שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה יא
מעשה שהיה כך היה ביבם שהיה רוצה ליבם ולא לחלוץ והיבמה לא היתה רוצה להתיבם ובאו קרוביה ותפשו ליבם על ידי גוים והביאוה לאנסו על כרחו בבית שהיתה יושבת שמה היבמה ולשם היו יושבים שלשה יהודים וכשנכנס היבם ירקה היבמה בפניו ועתה אומרים קרוביה שיכופו אותו לחלוץ מההיא דאמרינן בפרק מצות חליצה שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלה לה מאחין:
תשובה עיקרא דהאי מילתא איתא בפ' מצות חליצה אמרינן התם התם אמר רב יהודה אמר רב יבמה שהגדילה בין האחין מותרת לינשא לאחד מן האחין אין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם טעמא דלא חזינא הא חזינא חיישינן והא תני בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד הכי קאמר אע"ג דחזינן אין חוששין שמא כוונו ואיכא דאמרי טעמא דלא חזינן הא חזינן חוששין ודקא תני בעי כוונה הני מילי לאשחרויי לעלמא אבל לאחין מיפסלא ואיכא לאסתפוקי אי נימא ללישנא בתר' דדוקא לאשתרויי לעלמא הוא דבעינן תרתי כוונת שניהם ושנדע בודאי שהם מתכווני' למצות חליצה אבל למפסלא לאחין לא בעינן שנדע בודאי שמתכווני' למצות חליצה אלא מספיקא כל היכא דחזינן לה דחלצה מיחש חיישינן וכן נמי לא בעינן כוונת שניהם אלא דאפילו דנדע ביבם שאינו רוצה לחלוץ אלא ליבם אי חזינן לה דחלצה הויא חליצה למיפסלה על האחין או דילמא דאפי למפסלה לאחין בעינן חששת כוונת שניהם והיכא דידעינן ביבם שאינו רוצה לחלוץ אף על גב דחזינן דחלצה לא חיישינן ומאי דקאמר בברייתא דקא בעי כוונ' שניהם לאשתרויי לעלמא קא מיירי היינו משום דמשמע דברייתא קא בעי שנדע בודאי שהם מתכוונים למצות חליצה ומשום הכי לא קא מיירי למפסלה על האחין אלא לאשתרויי לעלמא דאי למפסלה על האחין אפילו מספיקא מיחש חיישינן והתוספות כתבו וז"ל ודקא תנא בעי כוונה הני מילי וכו' ומדקתני שכוונו שניהם כאחד משמע דנדע שהם מתכוונים לחליצה וצריך עיון דמאי חדושא אתא לאשמועי' דמילתא דפשיטא היא דבין ללישנא קמא ובין לאיכא דאמרי מאי דקאמר בברייתא חליצתה פסולה עד שיכוונו שניהם היינו שנדע בודאי שנתכוונו למצות חליצה ללישנא קמא הא קאמר בהדיא דא"עג דחזינן אין חוששין שמא כוונו ולאיכא דאמרי נמי דקאמר טעמ' דלא חזינן הא חזינן חוששין היינו למפסלה על האחין אבל לאשתרויי לעלמא בעינן שיכוונו שניהם ושנדע בודאי שמתכוונים למצות חליצה ואע"ג דחזינן דחלצה אין חוששין שמא כוונו זיל קרי ביה רב הוא בפשטא דשמעתא ולמאי איצטריך להו לתוס' ז"ל למימר ומדקתני עד שיתכוונו שניהם כאחד משמע דבעינן שנדע שהם מתכוונים לחליצה ולכאורה היה נראה לפר' דברי התוספות ולומר דהוקשה להם דהמקשה לא הקשה ולא מידי דברייתא לא אתא אלא לאשמועי' דכוונת שניהם בעינן ולא סגי בכוונת אחד מהם ואין הכי נמי דלא בעינן שנדע בודאי שמתכוונים למצות חליצה אלא כל זמן שיש לחוש חיישינן ותרצו דלישנא דקאמר עד שיתכוונו שניהם משמע בודאי שהם מתכוונים לחליצה וזה הפירוש הוא דחוק דהוה להו לתוספות להתחיל מדברי המקשה ודוחק הוא לומ' דהכי קאמרי למאי איצטרי' להנך שנויי נימא דבריית' לה אתא אלא למימ' וכו' כתבינן אלא ודאי נרא' דהוקש' להם דלישנ' בתר' אמאי איצטרי' לאוקומי דברייתא מיירי לאשתרויי לעלמא וכו' לימא דברייתא דקאמר עד שיתכוונו היינו שיש לחוש שיתכוונו שניהם לאפוקי דאם נדע בודאי שלא נתכוון אחד מהם לחליצה לא הויא חליצה כל עיקר ואפילו למיפסלה על האחין ומצינן למימר דהיינו דקאמר בין נתכוון הוא ולא נתכוונה היא ובין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא כלומר דהיכא דנדע בודאי שלא נתכוון הוא או היכא דנדע בודאי שלא נתכוונ' היא החליצה פסולה לגמרי ומותר' להתיב' ותרצו דלישנא דעד שיתכוונו שניהם משמע דבעינן שנדע בודאי שמתכוונים למצות חליצה וכיון דאיצטריך להו לתוספות לתרוצי האי תרוצא ולא תריצו דס"ל לאיכא דאמרי דאפי' דידעינן ביבם שאינו רוצה לחלוץ אפילו הכי כיון דחזינן דחלצה מיחש חיישינן משמע דסביר' להו לתוספו' ז"ל היכא דידעינן ביבם שאינו רוצה לחלוץ אפילו חזינן דחלצה מיחש לא חיישינן וכן כתב הרא"ש בפסקיו וז"ל שלחה ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דמפסלה מהאחין קשיא לי כיון דאמרינן יבמה שרקקה תחלוץ אמאי החזיקו הנך אמוראי לקמן להטעותו רבי חייא ואביי דאמרו ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה ואחר כך כפוהו לעשות חליצה מעליא וכן אביי ורבי חייא דאמר ליה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז כיון שעמדו היבם והיבמה לפניהם יאמרו לה שתרוק בפניו ונפסלה לו ואחר כך יכפוהו לחלוץ ואי לית להנהו אמוראי הא דשלחו לאבוה דשמואל אם כן לאו הלכתא היא ורב אלפסי הביאה לפסק הלכה ונרא' לי דשפיר אית להו להנהו אמוראי והא דלא אמרו לרוק בפניו משו' דלא מהניא רקיקה הכא לפסול כדאמרינן לעיל יבמה שגדלה בין האחין מותרת לינשא לאח מהם ואין חוששין שמא חלצה סנדל לאחד מהם ופריך טעמא דלא חזי' הא חזינן חיישינן שמא כוונה והתניא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא וכו' חליצתה פסול' עד שיתכוונו שניה' ומסיק דכי חזינן שמא כיוונו אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא לפסול בלא כוונה כל שכן רקיקה והני עובדי דלקמן דידעי ביה שלא היה רוצה לחלוץ רקיקה לא פסלה כי ידוע שלא כיוון עכ"ל העתקתי כל לשון הרא"ש ז"ל לפי שאני צריך לפלפל ולדון בו לכאורה צריך לעיין בדבריו טובא חדא אם לא אמרו שתדוק בפניהם משום דלא מהניא הרקיקה כיון דידעינן ביה דלא בעי לחלוץ החליצה נמי אמאי מהני כיון דידעינן ביה דלא בעי לפטרה אלא שהוא סבור שבכך הוא כונסה וכן נמי אמאי היכא שהוא סבור שבכך הוא כנסה מהניא החליצה וביבמה שהגדילה בין האחין היכי' דידעי' בודאי דלא חלצה למצות חליצ' לא מהני' החליצ' אפילו למפסלה על האחין ועוד קש א לי במאי דכתב אלמא אף חליצת סנדל לא מהניא בלא כוונה כל שכן רקיקה עד כאן ומאי כל שכן הוא דמאי דאמרינן דחליצת סנדל לא מהניא בלא כו נה היינו משום דלא הויא בבית דין אבל הרקיקה דאיירי בה הרא"ש הויא בב"ד והאי קל וחומ' לאו קל וחומ' מעלי' הוא דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה החליצה שלא בב"ד אף הרקיק' שלא בב"ד ועוד קשי' לי בדברי הרא"ש דאין הנדון דומ' לראי' דאיהו ז"ל בעי להוכיח דאפילו שנתכוונ' היא למצות חליצה וירקה בפניו כיון דאיהו לא בעי לחלוץ דהחליצה לא מהניא אפילו למפסלה לאחין והראיה דמייתי מהיבמה שהגדילה בין האחין דאמרי' התם חיישינן שמא כוונו אלמא אף חליצת הסנדל לא מהני' לפסול בלא כוונה ולא היא דאין הכי נמי דאי ידעינן דלא נתכוונו שניהם לא מהניא החליצה אפילו למפסלה על האחין ועדיין אפשר למימר דהיכא דהיא רוצה בחליצה ואיהו לא בעי וחלצה דהויא חליצה למפסלה על האחין ובקצת אלו הקושיות מצאתי תירוץ בהם עם מה שכת' הנמקי יוסף בשם הרמ"בן כת' וז"ל מיהו כיון דמדינא לא מפסלה עד שיתכוונו שניהם ולא מפסלה אלא מפני מראית העין מדרבנן מסתברא דהיינו דוקא במעשה כי האי דחלצה דלאו אורח ארעא בהכי דאי לא תימא הכי כל יבמה שהגדיל' בין האחין תאס' להם דהא אפשר שלא רקק' ולקמן פסלינן רקק' בב"ד אלא לאו שמע מינה כדאמרן וכן נר' מדברי הרמ"בן ע"כ הא קמן שחלק בין רקיק' לחליצ' דחליצה מפסלה אפילו שלא בב"ד והרקיקה אין לחוש לה אלא בב"ד אף אנו נחלוק בחליצה עצמה דהיכא דהויא בבית דין כעין ההיא דחלוץ לה ובכך אתה כונס' אפילו דידעינן ביה דלא מכוון לחלוץ אלא שהוא סבור שבכך הוא כונסה אפי' הכי מהניא מפני מראית העין ומפסלא על האחין אבל כשהחליצה היא כעין יבמה שהגדילה בין האחין אי ידעינן בודאי שאינו רוצ' לחלוץ לא הויה חליצה כלל אפילו למפסל על האחין ועוד היה אפשר לחלוק מטעמא אחריתי דבההי' דהוא סבור שבכך הוא כונס' כשהוא חולץ חולץ לכונת חליצה ואף על פי שטוע' וסבור שבכך הוא כונסה מכל מקום מפני מראית העין מפסלה על האחין דמאן דחזי דחליץ לא ידע דהוא סביר שבכך הוא כונסה ועדיין לא ירדתי לעמקן של דברי הרא"ש וצריך אני לחזור ולעיין בהם לכשיהיה לי שעת הכושר ומכל מקום נראה בהדיא דסבירא ליה להרא"ש ז"ל בנדון דידן דהיבם לא בעי לחלוץ אע"ג דחשבינן להו להנהו שלשה שיושבים באותו הבית לבית דין וירקה בפניו אפילו הכי לא הויא חליצה אפילו למפסלה על האחין וכן נראה מדברי התוספות מתוך מה שדקדקתי בדבריהם דאפילו בחליצה ס"ל דלא מהניא אפילו למפסלה על האחין היכא דהיבם לא בעי לחלוץ כל שכן ברקיקה אם לא שהיינו אומרים דהרקיקה בבית דין עדיף מהחליצה שלא בבית דין ודלא כהר"אש ז"ל דדן קל וחומר וקאמר אף חליצת סנדל לא מהניא לפסול בלא כוונה וכל שכן רקיקה וברקיקת בבית דין איירי הרא"ש וכדכתבינן לעיל וצריכים אנו לחקור ולדעת אם יש חולקים על הרא"ש ועל התוספות ז"ל רבי' ירוחם כתב וז"ל חליצה צריך להתכוון שניהם הוא והיא שנפטרו בזה ואם אחד מהם צא כיוון אע"פ שנתכוון האחר פסולה החליצה כך פשוט פרק מצות חליצ' ועוד פשוט ופסולה לעלמא אבל חליצה כזו פסולה על האחין כדאמרינן בחלק ראשון עד כאן לשונו ובזה הסגנון כת' בעל הטורים וז"ל צריך שיתכוונו היבם והיבמה שהיא מותרת לזר בחליצה זו נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא לפסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתיבם עכ"ל והנמקי יוסף כתב ג"כ בסגנון זה וז"ל ה"מ לעלמא אבל לאחין מפסלא אפילו בכוונת אחד מהם ושמעינן מינה דאפילו שלא בבית דין חיישינן שמא כוונו ופסולה לאחין כל היכא דחזי' דחלצה לאחד מהם עד כאן וצריך אני להסביר לשואל כוונת דבריה' ז"ל דנראה לכאורה לפי המובן מדבריהם דסבירא ליה דמאי דמקשה בגמרא דההיא ברייתא דקאמר עד שיכוונו שניהם כאחד היינו משום דרב דחוששין לכוונת אחד מהם ומשום הכי משני דדוקא למשרייה לעלמא הוא דבעינן כוונת שניהם אבל לאחין מפסלא אפילו בכונת אחד מהן ואין זה דרך פשט השמועה דהא ביבמה שהגדילה בין האחין יש לחוש שמא כיוונו שניהם ומאי דמקשה מהברייתא היינו משום דקאמר עד שיתכוונו שניהם כאחד ומשמע דבעינן שנדע בודאי שמתכוונים לחליצה ומשני דהני מילי למשרייה לעלמא הוא דבעינן דידעינן בודאי דנתכוונו לחליצה אבל לאחין מיפסלה על הספק וכיון דכן הוא פשטא דשמעתא מאן דכר שמיה לחלק ולומר דלמשריה לעלמא צריך כוונת שניהם ולמפסלה על האחין סגי בכוונת אחד מהם ומה שיראה דסבירא ליה ז"ל דנהי דלא הקשה המקשה אלא ממאי דקאמר בברייתא עד שיתכוונו ולישנא דנתכוונו משמע דידעי' בודאי שנתכוונו למצות חליצה אבל כשתירוץ ואוקמה לברייתא למשרייה לעלמא בכל מילי אוקמה למשריי' לעלמא דדווקא למשרייה לעלמא הוא דבעי' כוונה דידעינן בהו דנתכוונו לחליצה וכן נמי צריך כוונת שניהם אבל למפסלה על האחין לא בעינן דידעי' בודאי אלא מספיקא חיישינן וכן נמי לא בעינן דאיכא למיחש אלא אפילו דאיכא למיחש בחד מנייהו ובחד מנייהו ליכא למיחש אלא דידעי' ביה בודאי דלא נתכוונו לחליצ' אפ"ה הויא חליצה למפסלה על האחין ועל כרחין אית לן למימ' דמאי דקאמרי הנך רבוותא ז"ל דלמפסלא על האחין סגי בכוונת אחד מהם ולא איצטריך כוונת שניהם והיכא שנתכוונה היא ולא נתכנון הוא הויא חליצה למפסלה על האחין היינו אפילו דידעינן ביה בחד מינייהו דלא בעי לחלוץ דאם איתא דלא ידעינן בודאי אבל מספקא לן אמאי איצטריך לאשמעינן מילתא דפשיטא דעדיפא מיניה אמרינן ביבמה שהגדילה בין האחין אע"ג דמספקא לן בתרווייהו אפילו הכי חוששין למפסלה על האחין ובהכי סלקי דברי הנך תלתא ארייותא איברא דבמאי דקאמר הרב בעל הטורים נתכוון הוא ולא היא או היא ולא הוא לא הותרה ומיהו חליצה היא למפסלה על האחין לפיכך יבמה שגדלה בין האחין וראינו שחלצה נעלו של אחד מהם אסורה להתייבם ומאי לפי' דקאמר והלא אפילו דהוה אמרינן דלמפסלה על האחין הוה איצטריך דאיכא למיחש בתרווייהו דדילמא נתכוונו למצות חליצה אפילו הכי הוה אתי שפיר ביבמה שגדלה בין האחין שאסורה להתייבם דהרי איכא למיחש בתרוויהו דדילמא למצות חליצה נתכוונו הכלל העול' עם מה שכתבנו דנראה דהך מילתא הויא פלוגתא דהתוספות לפי מה שדקדקתי והר"אש לפי מה שכתב בהדיא ס"ל דבנדון דידן שהיא מותרת להתייבם והר' בעל הטורים ורבינו ירוחם ונמקי יוסף לכאורה ס"ל שהיא אסורה להתייבם איברא דיש לתמוה טובא איך לא כתבו הרב בעל הטורים ורבינו ירוחם דברי הרב רבינו אשר ז"ל כמנהגם עד שחשבו קצת שהיא הגהה מתי זה חכם שכתבו בפסקי הרא"ש ולאו דיליה היא וכיון דכן הות מסתברא דאין כופין אותו לחצוץ חליצה מעלייתא אלא שהיא מותרת להתייבם כיון דאפילו הייתה פוסלת על האחין לא הויא אלא מדרבנן והרי כלל גדול אמרו דספק דבריהם להקל וכ"ש בנדון דידן דאם באת להחמיר ולומר דהויא חליצה פסולה למפסלה על האחין הויא חומרא דאתי לידי קולא שהרי עתה מתיר לכוף על החליצה ואם לחשך אדם לומר שהרמ"בם ס"ל דהרקיקה פוסלת מדאורייתא שכן כתב בפרק ד' מהלכו' חליצה רקקה בלבד שלא חלצה ולא קראה או שרקקה וקראה ולא חלצה הרי זו כחליצה פסולה קראה היא והוא ולא חלצה ולא רקקה לא עשה ולא כלום שנא' ככה שהחליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריא' אינה מועלת ואינ' מעכבת ע"כ וכד מעיינן שפיר אשכחינן דלאו מילתא היא דהרי הרב המגיד כתב על דברי הרמ"בם שצריכים עיון והקשה על דבריו קושיות חזקו' והקושיא הראשונה דבגמרא מוכח בהדיא דהרקיקה אינה פוסלת אלא מדרבנן דאמרי' התם בפ' מצות חליצה ולר' עקיבא מאי שנא רקיקה ומאי שנא קריאה קריאה דאיתא בין בתחילה ובין בסוף לא מחליפה ליה רקיקה דבתחילה ליתא ולבסוף אית' מיחלפה ליה ואתו למשרי חלוצה לאחין ועוד הקשה הרב הנז' על הרמ"בם ז"ל דהרי הוא ז"ל פסק כרבי עקיבא ורבי עקיבא לא דריש אלא כל דבר שהוא מעשה באיש דהיינו החליצה ולא הרקיקה דאינו מעשה באיש ומה שירא' לומר בדוחק דהרמ"בם ז"ל הוקשה לו במאי דאתמר בההיא שמעתא ואיכא דאמרי הכי שלחו ליה יבמה שרקקה תחלוץ ואינו צריכה לחלוץ פעם אחרת וכו' והא בעינן כסדרן כסדרן לא מיעכבה הוא דחויי קא מדחי ליה נפק דק ואשכח בין שהקדים הרקיקה לחליצה ובין שהקדים החציצה לרקיקה מה שעשה עשוי וכיון דכן הוא הדרא קושיא לדוכת' דמאי שנא רקיקה ומאי שנא קריאה דברקיקה לא אתו למטעי שיאמרו שאותה הרקיקה היתה קודם חליצה ולכן התירוה להתיבם לפי שלא חלצה עדיין ולא אתי למשרי חלוצה לאחין ומשום האי קושיא אפשר דס"ל להרמ"בם דלאיכ' דאמרי לא קאי האי שנויא דלעיל דאמרינן רקקה דבתחילה ליתא ולבסוף איתה דהא רקיקה נמי לפעמים בתחלה איתא דכסדרן לא מעכבא ואיכא שנויא אחרינ' דרקיקה שהוא מעשה אע"פ שאינו מעשה באיש מחלפה להו לאינשי בחליצה ואתו למשרי חלוצה לאחין אבל קריאה דאינה מעשה כלל לא מחל' להו לאינשי ולא אתו למשרי חלוצה לאחין ולזה נתכוון הרמ"בם במה שכתב שנאמר ככה יעשה לאיש שהמעשה שהוא החליצה והרקיקה הוא שמועיל אבל הקריאה אינה מעכבת ואינו מועל ואין הכוונ שהחליצ' והרקיק' תרווייהו מעכבי מדאוריית' אלא בחליצ' מככה יעשה נפקא דמעכבה והרקיקה מדרבנן כי היכי דלא אתי לאיחלופי החליצה ואי אפשר לומר דהרמ"בם ס"ל דרבי עקיבה דריש המקרא לחליצה ולרקיקה הא כדאיתא והא כדאיתא חליצה לעכובא ורקיקה לומר שהיא מועיל לפסול על האחין שהרי בפי' א"ד עקיבא ככה יעשה לאיש כל דבר שהוא מעשה באיש הא קמן בהדיא דלא נזכר בקרא רקיקה כלל אלא ודאי כדאמרן דהרמ"בם לא היתה כוונתו אלא לומר דמדכתב קרא ככה יעשה לאיש צריכים אנו לומר שאפילו הרקיקה הועיל לפסול על האחין מדרבנן משום גזרה כי היכי דלא אתו למטעי ולמימר האי מעשה והאי מעשה ולא יחלקו בין מעשה באיש ובין מעשה שאינו באיש ואתו למשרי חלוצה לאחין וזה הדרך ודאי דהוא רחוק ועוד יש להשיב עליו וכבר יש לי ישוב יותר נכון בהבנת דברי הרמ"בם אלא שהייתי צריך להאריך וכעת אני חולה וחלוש מאד ולא אעצור כח ומחמת זה מנעתי את עצמי להסביר לשואל לשון אחד מהרב המרדכי אבל מכל מקום אגלה אוזן המעיין במה שיש לדקדק בו כתב וז"ל מקובלני שצריכה שלא תרוק כלל לפני היבם ולפני הדיינים קודם החליצה שסבור הרואה שרקיקה מצוה והרי יש לחוש דאמרינן יבמה שרקקה תחלוץ פירו' כבר נפסלה על האחין וכיון שמקודם נפסלה על האחין הויא לה חליצה פסולה ואמרינן בפ"ד האחין חליצה פסולה צריכ' לחזור על האחין ואע"פ שיש להשיב טוב הדבר ליזהר עד כאן וצריך עיון דהרי אמרינן בפרק מצות חליצה שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לחלוץ פעם אחרת דכסדרן לא מעכבה והקשו בגמרא ותחזור ותרוק פעם אחרת ומשני נפיק מיניה חורבא דאי אמר' תהדר ותירק אמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתו למשרי חלוצה לאחין וכיון דכן הוא היה לומר שצריכה שלא תרוק לפני היבמה ולפני הדייני' שאם תרוק אינה יכולה לרוק פעם אחרת אלא תחלוץ אחר הרקיקה ואף על פי דבדיעבד אם קדמה הרקיקה לחליצה מה שעשה עשוי מ"מ החליצה קודמת לכתחילה אבל כפי מה שכתב הרב המרדכי יראה לכאורה שאם ירק' בתחילה דצריכ' לחזו' על כל האחין והא ליתא דהא אמרינן בההי' דאתי' קמיה דר' אמי והוה יתיב רבי אבא בר ממל קמיה רקקה קמיה דתחלוץ אמר ליה רבי אמי חלוץ לה ושרי לה תגרא וכן נמי אמרינן בין שהקדים הרקיקה לחליצה ובין שהקדים החליצה לרקיקה מה שעשה עשוי ולא הזכירו כלל דתהא צריכה לחזר על כל האחין ומה שאמרו ביבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלה לה מן האחין היינו דלא חלצה באותה שעה ולכאורה יראה דהרב המרדכי איירי כשהיבמה היא לפני בית דין לחלוץ ואם כן הוה ליה למימר דאם תרוק ואח"כ תחזור ותרוק נפיק מיניה חורבא דאמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ואם נאמר שלא תרוק פעם אחר' אנו מקדימין הרקיק' לחליצ ולכתחיל' התליצ' קודמ' ואם היינו אומרים שהרב המרדכי איירי שלא בשעת החליצה ולהכי קאמר שתצטרך אחר כך לחזר על האחין אפילו הכי קשה במאי דקאמר ואף על פי שיש להשיב טוב הדבר ליזהר ולכאורה נראה דלא יש להשיב דהרי אמרינן דיבמה שרקקה תחלוץ והיא פסולה על האחין דחיישינן דדילמא נתכוונה למצות חליצה והרקיקה פסול' ולעיקרא דדינא בנדון דידן אמינא דכל כי האי גוונא דידעינן בודאי ביבם שאינו רוצה לחלוץ אפילו שירקה לפניו לפני בית דין אם יצטרך לכוף ליבה לחלוץ הייתי נמנה עם אחרים אם היו מסכימים לומר שתהיה מותרת להתיבם וכל שכן בנדון דידן דאיכא טעמי אחריני ותו לא מידי נאם הצעיר ן לב: