שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה יח
ראובן נשא אשה ובזמן הנשואין התנו ביניהם תנאים ובכללם שאם ימות ראובן בלתי זרע של קיימא יחוייב שמעון אחיו לחלוץ לה וקבל עליו שמעון תנאי זה בשבוע' וכתוב בשטר הכתובה וחתום לאחר זמן נפטר ראובן ונשאר' אשתה זקוקה לשמעון אחיו ומבקשת ממנו שיחלוץ לה בכח התנאי הנז' ושמעון אומר שהוא רוצה לעבור על שבועתו ולקיים מצות יבום והיבמה אומרת כי מצורף לתנאי הנז' אין כאן מצוה כי חדל להיות לה אורח כנשים ועוד ששמעון יש לו אשה בחורה ובנים והדבר גלוי שכוונת שמעון לאכול את אשר לה מעת' יורנו מורינו ורבינו תם כופין את שמעון לחלוץ על פי הדברים האלה ואם תמצא לומר שאין כופין אותו יורנו עוד מורנו ורבינו אם תמות יבמה זו בלתי חליצה בחיי היבם אם זוכה היבם בעזבונה או זוכים שאר היורשים:
תשובה איברא דזאת השאלה אינה צריכה לפני' כי כל הדברי' הלה הם מבוארי' בספרי הפוסקים ובספרי התשובו' ובענין הם מצות יבום קודמת או מצות חליצה קודמת שלש מחלוקות בדבר הרב האלפסי' נמשכים אחריו סבירה להו דמצות יבום קודמת והסברא השניה היא סברת רבינו תם והנמשכים אחריו דסבירא להו דמצות חליצה קודמת והיינו לומר דאין כותבין עליה אגרת מרד אם תבע ליבם אבל אין כופין בחליצה הלא דווקא באותם שכופין את הבעל להוציא והסברא השלישי' היא סברת רש"י שכתב בפרק החולץ וזה לשונו ומיהא היכא דהוה צבי ליבומי והיא אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הנכרים אי מצינן לאטעויי ולומר חלוץ לה ע"מ שיתנו לך ק"ק זוז מטעינן ליה ואי לאו כיפיינן ליה דחליץ כדאמ' רב ששת מנין ליבמה שנפלה לפני יבם מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שחתן לדבריה דאמרינן בפר' המדיר מעשה בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקינן הלכתא בפרק אע"פ כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם מכל הני טעמי כייפינן ציה לחלוץ וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוויהו ניחא להו עד כאן לשונו והתוספות הקשו על רש"י דמאי ראיה מביא לדבריו מההי' דבורסקי והלא בורסקי הוא מאותם השנויים במשנה דפרק המדיר דכופין את הבעל להוציא וצריך עיון ליישב דברי רש"י דלכאורה נראה דהך קושיא לית כגר ובר נגר דיפריקינה ואפשר לתרץ דרש"י סבירא ליה דחכמים דאמרי' מקבלת היא על כרחה הוי אפילו דלא התנה עמה אלא שראר' אותם וכמו שכתב הר"ן וזה לשונו ואחרים אומרים דאם איתא דיכולה לומר הכי כי התנה עמה מאי הוי אלא ודאי כיון דבשהתנה לא יכלה למימר הכי כי ראתה נמי מקבלת על כרחה וכן דעת הרמ"בם עד כאן לשונו וכיון דהכי הוא והך אתתא ידעה כי בעלה ואחיה הוו בורסקי היה הדין נותן דכי היכי דמקבלת הבעל בעל כרחה דליבם נמי תקבל בעל כרחה ומקלינן לגבי חליצה דאף על גב דידעה דהוה בורסקי שמע מינה דחליצה קילה וסגי באמתלאה דלימא סבור' הייתי לקבל מאי דלא סגי לגבי הבעל למימר סבורה הייתי לקבל ועוד אפשר לתרץ בדוחק דרש"י ס"ל דכיון דבעלה הוה בורסקי וקבלתו היה הדין נותן שלא תוכל לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל דמאי שנא כיון דתרוייהו הוו בורסקי ואינה אלא אמתלאה בעלמא ואיברא דהנך תרוצי הוו שנויי דחיקי ואין הלשון סובלתן ואיכא נמי לאקשויי בהו טובא ונחזור לנדון דידן דשלש מחלוקות הם ורוב מנין דרבוותא הם מן המחמירים דלא כפינן לחלוץ בשום אמתלאה אלא בהנהו מילי השנויים בפרק המדיר דכפינן לבעל להוציא והכי נהגינן וכמו שכתב הרב ר' יצחק בתשובותיו וליכא למימר דבנדון דידן שאני דכיון דחדל להיות לה אורח כנשים דילמא כל אפין שוים דכפינן ליה לחלוץ דהרי כתב המרדכי בפרק החולץ וזה לשונו אשר שאלת אם זקנה מותר' להתיבם אי לאו משום שאינה ראויה לילד אני לא באת לידי זאת המדה מעולם דשאול דבר זה מרבותי ובבחרותי ראיתי מרת פלו' שהיתה זקנה כשמת בעל' ובאו מוועד לדין לפני רבותינו שבקהלות שפירה וגרמיזה ומגנצה ואף רבי אבא מרי היה שם וכפאוה שנתנה קרקע וכסף שוה מאה זקוקים כי היא תובעת לחלוץ והיבמים היו רוצים ליבם ואף על פי שהיו להם נשים ואשר ידם עמם היו רוצים לכופם לחלוץ מפני שהיו להם נשים והיבמים היו אומרים תקנת רבינו גרשם לא היה במקום דחוי מצו' ולא שמעתי פוצה פה ומצפצף שהיה אוסר להתיבם מפני שהיתה זקנה וכו' יעוין שם ולא נזכר בשאלה אם היבם היה נשוי אשה ואף שהיה נשוי אשה אפ"ה לא כפי' ליה ואע"ג דכתב הר' יצחק בר ששת בתשובותיו דהיכא דנשוי אשה כל אפין שוין דמצות חליצה קודמת וזה לשונו להחכם ר' יצחק בונצטרוק סימן ש"ה ובנדון זה שהיבם היא נשוי אשה לכולי עלמא מצות חליצה קודמת דהא קיימ' לן דנותנין לו עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל הילדה מה לך אצל הזקנה לך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך ובודאי דבכגון זה מצות חליצה קודמת שאם היתה מצות יבום קודמת אף בכגון זה זה איך ישיאו לו ביחדין עצה לבטל מצות יבום הקודמת אלא ודאי כל שיכניס קטטה בתוך ביתו אם היה מייבם מצות חליצה קודמת ומינה לנדון דידן שיש לנו לומר מצות חליצה קודמת לכולי עצמה שאין לך מכנים קטטה לתוך ביתו גדול ממכניס אשה על אשתו עד כאן לשונו ואפילו דנימא הכי כדברי הרי"בש דבנשוי כל אפין שוין דמצות חליצה קודמת כבר כתבי' לעיל דרוב רבוותא דסבירא להו דמצות חליצה קודמת דהיינו לענין דאין כותבין אגרת מרד אבל מיכף לא כייפינן ליה ואף על גב דכתב בספר המצות שאם יש לו אשה אחרת שכופין מילתא דפשיטא היא דלא עבדינן כותיה ואם נפשך לומר דנדון דידן שאני דהרי נשבע לחלוץ וכפינן ליה לקיים שבועתו איברא דלכאורה כך היה נראה דכל אונס דאינו בא לאדם מצד אחרים אלא שהוא בעצמו מביאו עליו לא מקרי אונס ומה"רי קולון בפי' כתב זאת הסבר' בפשיטו' בלי שום חולק וז"ל וגם בענין אונס ממון דבר פשוט הוא שהוא אונס כאשר כתבת אמנ' נסתפקתי דהממון הושלש מתחילה אדעת' דהכי שאם ר"ל אדעת' שלא יתננו לו אלא א"כ יגרש א"כ עשה הבעל מתחלה מדעתו פשיט' דאין זה אונס מה שלא רצה השליש להחזיר לו המעות אם לא יגרש דאין אונס הלא הבא לאדם מחמת אחרים לאפוקי זה שהביא האונס עליו עד כאן לשונו איבר' דמתוך תשובה אחת להרש"בא יראה דס"ל ז"ל דאפילו האונס שהביא האדם עליו הוי אונס וגם ממה שכתב הרב רבי פרץ דאפילו שנשבע בלי אונס לגרש את אשתו צריך בית דין להתיר את שבועתו קודם שיגרש נראה לכאורה דסביר' ליה דלא כמוהרי"ק ואם הלכה רופפ' בידך פוק חזי מה עמא דבר שנהגו לכתוב בכתובו' שאם יחלה שהוא נשבע לגרש' כדי שלא תשאר זקוקה ליבם ומצינן למימר דמאי דכתב הרב רבי פרץ לאו לעכובא כתב אלא לכתחלה ולחומרא שכן כתב כמה חומרי אחריני בדיני גיטי' וכתובים בספר אבן העזר בשמו ז"ל וכיון דכן הוא שהאונס שמביא האדם על עצמו לא הוי אונס אם כן היה נראה לכאורה כדכתבינן דמצינן לכוף אותו לקיים את שבועתו ואף על גב דמנדין לעובר על השבועה והרשות ביד בית דין לייסר ולהוכיח כאשר יראה בעיניה' מכל מקום מסתברא לי דאין כופין אותו לחלוץ לא בשוטי' ולא בנדויי ולא בחרמי' דכמה עברו על שבועתם ולא נענשו ומצינן למימר דהאי גברא לא אסיק אדעתיה כשנשבע שיכפוהו על שבועתו בשוטים או בסילוא דלא מבע דמא ואדעתא דהכי נשבע ואי כפינן ליה הוי אונס שלא הביאו הוא עליו ועוד אני אומר דבנדון דידן לא מבעי' דלא כפינן ליה לא בשוטי' ולא בנדויי וחרמי כדכתבינן אלא אפילו למעבד ליה ההרחקה שכתב רבינו תם בספר הישר לא עבדי' ליה איבר' דרבי' תם שהיה ראש המחמירים באומרת מאיס עלי הוא ז"ל כתב שיתרחקו ממנו בכל ההרחקות שבעולם לא שינדו אותו אלא שנבדיל עצמנו בכל האופנים שבעולם עד שיגרש ושב ורפא לו וגם על זאת ההרחקה הסכימו עליה הס"מק והקולון ז"ל ולא מצינו מי שיחלוק עליהם מכל מקום לא ראינו לרבני הדור הזה שנהגו בכך אדרבה זכורני כי נועצו לב יחדיו רוב החכמים לעשות זאת ההרחקה ורב גדול ומובהק שהיה בימים ההם מיחה בדבר ואפשר לומר שמה שלא נהגו בכך הוא משום דלא אכשיר דרי ויותר קשה להם ההרחקה מהנדוי ואם הנדוי הוי כפייה כל שכן ההרחקה הנז' איבר' דזה ימים רבים הסכמתי בזאת ההרחקה בפסק אחד מהפסקים שלי ואותו הנדון אינו דומה לנדון דידן וגם באותו הנדון לא נעשה מעשה ותו לא מידי בהך שאלתא:
ואפנה אל השאלה השנייה וגם שהיא פשוטה ולא היתה צריכה לפנים עיקרא דהאי מילת' איתא בפרק החולץ ובפרק האשה שנפלו לה נכסים תנן התם שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וב"ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב וכרש"י ז"ל דבית הלל אומרים נכסים דצאן ברזל בחזקתן ובבבא בתרא פרק מי שמח מפרש בחזקת מי הם מוחזקי' אם בחזקת יורשי הבעל ואחריותן עליו או בחזקת יורשי האשה שהיו שלה עד כאן וכתבו התוספות פ"ה דכי היכי דפליגי אמוראי בפרק מי שמת בנפל הבית עליו ועל אשתו דקתני נמי החם נכסים בחזקתן ואיכא למאן דאמר בחזקת יורשי האב לפי ששלה היו ואיכא מאן דאמר בחזקת שניהם ויחלוקו ואיכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ונמצינו למדין לדעת רש"י ז"ל דמאתי' ותוספת שראויים לבא לה משל בעל בחזקת יורשי הבעל והנדוניי' יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל וכמו שכתב הר"אש בפרק מי שמח נכסים בחזקתן רבי אלעזר אמר בחזקת יורשי האשה ר' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל תני בר קפרא הואיל והללו באין ליירש והללו באים ליירש יחלוקו והלכה כבר קפרא חדא דהא מסקנא דשמעתין כוותיה ועוד דר' יוחנן הוא תלמידו ואיו הלכה כחלמיד במקום הרב עד כאן ורבינו חם והתוספות והר"אש סבירא להו דעד כאן לא קאמר בר קפרא דהנדונייא יחלוקו יורשי האב עם יורשי האשה אלא דוקא גבי נפל הבית וכו' אבל בשומרת יבם כולי עלמא מודו דהנדוניא בחזקת יורשי הבעל וכתב הר"אש דהא דלא ערבינהו עם כתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו הבעל שהיו באחריותן דאם פחתו פחתו לי ואם הותירו התירו לו אבל על הכתובה לא הוצרך ליתן טעם לפי שדבר פשוט הוא שהוא בחזק' הבעל יותר מנכסי צאן ברזל שהביאתן מבית אביה ובלאו הכי אנו צריכים טעם זה למאן דאמר בחזקת יורשי הבעל ורבינו מאיר נדחק ליישב פרש"י ז"ל מכל מקו' לפירש רבינו תם רווח שמעת' והוא עיקר עד כאן לשונו והיכא נמי מאן דסבירא ליה כרש"י וכיון דכן הוא מסתברא דיוכל המוחזק לומר קים לי כהני רבוותא וה"רן ז"ל בתשובותיו כתב דרך אחר ודבריו דברי אלקים חיים יעויין שם ואני חולה וחלוש מאד ולהיות כי זה השואל הרבה עלי רעים אשר לא יכולתי להשיב פניהם ריקם נתחזקתי וכתבתי מה שכתבתי:
נאם הצעיר יוסף ן' לב: