שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה כד
אשת ראובן חלתה וראתה שלא נשאר ממנה זרע ועמדה ומחלה לבעלה אותו השליש מהכתובה ושאל השואל אם היא יכולה בכך או דילמא לאו כל כמינה לסלק אותו הזכות מיורשיה ולתת לבעלה.
תשובה כבר ידעת אתה השואל כי רבו כמו רבו תשובו' הר"אש ז"ל על ענין תקנת טוליטולה והחכם ר' ישראל הסופר העתיק התקנה מלשון ערב ללשון הקדש וזו היא הנוסחא ואם לא הניחה ממנו זרע של קיימא כמו שזכר נו יהיה כל מה שבארנו מנכסי עזבונה נמצאי' בעין בין הבעל ובין הזוכים בירושתה זולתו ע"כ והחכם הנז' היה מפרש לשון התקנה שהיה כח ביד האשה לתת אותו השליש למי שירצה ולמחול אותו לבעל מהכל הרשות בידה מדנקט לישנא דזוכים בירושתה ומאי דקאמר זולתו רוצה לומר שיחלקו הנכסים בין הבעל ובין הזוכים בירושתה זולת כשיתן אותו השליש לבעל דאז לא שייך דין חלוקה דהכל הוא לבעל והר"אש הקשה עליו מצד הלשון שהוא דחוק ומצד שהוא מותר דפשיטא דאם נתן לו אותו השליש דהכל שלו ולא שייך דין חלוקה והוא ז"ל כתב דמלשון התקנה לא משמע הכי אלא דוקא היורשים זוכים באותו השליש ואין כח בידה לתתו לבעלה ולא לשום אדם אפילו לפי דבריו ז"ל נראה דמלת זולתו לישנא יתירא היא אלא לפי שאמ' ובין הזוכים בירושתה והיורש מדין תורה הוא הבעל כי הבעל יורש את אשתו משום הכי קאמר זולתו הכלל העולה מדברי הר"אש מאותם החשובות דאין כח ביד האשה לסלק אותו השליש מיורשיה ולתתו לבעלה ולא שום אדם אלא אם היתה נותנת כל נכסיה לבעלה מעכשיו באותו ענין שלא תוכל לומר נחת רוח עשיתי לבעלי תהיה המתנה קיימת אבל במה שנתנה לאחר מיתה לא הויא מתנתה קיימת לפי שמדין תורה לא היתה צריכה ליתן נכסיה לבעל' לאחר מיתה כי ממילא הבעל יורש הכל חלא משום התרנה שהעבירה חצי נחלה מן הבעל לתתה למי שראוי ליורשה הלכך אין במתנתה כלום לפי שעוקר' התקנה ואחר שכתבתי דברי הר"אש אבוא לנדון דידן ואומר דאם תמצי לומר דמה שנהגו ברוב המקומות להחזיר מחצית הנדוניא כשתמת האשה בלי זרע של קימא אינו מטעם התקנה אלא הוא תנאי שהתנו ביניהם החתן והכלה ומשום הכי המנהג הוא לכתוב אותו בשטר התנאים עה שאר התנאי' ויש מקום לשואל לומר דנהי דאם היה המנהג מטעם התקנה דהפקר בית דין הפקר הפקידו אותו השליש ונתנו אותו ליורשים ואין כח בידה לתתו לבעלה לא לאחרים אבל אם הוא תנאי שמתנין ביניהם שמחייב עצמו לתת אותו השליש ליורשים לכאורה נראה דהויא פלוגתא דרבוותא דלמאן דאמר דאף על גב דקיימא לן כשמואל דאמר דהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול במעמד שלשתן אינו יכול למחול משום דבמעמד שלשתו הוה ליה כאללו קאמר משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וכן נמי בשטר שכתוב בו משתעבדנא דלא לך ולכל דאתי מחמתך אם מכר השטר וחזר ומחלו אינו מחול ואיכא מאן דאמר דאפילו במעמד שלשתן ובשטר הכתוב ביה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך וחזר ומחלו מחול וכיון דכן הוא נראה לכאור' דהויא כל גתו דרבוות' בנדון דידן דלמאן דאמר דאפילו בשטר דכתיב ביה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך אם מכר וחזר ומחלו מחול משום דאין ברירא כמו שכתב הר"ן בשם הרמ"בן בסוף פרק קמא דגיטין היא הדין נמי בנדון דידן יכולה אשה למחול ולמאן דאמר דאינו יכול למחול הוא הדין נמי בנדון דידן דאינו יכולה למחול וכד מעיינן שפיר אשכחינן דבנדון דידן כל אפין שוין מטעמא אחריתי והיא דהכא לא אצטריך לן שיחייב עצמו להחזיר ליורשיה אלא במסלק עצמו מן הירושה סגי כדאמרי' פ' הכותב נחלה בא לאדם ממקום אחר אדם מתנה עליה עד שלא ירשנה ובכותב בעודה ארוסה איברא דלאחר הנשואין איצטריך דיטייב עצמו וכולי האי ואולי וכמו שכתב ה"רן בפרק הנז' וזה לשונו והא דאתמר בירושלמי אם מחה בלא בני הכתובה בהלכות הרב אלפסי משכחת לה בכותב בעודה ארוסה אבל לאחר שנשאת לא אלא אם כן מחייב את עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה דבני האי גונא ודאי מהני וכיון דכן הוא דסלוק מועיל אם כן זה האיש במה שמסלק עצמו מהירושה כבר זכו כל היורשים ושוב אינו יכול למחול ואם תאמר הא תינח אם היה כותב בלשון סלוק אבל כיון דהוא כותב בלשון חיוב לדעת האומרים דאפילו בשטר דכתי' ביה משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך יכול למחול הוא הדין נמי בנדון דידן דיכולה למחול הא ודאי לא מילתא היא דבכלל החייב שהוא מחייב עצמו להחזיר ליורשה הוא מסלק עצמו מהירושה וכיון דמסלק עצמו מהירושה ממילא זכו היורשים דאי לא תימא הכי היכי מצי לחייב עצמו להחזיר ליורשים שאינם בעולם וכדאמרינן בגיטין פרקא קמא גבי מעמד שלשתן אמר אמימר נעש' כאומר לו משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך ופרכינן עליה אלא מעתה הקנה לוולדים דלא הוו בשעת מתן מעות הכי נמי דלא קני וכו' וכיון דכן זכינו לדין דאינה יכולה למחול דאלו הוה פלוגתא דרבוותא הוה אמרי' אוקי ממונא בחזקת המוחזק וזוזי היכא דקיימי לוקמי וכיון שהבעל הוא יורש או מדאורייתא או מדרבנן אבל השתא דכתבינן דאליבא דכולהו רבוותא זכו היורשים כיון דסלוק סגי בכותב בעודה ארוסה מלתא דפשיטא היא דאינה יכולה למחול ולא מבעי' אם זה התנאי וזה המנהג נתפשט בכל הגלילו' מחמת תקנת חכמי המדינה כמו שנתפשט בטוליטולה אלא אפילו היה מנהג בעלמא בתנאי שמתנין ביניהם אפי' הכי אין האשה יכולה למחול אליבא דכלהו רבוות' ופירוקיהן ותו לא מידי:
נאם הצעיר יוסף ן' לב: