שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה כב
ראובן נשא את רחל לאשה כדת משה וישראל ובא אליה ותהר לו ויהי בעת לידתה וחקש בלדתה עד שכמעט נטתה למות עד שהוציאו הולד מבטנ' חתיכו' חחיכו' ונשאר' פתח בית' פתוח באופן שכשהית' משתנ' לא הי' מרגש' עצמה כלל וברוב התרומת אשר עשו לה נסתמה פתחה סחימה מוחלטת באופן שאפילו להשתין לא היתה יכולה וכשהיתה רוצה להשתין היתה צועקת כמי שיושבת על משבר עד שאחר רבוי התרופה נפתחה מעט מזער כדי יציא' השתן ועתה ראובן איננו יכול לבוא אליה כדרך כל הארץ ופתחו אותה שנים שלשה פעמים ולא יכולה לרפאת כי בכל פעם שפותחים אותה נעשית לה מכה וכשמתרפא' המכה חוזר ונסתם הפתח עד כי נלאה ראובן נשוא כי הנה שש שנים עובר ומתעבר על הריב הזה עתה ילמדנו רבינו תקנת האיש הזה אם יוכל ראובן לישא אשה אחרת לתוחלת קיום המין ולא יהיה עובר על שבועתו אם ישא אשה אחרת שלא ברשותה ואם חייב ראובן במזונותיה אם תוכל לאה להכריחו לייחד לה בית בפני עצמה אם אין יד ראובן מסיג לכך כי הוא דר בבית אביו ואמו מיום שנשאה אם ירצה ראובן לגרש' אם יתחיי' לפרו' לה תוספ' כתוב' ואם יתחיי' לפרו' לה תוספות אם אין אילו לפרוע אם יכריחוהו שיכתו' לה שטר חוב לזמן קצוב בכל חובו' אחרו' ילמדנו רבנו מור' צדק כל פרטי הדינין התלייים בנדון הזה הכל באר היטב ויאיר עינינו ויצילנו משגיאות:
כפי מה שנראה מתוך דברי השואל יראה דפשיטא
תשובה ליה שאם נתנה רשות האשה לבעלה שיקח אשה אחר' שיכול לקחתה שכן כתוב ולא יהיה עובר על שבועתו אם ישא אחרת שלא ברשותה ואיברא שאני נסתפקתי בזה מיום בואי בזאת העיר קושטאנדינה לפי שהמנהג הוא לכתוב בכתובות שלא יגרשנה ושלא ישא אשה אחרת עליה בחייה אם לא ברשות בית דין ואפשר לומר דאפילו שתתן לו רשות לא סגי בלא רשות בית דין לפי שמא יקניטנה ויכעיסנה בעלה עד שתתן לו רשות והרבה ימים נסתפקתי בזה עד שחנן השם ומצאתי שדבר זה מפורש בשאלות הרב רבינו נסים וזה לשונו אבל מדעת האשה בזה יש לדון דאפשר דמדעת האשה יש לו היתר ולא עוד אלא שיש לדון שאפילו היתר אין צריך שכיון שחרם זה לתקנות האשה נעשה והיא אומרת אי איפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לה ואינו צריך התרה והוה. ליה כאותה ששנינו בפרק ארבעה נדרים קונם שאיני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חיטין ושתי חביו' יין הרי זה יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ואומר לו כלום אמר' אלא מפני כבודי זה הוא כבודי אלא שאני מפקפק בזה כי שמא חרם זה לא לתקנ' הנשים בלבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה בתוך ביתם וכי האי גוונא חרם בית דין גדול כרבינו גרשום ז"ל אי אפשר להתירו ולא עוד אלא אפילו אם נאמר שלתקנת האשה בלבד נעשה אפשר שהרב ז"ל חשש שמתוך שהנשים כפופות לבעליהן אם יספיק רשות שלה או להתיר החרם מדעתה שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה ולפיכך איני מכניס עצמי בנדון זה אלא מניח אני הדבר לחכמים הצרפתים שהם יודעים היאך פשטה תקנה זו במקומותם והיאך היו נוהגים בה שעל פי אותו הדרך ראוי לנהוג ולהורות עכ"ל ובנדון דידן נמי כיון שנשבע שלא יגרשנה ושלא ישא אשה אחרת עליה בחייה כי אם ברשות בית דין אף על גב דהיא תתן לו רשות צריך לחקור אחר המנהג אם נהגו בכך דסגי ברשותה שלא ברשות בית דין וברשות בית דין ודאי דסגי שלא ברשותה ולא איפשר למימר דתרתי בעינן רשותה ורשות בית דין והכי קאמ' שלא ישא אשה אחרת בחייה אפילו ברשותה אם לא ברשות בית דין ואין הכי נהי דתרתי בעינן רשותה ורשות בית דין דמהיכי תיתי למימר דתרתי בעינן כ יון דלא נתפרש ואיברא דמצינן למימר דבחדא מניהו סגי או ברשותה או ברשות בית דין אף על גב שלא נתפרש משום דאיכא למימר דלא חשו לפרשו דמילתא דפשיטא היא דכיון שלתקנת האשה נשבע שלא ישא אשה אחרת עליה והיא אומרת אי אפשי בתקנה זו שומעין לה אבל למימר דתרתי בעינן לאו מילתא היא כיון דלא נתפרש ובודאי דברשות בית דין לחוד סגי ומה שכתבתי דברשות בית דין לחוד סגי היינו בכתובות שכתוב בהן אם לא ברשות בית דין אבל כבר ראיתי גם בקוסטאנדינה קצת כתובות שאינם תולין הדבר ברשות בית דין אלא בסתם שבשום אופו לא יוכל לקחת אשה עליה בחייה ומילתא דפשיטא היא דבכגון האי אין לבית דין עסק בזה ועל מה ששאל השואל שאם יוכל זה האיש ראובן למימר אדעתא דההי לא נשבעתי שלא אגרשנ' בלתי רשות לכאורה היה נראה דלא מצי למימר אדעתא דהכי לא נשבעתי דהא חזינן במי שנשבע שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה דלא לשתמיט שום פוסק דלימא היכא שאין לו בנים ממנה שיוכל לומ' אדעת' דהכי לא נשבעתי אלא אדרבה כתבו שמחוייב לקיים שבועתו ואפילו שנשבע לבטל את המצוה דמגו דחיילא שבועתו היכא שיש לו בנים חיילא אפילו שאין לו בנים וכדאמרי' בירושלמי ומיתי לה הרב אלפסי בשבועות שתים בתרא וכד מעיינן שפיר אשכחינן דלא דמי נדון דידן לההיא דאין לו בנים דההיא הויא מילתא דשכיחא שיש כמה נשים שאינן יולדות וה"ל לאתנויי וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה וכדאמרינן בפרקא קמא ההוא דאמר להו אי לא אתינא מכאן עד שלשים להוי גיטא אתא ופסקיה מברא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי ואמר שמואל לא שמיה מתיא דהוי אונסא דשכיחא כיון דאבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה אבל בנדון דידן דהויא מילתא דלא שכיחא לא אסיק אדעתי' אונסא כי האי ולא אמרי' איהו דאפסיד אנפשי' וגדולה מזו כתב הרא"ש בתשובת שאלה על ראובן ששדך את בנו לבתו של שמעון והתנו ביניהם שכל שיעבור המועד שיתן לחברו סכום ידוע לקנס וקודם שהגיע זמן החופה בת שמעון אחות המשודכת יצאה מן הכלל וכפרה בעיקר ובשביל פגם בת שמעון לא רצה ראובן שיכניס בנו המשודכת לו לחופ' והעביר המועד ושמעון תובע הקנס וראובן אומר אדעתא דאונס גדול כזה שישא אחות המשומדת לפגום משפחתו ולהשחית נחלתו לא אתני תשובה יראה שהדין עם ראובן דאע"פ שלא פירש שום תנאי בשעת עשיית הקנס כיון שאירע אונס כזה דאנן סהדי שאם היה יוד' שהדבר הזה עתיד להעשות לא היה משדך בנו לבתו הוי כאלו התנה בשעת מעשה וראיה לדבר מהא דאמרינן בגיטין ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה קביל עליה כל אונסא דמתיילי' לסוף אפיקו ביה נהרא וכו' אונסא דלא שכיחא הוא אלמא חזינן דאף על גב דקביל עליה בפי' לסלקו מכל מיני אונסין אונסא דלא שכיחא לא קביל עליה ועל דעת כן לא התנה וכו' וכ"ש הכא ששעבד עצמו בסתם לקנס זה דאמרי' דאדעתא דהכי לא קביל עליה ליכנס בדבר פגם משפחה ולא היה דעתו להשתעבד שהרי בההיא עובד' דמי שאחזו שמתחלה שעבד עצמו מכל מיני אונסין מפלגינן בין אונס הרגיל ובין אונס שאינו רגיל וכ"ש בנדון זה שלא שעבד עצמו להתחייב בקנס אף אם הי' לו שיש לנו לומר דבאונס שאינו רגיל כזה שמד בבנות ישראל דהויא פגם משפחה דאדעתא דהכי לא שעב' עצמו ועוד האריך יעויין שם בכלל ל"ד בכלל העולה דהיכא דליכא אונס דלא שכיח' אינו יכול לישא אשה אחרת אלא ברשות ב"ד דבהא ודאי ליכא לאסתפוקי כלל דסגי אבל מאי דאיכא לאסתפוקי וצריך לחקור אחר המנהג הוא אם רשות האשה סגי בלא רשות ב"ד ובשאלוניקי ובשאר המקומות וגם בקושטא נדונה ראיתי קצת כתובות כתוב בהן בחייה לא בתורת אישה לא בתורת פלגש ואינם מזכירים לא רשות בית דין ולא רשותה דמלתא דפשיטא היא דאין לבית דין עסק בזה ובודאי דצריך רשות האשה וגם ברשות האשה איכא לאסתפוקי אי סגי דאיכא למיחש למאי דאמרינן לעיל שמא יקניטנה ויכעיסנה בעלה עד שתתן לו רשות ואפשר דמשום הכי כתבוה סתמא ולא הזכירו רשות האשה ואפשר נמי למימר דלא חשו לפרש משום דכלום עשו אלא משום הנאתה וכיון דהיא מחלה שומעין לה והיכא דאיכא אונס דלא שכיחא כגון האי אונסא דנדון דידן מסתברא כדכתבינן דמצי למימר אדעתא דהכי לא נשבעתי שלא לישא אשה אחרת עליה בחייה ואם לחשך אדם לומר דכיון דאחר שנשאת נולד בה המום הגדול הזה נסתחפ' שדהו ומזל רע דידיה גרם שהאש' תלויה במזל האיש דהרי הר"אש ז"ל בתשובה הנז' לא פטר אותו המשדך הנז' מהקנס אלא משום דהוה קודם הארוסין ולא היו אלא שדוכין לחוד וקודם ארוסין לא שייך למימר נסתחפ' שדהו שכן כתב בסוף התשובה הנז' וז"ל ולא אמרינ' דמזל דידיה גרם ונסתחפ' שדהו כדאמרינן אם נולדו מומין באשה דהיינו דוקא כשנתארסה כדאמרינן בכתובת פ' המדיר היו בה מומין ועודה בבי' אבי' האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו נכנסה לרשות הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארכה היו בה מומין הלל והיה מקחו מקח טעות והינו דוקא בשנתארסה דאז היא קנין כספו כמו עבדו שורו וחמורו והיא תלוי' במזלו ולהכי אמרי' נסתחפה שדהו ולא אמרינן מזל דידה גרם ותצא בלא כתובה לפי שהאשה תלויה במזל האיש הילכך תלינן במזל רע דידיה והינו דוקא אחר שנתארסה אבל קודם אירוסין אינו תלויה במזלו עד כאן לשונו וכד מעיינן שפיר אשכחינן דהא ודאי לאו קושיא היא דאין ודאי דלענין הכתובה כל זמן שנולדו בה מומין אחר שנארסה או שנשאת דלא מצי טעין מקח טעות הוא מחוייב לפרוע הכתובה דנשתפחה שדהו וכדמוכח בפ' המדיר בהדיא ולא זו בלבד אלא אפילו באותן שכופין להוצי' ומגרש בעל כרחו כתבו התוספות בשם ר"י ז"ל וז"ל כופין אותו להוציא נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אף על פי שמגרשה על כרחו כמו בבאה מחמת טענה דמשמע בסוף פ' הבא על יבמתו דנותן כתוב' אף על פי שמגרש בעל כרחו ובתוספתא קתני בהדיא אמומין דהכא יוציא ויתן כתוב' עד כאן לשונו וכן כתב הר"אש ז"ל בפסקיו רש"בג אומר במה דברים אמורים במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ונראה שגם צריך ליתן לה כתובה מידי דהוה אבא' מחמת טענה כדאמרן בשלהי הבא על יבמתו הוא אומר מינה וכו' דברים שבינה לבינו נאמנת אמר איזיל ואנסיב איתתא אחריתי ואבדוק נפשאי אמ' רבי אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה משמע אף בזו כמו בדברים שבינו לבינה ובהדיא קאמר התם בסוף הפרק דכופין אותו להוציא ויתן כתובה עכ"ל ולכאורה יש לתמו' דהתוספות והר"אש כתבו דבריהם על מאי דקאמר רש"בג וכיון דלא הוי הלכתא כוותיה וכדאמרינן בגמרא אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרש"בג ורבה אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים ופסקו הפוסקי' דהלכתא כדברי רב נחמן דקימא לן כוותיה בדיני והא ודאי לאו קושיא היא כלל דהרי כתב הר"אש דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרש"בג אלא בעין אחד או ברגל או ביד אבל בשתי עיניו או שתי ידיו או שתי רגליו מודו רבנן ואפשר נמי לומר דא"עג דכתבו דבריהם אדרש"בג נפקא מינה לאות' שכופין להוצי' ונחזור לנדון דידן דשאני כתובה דעליה דידיה רמיה מתקנת חכמים ז"ל והויא כחוב גמור ואף על גב שיכפוהו לגרש אינו נפטר ממנה כדאמרן אבל מה שהוא התנה מרצונו וחפצו וקבל על עצמו שלא לישא אשה אחרת עליה שלא ברשות בית דין יראה דמצי למימר אדעתא דהכי לא נשבעתי וליכא למימר נסתחפה שדהו שהרי לא היה מחוייב לקבל עליו זה החיוב וכשקבלו לא קבלו אדעתא דאונסא כי האי ואי לא אתני הוי משום דלא אסיק אדעתיה דאונסא דלא שכיחא הוא ויש ראיה לדבר זה ממה שכתב הרש"בא ז"ל בתשובת שאלה ומייתי לה מה"רי קולון בתשובותיו וזה לשון השאלה זה כמה ימים סרתי מעזרתי ואני שרוי בלא טובה כי האשה אשר נתן השם עמדי מדת הדין פגע' בה והוללה שכלה ודעתה נסכל ואין בה דעח להרע או להטיב ואתה מורי הצילה נפשי משחת והורני אם אני רשאי לישא אשה אחרת וסתום כי הפותחים הם ילעיגו לומר שלא כדין עשיתי מחמת חרם רבינו גרשון תשובה תקנת רבינו גרשום לא ראיתי ולא נתפשטה בכל ארבותינו והדעת מטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים שלא עשה חלה לגדור גדר בפני הכריבי' וסיים דבריו יו אבל באלו שאמרו שהוא מ הדין או מי החיוב לגרש או לישא אשה החרת בזה לא גזר הרב אפילו היתה תקנת עולמית כל שכן בשמעבו שלא בזר אבא לזמן אלף החמישי ולפיכך מה שנראה בעיני באומד הדעת בגזרת הרב כי לא פשטה הגזרה בכל מה שאמרנו ושלא היתה כוונת אותו צדיק בכך ועותר אתה עד כאן לשונו זחם תברח דהכי נמי אמרי' לענין השבועה שאדם מתחייב דאדעתא עתא דאונסא דלא שכיח לא אתני איברא דיש פנים לחלק בין חרם רבינו גרשום ובין השבועה שאדם מתחייב בה וקל להבין אבל מ"מ מכח הסברא דכתבינן לעיל יש לדון דבנדון דידן בהונסא דלה שכיחא כי האי שמותר לישא אשה אחרת דאדעתא דהכי לא נתחייב אבל לגרשה ירא' דלא מצי למעב' הכי כיון שנתחיי' שלא לגרשה כי אם ברשות ב"ד וכבר אפשר לו לישא אשה אחרת ולקיים את שתיהם ושפיר מצינן למימר דאדעתא דהכי נשבע שלא לגרשה דהרי אפילו במי שלא קבל על עצמו שלא לגרשה כתב הרמ"בם בם וז"ל האשה שחלתה חייב לרפאת אותה עד שתבריא ראה שהחולי ארוך ויפסיד ממין הרבה לרפואתה ואמר לה הרי כתובתיך או רפאי עצמך מכתובתיך או הריני מגרשך שומעין לו ואין לעשות כן מכני דרך דרץ עד כאן לשונו וכיון דבלאו השבועה אין ראוי לעשות מפני דרך חרץ מילתא דפשיטא היא דאדעתא דהכי נשבע ולא מצי לגרש' ומותר לישא אשה אחרת דמצי אמר דאדעתא דהכי לא נשבע ואיברא שיש מקום לחולק לחלוק ולומר דנהי דאם היה נשבע שלא לישא אשה אחרת עליה סתם דודאי דמצי למימר אדעת' דהכי לא נשבעתי אבל כיון שתלה הדבר ברשות בית דין איכא למימר דאינו יוכל לישא אשה אחרת אם לא ברשות ב"ד דאדעתא דהכי נשבע ליטול רשות מבית דין ושלא לישא אשה אלא ברשותם לפי שסמכה דעתו שיתנו לו חשות כשיראו אונסא דמינכר והא ודאי מילתא דמסתברא היא וצריך עיון להכריע בין שתי הסברות אם יצטרך ליטול רשות בית דין לישא אחרת באונס' דלא שכיח כי האי אי לאו אבל לגרשה לא מצי אם לא ברשות בית דין וכדאמרן ועל מה ששאל השואל אם תוכל האשה הראשונה להכריחו לי לייחד לה בית בפני עצמה שאינו רוצה לשבת עם צרתה בבית אחד שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אח' מילתא דפשיטא היא שהדין עם האשה ה אשונה שייחד לה בית בפני עצמה כמו שכתב הרמ"בם בפרק י"ד מהלכות אישות וז"ל ואינו יכול לכוף אותן לשבת בחצר אחת אלא כל אחת ואחת לעצמה וכו' ולהיות כי אני חולה זה יותר משנ' אחת איני משיב על שאר הדברי אשר שאל השואל וגם כי הם ברורים ופשוטי' ותו לא מידי:
כאם הצעיר יוסף ז' לב: