שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
שאלה ו
נדרשתי לאשר שאלוני לפרש ההיא שמעת' בפ' כיצד דקאמר התם הנטען על אשת איש וכו' אמר רב ובעדים יכו' ומסקינן והלכתא כוותיה דרב והלכתא כותיה כרבי קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק קלא דפסיק ואיכא עדים כרב קלא דלא פסיק וליכא עדים כרבי ועתה אני בא לפרש ולכתוב ולדקדק בכל הסברות והמחלוקות דאיפליגו רבוותא בהך שמעתא וגם אפרש ואדקדק בדיני דשייכי להך דינא דהך שמעתא והנה ראה ראיתי שנחלקו הפוסקים לארבעה סברות הסברא הראשונה היא סברת רש"י ז"ל דס"ל דלפי המסקנא פליגי רב ורבי דרב סבירא ליה דאפילו באין לה בנים לא מפקינן אפילו מהבועל אלא בעידי טומאה וכל שכן מהבעל ורבי סבירא ליה דאפי' מן הבעל תצא במכוער הדבר בראית הבעל או בעידי כיעור ודוקא בשאין לה בנים אבל אם יש לה בנים לא מפקינן ואפי' שהבועל אלא בעידי טומאה דהא קאמרינן דברייתא דקאמר ואם בהו עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא כר' משמע דביש לה בנים אפילו מן הבועל לא תצא אלא בעידי טומא' וכיון דכן הוא הא דמסקינן דהלכתא כרבי בקלא דלא פסיק היינו בשאין לה בנים ונמצא לפי זה דלפירוש רש"י אין חלוק בין בעל לבועל אלא בתרויהו מפקינן לה בקלא דפסיק בעידי טומאה ובקלא דלא פסיק בעידי כיעור א"נ בראי' הבעל הדב' המכוע' ונרא' דדוק' בשאין לה בני' אבל בשיש לה בני' לא מפקי' לה מהבעל ולא מהבועל אלא בעירי טומא' הסבר' השנית היא סברת השאלות לפי מה שהבינו ר"ת ומהר"ם והיא דמאי דקאמר רב ובעדים היינו עידי כיעור ומאי דקאמר בבריתא ואם יש עידי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא היינו עידי כיעור ועידי כיעור הוו להו כעדי טומאה ממש ומסקי' דהלכתא כרב והלכתא כרבי הלכתא כרב בקלא דפסיק דלא סגי בראית הבעל הכיעור אלא צריך עדים שראו הכיעור אבל בקלא דלא פסיק אפילו בראית הבעל מפקינן לה מהבעל ומהבועל ונראה דלפי השאלתות נמי אין חילוק בין הבעל לבועל דבתרוייהו מפקינן לה בעדי כיעו' או אפילו בראית הבעל בקלא דלא פסיק והני מילי בשאין לה בנים אבל בשיש לה בנים לא מפקינן אלא בעדי כיעור דהא אוקמינן לההיא בריתא דקאמר ואם יש עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא כר' משמע דמאי דקאמר ר' דבדבר מכוער תצא בראיית הבעל היינו בשאין לה בנים וכשאין לה בנים הוא דמסקינן דהלכתא כר' בקלא דלא פסיק ואפשר לפרש ולומר דאין לחלק בין לפרש"י ובין לשאלתות בין יש לה בנים לשאין לה בנים ואע"ג דרבי איירי בשאין לה בנים וכדכתבינן מכל מקום כד מסקינן דהלכתא כרבי בקלא דלא פסוק אפילו בשיש לה בנים מסקינן הכי ואף על גב דרבי לא חלק בין קלא דפסיק לקלא דלא פסיק תלמודא אלימא ליה האי טעמא דקלא דלא פסיק למימ' דאפילו בשיש לה בני' תצא מן הבועל ומן הבעל בראיית הבעל הכיעור כי היכי דבעדי כיעור מפקינן למה"רם ובעדי טומאה לכרש"י מן הבעל ומן הבועל אפילו בשיש לה בנים ואי נמי אפשר למימר דר' דקאמר בברייתא ואם יש עדי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא דמשמע דביש לה בנים לא מפקינן לה אלא בעדי טומאה היינו דוקא היכא דלא הויא קלא דלא פסיק אבל בקלא דלא פסיק בראית הבעל לחוד מפקי' לה ותלמודא קא מסיק דהלכתא כר' ובקלא דלא פסיק כלומר דאפילו בשאין לה בנים דרבי קאמר דלא צריך עדי טומאה ממש לכר"שי או עדי כיעור לשאלתות לא הויא הלכתא כוותיה אלא דבתרוויהו בין שיש לה בנים או שאין לה בנים לא מפקי' לה שלא בעדים אלא דוקא בקלא דלא פסיק ואי נמי אפשר למימ' כדאמרינן קשיא הלכתא והלכת' ומתרצינן הא בקלא דלא כסי' והא בקלא דכסי' ס"ל לתלמודא דמתניתין ורב ור' לא פליגי כלל אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ור' איירי בקלא דלא פסיק משום הכי קאמר דאפילו בלא עדים תצא ורב דקאמר במתניתין ובעדים מיירי בקלא דפסיק ובריית' דקאמר ואם יש עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דמשמע דלא סגי בלא עדים לפי זה הפירוש אית לן למימר חדא מתרתי חדא דמאי דמחלק תלמודא בין בקלא דפסיק לקלא דלא פסיק היינו היכא שאין לה בנים אבל היכא שיש לה בנים אפילו בקלא דלא פסיק לא תצא בלא עדים ואי נמי דמאי דמחלק תלמודא בין קלא דפסיק לקלא דלא פסיק היינו היכא שיש לה בנים אבל היכא שאין לה בנים אפילו בקלא דפסי' תצא בלא עדים וברייתא דקאמר ואם יש עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא דמשמע דביש לה בני' לא סגי בלא עדים היינו בקלא דפסיק והתוספות שכתבו הא בקלא דפסיק ומיהו רב גופיה לא שנא קלא דפסי' ולא שנא קלא דלא פסיק עכ"ל יראה ודאי שנשמרו מזה הפירוש דכתבינן ומיהו קשיא לי בהך שמעתא דמנא ליה לרב דפליגי מתני' ורבי ואפילו אם תמצא לומר דרב הוה ידע דרבי הוה חולק על מתני' ומתני' רבנן היא דרב תלמידו דר' הוה אפילו הכי קשיא לי מאן קאמר ליה לתלמודא דרב קאמר דמתניתין ורבי פליגי אם לא שנאמר דתלמודא דייק בברייתא דקאמר רוכל יוצא וכו' אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא וכו' משמע דרבנן חולקים והכלל העולה ממה שכתבנו דבעדי טומאה לפרש"י או בעדי כיעור לשאלתות ודאי היא דמפקינן בין מבעל ובין מבועל אפילו שיש לה בנים ואפי' בקלא דפסי' אבל היכא דליכא עדי טומאה אלא עדי כיעור או ראיית הבעל הכיעור לפר"שי או היכא דליכ' עדי כיעור אלא ראיית הבעל הכיעו' לשאלתות דקא מסיק תלמודא דמפקינן לה בקלא דלא פסיק יש להסתפק אי נמי דדוק' בשאין לה בנים אבל בשיש לה בנים לא סגי אלא בעדי טומאה ממש לפרש"י או בעדי כיעור לשאלתות כפירושא קמא דכתבינן או דילמא דאין לחלק בין היכא דיש לה בנים לשאין לה בנים וכהנהו פירושי אחריני דכתבינן וכפי מה שנראה מדברי הרב בעל הטורים לא מפקינן לסברת מהר"ם ור"ח אפילו בקלא דלא פסיק בראיית הבעל אלא דוקא היכא שאין לה בנים אבל היכא שיש לה בנים לא מפקינן לה כתב וזה לשונו ואם אין לה בנים מהבעל תצא ואפילו לא ראו העדים הדבר מכוער אלא שהבעל ראה אותו ובלבד שיהא ממשות בדבר ובקול כגון שלא הוציאוהו אויבים ולא פסק עד יום וחצי אבל אם אין בקול ממשות כגון שהוציאוהו אויבים או שבתוך יום וחצי יצא קול על הלעז הראשון שהוא שקר אז אין מזציאין ממנה אלא אם ראו עדים הדבר מכוער אבל לא בראיית הבעל ומיהו על ידי עדים שראו הכיעור אסורה בין לבעל ובין לנחשד עכ"ל משמע מדבריו דדוקא בשאין לה בנים הוא דמפקי' בקלא דלא פסיק בראיית הבעל אבל כשיש לה בנים לא מפקינן בראיית הבעל ואפילו בקלא דלא פסי' ותמיה לי במה שכתב ומיהו על ידי עדים שראו הכיעור אסור' בין לבעל ובין לנחשד דנראה לכאורה דקאי על מאי דכתיב לעיל ואם אין נה בנים וגם מתחלת הלשון שכתב הנחשד על האשה והוציאוה בית דין מבעלה על זה לא ישאנה הנחשד ואם נשאת אם יש עדי טומאה תצא אפילו יש לה בנים מהבעל ע"כ משמע דדוקא בעדים של טומא' הוא דתצא מהבעל אבל לא בעדי כיעור ומשמע לכאורה דכולי לישנא קאי לדעת רבי' תם ומי שיעיין בפסקי הרא"ש בסברת רבי' תם ומהר"ם כפי מה שהבינו מדברי השאלתות עדי כיעור הרי הם כעדי טומאה ממש ואין חילוק ביניהם כלל ומאי דקאמר בברייתא ואם יש עדי טומאה אפילו יש לה כמה בני' תצא היינו עדי כיעור וכן נמי מאי דקאמ' רב היינו עדי כיעו' וכן נמי כתוב בהדיא בתשובה המתחלת נחנו נעבור חלוצים ואפשר לומר בדוחק דמאי דקאמר ומיהו על ידי עדים שראו הכיעור אסורה בין לבעל ובין לנחשד לא קאי אדלעיל אאין לה בנים אלא מילתא סתמא ופסיקתא קתני וקאמר דעל ידי עדים שראו הכיעור אסורה בין לבעל ובין לנחשד בין שיש לה בנים ובין שאין לה בנים וכן נמי מאי דקאמר ברישא ואם נשאת אם יש עדי טומאה וכו' לישנא דגמרא נקט דקרי לעדי כיעור עדי טומאה אי נמי דההי' דקאמ' אם יש עדי טומאה לאו אליבא דרבינו תם אמרה והלשון אינו מדוקדק ואינו עולה יפה הסברא השלישית היא של הר"אש בשפירש פירוש השאלתות בסגנון אחר דלא כר"ת ודלא כמה"רם והקשה על דבריהם דאם איתא דכוונת השאלתות במאי דכתבי אי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקי' לה מבעל ומבועל דאו קתני א"כ הוה להו לפרושי קלא דלא פסיק ודבר מכוער בראיית הבעל ועוד דלא הוה להו לאיתוי ברייתא דרוכל יוצא ודבר מכוע' כשני עדים דהא ברייתא לא מיירי אלא בראיית הבעל בדבר מכוער ומשום הנך קושיות כתב הוא ז"ל דהשאלתות מפרשי' דברי רב בעדי טומאה וברייתא בעדי דבר מכוער ורבי סבר דבעדי דבר מכוער מפקינן מבעל ורב סבר דלא מפקינן אלא בעדי טומאה ופסיק הלכתא כרב בקלא דפסיק שאם ראו עדים דבר מכוע' וגם יצא הקול בעיר אפילו הכי לא מפקי' לה לא מבעל ולא מבועל כיון דהויא קלא דפסיק אלא בעדי טומאה וכוותיה דר' בקלא דלא פסיק ובעדי כיעור אבל בראיית הבעל לחוד אפי' בקלא דלא פסיק לא מפקי' ועדי דבר מכוער וקלא דלא פסיק הוי כפתח פתוח או עד אחד אחר קינוי וסתירה ובהכי רווחא שמעתא דלא מסתבר כלל דלימא רב בעדים סתם אי לא איירי בעדי טומאה וגם לא מסתבר לפרושי ואם באו עדי טומאה דברייתא בעדי כיעור וכך היא שיטת הרי"אף והרמ"בם ז"ל עכ"ל והסברא הזאת היא קרובה לסברת רש"י ואין חילוק ביניהם אלא דרש"י ס"ל דברייתא דרוכל איירי אפילו בראיית הבעל ואינו מחלק בין ראיית הבעל דדבר המכוער לראיית העדים דבתרווייהו ס"ל לר' דמפקי' אפילו מהבעל ורב ס"ל דבתרווייהו לא מפקינן ופסיק תלמודא הלכתא כרב בקלא דפסיק והלכתא כרבי בקלא דלא פסיק והר"אש ז"ל על דראיית הבעל לאו הויא ולא מידי בדב' המכוער ולא פליגי רב ור' אלא בעדי כיעור דלרבי מפקינן ולרב לא מפקינן אלא בעדי טומאה ופסיק תלמודא הלכתא כרב בקלא דפסי' וכוותיה דרבי בקלא דלא פסיק וגם בדברי הרא"ש יש להסתפק במה שנסתפקנו בפי' רש"י ובפירוש מהר"ם דאפש' למימר דאפילו בשיש לה בנים מפקי' בעדי כיעור וקלא דלא פסיק ואף על גב דהברייתא דהויא כרבי קאמר ואם יש עדי טומאה אפילו יש לה כמה בני' תצא אפשר דתלמודא אלימא ליה קלא דלא פסיק כעדי כיעור כעדי טומאה ואפי' בשיש לה בנים תצא ואע"ג דר' לא חלק בין קלא דפסיק לקלא דלא פסי' אלא בסתמא קאמר ואם יש עדי טומאה תלמודא ס"ל דקלא דלא פסיק בעדי כיעור הויא כעדי טומאה ממש או אפשר למימר דר' ס"ל דבקלא דלא פסי' בעדי כיעור מפקי' אפילו בשיש לה בנים ובאין לה בנים אפילו בקלא דפסיק ותלמודא פסיק דאפילו בשאין לה בנים לא תצא אלא בקלא דלא פסיק וגם כתבתי לעיל שהתוספות נשמרו דלא נימא דמאי קאמ' תלמודא קשיא הלכת' אהלכתא ותרץ הא בקלא דפסי' הא בקלא דלא פסי' דהשתא רב ור' לא פליגי כלל אלא דרב איירי בקלא דפסי' ומשו' הכי קאמר דצריך עדי טומאה ור' איירי בקלא דלא פסי' ומשום ה"ק דסגי בעדי כיעור והברייתא דקאמ' בד"א בשאין לה בנים וכו' אפשר דאיירי בקלא דפסי' ומשום הכי קא בעי עדי טומאה אבל בקלא דלא פסי' אפילו בשיש לה בנים מפקינן בעדי כיעור אי גמי דאפי' בקלא דלא פסי' איירי ובעינן עדי טומאה כיון שיש לה בנים ומאי דאמרינן דבעדי כיעור וקלא דלא פסי' מפקינן היינו בשאין לה בנים והפירוש הנכון הוא דר' לא חלק כלל בקלא דפסי' לקלא דלא פסי' ורב נמי לא חלק ורבי ס"ל לא שנא בקלא דפסי' לא שנא בקלא דלא פסיק תצא בעדי כיעור אם אין לה בנים ואם יש לה בנים לא מפקינן אלא בעדי טומאה ורב פליג עליה דרבי וקאמר דאפילו בשאין לה בנים לא תצא אלא בעדי טומאה ותלמודא קא מסיק דהלכתא בקלא דלא פסי' מפקינן בעדי כיעור וכשאין לה בנים קא מיירי דבשיש לה בנים לא פליגי רב ור' דתרווייהו ס"ל דלא מפקינן לה אפילו בקלא דלא פסי' אלא בעדי טומאה ממש והרב בעל הטורים כתב כן בפירוש וז"ל בשאין בקול ממש אז אין מוציאי' לא מבעל ולא מנחשד אלא בעדי טומאה וכשיש בקול ממש אם יש עדי כיעור מוציאין בין מבעל ובין מנחשד אם אין לה בני' אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן אע"פ שיש ממש בקול וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל עכ"ל וכן כתב רבינו ירוחם ועדי כיעור שאמרנו שתצא דוקא שאין לה בני' מן הבעל אבל יש לה בנים מן הבעל לא תצא וכתב דלזאת הסברא הסכים הרא"ש איברא דקשיא לי דכתב הרא"ש וז"ל דעדי כיעור וקלא דלא פסיק חשיב כפתח פתוח או בעד אחד אחר קינוי וסתירה ע"כ ובעד אחד אחר קינוי וסתירה ודאי דמפקינן אפילו שיש לה בנים וכן כתב רבינו ירוחם ואם יש קנוי וסתירה ועד אחד מטומאה אסורה וכו' וכופין כי כל כך הוא קינוי וסתירה ועד אחד של טומאה כמו שני עדי טומאה וצריך עיון בדברי הרא"ש ובדברי הרב בעל הטורים ובדברי הרב רבינו ירוחם הרא"ש ז"ל כתב סברתו וכתב וכך היא שיטת הרי"אף והרמ"בם ובעל הטורי' כת' שלדע' הרי"אף בקלא דלא פסי' ועדי כיעור מוציאין בין מן הבעל ובין מן הנחשד אם אין לה בנים וכן כתב רבינו ירוחם וז"ל ומוכח משם שאפילו ראה הבעל בעצמו הדבר המכוער ויש קלא דלא פסיק דלא תצא מן הבעל זולתי בעדי דבר מכוער דאווש' מילתא יותר כך נר' כל זה משיט' הרי"אף והרמ"בם והר"מה ומרוב הפוסקים כתב עוד שלזאת הסברא הסכים הרא"ש ומי שיעיין בדברי הרי"אף ובדברי הרמ"בם יראה בבירור דס"ל דלא תצא מן הבעל אפילו בעדי כיעור ובקלא דלא פסי' ואפילו אין לה בנים הרב אלפסי ז"ל כתב וז"ל והני מילי מבועל שהוא הנטען אבל מבעל עצמו לא מפקינן אלא בעדי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסינן בפ' האומר איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד מה הוא אמר רבה הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים והרמ"בם כתב וז"ל אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם איש זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה אם הוציא בעלה בדבר מכוער כזה לא תנש' לנטען אלא אסורה עליו ואם עבר ונשאת והיו לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא בד"א כשרננו העיר עליה וכו' כל אשה שבאו ב' עדים והעידו שזנת' עם זה כשהיתה תחת בעלה הראשון הרי זה תצא מזה אע"פ שיש לה כמה בנים ע"כ ובפ' כ"ד מהלכות אישות כתב וז"ל כיצד היא יוצאה משום שם רע כגון שהיו שם עדים שעשת' דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהיה שם עביר' ואע"פ שאין שם דבר עדות ברורה בזנות כיצד שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא וכו' אם רצה הבעל להוציא' תצא שלא בכתובה ואין זו צריכה התראה עוברת על דת יהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציאה וכו' ואין ב"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדבריהם אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזנתה אשתו זו בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא עכ"ל הא קמן דס"ל לרי"אף ולהרמ"בם דלא מפקינן מבעל אפילו בשאין לה בנים אלא בעדי טומאה ממש ובעדי דבר מכוער וקלא דלא פסי' מפקינן מנטען והוא דלית לה בנים ואיברא דבנטען הסכים הרא"ש ז"ל לסברת הרי"אף והרמ"בם דבקלא דלא פסי' ועדי כיעור מפקינן מנטען בשאין לה בני ובשיש לה בנים לא מפקינן אלא בעדי טומאה אבל בבעל פליגי דאילו להר"אש בשאין לה בני' מפקינן מבעל בעדי כיעור וקלא דלא פסי ולרי"אף ולהר"מבם לא מפקינן ויותר יש לתמוה במה שכתב מהר"ם שהרמ"בם הסכים לסברתו השאלתות והשאלתות ס"ל לפי מאי דמפרש איהו ז"ל דבעדי כיעור מפקינן בין מבעל בין מבועל והוא שאין לה בנים ונמצא דפליגי הרמ"בם והשאלתות בתרתי חדא דמן הבעל לא תצא לדעת הרמ"בם אלא בעידי טומאה ואפילו בשאין לה בנים ולדעת מוה"רם מפקינן מבעל בעדי כיעור ואפילו בשיש לה בנים ובראיית הבעל הכיעור וקלא דלא פסיק למה"רם מפקינן אפי' מהבעל בשאין לה בנים ולדעת הרמ"בם לא מפקינן אפילו מנטען ועוד יש לתמוה במה שכתב מהר"ם כשהעתי' לשון הרמ"בם עוברת על דת יהודית או שעשת' דבר מכוער פירוש בלא ראיית עדים אלא על פי הבעל אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה יוציא ואף על פי שלא הוציא אין לה כחובה דהכתובה תקנת חכמים היא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה עד כאן לשונו והיאך פירש דברי הרמ"בם במה שכתב או שעשתה דבר מכוער דהיינו דוקא בלא ראיית עדים והלא הרמ"בם ז"ל כתב היו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים נראים שהיתה שם עבירה וכו' אם רצה הבעל מוציא ואין לה כתובה עד כאן לשונו משמע דאף בעדים אין כופין להוציא ואם כן אמאי אצטריך ליה למה"רם למימר דמאי דכתב הרמ"בם עובר' על דת יהודית או שעשתה דבר מכוער דהיינו בלא ראיית עדים אלא על פי הבעל ובכל אלו התמיהו' והקושיו' צריך עיון לתרצ' איבר' דבמאי דהקשינו על הר"אש שכת' וכך היא שט' הרי"אף והרמ"בם ולא היא אלא שהרי"אף והרמ"בם פליגי עליה אפשר לתרץ ולמימר דלאו אכולי מילת' דקאמר קאי אלא במאי דפליג איהו ז"ל עליה דמה"רם דקאמר במאי דתניא בברייתא ואם יש עדי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא דהיינו עדי כיעור ועדי טומאה קרי ומשו' דהוו כעדי טומאה ובעדי כיעור מפקינן אפילו מבעל ואפילו כשיש לה בנים והר"אש ז"ל סבירא ליה דמאי דתניא בברייתא ואם יש עדי טומאה אפילו יש לה כמה בנים תצא היינו עדי טומאה ממש ואפילו מנטען לא מפקינן בשיש לה בנים אלא בעדי טומא' בהא הוא דקאמ' דשיט' הרי"אף והר"מבם כסברתו במאי דתניא בברייתא ואם יש עדי טומאה דהיינו עדי טומאה ממש וכן נמי במאי דתניא בברייתא רוכל יוצא ואשה חוגר' בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא דכתב איהו ז"ל דמיירי בעדי כיעור ולאפוקי ממה"רם ז"ל דכתב דסגי בראיית הבעל בהא נמי שיטת הרב אלפסי והרמ"בם ז"ל כוותיה ומכל מקום פליגי דהרי"אף והרמ'"בם ס"ל דלא מפקינן מהבעל ואפילו בשאין לה בנים אלא בעדי טומאה ממש והר"אש סבירא ליה דבעדי כיעור וקלא דלא פסיק מפקינן אפילו מהבעל כשאין לה בני' ועל מה שהקשינו במאי שכת' מה"רם דהרמ"בם הסכים לסברת השאלתות ולא היא וכדכתבינן אכשר לתרץ דלאו אכוליה מילתא דשאלתות קאי אלא במאי דכתבו השאלתות דמאי דתניא בברייתא רוכל יוצא והאשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא דקאי הבעל לאפוקי מרבינו תם שהי' סבור בתחלה דקאי אנטען בה ס"ל להרמ"בם כוותיהו ולא לגמרי דהשאלתות סבירא להו דתציא דקאמר היינו דמפקינן לה מבעל בעל כרחו והרמ"בם סבירא ליה דתצא דקאמ' היינו דתצא שלא בכתוב' אם ירצה להוציא' אבל אין כופין אותו וכדכת' הנימוקי יוסף וז"ל והכא בהכי פליגי רב ור' דרב סבר דאפי' מנטען אין מוציאין אלא בעדי טומאה ור' סבר דמחמרינן בנטען אף על פי שכנס ואפילו בעדי דבר מכוער גרידא מדחזינן דהחמיר בבעל ואמר תצא ומיהו אפילו רבי כי אמר תצא מן הבעל לאו בעל כרחו קאמר דבית דין לא מפקי אלא בדבר ברור כדאמרן אלא לומר שאם רצה הבעל להוציאה מפני שלבו נוקפו תצא ממנו בעל כרחה ובעוברת על דת יהודי' ודת משה שהיא יוצאה בלא כתובה אם רצה הבעל להוציאה וכתב הריט"בא ולא עוד אלא דההיא צריכ' התראה להפסידה כתובתה וזו שיש בה דבר מכוער היא התראת' והכין אמרו בירושלמי וכו' יעויין שם איבר' דיש לתמוה על דברי הנימוקי יוסף שנראה מדבריו דהאי פירושא פריש ליה אפילו לדעת רבינו תם שכן כתב לעיל מיניה וכן דעת רי"אף והגאונים והרמ"בם ורבינו תם כנראה דאיהו סבור דרבי' תם נמי פרוש לההי' דקאמ' תצא דהיינו מן הבעל והתוספו' כתבו בשם רבינו תם למאי דהיה סבור בתחילה דתצא דקאמר ברייתא קאי אטוען יעויין בדבריו ומכל מקום למדנו מדבריו מה שכתב מה"רם דהר"מבם הסכים לסברת השאלתות דהיינו דתצא דקאמר בברייתא אבעל קאי ולאו כוותיהו לגמרי דהשאלתות סבירא ליה ודכוכין והרמ"בם סבירא ליה דתצא מן הבעל בלא כתובה אם ירצה הבעל להוציאה וכן נר' מתוך ההגהה של הרמ"בם כפ"ד דהרמ"בם סביר' ליה דתצא דקאמ' בבריתא אבעל קאי וכדכתבינן כתו' בהגהה וראו רוכל יוצא וכו' וכן פרש"י אבל רבינו תם פירש דתצא מן הרוכל אם גרש' ונשאת לרוכל וכו' מיהו בירושלמי משמע דתצא מן הבעל דמייתי לה פרק המדיר אמתניתי' דואלו יוצאות וכו' יעויין שם הכלל העולה ממה שכתבנו שנחלקו הפוסקים לארבעה סברת הסברא האחת היא סברת הרב אלפסי והרמ"בם ורבינו תם למאי דהוה סבור כתחילה והסברא השנית היא סברת רש"י ז"ל והסברא השלישי' היא סברת הר"אש ז"ל כפי מה שהבין בדברי השאלתות והסברא הרביעית היא סברת ר"ת אחר שחזר בו וסברת מהר"ם כפי מה שהבינו בדברי השאלתות והם היותר מחמירי' שסבורים דבעדי כיעור מפקינן אפילו מבעל ואפילו שיש לה בני' ובראיית הבעל הכיעור ובקלא דלא פסיק מפקינן אפילו מהבעל והוא שאין לה בנים ויש להסתפק טובא אי אית לן למעבד עובדא ולהון כדברי מה'"רם והשאלתות ור"ת אחר שחזר בו דנראה לכאורה שכתבו להחמיר ובשל תורה הלך אחר המחמיר ולא עבדינן כסברת הרב אלפסי והרמ"בם ורת"ם לפי מאי שהיה סבור בראשונה והרש"בא וזולתם שנראה שכתבו להקל דלא מפקינן מהבעל אפילו כשאין לה בנים אלא בעדי טומאה ממש ויש פנים לומר דאדרבה סברת מה"רם ור"ת היא להקל כיון דאם היא אסורה כפינן אפילו בשוטים וכמו שכתב הרש"בא בתשובת שאלה וכיון דכן הוא אפשר למימר דאף על גב דבדבר של ערוה אזלינ' להחמיר ואף על גב דהוו רובא להקל בנדון דידן דאיכא חומרא לכל הצדדין וכדכתבינן אזלינן בתר רובא ואחר שכתבתי המחלוקות והסברות בעדי כיעור וראיית הבעל וקלא דלא פסיק עתה באתי לכתוב בעד אחד של טומאה ובעד אחד של כיעור ובראיית הבעל שאשתו זנתה ומה שראוי לדקדק ולעיין בההיא שמעתא דפר' האומר ובמה שכתב הרמ"בם ושאר הפוסקים הרמ"בם ז"ל כתב בפרק כ"ד מהלכות אישות וז"ל מי שרא' אז אשתו שזנתה או שאמר לו עד אחד מקרבותיו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהן שזנתה אשתו בין שהיה האומר איש בין שהיתה אשה הואיל וסמכה דעתו על דבר זה שהוא אמת הרי מחייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה ויתן כתוב' עד כאן לשונו ויש לדקדק בדבריו דנרא' דהוא ז"ל סבור שמי שראה שאשתו זנתה ועד אחר דטומא' שהם שוים דהרי בחדא מחתא מחתינהו ובתרווייהו קאמר דחייב להוציא ואין כופין שהרי איהו ז"ל כתב בשמו ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו עדים ויעידו שזנתה אשתו בפניהם ואחר כך כופין אותו להוציא עד כאן ומי שיעיין בפרקא קמא דכתובות בשמעתא דפתח פתוח מצאתי יראה דפתח פתוח מצאתי הוי כשני עדים של טומאה דאמרינן התם אלא הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד אלא בשני עדים וקנוי וסתירה אפילו בעד אחד נמי ופתח פתוח כשני עדים דמי והיינו באשת כהן או דקביל אביה קדושין פחות משלש שנים כדאמרינן התם משום דליכא אלא אדא ספיקא ומשמע מפשט השמועה שמדמה פתח פתוח לשני עדים דכשם דבשני עדים כופין להוציא הכי נמי בפתח כופין להוציא ואף על גב דאיכא חדא ספיקא וכל שכן במי שראה אשתו שזנתה דליכא שום ספיקא והכי משמע מתוך תשובת הרב חזקיה הכתוב בקובץ תשובת הרש"בא וז"ל אבל אם ראה אותה שנבעלה לאחר פשיטא דאסירא ליה דכעדים קא חשיב וכן פירש רבינו יעקב בריש פרקא קמא דכתובות והוא הדין ראה הבעל כדרך המנאפי' דהוי כמו ביאה ודאית עכ"ל ותו איכא לאסתפוקי ולמידק בההיא שמעתא דפרק האומר דאמרינן התם אמר אביי אמר לו עד אחד אכלת חלב והלא שותק נאמן וכו' איבעיא להו וזנתה אשתו בעד אחד מהו אמר רבא הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערו' פחו' משני' וכת' הרב אלפסי דכן הלכ' מילי בדיני אד' אבל לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקי ומיהב לה כתובה וכן כרבו כל הפוסקים וצריך עיון במאי דאמרי' בההיא שמעתא אמר אביי ומנא אמינ' לה דההוא סמיא דהו' מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל יומא חד נגא ליה ולא אתה שדר שליחא אבתריה כי אתא שליחא אמר ליה אשתו זנתה אתא לקמי' דמר שמואל אמ' ליה אי מהימן לך מ"ל אי מהימן לך דלאו גזלנ' היא ורב' אמ' אי מהימן לך כבי תרי אפק' וכיון דכתבו רבוות' דרבה בבא לצאת ידי שמי' קאמר אם כן אמאי אצטריך למימר אי מהימן לך כבי תרי לימא כדקאמר אביי אי מהימן דלאו גזלנא הוא ומאי דקאמר מר שמואל זיל אפקא בבא לצאת ידי שמים קאמר ודוחק הוא לומר דכיון דאין דבר שבערוה פחות מב' לכל מילי הוי ואפי' בבא לצאת ידי שמי' דהרי דבר שבערו' מדב' שבממון אנו למדין ובממון אמרי' אבל קם הוא לשבועה וה"נ הוה מצי למימר דבעד אחד בבא לצאת ידי שמים חייב להוציאה ואף על גב דלא להוי מהימן ליה כבי תרי ועוד איכא לאסתפוקי לענין דינא דמחי דקאמרינן דבבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחייב לאפוקה אי הוה דוקא בשותק או דילמא אפי' בדקאמר איני יודע או במכחישו והמרדכי כתב וז"ל והיכא שהעד אומר נטמאו טהרותיך ובכל מקום דמהניא הכחשה פסק רבינו תם אפילו אי מהימן כבי תרי יכול להכחישו ולומר איני מאמינך דהא אמר רבא לגבי ההוא סמיה אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקא היינו היכא דשתק אבל היכא דלא שתק אע"ג דמהימן עליה כבי תרי לא מהימן עכ"ל ולכאורה יש לתמוה דהיכי קאמר אי מהימן כבי תרי ויכול להכחישו ולומר איני מאמינך ואם אינו מאמינו איך מהימן ליה כבי תרי וזו אינ' צריכה לפנים דמאי דקאמר אי מהימן לך כבי תרי אפשר לפרשו בשלשה פנים חדא דמהימן ליה כבי תרי בכל הדברים וגם בזה הענין דעתו סומכת עליו ומאמין לדבריו ואפש' לפרשו נמי דמהימן ליה כבי תרי בהך מילתא לחוד ואפשר לפרשו נמי דאשאר מילי קים ליה בגוויה ומהימן ליה אבל בהך מילתא הוא מכחישו ואינו מאמינו והכי מפרש ליה רבינו אם ובהכי ניחא מאי דקאמר אפילו אי מהימן ליה כבי תרי יכול להכחישו ולומר לו איני מאמינך ולפי דברי ר"ת אפילו בבא לצאת ידי שמים ומהימן ליה כבי חרי בשאר מילי וקים לי' בגויה אם מכחישו ואומר לו איני מאמינך איני חייב להוציאה והתוספות כתבו וז"ל ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן ליה רבי תרי אבל אי מהימן ליה כבי תרי נאמן כדאמר בסמוך גבי ההיא סמיא דקאמר רבה דנאמן אף על גב דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים כל שכן דנאמן במילתא אחריתי עכ"ל ולכאורה נראה כי התוספות חלוקים על רבינו חם ז"ל דהרי כתבו דהיכא דמהימן ליה כבי תרי נאמן אע"ג דלא שתק הן בשאר אסורין הן בדבר שבערוה ויש לתמוה מאי ראיה מייתי מההיא סמי' דהוי דבר שבערוה וכל שכן במילתא אחריתי דילמא דההיא דההיא סמיא מיירי בדשתק וכמו שכתב רבינו תם ודוחק הוא לומר דמייתי ראיה בכי האי גוונא דכיון דבדבר שבערוה נאמן אי מהימן ליה כבי תרי היכא דשותק כל שכן בשאר מילי דנאמן אף על גב דלא שתיק דודאי לאו אורחא דתלמודא הכי דדיו לבא מן הדין להיות כנדון וכן נמי יש לדקדק במאי דכתב רבינו תם דבכל מקום דמהניא הכחשה אפילו אי מהימן ליה כבי חרי יכול להכחישו ולומר איני מאמינך ע"כ והוה ליה לאשמועינן רבותא ולומר דאפילו אי מהימן ליה כבי חרי אם אמר איני יודע לא מהימן וכמו שכתב הר"ן בשם רבינו תם דאיני יודע הוי כהכחשה וז"ל ותרץ רבינו חם דסוגיין היינו טעמא שתיקה כהודאה דמיא והתם מיירי באומ' איני יודע ומשום הכי לא מהימן לא במידי דבידו ולפיכך מי שאמר לחבירו נתנסך יינך ושתק אסור משום דשתיקה כהודאה דמיא אבל אם אמר איני יודע אין העד נאמן עליו ע"כ ואפשר לתרץ בדוחק ולומר דסבירא ליה לרבינו תם דדוקא במכחישו ואומר לו אוני מאמינך הוא דאינו נאמן העד אפילו דמהימן ליה כבי חרי אבל אמר אינו יודע מהימן כיון דמהימן ליה כבי תרי ולפי זה התירוץ היה מצינן למימר דהתוספות ורבינו תם לא פליגי דמאי דקאמר רבינו תם דאינו נאמן אפילו דמהימן ליה כבי תרי היינו דוקא במכחישו ואומר לו בהדיא איני מאמינך ומאי דקאמר התוספות דנאמן היכא דמהימן עליה רבי חרי היינו היכא דקאמר איני יודע הכלל העולה דעד אחד לא מהימן בדבר של ערוה אלא דמהימן ליה כבי תרי ואפילו בקלא דלא פסיק דהא סתמא קאמר רבה דעד אחד אינו נאמן ולא חלק בין היכא דאיכא קלא דלא פסיק ובין היכא דאיכא קלא דפסיק וכן כתב הרא'"ש בתשובה שאלה דאפילו בקלא דלא פסיק לא מהימן ואפילו דמהימן ליה כבי תרי כתב הרש"בא ז"ל בתשובה דמסתבר ליה דאינו נאמן אלא דוקא דאינו מכחישתו אבל במכחישתו אינו נאמן כתב וז"ל ועוד מסתבר לי דלא אמרינן אי מהימן לך כבי תרי אלא באינה מכחישתו אלא שותקת הא מכחישתו לא דעד אחד בהכחשה אפילו בעלמא לאו כלום הוא וכ"ש בדבר של ערו' וכו' יעויין שם איברא דזה החילוק לא מצאנוהו לזולתו ומכל מקום עד אחד לא מהני כלל בדבר של ערוה ואפילו בקלא דלא פסיק אלא דמהימן ליה כבי תרי ואפילו דשתק והיכא דקאמר בפניך זנתה ושתק כתב רבינו ירוחם וזה לשונו ונראה שאם אמר לו העד זנתה בפניך ושתק שאסורה זולתי אם חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד מה שאין כן בשאר אסורין שאם אמר לו נתנסך יינך בפניך נאמן ואפילו חזר ואמר לא שתקתי אל מפני שלא חששתי לדברי העד עכ"ל ותו איכ' לאסתפוקי בעד אחד של כיעור אי הוי כשני עדים של כיעור אי מהימן ליה כבי תרי בבא לצאת ידי שמים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דלכאורה מסתברא דכשם דעד אחד של טומאה הי מהימן ליה כבי תרי חשיב כשני עדים של טומאה לצאת ידי שמים הכי נמי הדין נותן פעד אחד של כיעור חשיב כשני עדים של כיעור בבא לצאת ידי שמים איברא דהכי מסתברא אבל הרש"בא ז"ל בתשובת שאלה נראה דחולק על זה שכתב וז"ל וההוא דסמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל ואמרו לו אשתו זנתה בעד אחד ואמר ליה שמואל מהימן לך כבי אפקא היינו טעמא משום דאיכא עד אחד שמעיד אי מהימן לן בי תרי אפקא היינו טעמא משום דאיכא עד אחד שמעיד בפירוש שזנתה וכו' וכי דייקינן האי לישנא הכין נראה דהרשב"א ס"ל דלא אמרינן בעד אחד של כיעור דמהימן ליה כבי תרי דחשיב כתרי עדים לצאת ידי שמים איברא דיש מקום לחולק לדחות ולומר דלא סבירא ליה להרש"בא ש הכי וקל להבין ומהר"ם בתשובת המתחלת כחנו נעבור חלוצים כתב וז"ל ואף על גב דאיכא עד אחד שהלך בביתה בליל חג שבועות ומצא גוי' ששתקות עמה ותבקו יגפתו' בעד של דבר מכוער לא מתסרא אלא אחר קנוי וסתירה ואף אי מהימן ליה כבי תרי דאסרינן ליה בגברא הני מילי בעד של טומאה וכו' ובאותה התשובה כתב וז"ל ואי ליכא עדי ביעור אלא אותו הא' שמצא גוים מגרפים אותה אי מהימן כבי תרי חייב להוציאה עכ"ל איבר דמסתברא דלמאן דס"ל דבראיי' הבעל לחוד לא מתסרא אפילו בקל' דלא פסיק בעד של כיעור אפילו דמהימן ליה כבי תרי לא מחי ב לאפוקה ואפילו הבא לצאת ידי שמים ותו לא מידי נאם הצעיר יוסף ן' לב: