בני העיר וכמו שכתב הרי"בש ולא מצינו מי שנחלק על זה דהולכי' אחר המנהג ובהדיא כתבו דהולכים אחר המנהג בענינים כיוצא באלה הרב האלפסי והר"מבם והרש"בא וזולתם ותו לא מידי:
נאם הצעיר יוסף ן' לב: