אור ברסלב
שות מהרי בן לב חלק ב פרקא קמא דכתובות

שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב

פרקא קמא דכתובות

חדושי בבא קמא פרק ראשון

אמר רב יוסף מאריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא וכו' בהא שמעתא נתחבטו רבנן קמאי ובתראי והרב ר' יצחק בר ששת ז"להה כתב כמה פרושי' בהא שמעתא בתשובותיו וצריך עיון דמאי הוקשה להו ז"ל ולכאורה נראה דהא שמעתא אינה צריכה לפנים ולא בעיא צלותא כיומא דאסתנא דשפיר קא מקשה רב יוסף דבמתניתין מפורש טעמא למה בתולה נשאת ליום הרביעי ובמתניתין דהגיע זמן ולא נשאו לא מפרש טעמא ולא דינא דאם הגיע הזמן באחד בשבת דאינו מעלה לה מזוני' ויראה לי דקשיא להו ז"ל בהא שמעתא תרתי חדא במאי דקאמר תלי תניא דמפרש טעמי' וכולי ומאי אמר לו לאביי דשמואל לא קאמר מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום רביעי ולא ליום ראשון ואי הכי הוה לא הוה קשיא ליה תרתי דתלי תניא דמפרש טעמא בדתניא דלא מפרש טעמא אלא הוה קשיא ליה קושיא חדא לחוד דתלי בדתניא דלא מפרש טעמא:

ועוד קשה מאי דהקשו התוספות דכתבו אין שואל הטעם למה נשאת ברביעי דאם כן לא היה משני מידי וכו' וצריך פירוש לפירושם דלכאורה נראה דלא קשיא ולא מידי דהיינו מאי דמקשה רב יוסף דלא משני מידי משום דבההיא דהגיע זמן ולא נישאו אינו נזכר שם טעם למה לא תנשא אלא ביום הרביעי וכן נמי איכא למידק דלפירוש התוספו' לא מקשה רב יוסף ולא מידי ואם כדברי התוספות דקא אמרי למה מניח נפקותא זאת המפורשת במתניתין ותופס נפקותא אחרינא אם כן למאי אצטריך ליה לרב יוסף למימר בדתניא דלא מפרש טעמא ומסתברא לי למימר דהתוספות הכי קשיא להו דאם היה שואל הטעם למה בתולה נשאת ליום הרביעי לא אתי שפיר כלל מאי דמשני יכול הגיע זמן באחד בשבת יהא מעלה לה מזונות לכך שנינו בתולה נשאת ליום הרביעי דהאי לישנא לא הוי שינויי כלל לשאלת טעם דלמה הבתולה נשאת ביום הרביעי אלא הוי שינויי לשאלת למאי נפקא מינה ורב יוסף לא הקשה אלא דתלי בדתניא דלא מפרש טעמא ונראה מדבריו דאילו הוה מפרש טעמא דהוי אתי שפיר ולא היא דנהי דהוה משני למה לא ליום הרביעי מכל מקום לישנא דקאמר יכול הגיע זמן באחד בשבת לא אתי שפיר כלל וכדאמרן:

ומאי דקא מתמה רב יוסף וקאמר דאיך מניח נפקותא זאת המפורשת ותופס נפקותא אחרינא היינו משום דלא מפרש טעמא דאי הוה מפרש טעמא למה הגיע זמן באחד בשבת אינו מעלה לה מזונות הוה עדיף האי נפקותא משום דבנפקותא דמתניתין לא ידעינן למה אינה נשאת ביום הראשון ומיהו קשיא קצת בדברי למה כתבו סתם ותופס נפקותא אחרינא ולא כתבו דלא מפרש טעמא. ובדברי רש"י ז"ל נמי יש לעיין במאי דקאמר והגיע זמן אין שום טעם מפורש בה לומר מפני מה אם הגיע זמן בא' בשבת אינו מעלה לה מזונות דעדיפא מינה הוה ליה למפרך דבמתניתין דאם הגיע ומן אפילו בלא טעמא דינא דאם הגיע זמן באחד בשבת אינה מעלה לה מזונות אינו מפורש ואפשר לומר דהך דקא מקשה הוה עדיפא דקא מקשה דאפילו אי הוה דינא בלא טעמא מפורש מההיא דמתניתין דהגיע זמן אכתי הוה קשה דלמה היה תולה זאת המשנה בההיא מתניתין דלא משני ולא מידי למה בשאת אלא ביום הרביעי ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו בהך פרקא כתבו התוספות לפיכך חלה הוא אינו מעלה לה מזונות דקשה לרבינו יצחק דאמרינן בהחולץ וכולי ופירושו אין להקשות דאיכא דבעו לה מבעא אמאי לא פשיט ליה מהתם דיש לומר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו וכולי ואיכא למידק דלדבריהם נמי אצטריך למימר דארוסתו אגידא ביה טפי מיבמתו דאי לאו הכי תפשוט דחלה קודם שהגיע הזמן דאינו מעלה לה מזונות כיון דקאמר עמד בדין וברח נזונח משל יבם דמשמע דוקא עמד אבל לא עמד אינו נזונת ותו איכא למידק דמאי קא פשיט רב אחאי מהגיע זמן ולא נישאו דאנא אמינא דהתם מיירי בדחלתה אחר שהגיע הזמן:

ובפשטא דשמעתא איכא למידק נמי דהיאך פשיט רב אחאי פירסה אשתו נדה דאנא אמינא דמאי דקתני לא נשאו לא אתא לאיתוי אלא דוקא חלתה אבל פירסה אשתו נדה לא כבר היה אפשר למימר דרב אחאי לא פשיט אלא דוקא חלתה אבל לא פשיט פירסה ולפי דעת הר"מבם ז"ל דסבירא ליה דכל אם תמצי לומר הבעיא היא פשוטא לא מצינן למימר דרב אחאי לא פשיט אלא חלתה דהרי חלתה היא פשוטא דכיון דקאמר ואם תמצי לומר חלתה מעלה לה מזונות ועל הכל צריך עיון:

ותו בהך פירקא אלמא קסבר רבה אין אונס בגיטין וכולי כתב רש"י ז"ל אלמא אין אונס בגיטין דאי סלקא דעתך חלה נמי אינו גט נתני חלה וכל שכן מת והתוספות כתבו בסגנון זה וזה לשונם דאי חלה נמי אינו גט וטעמא דאינו גט הכא משום אונס וכולי וקשיא לי טובא היכי אסיק אדעתיה הכי והרי בהדיא קתני מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך שנים עשר חדש וכולי ויותר קשה לאיכא דאמרי דקאמר מתיבי הרי זה גיטיך מכאן ועד שנים עשר חדש ומאי קושיא וכדאמרן דהרי קתני בהדיא מעכשיו אם לא באתי וכבר היה אפשר לפרש דהוא מוכח ממתני' דאם לא באתי מכח משנה יתירא וסמיך אמאי דקאמר בסמוך הא תאנא ליה רישא:

וגם קשה לפירוש התוספות שכתבו דמאי דקאמר היא גופה קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה דאשמעינן תרתי חדא דיש אונס בגיטין ועוד דאין גט לאחר מיתה ואיך אפשר למימר הכי והא בהדיא קתני סיפא מעכשיו אם לא באתי וכולי:

ואיכא למידק בפשטא דשמעתא במאי דקאמר תא שמע מעכשו וכולי ודחי ואסיק אלא רבה סברא דנפשיה הוא דקאמ' ואמאי אצטריך להכי ואמאי לא קאמר לאפוקי מרבותי' הא תנא ליה סיפא דקאמר מעכשיו וכולי ואם איתא דזמנו של שטר מוכיח עליו לישמעינן רבותא ואפשר לתרץ ולמימר דרך התנא הוי למתני דבר והפכו ולפרושי ולמימר כלהו בבי ואף על גב דמחדא משתמע אחריתי:

ותו בהך שמעתא איכא למידק טובא במה שכתבו התוספות חינח דקדיש בכספא דהפקר בית דין הפקר והוו להו מעות מחנה וכולי דגם בתרומה איכא איסור עבירה שאוכלי' תרומה הזרים והא ודאי לאו קושיא היא משום דמצינן למימר דבתרומה הוא נעקר דבר מן התורה אבל ליכא איסור עבירה אבל בקידושין איכא תרתי עקירת דבר מן התורה ואיכא נמי דהביאה ראשונה היא ביאת זנות:. אבל קשה דאמאי לא נימא דלמאן דאמר בהאשה רבה חכמים עוקרים מכאן ולהבא כמו שהגט כשר הוא עוקר מכאן ולהבא:

ואם נאמר שהתוספות הם סבורים דאפילו למאן דאמר בהאשה רבה הכא לא מצו למיעקר לשעבר אלא להבא איכא למידק דכיון דמצי למיעקר אפילו היכא דליכא טעמא דהפקר בית דין הפקר אם כן אפילו להבא מצו למיעקר ואיכא למידק נמי דכיון דהמקשה לפי מאי דאמרי' הקשה דקדיש בביאה איכא ריעותא דליכא בתרומה דהביאה הראשונה היא ביאת זנות אם כן מאי קא מתרץ שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואפשר לתרץ ולומר דהמקשה הקשה דקדיש בביאה איכא תרתי לריעותא עקירת דבר מן התורה והביאה ראשונה היא ביאת זנות ובתרומה ליכא אלא חדא לריעותא והוא עקירת דבר מן התורה והמתרץ תירץ דליכא חדא לריעותא לפי שכיון שתלה דעתו בדעת חכמי ישראל אם כן אין כאן עקירת דבר מן התורה והמקשה היה סבור הלא עלה על דעתו שיעשו ביאתו ביאת זנות והתוספות כתבו בתחילת דבריהם תינח דקדיש בכספא דהפקר בית דין הפקר והוו להו המעות מתנה וממילא יהו כל בעילותיו זנות וכולי הוקשה להם דאף בקדיש בכספא חכמים גורמים כשעוקרים הקדושין דליהוו כל הבעילות זנות ואם כן אמאי קאמר תינח דקדיש בכספא ותרצו דאין גורמין בידים אלא ממילא הוא דכל הבעילות הן זנות ומשום הכי ניחא ולכאורה, נראה מפשטא דשמעתא דאפילו למאן דקדיש בכספא לא מצו למעקר חכמים הקדושין אלא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש וכתבו התוספות דלכך אומר בשעת הקדושין כדת משה וישראל ואיכא למידק דאפילו דלא הוה מקדש אדעתא דרבנן הוו מצו למיעקר מטעם הפקר בית דין הפקר ואפשר לתרץ דלא קאמר דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא משום קדיש בביאה ותו לא מידי בהך שמעתא ובשמעתא דהאי סכנה הוא אונס הוא משום דאיכא צנועות דמסרן נפשייהו לקטלא ואתיין לידי סכנה.. איכא למידק טובא בדברי התוספות דודאי לפי מאי דהקשו וכי משום פרוצות יניחו להרוג את הצנועות האי דקאמר משום צנועות לא קיימא לפי המסקנא אלא הוי טעמא משום פרוצות דנבעלות ברצון בין דדרשינן להו ובין דלא דרשינן להו ומשום כהנות נמי דאתיין לידי סכנה וכיון דכן הוא הוה ליה למימר אלא משום פרוצות:

ולרש"י ז"ל ניחא דמשום צנועות קיימא לפי המסקנא ומאי דקאמר משום פרוצות לא אלא טעמא דלא דרשינן להו:

ומאי דקאמר משום כהנות קאי אדלעיל דקאמר משום צנועות ולא שבק ליה לאסוקי משום כהנות והקשה ולדרוש להו דאונס שרי ותירץ דלא דרשינן משום פרוצות ולפי דברי התוספות ניחא דמשי' כהנות קאי אדסמיך ליה משום פרוצות דתרווייהו הוו טעמא דלא מיחו בידם חכמים ומשום הכי סיימו דבריהם התוספות וכתבו אי נמי משום כהנות דהוי והיינו וסייעתא לדבריהם ולכאורה קשה בדברי התוספות דמאי הקשו דאם כן מאי משני וכולי דהרי רש"י ז"ל הוקשה לו ותירץ דאי מקילינן להו עבדי ברצון וכולי ויש לומר דהתוספות סבירא להו דהא ודאי לאו מילתא היא דכל דכן הוא כי לא דרשינן להו דעבדי ברצון דכיון דסבורות דאפילו באונס הן נאסרו' דהרי אפילו היכי דידעי באונס הן מותרות עבדי ברצון ואומרו' אנוסו' היינו ולא באו התוספות לדחות זה הפירוש של רש"י דפירש דאי מקלינן להו עבדי ברצון דסבירא להו דדחוי הוא אלא באו לומר דלא נימא דהפרוצות אי לא דרשינן להו מסרי נפשייהו לקטלה כי היכי דלא מחסרן לבעלייהו ואי דרשינן להו עבדי ברצון ואומרות אנוסות היינו ולהכי כתבו התוספות דהא ודאי ליתא דדוקא הצנועות הוא דאמרן דמסרן נפשייהו אבל הפרוצות אף על גב דהוה סבירא להו דהוו נאסרות על בעליהן לא הוו מסרן נפשייהו לקטלא ובהכי סלקי דברי התוספות יפה ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו כתבו התוספות ובועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת וכו' וכן כתוב בהגהו' הר"אש ז"ל וזה לשונו פירוש קודם שיקברו המת דאכתי לא חל עליו אבלות וכו' תוספות סיימו דבריהם וכתבו והשת' מקילינן טפי באנינות דאורייתא וכו' לכאורה משמע דהאי דקאמר והשתא הוא נמשך מהפירוש דפירשו בבועל בעילת מצוה דהיינו קודם שיקבר המת וכן משמע נמי מלשון ההגה"ה וכיון דכן הוא יש לתמוה דאמאי לא פירשו התוספות דבועל בעילת מצוה היינו אחר שיקבר המת והשתא הוא מקילינן טפי באבלות דרבנן מאנינות דאורייתא ועוד יש לתמוה דאמאי לא אצטריך להו לתוספות להכריח דבועל בעילת מצוה היינו אחר שיקבר המת מדאמרי' בסמוך דברים שבצנעה נוהג והלא בהדיא אמרינן לקמן מאי קולא אילימא דקתני בועל בעילת מצוה התם משום דלא חל עליו אבילות וכו' ועוד יש לתמוה במאי דקאמרי ומיהו מרישא לא הוה מצי למידק וכו' ואתמהא והיכי הוה סלקא דעתין דהוה מצי למידק והלא ידעי' בבועל בעילת מצוה ופורש דהיינו קודם שיקבר אלא ממאי דאמרינן דדברים שבצנעה נוהג מדקתני וכל אותם הימים הוא ישן בין האנשים וצריך עיון:

ותו בשמעתא דמי שאני בין אבילות דידיה לאבילות דידה וכו' איכ' למידק טובא בדברי רש"י ז"ל ובדברי התוספו' דרש"י ז"ל כתב וז"ל מא מדלא קתני באבילו' דידיה הוא ישן בין האנשים וכו' ואת מהא כיון דסבירא ליה למקשן דעמו דקתני הוי עמו במטה אם כן אמאי אצטריך לאקשויי מדלא קתני באבילות הוא ישן וכו' ואפשר לומר דמאי דכתב רש"י ז"ל אלמא קתני באבילות דידיה וכו' הוי למאי דאסיק אדעתי' דתרצן דמשום הכי תרץ תני באבילות דידיה הוא ישן וכולי והדר המקשן ופירוש דבריו דלא הקשה מההוא טעמא דאסיק אדעתיה דתרצן אלא משום דסבירא ליה דעמו דקתני הוי עמו במטה אי נמי אפש' לומר דרש"י סביר' ליה דהמקש' בתחל' לא הקשה מטעם דעמו הוי עמו במטה דאי הכי אמאי הקשה וכן קתני לאלתר הוה ליה לאקשויי והא עמו קתני מאי לאו עמו במטה אלא ודאי דמתחלה לא הקש' אלא אפילו דהוה אמרינן דעמו דקתני הוי עמו בבי' אפי' הכי מדלא קתני באבילו' דידיה הוא ישן בין האנשים משמע דישן עמו במט':

ועוד יש לתמוה בהא שמעתא להנהו דהוו גרסי תני באבילות דידה הוא ישן בין האנשים והוו גרסי נמי והא עמה קתני היכי הוו מיישבים מאי דאמרינן לעיל דההיא בריתא דאף על פי שאמרו שאין אדם רשאי לכוף את תשתו דאיירי באבילות דידיה דלישנא דאין אדם רשאי לכוף את אשתו משמע דאיירי באבילות דידה:

ובדברי התוספות היכא לאקשויי טובא חדא במאי דקאמר דאי לאו מילתא דרב יוסף הוו מפליגין בין שעת חופה וכולי ואי הכי הוא אפילו במילתא דרב לא קשה ולא מידי דמצינן למימר דבלא שעת חופה לא שני בין אבילות דידיה לאבילות דידה ואפילו באבילו' דידיה נוהג עמו חבילות במטה ואינו ישן בין האנשים:

ועוד יש לתמוה בדברי התוספות במאי דקאמרי אבל לרב יוסף דבאבילות דידה אשתו ישינה אם כן הא דקתני ונוהג עמה אבילות היינו עמה במטה וכו' ומאי קושיא דמצינן למימר דעמו ועמה השנויה בברייתא הוי בבית ולא אתא התנא לאשמועינן אם ישן בין האנשים או עמה במטה ולא נחית להכי אלא אתא לאשמועינן דבפניה חייב לנהוג אבילות וכן הוא בפניו ואפשר לומר דהיינו דקא משני ליה ולא עמו בבית ועמה נמי בבית ולא אתא לאשמועינן אלא האי דינא וכדאמרן ותו איכא למידק במאי דקאמרי והא דמשני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים אינו מגיה הברייתא וכו' ומי הכריחם לכך לימרו דהתרצן לא הבין דברי המקשן וסבור היה דהקשה מטעם דלא תני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים וכדאמרן לדעת רש"י ואם יראה להם דוחק דהתרצן לא הבין דברי המקשה א"כ גם לתרוצ' קמא אצטריך לו למימר דאנו מגיה ומתוך דבריהם נראה דמאי דקאמרי אינו מגיה היינו לפירוש רש"בא לחוד והא ודאי לא קושיא היא דבשלמא לתירוצא קמא מצינן למימר דהתרצן לא הבין דברי המקשן וקסבור היה דהקשה מטעם דלא תני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים אבל לפירוש רש"בא לא מצי התרצן לאסוקי אדעתיה הכי כיון דהמקשן לא הקשה אלא לרב יוסף מטעם דעמה הוי עמה במטה דאי הוה מקשה מטעם דלא תני באבילות דידיה הוא ישן בין האנשים בלאו מילתא דרב יוסף הוה מצי למפרך ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו כתבו התוספות מאי איכא בין ברכה לשקדו אע"ג דמשום ברכה לא מקרי עבריינא מכל מקום בעי לימא טעמא דברכ' אי נמי בעי מאי איכא בין לישנא דמשני ברכה דאדם עדיפא וכו' ואיכא למידק בדבריהם טובא חדא במאי דקאמרי לימא טעמא דברכה ומאי קושי' והא כתבו התוספות לעיל דללישנא בתרא דאי נמי שקדות ותו צריכי שקדו וברכה וכיון דכן הוא לא שייך כלל למימר דילמא טעמ' דברכה וללישנא קמא במי דקאמר ברכה דאדם עדיפא ליה מאן לימא לן דלא בעי תרתי דודאי דלכולהו לישנא בעינן שקדו דאי לאו שקדו לא היה קובעים יום וכמו שכתבו התוספות וראיה לדבר דלכולהו לישני בעינן שקדו דאי לא בעינן שקדו הית' האלמנה נשאת בששי ונבעלת בששי ואיכ' למידק נמי דאיך הוה מצי לאסוקי אדעתין דקא בעי למה לי תרי טעמי שקדו וברכה בחד מינייהו סגי או בשקדו או בברכה והרי אי לאו טעמא דשקדו היתה נבעלת בששי ונשאת בששי וכיון דקאמר בברייתא דאלמנה נשאת בחמישי ודאי דמטעמא דשקדו קאמר הכי דאי משום ברכה היתה יכולה להנשא בששי ואיכא למידק נמי במאי דקאמרי התוספות לעיל דהיה להם להניח תקנת שקדו לא חשו לכך הואיל ובששי נמי נאמרה ברכה לאדם עד כאן ואיך אפשר למימר הכי והרי כתבו דמשום ברכה לא מקרי עבריינא ומשום שקדו מקרי עבריינא וכתבו נמי דמשום ברכה לחוד לא היו קובעים יום וצריך עיון:

ותו בשמעתא דאבעיא להו מהו לבעול בתחלה בשבת דם מפקד פקיד או חבורי מחבר איכא למידק טובא חדא במה שכתבו התוספות את"ל הלכה כר' יהודה מקלקל בחבורה וכו' משמע דאי הלכה כר' שמעון שרי אפילו מתקן ומאי משמע והרי מצינן למימר דהכי קאמר אם תמצ' לומ' הלכה כר' יהוד' אכתי יש למצו' צד הית' אי אמרינן מקלקל בחבור' מתקן בחבור' הוא ואליבא דכולי עלמא איכא איסור' איבר' דמדלעיל הוו מצו התוספות למידק שפיר דאפילו במתקן סבירא ליה לר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר מדאמרי' אם תמצא לומר להנאת עצמו הוא צריך ודם ממילא קאתי הלכה כר' יהודה או הלכ' כר' שמעון ובודאי כי אמרינן הלכ' כר' יהודה ואסיר הוי משום דמתקן בחבורה דהא ר' יהודה סבירא ליה דאפילו חובל ומבעיר פטורים וקאמר או הלכה כר' שמעון ומותר אם כן משמע דר' שמעון אפילו במתקן סבירא ליה דבר שאין מתכוין מותר ואיכא למידק נמי במאי דכתבו התוספות ומשני בשבעל וקא משמע לן כמו שמפרש בתר הכי אף על גב דהוי פרצה דחוקה וכו' ולכאורה נראה דדברי התוספו' סותרין זו לזו דקאמרי בסמוך מאי קא משמ' לן במאי דנקט עד מוצאי שבת דלענין רצופין ליכא למימר כדפרשית ובודאי דכוונת התוספות היא דהוקשה להם דכיון דלא שמיעה ליה לתרצן ההיא ברייתא דלא בעינן רצופין אמאי אצטרי' ליה לשנויי כדשמואל לימא דקא משמע לן דבעינן רצופין ומשום הכי כתבו התוספות דהמקשה הודיעו לתרצן בזאת הקושיא דלא בעינן רצופים ואף אל פי מהדברים סתומים אפשר מהמקשן פירש דבריו בהדיא דלא בעינן רצופים והתלמוד סתם אי נמי כשהמקשה הקשה מאי קא משמע לן אף על גב דלא פירש הבין ככה דלא בעינן רצופין וכיון דכן הוא כשתרץ וקאמר כשבעל אכתי לא ידע דלא בעינן רצופין ואסיק אדעתיה דאתא לאשמועינן דבעינן רצופין ואתמהא דכתבו התוספות ומשני כשבעל וקא משמע לן כמו שמפרש בתר הכי אף על גב דהוי פרצה דחוקה וכולי:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות דאי לאו דטריד דבעי למיבעל הכא ליכא לשנויי לבד משבת כדלעיל וכולי אבל לעיל אפילו כי אמרינן לבד משבת ולא למבעל בשבת מכל מקום דוקא נקט עד מוצאי שבת משום דעד מוצאי שבת תולין בהם בתולי היכא דעבר ובעל עד כאן ואיכא למידק ולתמוה וחדא מתרצת חברתה במאי דקאמר והא ארבעה לילות קתני ומאי קושיא והרי ד' לילות נינהו היכא דעבר ובעל:

ותו איכא למידק דלמאי איצטריך ארבעה לילות דקתני כיון דסבירא להו לתוספות דעד מוצאי שבת דקתני דוקא נקט דהוי ארבעה לילות היכא דעבר ובעל אם כן ארבעה לילות דקתני הוי לישנא יתירא והנך תרתי קושיי הוו וחדא מתרצת חברתה כדאמרן דסבירא להו דכיון דהדר ותני ארבעה לילות דלא הוה צריך ודאי דאתא לאשמועינן דנותנין לה ארבעה לילות לכתחיל' דאי להיכא דעבר ובעל כבר שמעינן ליה ממאי דקתני עד מוצאי שבת:

ומיהו קשה דנראין דברי התוספו' סותרו' זו לזו דלעיל כתב דהוה סלקא דעתין דהכי פירושו נותנין לה עד מוצאי שבת לבד משבת שהן בין הכל ארבעה לילות ואיהו פריך דמשמע דבעיל ארבעה לילות עד כאן משמע דלא סבירא להו דהוה סלקא דעתין היכא דעבר ובעל והכא כתבו דהוה סלקא דעתין היכא דעבר ובעל ולכאורה נראה דדבריהם סותרות זו לזו:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות ופריך אם כן טורד למה פירוש בשבת אמאי פטור לעיל מקרית שמע כיון דבקיאים בשלמא בחול איכא טרדא לפי שמתכוין לבעול בעילה גמורה ואף לבקיאים יש טרדא לבעול בעילה גמורה כדאמרינן בברכות ברבן גמליאל היה פטור ומחמיר על עצמו היה אף על גב דבקי היה שלא היה בבלי ע"כ ותמיה מילת' טובא ומאי סייעתא היא דכי היכי דמקשה אם כן טורד למה להך מתניתין דקתני אתן פטור מקרית שמע הכי נמי מצי למפרך אם כן טורד למה לההיא בבא דמתני' דרבן גמליאל היה פטור ומחמיר על עצמו היה דכיון דבקיאי' הם בהטייה אם כן טורד למה אלא מאי אית לן למימר דלא יש בקיאים בהטייה וכיון דכן הוא לא הוי סייעתא ולא מידי דמצינן למימר דמאי דקאמר אם כן טורד למה אף בחול קא פריך כיון דלמאי דמשני למי שאינו בקי אתי שפיר דרבן גמליאל אף על גב שלא היה בבלי ובקי היה מכל מקום היה פטור ואי הוה מצינן למימר דמאי דקאמרי התוספות ומשני לשאינו בקי פירוש למי שאינו בקי בשעת קרית שמע וכולי היינו לפי מאי דכתבו פירוש בשב' אבל אי הוה אמרינן דבחול נמי פריך לא מצינן למימר הכי אלא דמאי דקאמר לשאינו בקי היינו דמתניתין דחתן פטור מקרית שמע איירי במי שאינו בקי לחוד הוה אתי שפיר דהוי סייעתא לפירושם ההיא מתניתין דרבן גמליאל משום דהכא מסקינ' דדוקא מי שאינו בקי הוא פטור מקרית שמע אבל הבקי חייב ואלו רבן גמליאל בקי היה והיכי הוה פטור אי לאו דמחמיר על עצמו היה אבל כד מעיינן אשכחינן דאפילו דנימא ההוא פירושא דאפילו בחול פריך אם כן טורד למה מצינן למימר שפיר דהא דמשני לשאינו בקי הוי פירושא כדפרשו התוספות לפי פירושם דאפילו הבקיאים בשעת מעשה קודם מעשה יראים וכולי ועוד דנראה דההוא פירושא הוא מוכרח דאי איפשר לפרש דמאי דקאמר למי שאינו בקי דהוי פירושא דמתניתין דחתן פטור מקרית שמע קא מיירי בשאינו בקי דאם כן מאי קא פריך יאמרו בקי מותר שאינו בקי אסור ומאי קושיא לימא דמאי דחכמים מתירין היינו למי שבקי בהטיה כי היכי דאמרינ' דמתניתי' דחתן פטור מקרית שמע איירי במי שאינו בקי ועוד דאיך אפשר דמתניתי' דלא נשני' בבבל דאיירי בבבליים לחוד שאינם בקיאים בהטייה אלא ודאי דאי אפשר מאי דקאמר לשאינו בקי אלא כדפירשו התוספות ואם כן הדרא קושיא לדוכתא וצריך עייון:

ותו בשמעתא דפתח פתוח מצאתי נאמן לאסרה עליו איכא למידק טובא בפשטא דשמעתא ובדברי התוספות חדא במאי דקאמר ומי אמר רבי אלעזר הכי והא אמר רבי אלעזר אין האשה נאסרת על בעלה וכתבו התוספות דסבירא ליה למקשן דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' ראה אדם שזנתה אשתו רק שלא היו עדים בדבר לא היתה נאסרת עליו וכולי וכיון דכן הוא מאי הוה מקשה מאי קא משמע לן תנינא האומר לאשה וכולי שאני התם דקדשתיה בעדים קאמר ואפשר לומר בדוחק דתרי מקשים הוו:

ותו איכא למידק במאי דכתב רש"י זכרו לברכה וכי תימא מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה על דוד שהרי עדים הרבה ידעו עד כאן ומי הכריחו לתרצן למימר הכי ולתרוצי הכי לישנא דרבי אלעזר ואמאי לא קאמר כדקאמר המקשן ממעשה שהיה דלא הוה ביה קנוי וסתירה ולא איתסרה דבשלמא לפירוש התוספות כיון דקא' דפתח פתוח כשני עדים דמי ודוד היה יודע בודאי שנבעלה הוכרח לומר דלא אסרוה משום דאונס הוה אבל לפרוש רש"י קשה וכדאמרן וכי תימא דקושטא דמילתא קאמר התרצן דהכי סבירא ליה דכיון שעדים הרבה ידעו בדבר היתה אסור' על דוד כאילו ראו כמכחול בשפופר' אם כן כשתרץ התרוץ הא לא קשיא הכי קאמר אין האש' נאסרת על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה ממעשה שהיה שלא היה קנוי וסתירה ולא איתסרה הוה ליה לאקשויי וכי מעשה דדוד אי לא אסרוה לא הוה משום דלא הוה ביה קנוי וסתירה דהרי עדים הרבה ידעי דעדיף מקנוי וסתירה אלא טעמא דלא אסרוה הוה מטעמא דאונס הוה ואיפשר לתרץ בדוחק ולומר דאין הכי נמי דסבירא ליה לתרצן דאיכא למימר דכיון דלא ראו כמכחול בשפופר' אף על גב דעדים הרבה ידעו והוה פומבי דהביא' לביתו אפילו הכי לא היתה אסורה עליו והוה גריעה מקנוי וסתירה וכדסבירא ליה למקשן אי לאו מחמת קושיא דאיכא לאקשויי קנוי וסתירה אין עדים לא דהכי משמע לישנא דקאמר אין האשה נאסרת וכולי וכיון דעל כרחין אית לן לתרוצי ולמימר דהכי קאמר אין האשה נאסרת בעד אחד אלא בשני עדים אלא על ידי קנוי וסתירה דנאסרת בעד אחד דטומאה וכיון דכל עצמו דרבי אלעזר לא אתא אלא למימר דעד אחד דטומאה לא סגי למיסר אלא דוקא היכא דאיכא קנוי וסתירה אם כן לא מצי למימר כדקאמר המקשן מעשה שהיה אנו למדין דהרי באותו מעשה לא היה עד דטומאה:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות תימא השתא דבעי למימר דלא מהימן אפילו לשווייה עליה חתיכה דאיסורא תיקשי ליה מתניתין דהאומר לאשה קדשתיך אסור בקרובותיה וכולי ומאי קושיא דהשתא דקאמר המקשן ומי אמר רבי אלעזר הכי כבר ידע דשאני התם דודאי קים ליה אבל הכא איכא למימר דמיקם לא קים ליה ואף על גב דכתבינן לעיל דתרי מקשין הוו אפילו הכי לא קשיא ליה מתני' דהאומר לאשה קדשתיך וצריך עייון:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות קנוי וסתירה אין עדים לא הכי נמי דלא אתא למעוטי על פי עצמו דכעדים דמו כיון דקים ליה עד כאן ולכאורה יש לתמוה דמאי חדושא קאמרי התוספו' ואפשר לומר דקשיא להו אמא איצטריך ליה למקשן למימר והכי קאמר אין האשה באסרת על בעלה וכולי דבמאי דקאמר קנוי וסתירה אין עדים לא ופתח פתוח כשני עדים דמי תירץ קושיית המקשן וכדקאמרי התוספות הכי נמי דלא אתא למעוטי על פי עצמו דכתובים דמי כיון דקים ליה ותרצו התוס' דאין הכי נמי דבמאי דקאמר התרצן ולטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא תירץ הקושיא דהני נמי לא אתא למעוטי על פי עצמו וכולי אבל ניחא ליה לתרצן למימר דליהוו לישנא דרבי אלעזר מדויק דקאמר אין האשה נאסרת על בעלה אלא על ידי קנוי וסתירה דמשמע על ידי קנוי וסתירה ודוקא ולא על ידי דבר אחר ומשום הכי קאמר התרצן הכי קאמר אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד וכולי דהשתא לישנא דרבי אלעזר הוי מדוקדק אבל לתרץ קושיית המקשן הוה סגי במאי דקאמר וליטעמיך קנוי וסתירה אין עדים לא ולזה נתכוונו התוספות כשכתבו קינוי וסתירה אין עדים לא הכי גמי דלא אתא למעוטי אלא על פי עצמו דכעדים דמי דכיון דקים ליה עד כאן כונת' לומר שבכאן סיים התרצן תרוץ הקושיא ולא הוה איצטריך למימר והכי קא' אין האשה נאסרת על בעלה בעד אחד וכולי אלא לרווחא דמלתא קאמר הכי כי היכי דליהוי לישנא דרבי אלעזר מדוקדק וכדאמרן:

והרב רבי יצחק ששת זל"הה בתשובותיו חדש קצת חדושים נכוחים וישרים בדברי התוספות בהך שמעתא יעוין שם:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות נאמן להפסידה כתובתה אומר ר"י דשמואל מודה שפיר דנאמן לאוסרה עליו וכולי ואיברא דאפשר למימר חד מארבע או כדקאמרי התוספות דלא פליגי רבי אלעזר ושמואל או דאית להו סברות הפוכות דרבי אלעזר סבירא לי' דנאמן לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובתה ושמואל סבר ליה דנאמן להפסידה כתובתה ולא לאוסרה עליו או אפשר למימר דרבי אלעזר סבירא ליה לאוסרה מכל שכן להפסידה כתובתה ושמואל סבירא ליה דוקא להפסידה כתובתה או איפכא דשמואל סבירא ליה להפסידה וכל שכן לאוסרה עליו ורבי אלעזר סבירא ליה דדוקא לאוסרה אבל לא להפסידה כתובתה וכיון דכן הוא אמאי קאמרי התוספות דרבי אלעזר אתא למימר דלא תיסק אדעתין דדוקא להפסיד' כתובת' הוא דנאמן ולא לאוסר' עליו ושמואל אתא למימר דלא תיסק אדעתין דדוקא לאוסרה הוא דנאמן ולא להפסידה כתובתה והוא כעין סברו' הפוכות דהתוספות כתבו בכמה דוכתי דדוחק הוא למימר סברות הפוכות ואפשר לתרץ דניחא להו לתוספות למימר דלא פליגי רבי אלעזר ושמואל ואף על גב דבסברא מבחוץ פליגי בסברות הפוכות דמר אית ליה דהוה אסיק אדעתין דדוקא לאוסרה ולא להפסידה כתובתה ומר סבירא ליה איפכא כיון דלקושטא דמילתא לא הוו סברות הפוכות אדרבה לא פליגי לא איכפת לן:

ותו איכא למידק במאי דקאמרי התוספות ונראה לפר' דק"סד ליכא למיחש וכו' ולכאורה יש לתמוה דכיון דסביר' להו דקים ליה בפתח פתוח אם כן ליכא למיחש שמא יתקרר דעתו ואפשר לתרץ דדילמא אע"ג דקים ליה אין לבו חם בקרבו כמו בטענ' דמי' ואיכ' למידק בפשטא דשמעתא אמאי קאמר אביי אף אנן נמי תנינא ורב יוסף קאמר מאי קמ"ל ואיפכא הוה להו למימר דאדרבא סייעתא דאייתי אביי היא יותר ברורה מסייעתא דאייתי רב יוסף דבסייעתא דאייתי אביי אמאי לאו דקאמר אית לפרש מאי דקאמרי התוספות מאי דלא שייך לפרושי במאי לאו דקאמר רב יוסף וקל להבין:

ותו איכא למידק במאי דפרש"י ז"ל אמר רבי אלעזר האומר פתת פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ולא להפסידה כתובתה דאמרי' בסייעתא דאייתי אביי לרבי אלעזר ולמאי אי למיתב לה כתובתה ניתיב לה משמע דטפי נאמן להפסידה כתובתה מלאוסרה עליו מטעמא דפירשו התוספות ואנן כרבי אלעזר קיימינן וא"כ איך פרש"י דנאמן לאסרה עליו ולא להפסידה כתובתה ובתוספות נמי איכא למידק כה"ג דקאמרי ורבי אלעזר נמי מצי סבר דנאמן להפסידה כתובתה ונקט לאסרה לרבות' וכ"ש דנאמן להפסידה כתובתה כדמוכח הסוגייא דלעיל ע"כ והיכי קאמר התוספות דמצי סבר רבי אלעזר דנאמן להפסידה כתובת' דמשמע דמצי סבר ומצי דלא סבר והרי מהסוגיא דלעיל דקאמרי אינהו גופיהו במאי דקאמר אי למיתב לה כתובה משמע בהדיא דטפי נאמן להפסידה כתובתה מלאוסרה עליו ועליה דרבי אלעזר קיימי' א"כ נראה דע"כ סבירא ליה לרבי אלעזר דנאמן לאוסרה וכל שכן להפסידה כתובה והיכי קאמרי' התוס' דמצי סבר וכדאמרן וכד מעיינן אשכחינן דהא לאו קושיא היא וזיל קרי בי רב הוא דאביי דמייתי סייעתא לרבי אלעזר קאמר דאם ת"ל דלא הוי סייעתא לרבי אלעזר דלאו כל כמניה למימר דטפי נאמן לאוסרה עליו מלהפסידה כתובה דאנא אמינא איפכא אפילו שאם ת"ל מ"מ היא סייעתא לרבי אלעזר דאי למיתב לה כתובה ניתיב לה אלא ודאי לאוסרה עליו ובהכי אתי שפיר מאי דכתבו התוספות דמצי סבר ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות הדר ביה רבא מההיא אבל מהא לא בעי למימר דהדר ביה משו דמקח טעות לגמרי משמע ולכאורה יראה דלא מצינן לתרוצי הך בריתא אלא בחד מהנך תרי גווני או דזנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה או כאידך תירוצא דתריצו נמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה דעל כרחין אית לן לתרוצי ולמימר דזנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה וכיון דכן הוא איך הזה מצי לאסוקי אדעתין דהדיר ביה רבא מהא וסבירא ליה דלא הכיר בה ולא כלום והא איהו סבירא ליה דכנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה יש לה כתובה מנה וכ"ש הוא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת מוכת עץ יש לה כתובה מנה ולמאי אצטריך להו לתוספות למימר משום דמקח טעות לגמרי משמע והלא אי אפשר למימר דהדר ביה משום הא דאמרן ואי הוה אמרינן דהתוספות קשיא להו נימא דהדר ביה רבא מההיא ונתרץ הברית' בגוונא אחריתי דנימא הכי דזנתה מעיקרא או דנמצאת מוכת עץ בלא כלום אבל הכיר בה במוכת עץ יש לה כתובה מנה לאפוקי מאתים הא ודאי קושיא היא אבל לא מצינן למימר דהוקשה להם זאת הקושיא דאם כן מאי מתרצי דמקח טעות לגמרי משמע וצריך עיון:

ותו כתבו התוספות כנסה בחזקת בתולה ונמצאה בעולה יש לה מנה והא דקתני שהרי כנסה ראשון פירש רי"בם דהכי קאמר ליה אין לשני טענת בתולים לחסר מכלום שהרי כנסה ראשון וגרם להיות כתובתה מנה ואינו יכול לחסרה כלו' מאותו מנה דלא מהניא טענת בתולים. אלא למנה דבתולים ע"כ וכונת רי"בם היא לומר דהכי קאמר אין השני יבול לטעון טענת בתולים כלל וכנסה בחזק' בתולה דעלמא ונמצאת בעולה נהי דאית לה מנה אבל מ"מ יכיל לטעון טענת בתולים לפי שכתב לה בכתובתה מאתי' דכנסה בחזק' בתולה ולא היתה נשואה וכתובתה מאתים ובשלא מצא לה בתולים הוא טוען עליה טענת בתולים לחסר מכתובתה אבל בכאן אינו יכול לטעון טענת בתולים כלל לפי שכנסה ראשון ואע"ג שהיה לה עדים שלא נסתרה מ"מ כיון שכנסה ראשון אין כתובתה אלא מנה וכשלא מצא לה בתולים אינו יכול לטעון כלל טענת בתולים לא ממאתים ולא ממנה דהרי אין לה אלא מנה ובאותו מנה אינו יכול להפסידה ולומר בחזקת בתולה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות זאת היא כונת רי"בם ז"ל ומכל מקום קשה דאמאי אצטריך ליה לבריתא למימר שהרי כנסה ראשון מסתיא דהוה קאמר אין השני יכול לטעון טענת בתולים ותו לא מידי ואפ' למימר דמילתא אגב ארחיה קמשמע לן דמאי דקאמר שהרי כנסה ראשון משום דלא תימא דכיון דיש עדים שלא נסתרה דכתובתה מאחים ומאי דקאמר אין השני יכול לטעון טענת בתולים כדי להפסידה ממנה קאמר משום הכי קאמר שהרי כנסה ראשון לאשמועינן דאין לה כתובה אלא מנה ואינו יכול לטעון טענ' בחולים כלל לא ממאתים שהרי אין לה מאתים ולא ממנה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה:. כך היה נראה לכאורה וכדדייקינן דברי התוספות לא משמע הכי דנראה מדבריהם דלא אתא לאשמועינן אלא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דיש לה כתובה מנה וכיון דכן והוא דלא סליק יפה פירוש ר"י בם במאי דקאמר בבריתא שהרי כנסה ראשון איכא למידק בפשטא דשמעתא דהוה מצי למימר מאן דמתני אבריתא כל שכן אמתניתין אבל מאן דמתני אמתניתין אבל אברית' לא כלומר מאן דמתני זאת אומרת אבריתא אף על גב דלישנא שהרי כנסה ראשון לא סליק כלל כל שכן דמתנין אמתניתין ומאן דמתני זאת אומרת אמתניתין אבל אברית' לא משו' דקתני שהרי כנסה ראשון ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו כתבו התוספות שתי תקנו' הוו וליכא למימר דחדא תקנא הואי ומתניתין קודם תקנה וברית' לאח' תקנה שתקנו לאלמנה מאתים דהא חזינן השתא דלית להו מאתים וכו' ולכך הוצרך לומר שתי תקנות הוו וכו' עד כאן ואיכא למידק דנראה דדברי התוספות סותרות זו לזו דמעיקרא קאמרי וליכא למימר דחדא תקנא הואי משמע דסבירא להו דאהדרינהו לא הויא תקנה אלא דמאי דמעיקר' תקינו לבתולה ארבע מאות ולאלמנה מנה הויא תקנה כיון דלא אוקמוה לאלמנה במאתים ואם כן דברי התוספות סותרות זו לזו ולכאורה נראה לתרץ ולמימר דכונת התוספות היא דאפשר לפרש דהנך שתי תקנות הוו מאתים לאלמנה ואהדרינהו או אפשר לפרש דהוו חדא כי תקינו לבתולה ארבע מאות ולאלמנה אוקמוה אדמעיקר' מנה וחשיבה תקנה ואהדרינהו לא חשיבא תקנה וקאמרי הכי דלכל הפירושי' לא קשיא ולא מידי דאי אמרת דאהדרינהו הויא תקנה ותקשי לך דאמאי אצטריכו למימר דהוו שתי תקנת ואהדרינהו ואמאי לא קאמרי דחדא תקנה ומתניתי' קודם תקנה ובריתא לאחר תקנה הא לא קשיא דהא חזינן השתא דלית להו מאתים ואי אמרת דאהדרינהו לא הויא תקנה ותקשי לך דאמאי איצטריך ליה לרב אשי למימר דשתי תקנות הוו לימא דחדא תקנה הויא ומעיקרא כי תקינו לבתולה ארבע מאות תקינו נמי לאלמנה מאתים הא נמי לא קשיא דאין סברא לתקן לאלמנה מאתים אם לא אחר שראו צורך דהוו מזלזלי בהו כך היה נראה לכאורה דהויא כונת התוספות וכד מעיינן אשכחינן דלא אפשר למימ' הכי דהא לכל הפירושי' בין דאמרינן דאהדרינהו הויא תקנה ובין דאמרינן דלא הויא תקנה מצו התוספות לאקשויי הנך תרי קושיי דאקשו דלמה לי אהדרינהו וכן נמי מאי דמקשו דאמאי לא אמרינן דמעיקרא כי תקינו לבתולה ארבע מאות תקנו לאלמנה מאתים וכיון דכן הוא קל להבין דלא שייך לפרושי ולמימר דכונת התוספות כדאמרן ואפשר נמי לפרש בדוחק דמאי דקאמרי התוס' ולכך הוצרך שתי תקנות הוו קאמרי אליבא לישנא קמא ואליבא לישנא בתרא דמעיקרא הקשו התוספות אמאי אצטריך אהדרינהו ועוד הקשו אמאי לא אמרי' דמעיקרא כי תקינו לבתולה ארבע מאות תקינו נמי לאלמנה מאתים ואמאי קאמר ולאלמנה ואע"ג דהא לא קא חשיב לה תקנה רב אשי דשתי תקנות דקאמר הוו מאתן לאלמנה ואהדרינהו מ"מ הוי כעין תקנה דכיון דתקינו לבתולה ארבע מאות היה הדין נותן לתקן לאלמנה מאתים וכיון דאוקמוה אדינא דמעיקרא הוא כעין תקנה והכי דייק לישנא דקאמר רב אשי מעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאו' ולאלמנה וכולי ומשמע דלישנא דתיקנו מהדר אתרייהו לבתולה ולאלמנה וכונת התוספות למימר ולכך הוצרך לומר מעיקרא תקינו לאלמנה מנה והוצרך לומר אהדרינהו ולכך הוצרך לומר וכולי אתרויהו וליכא למימר דקאמ' ואע"ג דמעיקרא תקינו לבתולה ארבע מאות זוז לא קא חשיב רב אשי תקנ' ממש מכל מקום קרי ליה התוספות תקנה דאף רב אשי קאמר מעיקרא כי תקינו וכדאמרן וגם זה הפירוש הוא דחוק וצריך עיון:

ותו בשמעתא בפלוגתא דר"ג ורבי יהושע עד סוף פרקא איכא למידק טובא חדא דקאמר ותיפוק דהכא רוב פסולין אצלה והכא רוב כשרי' אצלה ופי' רש"י ז"ל דלרבי יהושע פרי' נהי נמי דאין אפוטרופוס לעריות תפוק ליה דלא דמי לשבויה דהתם רוב פסולין ע"כ ולכאור' נראה מדברי רש"י דפריך לרבי יהושע דאמאי סביר' ליה דבנסתרה אינה נאמנת ומאי ראיה מביא מדבריו משבוי' דהתם רוב פסולי' אצל והכא רוב כשרים אצלה וא"כ לא תריץ ולא מידי במאי דקאמר מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי וכו' ועדיין הקושיא במקומה עומד' דאמאי רבי יהושוע פוסל אפי' ברוב כשרים וכד מעיינן אשכחינן דהא לאו קושיא היא וזיל קרי בי רב הוא דתלמודא לא מקשה לרבי יהושוע אמאי סבירא ליה הכי דהא ודאי לאו קושיא היא דרבי יהושוע סבירא ליה דחיישי' למיעוטא אלא מקשה לרבי יהושוע דלא פריך ולא מידי לר"ג דקאמר נאמנת משבויה אע"ג דאמרינן דאין אפוטרופוס לעריות דהכא רוב כשרי' והכא רוב פסולין ומיהו קשה דאמיא פירש רש"י דלרבי יהושוע פריך דאמאי לא אמרינן דל"רג פריך דאמאי קאמר השבתנו על המעוברת והא לאו תשובה היא דהכא רוב כשרים אצלה והכא רוב פסולין אצלה והוה משני שפיר דר"ג סביר' ליה דכשר אפילו ברוב פסולי' ומשום הכי קאמר השבתנו על המעוברת ולפירוש רש"י ז"ל אית לן למימר דהכי משני ר"ג מכשיר אפילו ברוב פסולין ועל רוב פסולין שהיה מכשיר הקשה עליו והביא ראיה מן השבויה וצריך עיון אמאי לא פירש רש"י ז"ל דאר"ג פריך:

ותו איכא לאקשויי בהך שמעתא טובא חדא מאי דהקשה מנחם הארוך להרי"בש דהיכי קאמר הולד שתוקי וכשר אם כן אכתי קשה לרבי יוחנן דאמ' לדברי הפוסל בה פסול בבתה ועוד דאיך אפש' שתהיה היא פסולה לרבי יהושוע ובתה כשרה וכבר תירץ הרי"בם הנך תרי קושיי בתשובוחי' ומה שכתב ז"ל הם דברים נכונים וברורים יעוין בתשובותיו:

ותו איכא למידק במאי דקאמר ולטעמיך תקשי לך היא גופא הלכה ואת לא תעביד עובדא וכולי ומאי קושיא דאנא אמינא דהכי קאמר ליה שמואל לרב יהודה דהלכה כר"ג ולא תטעה לומר דר"ג קאמר אפילו ברוב פסולין דלא קאמר ר"ג אלא ברוב כשרים:

ותו איכא למידק דאמאי לא מקשה דר"ג אדר"ג דהא ר"ג קאמר קבלנו עדותכם וסבירה ליה כסברתם אלא דקאמר מה נעשה דהרי גזר רבן יוחנן בן זכאי וכולי ואפשר לתרץ דשתי תשובות בדבר וחדא מתרצה חבירת' דאביי הוה סביר' ליה דלא קשיי' מידי דר"ג אדר"ג וכדאמרן ורבא ס"ל דר"ג הוה ס"ל דאלמנת עיסה פסולה ודייק לישנא דקאמרי קבלנו עדותכם וכדפי' רש"י נאמנים אתם לנו שכך שמעת כאילו קאמר דהוה מבטל דעתו וסברתו מפני עדותן ואפשר לתרץ נמי קושיא קמייתא ולמימר דאביי סביר' ליה דר"ג הוה ס"ל דאשה מזנה בודקת ומזנה וסבירא ליה נמי דכי היכי דמספקא לן בקרוב לו וקרוב לה הכי נמי מספקא לה ועל הספק היא נשאת דהויא מילתא דלא שכיחא להתברר ולא אסיק אדעתיה דאביי למימר דרבי יהושוע ס"ל איפכא ורבא קא מהדר ליה דרבי יהושוע אדרבי יהושוע נמי לא קשיא דאיהו סבירא ליה איפכא:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות לעיל השבתנו על המעובר' פי' לדידן ניחא דאשה מזנה בודקת ומזנה וכולי והשתא למאי דאסיק וקאמר אלא אמר רבא דר"ג אדר"ג לא קשיא התם בריא הכא שמא דר' יהושע אדר' יהושוע נמי לא קשיא התם חד ספיקא הכא תרי ספיקי וכולי משמע דלא פליגי ר"ג ורבי יהושוע אשה מזנה בודק' ומזנה ומאי דכתב רש"י ובאיזו הכשירו באשת ספק חלל וכו' לאו דוקא נקט חלל דאם כן הדרא קושיא לדוכתא מאי שנא הנך דאורית' חלל נמי דאוריתא ורש"י ז"ל ס"ל דמאי דקאמר ממזר צווח וחלל שותק איכא ביניהו כולה חד גברא הוא ומשום הכי פסיל כיון דלממזר צווח ולחלל הוה שותק ופירוש הוא מרווח והתוספות ס"ל דממזר צווח וחלל שותק תרי גברי נינהו ומשום הכי הוקשה להם דמנא ליה דפסל ר' שמעון בן אלעזר ממזר צווח:

ותו במאי דכתבו התוספות דפירש ר"ח וגריס הא ודאי חלל והאמרת רישא חלל כשר איכא למידק איך הוה ניחא ליה מאי דקאמר מכירים ישראל ממזרים שביניהם ואין מכירים חללים שביניהם דמשמע דספק חלל פסול:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות מסתיא דלא מפקי ליה מקהל ואם תאמר אמאי אצטריך להאי טעמא וכו' ואמאי אצטריך להו לדיוקי מתנא קמא דשתיקה כהודאה דמיא ומאיהו גופיה הוה ליה לדיוקי מדקאמר והא דשתיק סבר ממזר קלא אית ליה:

ותו איכא למידק דהוה להו לתוספות לאקשויי קושיא אלימתא השתא דלא אסיק אדעתיה דמאי דמפקי ליה מקהל היינו קהל כהונה דהיכי יהבינן טעמא דפסול משום דסבר מסתעיא דלא מפקי ליה והלא האי טעמא גופיה יהבינן לעיל למימר דחלל כשר דהא דשתיק משום דלא איכפת ליה כיון דלא מפקי ליה מקהל ישראל ועוד הועתקי לי מה שבת' הריט"בא בסוף הך שמעתא וז"ל תני חדא רבי יוסי אומר שתוק ממזר כשר וכו' ואיכא דקשיא ליה דא"כ ר' יוסי כר' יהושוע סבירא ליה באלמנת עיסה ואילו בפרק עשרה יוחסין אמרינן אמר רב חסדא הכל מודי' באלמנת עיסה שפסולה לכהונה ולאפוקי מהאי חנא דתנן העיד רבי יהושוע וכו' וההיא דרב חסדא קאי אמתני' דפליגו בה רבי יוסי ורש"בג וי"ל דהא דר' דהכא אליבא דר' יוסי דר' יוסי כר"ג ס"ל באלמנת עיסה שהיא פסולה כשאין בה אלא ספיקא אבל בשיש בה שתיקה דממזר לא ס"ל כך נ"ל אבל יש שתרצו דלעול' ר' יוסי כר"ג סבירא ליה באלמנת עיסה שהיא פסולה כשאין בה אלא ספיקא אבל כשיש בה שתיקה דממזר ס"ל כרבי שהוא כשר ואע"ג דלרבי יהושוע שתיקה לאורועי אתיא איהו ס"ל דשתיקת ממזרות מכפרת וזהו דרך ר"חם אלא שהוסיף דברים וגריס כאן איזו היא עיסה ואומר דלהכשיר הבת היוצא' מאותה משפחה וקאי אהא דתנן בעדויות העיסה כשרה לטמא ולטהר וכו' וקתני ומשיאין את בתה ועלה קאי האי מתני' דקתני אי זו היא עיסה דתנן התם דהבת כשרה כל שאין בה וכו' וא"ת והא הכא מכשר רבי יוסי אפי' בבתה דלית לה חזקה דכשרות והרי בעשרה יוחסי' פוסל אפילו באלמנתו וי"ל דרבי יוסי אינו מכשיר כאן מפני טענת עיסה אלא במה שהכשירה עצמה במדת כשרות שבה ששתקה שאז מחזקת עצמה שאינה מן העיסה והוא מכשיר בתו של ספק וכ"ש אלמנתו זהו דרך רבינו תם ז"ל ואינו מחוו' שאין סברא לומר דעיסה פסולה מחמת ספיקא שתהא שתיקה מכשירתה והשיטה הראשונה היא הנכונה והיא שיטת רש"י ז"ל ועליה דרכו כל המפרשים ואין לזוז ממנ' עכ"ל הריט"בא ועם זה הלשון מהרב הנזכר יובנו דברי התוספות במה שכתבו תנו רבנן אי זו היא אלמנת עיסה קשה לר'"תם על גרסת הספרים וכולי וכן נמי מה שכתבו אבל ממזר צווח וחלל שותק פסול ואם תאמר ממזר צוות מצא ליה דפסל רבי שמעון וכו' גם כי בלאו הכי אפשר לישב הדבור האחרון על נכון ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו איכא למידק בשמעת' דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דקאמ' מדאורייתא מנא לן אמר קרא וארב לו וקם עליו וכו' נהי דמוכח דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי לחומרא לקולא מנא לן ותו איכא למידק דלא מוכח מידי דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי דמצינן למימ' דהיינו טעמא דקרא משום דכל דהוא בספ' נפשות להקל ואפילו דאיכא תשעה ישראל כיון דאיכא חד גוי גזרת הכתוב הוא דלא קטלינן ליה ולא משום דכל. קבוע כמחצה על מחצה דמי ויש לתרץ ולמימר דהא ודאי לאו קושיא היא דהרי אמרינן בפ"ק דחולין רב כהנא אמר אתיא מהורג את הנפש דאמר רחמנא קטליה וליחוש דילמא טרפה אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא הא קמן בהדיא דאזלינן בתר רובא ושפיר קא מוכח דכל דקבוע אן על מחצה דמי דאי לאו הכי בט' ישראל וחד גוי הוה קטלי' ליה:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות אם רוב גוים גוי למאי הלכתא וכו' לא מצי למימר לענין שלא להחיותו וכו' ואמאי אצטריך להו למימר האי תרוצא כיון דסוף סוף אצטריך ליה בסמוך למימר הוה מצי למימר להחיותו אלא להחזיר אבידה הוי רבותא טפי והכי נמי הוה מצי לתרוצי הכא דלהאכילו נבלות הוי רבותא טפי מלהאכילו דהא במחצה על מחצה לא מחייבינן להחיותו וכמו שכתבו התוספות ואין מאכילין אותו נבלה דדוקא ברוב גוים קאמ' דמאכילין אותו נבלה וכן נמי אצטריך להו לתוספות בהך בבא עצמה למימר תרוצא דרבותא דא"כ לא קשיא אמאי לא קאמר דרוב גוים גוי לנזקים אלא דאין לתרוצי דלהאכילו ונבלות הוי רבותא טפי וכמו שכתב רש"י להאכילו נבלות בידים וכ"ש שלא יחזירו לו אבידה ולנזקין:

ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות לא צריכא דנגח תורא דידיה תימא דהכי נמי הוה מצי למימר מחצה על מחצה גוי וכו' ואי הוה אמר הכי הוה נמי קשיא ואפשר לתרץ דהתוספות הכי קשיא להו דכיון דמצי אמר מחצה על מחצה גוי ומצי נמי למימר מחצה על מחצה ישראל אם כן הוה ליה למימר מחצה על מחצה ספק גוי ספק ישראל ותו לא מידי בהך פרקא:

תוכן העניינים

שות מהרי בן לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה