אור ברסלב
שות מהרי בן לב חלק ב חדושי בבא קמא פרק ראשון

שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב

חדושי בבא קמא פרק ראשון

שבועת הדיינים

כתבו התוספות ולרבי אלעזר אמאי קרי ליה אב ואם תאמר

דנימא דנפקא לענין התרא' שצריך להתרות אתולדה משו' אב וכו' ויש לומר דה"פ משום מאי מתרינן וכו' ויש לעיין דאכתי תקשי דודאי אם היתרו החולדה משום אב דידה חייב וכדאמרינן משמר משום מאי מתרין ביה רב אמר משום בונה רבי זריקא אמר משום מרקד וכיון דכן הוא נפקא מינה מאב לתולדה דאלו אב נראה דאם התרו בו משום תולדה דלא הוי ולא מידי ואלו תולדה מתרין בה משום אב דידה ומשו' התולדה בעצמה וכדאמרן ואיפשר לתרץ ולומר בדוחק דכי היכי דמתרין האב משום אב הכי נמי מתרין האב משום החולדה ובהכי לא קשה ולא מידי:

ותו יש לעיין ולדקדק במאי דקאמרי ועוד דנוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב ואם התולדה משום נוטע חייב ואפילו הכי לא חשיב ליה בפרק כלל גדול עד כאן משמע דבא להכריע דמתרין התולדה משום התולדה בעצמה ואין צריך להתרות אותה משום אב וא"כ לא הויא שנוייא אחרינא אלא הכרח למאי דמשני אשנוייא קמא ואם כן אמאי קאמר ועוד דנוטע ומבשל וכו' ואיפשר לומר דברישא קאמרי התוספות דאין צריך להתרות התולדה משום אב כדי לתרץ הקושיא שהקשו ונימא דנפקא מינה לענין התראה וכו' ועוד תרצו שנויוא אחריתי דהיינו האי דמשני הך דהואי במשכן חשיב' קרי אב וצריך להתרות התולדה בשמה ועוד יש לומר איפכא ממאי דקאמרינן השתא דצריך להתרות התולדה משום אב אלא דנכריע ונימא דאין צריך להתרות התולדה משום אב דהרי נוטע הויא תולדה ואין צריך להתרותה משום אב אדרבה דמתרין זומר שהיא תולדה נמי משום נוטע וכדאמרינן בפרק כלל גדול וברישא תרצו התוס' הך שנוי' בלי הכרע' והשת' הכריחו התירוץ מההיא דנוטע ומבשל ועוד איפשר לפרש דבריהם ולומר דנוטע לא הוי תולדה וכמו שכתב בפרק כלל גדול דנוטע אב באילנו' וזורע אב בזרעים והכי קאמרי התוספות דאין לנו לומר דמאי דמתרין משו' עצמה הוי אב ומאי דלא מתרין משום עצמה הויא תולד' דהרי נוטע ומבשל אין צריך להתרותו משום אב דהרי אפילו אם התרו התולדה שהיא הזומר משום נוטע הויא התראה וכל שכן אם התרו הנוטע משום נוטע עצמו דהויא התראה ואפילו דנוטע ודאי דאינו תולדה דהרי אין מתרין התולדה משום התולדה עצמה ואפילו הכי לא חשיב ליה בפרק כלל גדול אלא ודאי דלא תליא מילתא בהכי כיון דנוטע לא הויא תולדה וכדאמרן ואפי' הכי לא חשיב ליה לאב בפרק כלל גדול ומשום הכי לא משני הכי ומשני הך דהויא במשכן חשיבה קרי ליה אב ולפי זה הדרך אית לן למימר דמאי דקאמר ואם התרה התולדה משום נוטע היינו זומר דאמרינן בפר' כלל גדול ולפי הדרך הראשון היה מצינן למימר נמי דמאי דקאמר ואם התרו התולדה משום נוטע כלומר אם התרה נוטע משום נוטע ותו לא מידי:

ותו כתבו התוספות בהך שמעתא דהך דהואי במשכן חשיב קרי אב וכו' ובא לאפוקי כמה מלאכו' שלא היו חשובין והיו במשכן וכו' כוונת התוספות לומר דלהך גירסא אפשר לומר דלא בעינן תרתי ומחי דקאמר הך דהואי במשכן חשיב דמשמע דבעינן תרתי משכן וחשיבא לא בא לומר אלא דאף על גב דהואי במשכן אינה מלאכה אלא א"כ חשיב דכמה מלאכו' היו במשכן כההי' דאמרי' הם העלו קרסי' וכו' ולא הוו אבות מלאכות דהכנסה לא הויא אב מלאכה ולא חשיב לה בפרק כלל גדול וכמו שכתבו התוספות בפרק במה טומנין:

ותו כתבו התוספות ולפי גרסא זו צריך לומר דבעינן תרתי ואמאי לא נימא דסיפא דוקא דקאמר הך דלא הואי במשכן ולא חשיבא קרי לה תולדה ורישא לאו דוקא והך דהואי במשכן או חשיבא קאמר דכיון דקשיא רישא לסיפ' אמאי אמרינן דרישא דוקא ואם תאמר דאמרינן נעשה וכדאמרי' בקדושין לא אשכחינן נעשה אלא משנ' או ברית' אבל בדברי האמוראי' והך קושיא לאו מילתא היא דלא מצינן למימר דבחדא מינייהו דהואי במשכן או חשיבא סגי דהרי כמה מלאכות הוו במשכן ונא היו חשובין ולא היו אבות מלאכות וכדאמרי' בפרק במה טומנין הם העלו קרשים ולכאור' היה נראה דהיה אפשר לומר דלפי הגרס' הראשונה נמי בעינן תרתי ומאי דקאמר ובא לאפוקי כמה מלאכו' שלא היו חשובין והיו במשכן וכו' לאו למימר דלא בעינן תרתי דאין הכי נמי דבעינן תרתי אלא דלא נחית למימר דבעינן תרתי אלא לאפוקי כמה מלאכות שלא היו חשובין והיו במשכן וזה הדרך אינו נכון משום דלישנא דקאמר ולפי גרסא זו צריך לומר דבעינן תרתי לא אתי שפיר ובפרק הזורק כתבו התוספות דאיכא מאן דגרס הך דהואי דמשכן חשיבא וקרי ליה אב יעויין שם:

ותו כתבו התוספות אבל במחוברת אימא כלה מועדת הוא לשלם נזק שלם וכו' ומפרש רבינו תם לקמן דהיינו למאן דאמר פלגא נזקא ממונא וכו' משמע מדבריהם דדוקא לפרוש רבינו תם קשה ולכאורה נראה דלכולהו פרושי קשה ואפשר לומר דאיפכא הוי דלפי' רבינו תם התינח למאן דאמר קרן עדיפא דכוונתו להזיק ואילו לפירושא אחרינא קשה אפילו למאן דאמר קרן עדיפא משום דאם נפרש דלא אתפרש היכ' כמו שכתב רש"י זכרונו לברכה לקמיה והוה אמרינן דסבירא ליה למאן דאמר דקרן עדיפא שכוונתו להזיק דאף על גב דקרן אינו מועד מתחלתו ופלגא נזקא קנסה מכל מקום כיון דקרן עדיפא והוי חומרא גדולה אתיא קרן מבור וחד מינייהו ואף על גב דהוו מועדין מתחלתן אי הכי קשה אפילו למאן דאמר קרן עדיפא משום דאמרינן תלושה יוכח דכוונתו להזיק ולפי' רבינו תם לא קשה ולא מידי למאן דאמר קרן עדיפא משום דלא מצינן למימר תלושה יוכיח דתלושה אינה מועדת מתחלתה ואין דרכה בכך ומחוברת היא מועדת מתחלת' למאן דאמר קרן עדיפא דסביר' ליה פלגא נזקא ממונא איברא דלההוא פירושא אחרינא יש לתמוה דהא קיימא לן דאם יש במלמד חומרא אחת או קולא אחת ואינה בלמד אפילו יש בלמד כמה חומרו' או כמה קולות שאינם במלמד וסותרים הק"ו בכך ואין למדין הימינו בין להקל בין להחמיר דאיכא למימר כמו שיש בו אותה חומרא או אותה קולא כמו כן יש בו זאת אי נמי שמא אותה חומרא עדיפא מכל מה שכנגדה לגרום אותו דבר כך וכמו שכתבו מחברי הכללים זל"הה וכיון דכן הוא יש לתמוה היכי קאמר קרן עדיפא שכוונתו להזי' וכדמעיינן שפיר אשכחינן דלאו תמיהא היא דהא אין לפרש דכתבו התוספו' לקמיה במאי דקאמר מה להנך שכן מועדין מתחלתן הוא תמיה טפי וכל שכן דאיכא למימר דמאי דכתבינן לעיל דטעמא משום דאיכא למימר כמו שיש בה אותה חומרא או אותה קולא כמו כן זאת אין תימה דכשיהיה החומרא מסתברא כיוצא דנדון דידן דדרכן להזיק ומועדין מתחלתן דנימא דקרן עדיפא דכוונתו להזיק אי נמי אפשר לפרש דאי לאו רבינו תם לא הוה קשה ולא מידי משום דהיינו מפרשים דמאי דקאמר וכולהו כי שדית בור בינייהו וכו' לבד מקרן דהיינו אי הוה כתיב תם דמועד לא הוה אתי במה הצד משום דאיכ' למפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן ומשלמין נזק שלם תאמר בקרן שאינו משלם נזק שלם בתם ונימא נמי דבמועדת אינו משלם נזק שלם ולפי זה הפרוש ניחא מאי דקאמרינן אבל במחוברת לימא כלה מועדת דליכא לאקשויי מה להנך שבן משלמין נזק שלם ולפי זה הפירו' אית לן למימר דלא חש רבא לומר דאצטריך למכת' קרן לחלק בין תם למועד דהוא מילת' דפשיט' אלא בא לאשמועינן דאף על גב דהוה כתיב תם למימר דמשלם חצי נזק אפי' הכי לא אתי מועד מבור וחד מינייהו משום דאיכא למפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן ולמאן דאמר קרן עדיפא אפילו קרן אתיא אלא דאית לן למימר להלכותיהן ובור לפטור את הכלי' ומינה כמו שכתבו התוספו' לקמיה דאי הוו כתיבי בור וחד מינייהו ולא הוה כתיב קרן מועד היינו פוטרין בו את הכלים ומאי דקאמר קרן לחלק בין חמה למועדת היינו אי לא הוה כתיב לא תם ולא מועד ואגב אורחי' דנק' בכולהו להלכותיהן נקט נמי הכא להלכותיהן וכמו שכתבו התוספות לקמיה דבור לפטור בו את הכלים אגב אורחי' נקטיה דבור לא אתי מכולהו והדרך הזה הוא דרך מפולפל אבל הוא דחוק והדרך הראשון הוא נכון ועקר:

ותו בהך שמעתא דאמר מר ושילח זה הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור וכו' צריך לעיין בהך שמעתא בפשט השמועה תמיהא טובא במאי דקאמר מכדי שקולי' הן ויבאו שניהם הי מינייהו מפקת ומאי קשיא ליה והא אמרינן לעיל סד"א אידי ואידי דרגל הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי וכיון דסליק אדעתיה דושלח משמע דאזיל ממילא אמאי הקשה מכדי שקולי' הם ויבאו שניה' והלא תשובתו בצדו דהוה חמינא דוקא היכא דשלח שלוחי אבל אזלא ממילא לא:

ותו יש לתמוה דכיון דאצטריך על כרחין למימר מה שכתבו התוספות דה"ק בברייתא דאלו לא נאמר ושלח הוה מפקינן מכאשר יבער הגלל וכו' והלא המקשה והמתרץ לעיל כולהו לא סבירא להו הכי דהבריתא אילו לא נאמר דאי הכי לא קשיא טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור ואפשר לומר בדוחק כדכתב הרי"טבא בשאר דוכתי דהם שתי סוגיות דאתמרו בתרי זימני בתרי דוכתי והתלמוד סדרם וחברם יחד ובהכי לא קשיא ולא מידי וסוגיא דלעיל סביר' ליה דקרא דשן בהמות אשלח בם מיירי בבהמות שיש בהם ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא תולדה דקרן וכדכתבו התוספות ותו איכא לאקשויי למאי דאמרי התוספות ואם תאמר ונכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער ויש לומר דהוה אמינא דוקא דשלח שלוחי כדלקמן עד כאן לשונו וכיון דכן הוא דתרוצ' קמא כבר ידעי' דהוה אמינא דוקא דשלח שלוחי אם כן אמאי קא מהדר וקאמר טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל עד תומו והלא תשובתו בצידו דסד"א הא שלח שלוחי וכו' ואי לא אסיק אדעתי' הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי אם כן הוה ליה לאקשויי לכתוב רחמנא ושלח לחוד דלא מכליא קרנא ואי אסיק אדעתיה לחלק בין שלח שלוחי לאזיל ממילא וכמו שכתבו התוספות בדברי המתרץ אם כן תו ליכא לאקשויי טעמא דכת רחמנ' כאשר יבער הגלל וכו' ואפשר לומר בדוחק דלא הוו מקשה ומתרץ אלא סתמא דתלמודא הוא דשקיל וטרי ודאמר מר קמא דקאמר הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא סמיך אמאי דקאמר באמר מר בתרא הא דאזיל ממילא הא דשלח שלוחי ובאמר מר בתרא סמיך אמאי דקאמר לעיל באמר מר קמא הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא ובמאי דכתב רש"י איכא לתמוה טובא שכתב וזה לשונו ואי קשיא וכו' תריץ אי מההיא קרא הוה אמינא האי אתי להיכא דמכלייא וכו' וכיון דכן הוא מאי האי דקאמר בסמוך דומיא דרגל מה רגל לא שנא מכליא קרנא ולא שנא לא מכליא קרנא:

ותו איכא לאקשויי לפרש"י ז"ל אמאי קא מהדר וקאמר טעמא דכתב רחמנא כאשר יבער הגלל וכו' ומאי קושיא והלא תשובתו בצדו דהוה אמינ' תרווייהו ארגל והא דמכליא קרנא והא דלא מכליא קרנא וכדאמרן לעיל ותו יש לדקדק במאי דקאמר רש"י ז"ל מה רגל לא שנא דהא לא כתיב ביה ובער ומה שן לא שנא דהא לא כתיב ביה ושלח וקצת דברים היה אפשר לומר לתרץ אלו הקושיות אלא דלא סלקי כהוגן ותריץ מיהא חדא קושיא דמאי דקאמר רש"י ז"ל דאי מההיא קרא הוה אמינא האי אתי להיכא דמכליא קרנא דהיינו דדחקינן נפשין למימר דושלח אתי להיכ' דמכליא קרנא כי היכי דאתי לאוקומיה כוליה קרא בשן דתפסת מועט תפסת ואע"ג דמפקי קרא מושלח מפשטי' לאוקומי בהיכ' דמכליא קרנא אבל כיון דאית לן גלויא מקראי דקרא איירי בתרתי בשן ורגל תו לא מפקינן קראי מפשטייהו ואי קשיא כי היכי דמקמיה דגלוי דקראי דמשלחי רגל השור והחמו' וכאש' יבער הגלל עד תומו מפקי' קראי מפשטייהו משום דתפסת מועט תפסת אף השת' אימא דבשן דוק' דמכליא קרנא ושלח שליח וברגל דוקא דשלח שלוחי ומכליא קרנא ותפסת מועט תפסת וכד מעיינ' תידוק ותשכח דלא דמי וקל להבין ותו לא מידי בהך שמעתא.

ותו כתבו התוספות לא עשרה כתיב ולא תשעה כתיב תימא דבפ' הפרה תנן מה בור שיש בו כדי להמית וכו' איכא לאקשויי בדבריהם טובא חדא דקאמרי דאי לא הוה כתיב אלא בור הוה אמינא דוקא בור ולא שיח ומערה דגזרת הכתוב הוא ואמאי קאמרי הכי הוה להו למימר דאי לא הוה כתיב והמת יהיה לו הוה אמינא דוקא בור עמוק ומשום הכי אצטריך והמת יהיה לו למימר כל שראוי להמית וקים להו לרבנן עשרה עבדן מיתה ועל כרחין אצטריך לן למימר הכי דוהמת יהיה לו אתא למימר דבור עמוק עשרה שהוא ראוי להמית שחייב דלא תימא גזרת הכתוב הוא דדוקא בור עמוק הרבה דהא אמרי' בסמוך והמת יהיה לו אמר רחמנא ואתא לתרץ מאי דהקש' המקש' לא תשע כתיבי ולא עשרה כתיבי בהדיא דהרי בור הוא עמוק הרבה וכיון דכן הוא ודאי דכד מתרץ הא לא קשיא והמת יהיה לו אמר רחמנא ה"ק דוהמת יהיה לו אתא למימר כל שראוי להמית לחתויי בור אפילו שאינו עמוק הרבה אלא עשרה וכיון דכן הוא דקר' אתא לבור שאינו עמוק הרבה אמאי קאמרי התוספות דאתא לרבויי החריצין ונעיצין ועוד יש לתמוה במאי דקאמרי התוספות וה"פ לא תשעה כתיבי ולא עשרה כתיבי בהדיא ואמאי קאמרי הכי דאסיק אדעתיה דמקשן מאי דקאמר בסמוך והמת יהיה לו ואמאי לא קאמרי דהשתא המקשה לא הוה ידע והמת יהיה לו והקשה המקשה דלא עשרה כתיבי אלא אדרבה בור עמוק הרבה משמע ואי משום הא לא קשיא ולא מידי דעל כרחין אית לן למימר דאסיק אדעתיה והמת יהיה לו דאי לאו הכי היכי מתיישב מאי דקאמר במתניתין מה בור שיש בו כדי להמית עשרה טפחים וכו' אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת ואפשר לומר דמאי דקאמרי התוספות דוקא בור ולא שיח ומערה היינו משום דסתם שיח ומערה לא הוי עמוק הרבה דדוקא בור הוא דעמוק הרבה ובהכי ניח' דברי התוספות ולא קשיא בהו מידי ושוב נמצאו תוספות ארוכות מפרקא קמא וכתוב וזה לשונו דיש לחלק בין בור עמוקה הרבה שאינו עמוק הרבה ואי לא היה אלא בור הוה מסתבר למימר דדוקא בור עמוק הרבה ולא בור עשרה ולא חריצין ונעוצין ואמאי קאמרי התוספות דגזרת הכתוב הוא ויש לומר דהדין עמהם דכיון דלית לן ילפות' אחריתי אלא קרא דקאמר והמת יהיה לו דמשמע הראוי להמית ועל כרחין אצטריך לן למימר דקים להו לרבנן דעשרה עבדן מיתה ומפי הסברא אנו חיין אם כן לכתוב רחמנ' בור ומכח הסברא הוה ידעינן דכל עשרה ראוי להמית ואמאי אצטריך והמת יהיה לו משום הכי אצטריך להו לתוספות למימר דאי לא הוה כתיב והמת יהיה לו דהוה אמינא דגזרת הכתוב הוא ביר עמוק הרבה ולא בור עשרה ולא חריצין ונעיצין ובההיא שמעתין דפרק הפרה עביד צריכותא למתניתין ותו לא מידי:

ותו יש לתמוה במאי דקא מרי בגמרא והא מבעא בעי רבא דבעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העלייה משלם לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה ולרבא דמבעיא ליה אמאי קרו ליה תולדה דרגל פוטרו ברשות הרבים ויש לתמוה דמאי קשיא ליה לרבא והלא רבא לא קאמר תולדותיהם לאו כיוצא בהן ומאי קשיא ליה:

ותו אמאי משני לרב פפא לשלם מן העלייה ואצטריך למימר דמאי דפשיטא ליה לרב פפא מבעיא ליה לרבא נימא לרב פפא נמי דקרי ליה תולדה לפוטרו ברשות הרבים ואיפשר לומר דהכי פירושא דסתמא דתלמודא קאמר כולה מילתא ולא הוה מקשה ומתרץ והכי קאמר אי לימא דמאי דפשיטא ליה לרב כפא מאי דמבעיא ליה לרבא מצינן למימר דקרי ליה תולדה משום דמשלם מן העליה ואי דחיקא לך למימר דמלתא דפשיטא ליה לרב פפא מבעי ליה לרבא אכתי לא קשיא דמצינן למימר דקרינן ליה תולדה דרגל לפוטרו ברשות הרבים ועוד יש לומר דאין הכי נמי דרבא לית ליה דרב פפא מיהו מתרץ אפילו איהו אית ליה דרב פפא אכתי מצינן למימר דלהכי קרי ליה תולדה לפוטרו ברשות הרבים.

ותו כתבו התוספות לאו אף על גב דכוונתו להזיק אפילו הכי פטורין ואם תאמר עבד ואמה גופיה נילף מקל וחומר דשן להתחייב כיון דאכתי לא ידע טעמא דשמא יקניטנו רבו וכו' לכאורא נראה לומר דסבירא להו לתוספות דמאי דקאמר בגמרא אצטריך סלקא דעתך אמינא מידי דהוה אעבד ואמה וכו' דהכי קאמר דאין הכי נמי דמאי דקאמ' לא ראי השן שאין כוונתו להזיק לא היא דאדרבה קרן עדיפא שכוונתו להזיק אבל מ"מ קרן לא אתי מקל וחומר דשן משום דאיכא למפרך עבד ואמה יוכיחו דכוונתן להזיק ואפילו הכי פטורין ומשום הכי הקשו התוספות דעבד ואמה גופייהו נילף מקל וחומר השן וליכא למימר דהכי סבירא להו לתוספות מכמה טעמי חדא דמאי אטריך למתרץ למימר עבד והמה יוכיחו כיון דמצי לאקשויי אריש דינא מה לשן שכן יש הנאה להזיקה ותו דקאמרי התוספות ועוד קשה דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטירי עד כאן ומאי קושיא דסוף סוף כיון דעבד ואמה פטירי אפילו היכא דכוונתם להזיק עדיין הוכיח במקומו הוא עומד ואי משום הא לא הוה קושיא דהוה מצינן למימר שנתבטל היוכיח במה שנאמר מה לעבד ואמה שכן הן פטורין אפילו כשאין כוונתן להזיק תאמר בקרן דחייב בכל גווני אלא שיש לעיין גם בזה התרוץ אי פירכא דלא שייך כגון האי דודאי קרן כוונתו לעולם להזיק ולכך יש לומר דלא ס"ל לתוספות דמאי דקאמר בגמרא אצטריך סד"א וכו' דהכוונה היא לומר עבד ואמה יוכיחו אלא אתא למימר דאדרבה איפכא מסתברא דשן שאין כוונתו להזיק חמיר מקרן מטעם שכתבו התוספות בדיבור דלעיל דשן שאין כוונתו להזיק ואין יצרה תקפה ובקל יכול לשומרה והעבד ואמה יוכיחו דהכי מסתברא דהרי כוונתם להזיק פטירי ולפי זה הפירוש אתי שפיר מאי דמקשו התוספות דעבד ואמה אינם מגלין ואינם מוכיחין דהסברא היא דשן משום שאין כוונתו להזיק חמיר מקרן דהרי עבד ואמה שאין כוונתן להזיק נמי פטירי ולעיל נמי דכתבו התוספות ואת עבד ואמה גופיה נילף מק"ו דשן אין הכוונה לומר עבד ואמה יוכיחו אלא הכי קאמר כיון דלא אסיק אדעתיה טעמא דשמא יקניטנו רבו תקשי ליה אמאי קאמרינן דעבד ואמה פטירי ואמאי לא ילפינן משן וזה הפירוש בהבנת דברי התוספות בפשטא דשמעתא הוא הגון ועיקר איברא דיש קצת לדקדק דהוה להו לתוספות למימר הכי דכיון דאכתי לא אסיק אדעתיה טעמא דשמא יקניטנו תקשי ליה אמאי עבד ואמה פטורין בכוונתם להזיק וכשאין כוונתם להזיק ואמאי לא ילפינן מקרן ורגל דחדא מינייהו כוונתו להזיק וחד מינייהו אין כוונתו להזיק ואפילו הכי חייבתן התורה ואמאי נקטו התוספו' לקרן לחודיה ומחמת קל וחומר ואף על גב דקש' קצת כדאמרן הפירוש הזה הוא נכון ועיקר:

ותו איכא לעייוני במאי דמתרצי התוספות דנמצא שכוונתם גורם הפטור דסוף סוף אם כוונתם גורם הפטור הוי מטעם שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של חבירו ואם כן עדיין הקושיא במקומה היא עומדת והיה אפשר לפרש ולומר בדוחק דכוונת התוספות היא לומר דלא ה"ל לגזור גזרה לגזרה נגד הסברא ורב אשי תרץ דכלא חדא גזרה דאי לא הא לא קיימא הא וכד מעיינן אשכחינן דהא לאו מילתא מכמה טעמי חדא דהלשון הוא דחוק ועוד כיון שהתורה חייב לקרן ושן מאי איכפת לן אם הסברא היא דכוונתו להזיק הויא חומרא או לאו ועוד פירושים אחרים הוה אפשר לפרש ושום חד מנייהו לא סליק וצריך עיון ותו לא מידי:

ותו כתבו התוספות בהך שמעתא כראי האדם שאינו משלם את הכופר הקשה ריב"א מאי חומרא היא זאת וכו' ואומר ר"י דלא פירכא היא כלל דלא מפטר משום דקים ליה בדרבה מיניה וכאן לא שייך להזכיר תנא דבי חזקיה וכו' לכאורה היה נראה דר"י סבירא ליה דלאו פירכ' היא כלל דלא מפטר משום דקי' ליה בדרבה מיניה וסבירא ליה דלא שייך למימר דמיתה וכופר קים ליה בדרבה מיניה דדוקא בוולדות הוא דאמרינן הכי משום דהוי מיתה מטעם האסון והממון מטעם הוולדות וקים ליה בדרבה מיניה ולא יפרע דמי הוולדות אבל לחייב מיתה וכופר הוה אפשר למימר אי לא דכתב קרא עליו ולא האד' וראיה לדבר דיש לחלק דהרי אצטריך קרא למימר עליו אע"ג דכתי' ולא יהא אסון תני דבי חזקיה כך נראין הדברי' לכאורה וקשיא טובא חדא דאף ע"ג דכתיב עליו ולא על האדם אכתי אפשר לומר דטעמי הוי דקים ליה בדרבה מיניה ולא רצת' התורה לקונסו בתרתי במיתה וכופר אלא במיתה דרבה מיניה ועוד דכתבו התוספות ומעליו פטרו אפילו שוגג וכו' ולא מבעיא מזיד דקים ליה בדרבה מיניה אלא אפילו שוגג אם כן משמע דבמיתה וכופר שייך נמי קים לי' בדרבה מיניה כי היכי דשייך בוולדות ואסון האשה וכן נמי יש לעיין ולדקדק במאי דקאמרי התוס' דאי לאו קרא דעליו ולא על האדם הוה ילפי' אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר עד כאן והיכי ילפינן מקל וחומר דשור מזיד והלא אין מזיד לשור וכן כתב רש"י לקמיה דלא הוה ילפינן אלא נזק ולא אתרו ביה או שוגג דאינם חייבים במיחה ומכל הני יראה דכי היכי דריב"ה קאמר דאינו משלם את הכופר אפילו בשוגג מטעם דתנא דבי חזקיה ובשוגג דווקא הוא קולא דלא שייך קים ליה בדרבה מיניה הכי נמי לדעת ר"י בשוגג דוקא הוא דהויא קולא ולא במזיד ואם תאמר אם כן מאי איכא בין רי"בה ובין ר"י ומאי איכפת לן דלהוי מעוטא מדתני דבי חזקיה או מעלין ויש לומר דמאי דקאמר ר"י דלאו פירכא היא כלל היינו משום דקרא דעליו בשוגג איירי ובשוגג ליכא קים ליה בדרבה מיניה ולא אצטריך לן לתנא דבי חזקיה ומשו' הכי קאמר דלאו פירכא היא כלל כיון דקרא דעליו לא איירי אלא בשוגג הפירכא אינה פירכא דבשוגג ליכא קים ליה בדרבה מיניה ולמאי דאקשינן במאי דקאמרי התוספות דאי לאו קרא הוה ילפינן אדם משור שיתחייב מזיד מיתה וכופר וכו' דמשור לא ילפינן אלא שוגג הא נמי לאו קושיא היא דאי ילפינן מקל וחומר דשור דאדם חייב בשוגג כופר הוא הדין נמי דבמזיד חייב מדתנא דבי חזקיה דאי במזיד פטור בשוגג נמי פטור ואם תאמר דבמיתה וכופר אין לנו עסק עם תנא דבי חזקיה לא היא דהרי התוספות בפרק כיצד הרגל כתבו וזה לשונם ומדתנא דבי חזקיה לא נפקא אלא לפטור בשוגג דלא מתכוין כמו במזיד במתכוין שזה כמו זה אבל כופר באדם כל זמן דלא אשכחן דפטור בשום מקום לא מצינן למילף מינה כלל עד כאן לשונו ותו לא מידי:

ותו אמרינן בגמרא בהך שמעתא ושמירתן עליך אדם שמירת גופו עליו הוא וליטעמיך הא דתני קרא ארבע אבות נזיקין ואדם אח' מהם אד' שמיר' גופו עליו וכו' ופירש רש"י ז"ל הכא נמי תנ' אד' שמירת גופו עליו והא דקתני ושמירתן עליך אשארא ע"כ ולכאורה יש לעיין דפשטא דשמעת' לא משמע הכי אלא שמגיה בבריתא ובמתניתין ושמירתן עליך ואדם שמירת גופו עליו ולא אצטריך לומר דשמירתן עליך אשארא ובודאי דרש"י ז"ל לא סבירא ליה כמגיה במתניתין ובבריתא דאי הוה כתיב בהדיא במתני' ובבריתא ואדם שמירת גופו עליו לא הוה ליה לרש"י למימר והא דקתני ושמירתן עליך אשארא דמילתא דפשיטא היא וכבר היה אפשר למימר דדילמא דסבירא ליה לרש"י דאף על גב דהוה כתיב בהדיא והדם שמירת גופו עליו אפילו הכי הוה קשה דלא שייך למימר נמי ואדם שמירת גופו עליו ובהכי לא הוה קשה ולא מידי בדברי רש"י וקל להבין:

ותו כתבו התוספות ואימא מבעה זה המים פירוש כיון דקראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי עד כאן ולקמיה כתבו מי כתיב מים נבעו ואם תאמר כי כתיב נמי נבעו לא מתוקמא מחניתין במים וכו' הא קמן דדברי התוספות סותרות זו לזו דברישא קאמר אף על גב דלא דייק מכל מקום קשה דאימא מבעה זה המים כיון דקראי לא דייקי לא כרב ולא כשמואל ולקמיה הקשו דהא אפילו אי הוה כתיב נבעו לא מתוקמא במים דאי קתני נבעה כדדייק לעיל גבי שן:

ותו יש לעיין נמי דקאמרי ואף על גב דשילח את בעירה בבהמה איירי וכו' וכתבו בסמוך ולעיל דבעי במאי מוקמינן לה ונראין דבריה' כסותרות זו לזו ותו דקאמרי ומכל מקום מים נמי משתמעי מיניה מדאפקיה רחמנא בהמה בלשון ושלח עד כאן ומאי קושיא יהא אפקיה בלשון ושלח לאתויי רגל כמ"דא משלחי רגל השור והחמור וצריך עיון:

ותו איכא למידק טובא בהאי שמעתא חדא במאי דקאמר אי הכי לא זה וזה שיש בהם רוח חיים מאי רוח חיים אית בה:

ותו מאי כהרי האש ולכאורה דהנך קושיי לית נגר ובר נגר דליפרקינהו והוו מילתא דפשיטא ודקארי לה מאי קארי לה ואפשר לומר דהוה סבירא ליה דמאי דקאמר ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים קאי אתרתי דאית ביה בשור וקאמר דחדא מחדא לא אתיא וחדא מתרתי נמי לא אתיא ומאי דקאמ' ותו מאי כהרי האש הכי קאמר וכי תימא דלא זה וזה שיש בהם רוח חיים קאי אתרתי דשור כדאמרן אם כן מאי כהרי האש כלומר דהוה ליה למימר כהרי המבעה ולמה שינה דברישא קרי ליה מבעה דקאמר לא הרי השור כהרי המבעה והדר קרי ליה אש וקאמר ולא זה וזה שיש בהם רוח חיים כהרי האש ובהכי ניחא ולא קשיא מידי:

ותו יש לדקדק במאי דקאמר בשלמה לשמואל בנזקי ממון קא מיירי בנזקי גופו לא קא מיירי וכו' דאמאי לא קאמ וליטעמיך הא דתני קרנא ארבע אבות נזיקין ואדם אחד מהם אמאי לא תני הני אלא מאי לך למימר תנא אדם וכל מילי דאדם ויש לומר כדקאמרי התוספות בכמה דוכתי דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר ותו איכא למידק דמאי דקאמר אי סבר ליה כרבי עקיבא ליתני תרי גווני שור וכו' ומאי קושיא וכי משום דסבירא ליה לתנא דברייתא בחדא כרבי עקיב' דעדי' זוממין דאין משלמין על פי עצמן אמרינן דס"ל בכולי תלמודא כרבי עקיבא ויש לומר דמאי דקאמר סבר לה כר' עקיבא היינו דתנא דבריתא הוי רבי עקיבא דלא אשכחינן מאן דסבירא ליה דעדים זוממין אין משלמין על פי עצמן אלא רבי עקיבא אית לן למימר דאיהו מאריה דהך בריתא דרבי אושעיא ומשום הכי קאמר אי סבר לה כרבי עקיבא לתני וכו' ולאו דוקא לישנא דסבר לה שא כלומר דאיהו מאריה דברייתא:

ותו איכא למידק בהך שמעתא במאי דקאמר דפרש"י ז"ל ומנסך את היין ליכא למימ' שנסכו ביין נסך שזרק בו דלא קחסריה ולא מידי דהא מזבין ליה בר מדמי יין נסך שבו עד כאן ובהנזקין פליגי רב ושמואל רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב ואיתמר בגמ' רב אמאי לא קאמר מערב היינו מדמע והא קמן דשמואל לא סבירא ליה מאי דקאמ' רש"י ז"ל דמערב יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו ואפילו רב דלא קאמר מערב היינו משום דהיינו מדמע וכיון דכן הוא אליבא דמאן קאמר רש"י ז"ל דמערב לא קחסריה ליה ולא מידי ובההיא אמרינן אמר רב נחמן הלכה למעשה חבית בחבית אפילו ביין נסך אבל יין ביין לא ובסתם יינם אפי' יין ביין וכי תימא דמאי דקאמר רש"י ז"ל דמערב לא קחסריה ולא מידי היינו מערב דיין סתם אכתי קשה דאמאי לא מוקים לה לברייתא במערב יין נסך כדמוקי ליה שמואל במערב יין נסך דאלו ביין סתם סבירא ליה לשמואל דאפילו יין ביין ואפילו דהוה סבירא ליה לשמואל דמערב יין ביין בסת' יינם דלא ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו אפילו הכי הוה קשה כי היכי דשמואל מוקי לה למתניתין דפרק הניזקין במערה בסתם יינם אמאי לא מוקי לה רש"י ז"ל להך ברייתא וכל שכן דשמואל מוקי לה למתניתין במערה יין נסך גמור דאלו בסתם יינם סבירא ליה דאפילו יין ביין כדמוכח בפרק השוכר ולא מצינן למימר דסבירא ליה כסברת הר"ז שכתב הר"ן ז"ל בשמו דתקנתה דיוליך הנאה לים המלח מהניא אפילו ליין ביין וההוא חביתא דנתערב בחמריה הוה יין ביין וסבירא ליה נמי דהתקנות הם שוות ולמאי דמהני יוליך הנאה לים המלח מהני נמי ימכר כלו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו דהא ודאי לאו מילתא היא דהא בפ' השוכר קאמר דהלכה כרבן שמעון בן גמליאל חבית בחבית ובסתם יינם קא מיירי משום דשמואל קאמר אפילו יין ביין ואלו ביין נסך פליגי היכי אוקים לה לשמואל למתניתין דהנזקין במערב וכיון דרב סבירא ליה ואפילו בסתם יינם לא מהני תקנתא דרבי שמעון בן גמליאל ותלו בתקנתה דרבי אליעזר דיוליך הנאה לים המלח קאמר רב חסדא משמיה דרב דהלכה כרבי אליעזר אם כן על כרחין אית לן למימר דהתקנות אינם שוות ומשום הכי חלק ביניהם הר"ז ז"ל והואיל ואתא לידן אמינא דקשיא לי לדברי הר"ז ז"ל מאי דאמרינן בגמרא דרב לא קאמר מערב משום דהיינו מדמע והלא במערב לא קמחסרה ולא מידי דמצי להוליך הנאה לים המלח וצריך עיון בדברי הרב רבינו זרחיה וכדברי רש"י ז"ל דהרי כתבינן דע"כ אית לן לחלק בין תקנת' לתקנתא כי היכי דמחלק הר"ז הלוי ז"ל ועוד דנראה מתוך דברי רש"י ז"ל בההיא עובדא דההיא חביתא דהויא חבית בחבית ולא יין ביין כדכתב הר"ז ז"ל ועל הכל צ"ע ותו לא מידי:

ועוד כתבו התוספות דאי שמיה היזק ואף על גב דחזקיה דאמר שמיה היזיק איתותב בהנזקין מכל מקום ניחא ליה לאוקומי בריתא דר' חייא אביו אליביה עד כאן לשונו ואיכא למידק דלעיל דקאי אדר' הושעיא אמאי קאמר המטמא והמדמע והמנסך דממונא הוא ליתני וממונא לא הוי אלא לחזקיה דאמר שמיה היזק וכן נמי מאי דתריץ לעיל דקאמר מה נפשך וכו' היינו דמשני לר' חייא דמצינן למימר דשמיה היזק ותנא הזיקא דמינכרה ותנא הזיקא דלא מינכרה וצריך עיון ותו לא מידי.

ותו כתבו התוספות בור המתגלגל וכו יש לעיין בדבריהם טובא חדא דלפרש"י אמאי לא קאמר בגמרא אי בהדי דקא אזל קא מזקי אשו הוא ועוד דקאמרי תדע דאם הדליק אשו ובא אחר ושרף טלית חבירו וכו ומה נפשך אי סבירא ליה לתוס' דההיא דהדליק אש וכו' ונדון דידן שקולין הן אם כן אמאי אצטריך להביא ראיה ממדליק וכו' ואי לאו שקולין מאי ראיה קמייתי ועוד דקאמרי והא דאמרינן לענין כופר היינו דוקא בכוונה וכולי ואמאי לא קאמרי נמי דההיא דלענין ארבע' דברים מיירי בכוונה וצריך עיון:

ותו בהך סוגיא דמיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם מיטב שדהו של ניזק וכו' איכא לעיין ולדקד' טובא בפשטא דשמעתא ובדברי רש"י ותוספות בפשט השמועה במאי דקאמר הכא במאי עסקינן כגון שאכל ערוגה בין הערוגות ולא ידעינן אי כחושה אכל אי שמנה אכל וכולי צריך למימר דמאי דקאמר ולא ידעינן היינו דלא ידעינן אנן דליכא סהדי אבל אינהו כל אחד טוען בריא וכן נמי אי כל א' טוען שמא אבל אי הניזק טוען בריא והמזיק טוען שמא לא הוי המוציא מחבירו עליו הראיה אדרבה אמרי' מחוך שאינו יכול לישבע משלם ואי קשיא לך לוקמ' להא דר' ישמעאל בהך כגון דקא טעין המזיק שמא והרי הודה במקצת הטענה דאכל כחושה ומתוך שאינו יכול לישבע שלא היתה שמנה משלם לאו קושיא היא דאם כן למאי אצטריך מיטב שדהו תיפוק ליה מטע' דמתוך דאינו יכול לישב' משלם:

ותו בהך סוגיא במאי דקאמר מאי ק"ו להקדש אלימא דנגח תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש פרש"י ז"ל והוא הדין לכל שאר נזק שאם מזיק את ההקדש פטור לישנא אחרינא להכי נקט שור הקדש ולא מוקי לה באכילת בהמתו שדה הקדש וכו' ויש לתמוה בהאי לישנא אחרינא מה נפשך אי סבירא ליה כלישנ' קמא דהוא הדין לכל שאר נזק אם כן למאי אצטריך למיהב טעמא אמאי לא מוקי באכילת בהמתו דאי לא סבירא ליה כלישנא קמא אכתי תקשי דנהי דלא מצי לאוקמא בשן לוקמא ברגל ואיפשר לומר בדוחק דלישנ' בתרא נמי סבירא ליה כלישנא קמא דהוא הדין לכל שאר נזק ואתא לתרוצי דאמאי לא קאמר אלימא דאכל ערוג' מההקדש כיון דבשן קא מיירי רישא דברייתא ולישנא קמא דרש"י ז"ל סבירא ליה דהך לא קשיא דמשום דהוה ליה לאתויי שור רעהו אמר רחמנא משום הכי נקט נגח תורא דידן לתורא דהקדש ולא נקט שאכל ערוגה מן ההקדש ותו במאי דכתבו התוספות בהך שמעתא איכא לאקשויי במאי דכחבו שור רעהו אמר רחמנא תימא ולוקמא וכו' לכאורה נראה דדבריהם סותרות זו לזו דקאמרי דשאר נזקין גמירי מקרן ומאדם ומבור והדר קאמרי דמאדם לחוד גמירי ושור לא אתא אלא לגלויי דכי יאכל אתא למעוטי מזיק אפי' מקרן והדר קאמרי ומיהו למאן דאמר דאיכא כופר ברגל וכו' כנראה דהשתא הדר למאי דקאמר בריש' דלא גמירי מאדם לחוד אלא מכולהו ועוד קשה למאי דכתבו התוספות דמאדם לחוד גמירי כולהו ואפילו קרן ושן ולא פרכי' מה לקרן שכן משלם את הכופר ומה לשן שכן יש הנאה להזיק ומשום דראוי להתחייב אדם המזיק בידים ממזיק על ידי שליח ואם כן הוא אמאי קאמרינן לעיל לא הרי השור שמשלם את הכופר כהרי האד' שאין משלם את הכופר ויש לתמוה בדבריהם דקאמרי דשור אתא לגלויי דכי יאכ' אתא למעוטי מזיק אפילו מקרן ומשום הכי אצטריך שור רעהו ולכאור' לא משני ולא מידי דאכתי קשיא רעהו דכתב רחמנא למה לי דאי לגלויי לא יאכל פרט למזיק הרי בבור פטר פסולי המוקדשין וכל שכן הקדש ובבור סגי לגלויי דלא יאכל פרט למזי' אפי' מקרן ותו לא אצטריך שור רעהו וכן נמי לקמיה דקאמר אך קשה ולפרוך שכן יפה כחו בנזקי בור משמע מדבריה' דלא סגי בור דפטר בו פסולי המוקדשין לגלויי דלא יאכל אתא למעוטי מזיק מאדם ואמאי כי היכי דקאמרי דשור סגי לגלויי הכי נמי סגי בור לגלויי דלא יאכל אתא למעוטי דמזיק פטור אפי' מקרן ועוד קשה במאי דקאמר התוס' ולוקמא בשן ורגל והיכי מצי לאוקומי בשן ורגל דהא איכא למפרך מה להדיוט שכן יפה כחו לגבי קרן תאמר בהקדש שכן הורע כחו אצל קרן והא ודאי להו קושיא ולא מידי דהוקשה להם לתוספות דאמאי כי היכי דקאמר אלא לאומר הרי עלי מנה לבדק הבית אמאי נאיד מנזיקין ואזיל לב"ח ואמאי לא קאמר אלא בשן ורגל ואם תאמר דאיכא למפרך מה להדיוט שכן יפה כחו אצל קרן בהא נמי דקאמר הרי עלי מנה לבדק הבית איכא למפרך כדפריך לעיל מה לב"ח שכן יפה כחו בנזקין ועוד קשה במאי דקאמרי התוספות ולרבי טרפון דאית ליה כופר שלם בתם ניחא ואמאי ניחא ואכתי קשה דמה לקרן ואדם ובור דהין היזיקן מצוי ומשום הכי פטורי' תאמ' בשן וכו' וא"ת דכבר קאמר לעיל דיותר ראוי להתחייב אדם המזיק בידים וכו' אם כן אמאי קאמ' דלמאן דאמר כופר ברגל לא אתיא ואי משום הא לא קשיא דמצינן לתרוצי דיש לחלק היכא דהפירכא היא מסתברא או מדינא דמאי דקאמר לעיל דלא קאמרינן מה לכולהו שכן אין הנאה להזיקן משום דהוי פירכא מסברא ועדיפא האי סברא דאדם ראוי להתחייב שום מזיק בידים וכן נמי אמרינן ברגל דליכא למפרך מה להנך שכן אין היזיקן מצוי אבל כשהפירכ' מסברא ליכא למימר הכי ומשום הכי הקשו דלמאן דאמר דאיכא כופר ברגל היכ' לאקשויי מה להנך שכן אין משלמין את הכופר אבל הקושיות הראשונות במקומן הם עומדו איברא דלרש"י ז"ל דקאמר דקרן הוי אב לכולהו כי היכי דפטור קרן הוא הדין לשאר נזיקין לא קשיא ולא מידי דאף על גב דקאמרי' לעיל לא הרי השור שמשלם את הכופר כהרי האדם שאין משלם את הכופר שהני הכא כיון דגלה דהקדש קיל לגבי קרן ה"ה נמי לשאר נזקי' והרא"ש בפסקיו ותפס דרך רש"י ז"ל אלא דכתב דאדם אב לכולהו ושור לא אצטריך אלא לגלויי דכי יאכ' אתא למעוטי מזיק אפי' מקרן ולא רצה הרא"ש לומ' דלהוי קרן אב לכולהו משום דלא אתי אדם דהוא מזיק בידים מקרן להכי קאמר דמאדם גמירי כולהו ושור לא אצטריך אלא לגלויי דכי יאכל אתא למעוטי מזיק אפי' מהקרן ועל הכל צריך עייון:

ותו בשמעתא דרמי אביי לרבא איכא לעיוני במאי דפרש"י ז"ל אבל ישלם מדעתו נמי משמע ע"כ וכיון דכן הוא דמשמע ישלם מדעתו ומשמ' נמי בעל כרחו אם כן אמאי דחי אביי תירוצא דרבא וקאמר אלא אמר אביי ופרש"י ז"ל לא משכחת תירוצא להא דאביי אלא כדמר ויש לומר דכוונת רש"י במאי דקאמר דמשלם נמי מדעתו משמע דמשמע תרתי מדעתו ועל כרחו וכיון דקרא קאמר דבין מדעתו בין ובעל כרחיה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם א"כ שפיר קאמר אביי דלא משכחת לה תירוצ' בדרב' אלא כדמר:

ותו בהך שמעתא במאי דקאמר גבי נזיקין דיניה בעידית אמר ליה איהו הב לי בנונית טפי פורתא אמר ליה הי שקלת בדינך שקול כדהשתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה ויש לתמוה דאמאי לא קאמר דקרא אתא למימר דשקיל ניזק כדהשתא ולא כיוקרא דלקמיה ולא הוה קשה מאי דמתקיף רב איקא בר יעקב דאם כן הורעת כחן של נזיקין אצל בינונית ויש לומר דאיברא דאורחא דתלמודא דקרא לא אתי למימר מאי דאית לן מסברא דאם כן לשתוק קרא ומסברא ידענא ליה ומשום הכי כתב רש"י ז"ל ולהכי אצטריך ליה לאביי לאוקמא בהכי כדאמרן דסופה ליקר בניסן משום דאי אין סופה לייקר קרא למאי אתא פשיט' דאי בעי ניזק למשקל סובין שקיל בע"כ דמזיק שאפילו בעידית יפה כחו כל שכן בבינונית ע"כ וכן נמי אית לן למימר דלאו דאורחיה דתלמודא לאוקמי קרא במילתא דתמיה טובא כל היכ' דאפשר ולא מסתבר כלל דאם לא כן מאי פריך רב אחא בר יעקב הם כן הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וכיון דכן הוא אית לן למימר דטעמא דלא משני דקרא אתא למימר דישלם כדהשתא היינו משום דהא נמי פשיטא ומסברא הוה ידעינן דשקיל כדהשתא ומכל מקו' לא הוי מילתא דתמיהא כוליה האי דשקיל איוקרא דניסן דהא שוה כסף הוא בניסן ורב אחא בר יעקב פריך אם כן הורעת כחן של נזיקין אצל בינונית דאי אייקור בינונית בניסן עדות נמי אייקור ולפי מה שכתב הרא"ש בפסקיו אית לן לפרושי הך שמעתא באנפא אחרינא דהוא ז"ל כתב ופריך ליה רב אחא בר יעקב אם כן הורעת כחו של נזיקין אבל בינונית וזבורית וכו' ונראה לידוקא כדאמר ליה אי בעית למשקל בינונית וזבורי' שקיל כיוקרא דלקמיה דכיון דגלי דעתיה לתתה לו אם ירצה לקחת כיוקרא דלקמיה צריך ליתנה לו כזולא דהשתא כיון דאפילו עדית צריך ליתן לו כזולא דהשתא כ"ש בינונית כיון דדעתו לעכבה לעצמו אבל אם אמר קרקע זו חביבה עלי ואיני רוצה ליתנה לך כלל לא כייפינן ליה שהרי כל שמוטל עליו לפרוע בין לנזקין בין לב"ח בין לכתוב' אשה יפרע לפי דעתו ולא לפי דעת הגובה כגון אם יש לו כמה קרקעות שכלן עדות יתן לו אי זה קרקע שירצה וכן נמי אם אמר הניזק תן לי בנונית או זבורית והמזיק אומ' איני חפץ ליתן לך מהם כי הם חביבי' עלי אינו חייב ליתנ' לו ולא שייך בו הורעת כחן של נזקין אצל בינונית וזבורי' דלא הורע כחו יותר מבעידית אלא הם שוים כי היכי דיכול לדחותו מעידית לעידית הכי נמי יכול לדחותו מבינונית לעידית וכן לענין מטלטלין נותן לו מאי זה חפץ שירצה עד כאן לשונו ולפי דבריו ז"ל טעמא דלא מוקי לה כשאין סורם להחיחר לא הוי כדכת' רש"י ז"ל דאי הכי קרא למאי אתא פשיטא דאי בעי ניזק למשקל סובין שקיל בעל כרחו של מזיק אלא אדרבה טעמא דלא מוקי לה בשאין סופה להתייקר הוי משום דלא מסתבר כלל דכי היכי דיכול לדחותו מעדית לעדית הכי נמי יכול לדחותו מבנונית לעדית ומשום הכי מוקי לקרא היכא דאייקור ביומי ניסן ואתא קרא למימר דלא תימא כיון דגיל' דעתו שהיה חפץ ליתנה לו ואינו רוצה לעכבה לעצמו דשקיל כזולא דהשתא אלא שקיל כיוקרא דלקמיה ולישנא דקאמ' אי שקלת בדינך שקול אתי שפיר לפי' הרא"ש דאפי' הכי פריך רב אחא בר יעקב אם כן הורעת כחן של נזיקין דכיון דגילה דעתו שאינו רוצה לעכבה לעצמו הדין נותן דשקיל כזולא דהשתא וטעמא דלא קאמר דלהכי אתי קרא למימר דשקיל כזולא דהשתא הוי משום דמילת' דפשיטא היא דכיון דגלה דעתו שאינו רוצה לעכבה לעצמו הדין נותן דשקיל כזולא דהשתא ולהכי לא הוה צריך קרא אלא קרא אתא לאפוקי דלא נימא הכי ורב אחא בר יעקב פריך דלא מסתבר למימר מילתא דלא מסתבר כלל ופליגי אביו ורב אחא בר יעקב לפי הר"אש כדכתבינן לעיל לפרש"י ז"ל ותו לא מידי:

ותו בהך שמעתא דמתי דקאמר אלא משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן חין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנתה דידי אנא בהא תקנתא לא ניחא לי וכפי הנראה מדברי הרא"ש ז"ל בפסקיו דכולהו רבוותא סבירא להו דכי אסיק אלא משום דאמר להו טעמא מאי אמו' רבנן וכו' לא נהי' מהאוקמת' קמייתא דקאמר הכי במאי עסקינן ביתמי דלאו בני פרעון נינהו דההיא אוקמתא דקושטא היא ויתד שלא תמוט דאי לאו הכי נזקין אמאי גבו מעדית לימא להו אי שתקיתו שתיקיתו ואי לא מהדרנא שטר זבורית למאריה וה"ר האלפסי כתב בהלכות ההיא אוקמתא דיתמי משמע דסבירא ליה דכי אסקינן טעמא משום דאמר להו טעמא מאי אמור רבנן שאין נפרעין וכו' ניידינן מהאוקמת' דיתמי דלא סבירא לן דקאמרי' אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא שטר זבורית למאריה כתב הר"אש בשם הרא"בד בשגגה היא או סמך אמאי דאיתמר דביתמי עסקינן משום דמאי דאמרי' אי שתקיתו שתקיתו יחד שלא תמוט ומטעמי אחריני חית לן למימר ודאי דלא ניידינן מהאוקמתא דיתמי דאי ניידינן אמאי קאמר המקשה אלא הכא במאי עסקינן דלא בני פרעון הוה ליה לאקשויי אי הכי בנזיקין נמי ותו לא מידי:

ותו דמאי לא קאמרי' דמכר לאחר דהיינו בבת אח' ואתא לאפוקי דלא אמרי אי שתיקתו שתקיתו דבשלמא לעיל קאמרי התוספות דלא אסיק אדעתא טעמא דאי שתקיתו אלא ודאי נראה דאין לפקפק בטעמא דאי שתקיתו שתקיתו ולעיל לא אסיק אדעתיה כלל ומכל מקום קצת קשה אפילו דנימא דלא ניידינן מהאוקמתא דיתמי מכל מקום לימא דמכר לאח' היינו בבת אחת ואתא לאשמועי' דביתמי לא אמרינן אי שתקיתו שתקיתו דלא הויא מילתא דפשיטא כולי האי דהרי התוספות הוקשה להם שזה מחזיר להם קרקע ותרצו דהוו להו כיתומים שקנו קרקע לאחר מיתת אביהם וכו':. ותו כתבו התוספות בהך שמעתא אבל זבן עידית וזבורית נראה דאיירי שפיר אפילו דשבק בינונית וכו' משמע מדבריהם דאיירי אפילו דלא שביק בינונית וצ"ל דשביק עדית ולא זבורית דאי שבק זבורית לא הוה אצטריך לטעמא דלהכי דייק דמה מכר ראשון לשני כל זכות שהיה בידו וכי היכי דהראשון הוה מצי לדחותו מזבורית לזבורית איהו נמי מצי לדחותו אבל היכא דלא שייר אלא עדית אי לאו טעמ' דלהכי דייקי לא הוה מצי לדחותו אצל עדית דהלוקח הראשון נמי לא הוה מצי למימר ליה טול עדית בציר פורתא ואיכא נמי לדקדק במאי דכתב רש"י ז"ל רצה משמעון גובה מזבורית דא"ל בעל דברים דידי את דשקלת כוליה נכסי דראובן ושתי תשובות בדבר חדא דהרי אסקינן לעיל דב"ח נמי מצי למימר הב לי זבורית בציר פורתא ואם כן למאי אצטריך למימר משום דשמעון הוי טפי בעל דברים דידיה מלוי ועוד דאי הכי דהוי שמעון בעל דברים דידיה טפי מלוי אם כן אמאי קאמר רש"י רצה גובה משמעון מזבורית אפילו מעדית נמי הוה ליה למימר:.

ותו כתבו התוספות דינא הוא דאזיל ראובן וקא משתעי וא"ת מאי נפקא מינה וכו' אין לומר דנפקא מינה שעדיו של בעל חוב קרובים לראובן ורחוקים לשמעון וכו' וכן אם יהיה לשמעון וכו' ויש לעיין ולדקדק בדבריהם טובא חדא דלמאי אצטריך להו לתוספות למימר וכן אם יהיה לשמעון עדים שמעידים וכו' ודאי דקאמרי הכי דלא נימא דכיון דאין תועל' ממון לשמעון אלא שמעמיד הקרקע בידו אם כן הם יכולים להעיד לראובן וכיון דכן הוא גם לשמעון הם יכולים להעיד כיון דאסקי אדעתיהו בהעמד בקרקע ביד שמעון לאו מילתא היא ולאו נפקא לן ולא מידי וממה נפשך לא נפקא לן ולא מידי אי נימא דהעמיד הקרקע ביד שמעון מילתא היא לא נפקא לן לא מידי דגם לראובן אינם יכולין להעי' וכדאמרי' התוס' ואי נימא דהעמדת הקרקע ביד שמעון לאו מילתא היא אם כן גם לשמעון יכולים להעי' ולא נפקא לן ולא מידי:

ותו יש לדקדק דאמאי אצטריך להו לתוספות להביא ראיה מההיא דסוף פירקא קמא דמכות ממימרא דרבא גופיה מדקאמר ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את ותו דאמאי לא קאמרי התוספות דרבה דקאמר דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא היא גופא אתא לאשמעינן דצריך שיהיו העדים רחוקים מראובן ושמעון ולא אצטריכא לן למימר דנפק' לן מידי והא ודאי לאו קושיא היא דאי להכי אתא רבא הוה ליה למימר האי דינא בעדים דכיון דהם קרובים לראובן הם פסולים לשמעון אלא ודאי מדקאמר דינא הוא דאזיל ראובן וכו' ודאי דנפקא לן מידי:

ותו כתבו התוספות פשיטא האי ברא והאי לאו ברא וא"ת ואמאי פשיטא ליה והא שמוחל וכו' ויש לומר כשחלקו קרקע דוקא אית ליה דיותר דשניהם עומדין בספק זה כמו זה וכו':

ותו כחבו התוספות וטרף חלקו של אחד מהם ואם תאמר והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביהם וכו' ויש לומר דמיירי שעשאו אפותיקי ולכאורה נראה דדברי התוספות סותרות זו לזו דכיון דמיירי שעשאו אפותיקי לא שייך למימר מאי דקאמרי לעיל דשניהם עומדין בספק זה כמו זה ואפש' לארץ בהך קושיא כמה תרוצי' וקל להבין:

ותו איכא לעיין בהך שמעתא דקאמר כיצד שור ובו' שמסרן לחרש שוטה וקטן והזיקו חייב לשלם מה שאין כן באש במאי עסקינן אילימא בשר קשור ובור מכוסה דכוותה אש גחלת וכו' ולכאורה נראה דלא קשה אלא משום דאמרינן דכוותה והלא אי לא אמרינן דכוותה אלא דמיירי בלהבת שלהבת כל שכן דקשיא טפי דבבור אפילו מכוסה ושור קשור אמרינן דחייב ובהלבת שלהבת אמרינן דפטור ועוד קשה אמאי לא הקשה לר' דקאמר דאפילו בשלהבת פטרי וחלו הכא משמע דדוקא בגחלת דהוי כיוצא דבור מכוסה ושור קשור הוא דאמרינן דפטור הא בלהבת חייב והני קושיי לאו מילתא נינהו דשתי תשובות בדבר וחדא מתרצת חברתה ומאי דקאמר דכוותה אש גחלת הכי קאמר אפילו אם תאמר דכוותה אש גחלת אפ"ה קשי' וכל שכן אם תאמר דמאי דקאמר מה שאין כן באש היינו להבת שלהבת דקשיא טפי ומשום הכי לא הקשה לר' יוחנן דמשמע דדוקא דכוותה הוא דפטור הא בלהבת חייב דר' יוחנן מצי למימר דמאי דקאמר מה שאין כן באש היינו להבת שלהבת:

ותו כתבו התוספות מה שחין כן בבור דמשלם כופר וכן אש דקתני בסמוך מה שאין כן באש ואם. תאמר ונילף משור וכו' לכאורה נראה דהקשו התוספות תרתי דסתרי אהדדי דבתחלה הקשו ואם תאמר נילף משור ונחייבו בכופר אש ובור כנראה מדבריהם דשור ולא אדם לא אתא למעוטי אדם בן חורין מכופר אלא עבד שנפל בתוכו או נכרי הקנוי לישראל דאלו אתא למעוטי אדם ישראל איך הקשו ונילף משור וכיון דכן הוא איך הקשו בסוף הדבור ואם תאמר שור ולא אדם דכתיב בבור למה לי תיפוק ליה מעליו והלא מאי דתרצו דאצטריך שור ולא אדם לפטור עבד וכו' כבר היה ידוע להם לתוספות בתחלה ועל זה הקשו הקושיא הראשונה ואפשר לומר דשמא טעות הוא דנפל בספרים ולא כתי' ונחייבו אלא ונחייביה ולא קאי אלא אאש וכוונת התוספות להציע הצעה כדי לאקשויי וא"ת שור ולא איה דכתיב בבור למה לי ני ומשום הכי הקשו דנילף חש משור וניחייביה בכופר אלא מאי אית לך למימר דמעליו ממעטים לאש וה"ה דממעטינ' לבור ואם כן שור ולא אדם דכתיב בבור למה לי תיפוק ליה מעליו ותו לא מידי:

ותו כתבו התוספות לעיל ולר' יוחנן דאמר אפילו מסר לו שלהבת פטור תימא מאי קשה ליה וכו' ויש לומר דטעמא דר' יוחנן דפטר משום שהקטן שומרו והשתא ניחא דלא תיקשי ולר' יוחנן דמוקי וכו' ולכאורה יש לתמוה דאפילו דנימא דסבירא ליה לר' יוחנן דחרש שוטה וקטן מקרבא הזיקא במאי דסבירא ליה לריש לקיש אפילו הכי אתי שפיר דנקט שמסרם לחרש שוטה וקטן משום סיפא דבעי למימר מה שאין כן באש לאשמועינן רבותא והפילו דמסרם לחרש שוטה וקטן אפילו הרי פטור ואפש' לתרץ ולומר דכי אמרינן כחדה דהתירא עדיפא לאשמועינן הכי נמי כחה דאפוקי ממונא עדיפא לאשמועינן ותו יש לעיין ולדקדק טובא דמשמע לכאורה דמאי דקאמרי התוספות דמשמע ליה דטעמא דר' יוחנן וכו' היינו מקמיה דאסיק ותרץ התם צבתה קא גרים הכא לא צבתה דחרש קא גרים דלפי המסקנא דטעמא דר' יוחנן דפטר בלהבת לאו משום דהקטן שומרו דאם כן אפילו בבור מגולה לא הוה חייב דמעשיו לא גרמו לו אלא צבתה דחרש גרמו לו וכיון דכן הוא מאי דקאמר והשתא ניחא וכו' אהיכא קאי אי קאי למאי דסליק אדעתיה אי נימא דמאי דמקשי מ"ש הכא היינו כשם ששלהבת פטור הכי נמי בור מגולה א"כ היכי הוה מצי לאקשויי דאמאי נקט שמסרם לחרש שוטה וקטן דבלא מסרן נמי פטור והלא איפכא קא פריך ואפי' דנימא דמאי דמקשי מאי שנא הכא ומאי שנא הכא היינו דבשניהם ליחייב דכשם דחייב בבור מגולה כך הדין נותן בשלהבת אפילו הכי לא מצי לאקשויי דאפילו בלא מסרם לחייבו בור מגולה ושור מותר כיון דלא פריך אלא מכח דכי היכי דבבור מגולה חייב הכי נמי בלהבת ואי נימא דקאי לפי המסקנא דקאמר התם צבתא דחרש קא גרים וכו' הא כתבינן לעיל דלכאורה נראה דלפי המסקנא ניידינן ממאי דקאמרי דטעמא דפטרי ר' יוחנן משום שהקטן שומרו וכו' ועוד יש לעיין דנראה מדברי התוספות דאי לא מסר הלהבת ליד חרש שוטה וקטן דהוה חייב אם כן אית לו למימר שהלהבת היתה קרוב' לגדי' דאפילו ברוח מצויה היה מבעיר הגדיש ואם כן מאי משני התם צבתא דחרש קא גרים והלא כיון דאפילו לא מסרו לחרש שוטה וקטן היה מבעיר את הגדי' ברוח מצויה מאי שנא מבור ואפשר לומר דאפילו דבלא מסרו לחרש שוטה וקטן אפילו הכי היה מבעיר את הגדיש אפילו הכי כיון דבאחיזת החרש וצבתא דיליה נאכל הגדיש פטור דלא מעשיו גרמו לו וכדאמרי' בפרק הכונס אלא צבתא דחרש קא גרים ותו יש לעיין במאי דקאמר התוספות דנקט לרבותא מסרו אף על פי שעשה שמירת קצת וכו' ולישנא דלרבותא לא שייך אלא אי נימא דבאש אפילו בלא מסרו פטור אבל אי נימא דבאש בלא מסרו חייב ולא מפטר אלא מטעם שהקטן שומרו לא שייך למימר דמשום רבותא דבור נקט מסרו לחרש שוטה וקטן דעדיפא מיניה מצי למימר דנקט מסרו דבלאו מסרו לא הוה מצי למימר מה שאין כן באש דהא באש הוה חייב וכדי לעמוד על בוריין ועל אמיתתן של דברי התוספות צריך עיון ההיא שמעתא דפרק הכונס ומאי דכתב התוס' עלה בההיא שמעתא ותו לא מידי:

ותו כתבו התוספות ותו ליכא ואם תאמר נהי דאיכא טובא אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל וכו' ותמיה לי דהא לקמן קא פריך ותו ליכא והא איכא הא דתניא חייבוהו עשרה בני אדם והתם נמי הויא קטלא ופלוגת' ומאי קא מקש' אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל והדרא הקושיא לדוכתא:

ותו כתבו התוספות כגון פפא בר אבא מפרש רש"בם דנקט פפא בר אבא לפי שלסתם בני אדם הוא שאול וכו' ולפי' צ"ל כגון פפא בר אבא אכלהו קאי וכו' ולכאורה יש לתמוה דאיברא דהתוספות דייקי שפיר דפפא בר אבא אכולהו קאי מדקאמר בגמרא דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימינן דמשמע דבאים לפטור את עצמן הבל קשה דמאי אצטריך לתלמוד' לאוקומי דכולהו הוו כגון פפא בר אבא לוקמא דלא הוי כגון פפא בר אבא אלא האחרון ובריתא אתא לאשמועינן דאחרון חייב דלא לימא כיון דסוף סוף אתבר בתרי שעי דכלן להוו פטורים משום דאמרי להו בי דינא אי לאו את הוו יתבי טפי פורתא וקיימי ואפשר לתרץ דאי לאו הוו כלהו כגון פפא בר אבא לא הוו מחייבין ליה לאחרון משום דילמא הוו יתבי פורתא וקיימי אבל השתא דכולהו כגון פפא בר אבא הדין נותן דתלי' למימר דהוו יתבי פורתא וקיימי כי היכי דלא לחייבין דקרוב הדבר להיות דהיכא דקיימי חמש' כגון פפא בר אבא על ספסל א' שישבר הספסל ותו כתבו התוספות ומיהו לפי המסקנא דמשני דבהדי דקא סמיך עלייהו וכו' לכאורה נראה שהם דברים פשוטים ואפשר לומר דכוונת' לומר דלפי מאי דסליק אדעתין הוה ליה למימ' דאינו חייב אלא האחרון כיון דאתא לאפוקי דלא לימא דלהוו חייבי' הראשוני' כיון דבלאו איהו הוו מיתבא בחרי שעי אבל לפי המסקנא ניחא דקאמר חייב האחרון כיון דאתא לאפוקי דלא נימא דאפילו האחרון פטור משום דכחו לאו כגופו דמי ובפשטא דשמעתא צריך לעיין דברישא קאמר היכי דמי אלימא דבלאו איהו לא איתבר פשיטא ולא קא חשיבא פשיעה מה שלא עמדו כשבא הוא ליישב ולבסוף קא פריך ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מתבר ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו כתבו התוספות הא משום דממילא וכו' כלומר מחד מנייהו לא אתי' אבל מתרוייהו אתיא במה הבד ולא חש להאריך ולדקר' בזה עד כאן כוונת התוספות היא לומר דלא עביד תלמודא צריכותא לגמרי ולא חש לדקדק בזה דאף על גב דאתיא במה הצד לא קפיד תלמודא בכך ותמיה לי דאמאי לא קפיד בכך ואמאי אצטריכי תלתא קרא לימא חרי מנייהו ובמה הצד אתיא אוחרנא ועוד קשה לי דהנך תלתא אמוראי כל חד וחד פליג אחברי' וכל חד וחד מנייהו סבירא ליה דדוקא מקראי דידה גמרינן שהבעלים מטפלין בנבלה ואם כן למאי אצטריך למעבד צריכותא ושתי תשובות בדבר וחדא מתרצת חברתה דמשום הכי לא קפיד תלמודא ועביד צריכותא במאי דאפשר וכדקאמרי התוספות במתניתין דמשום יגדיל תורה ויאדיר עביד צריכותא במאי דאיפשר ועל פי האמת להלכותיהם כתבנהו רחמנא קרן תמה לחלק בין תמה למועדת וכו' ואפשר עוד לומר דכוונת התוספות היא לומר דכבר היה אפשר ליה לתלמודא למימר דאפילו חדא מתרתי לא אתיא אלא דלא חש להאריך ולדקדק בזה והשתא אתי שפי' לישנא דקאמר לא חש להאריך אלא דקשה דנראה דלא אפשר דנהי דאי אשמועינן מכה בהמה וטרפא לא מצי למילף והמת יהיה לו משום דאיכא למפרך שכן לא שכיחי ואף על גב דטרפה שכיחי לגבי מכה בהמה מצינן למימר דלגבי והמת יהיה לו לא שכיחי כיון דלמה הצד פרכי' פרכא כל דהוא וכן נמי אי הוה כתיב והמת יהיה לו וטרפה מצינן למימר מה להנך שכן לאו איהו מזיק ואע"ג דאמרי' לקמיה אבל הכא דבגופה מזיק מצינן למימר דלגבי שור קרי ליה לטרפה גופיה אבל לגבי בהמ' לאו גופי' הוא אבל מכל מקו' קשה דא מאי אצטריך מכה בהמה דלכתוב טרפה והמת יהיה לו ומכה בהמה אתיא במה הצד ואפשר לומר דכוונת התוספות היא לומר דכבר היה אפשר ליה לתלמודא למהדר אצדדין ולמעבד צריכותא לגמרי דאפילו בחדא מתרתי לא אתיא אלא דלא חש כיון דלא צריך וכדאמרן לעיל דכל חד וחד פליג אדחבריה ולא מייתרי כלהו קראי להכי ומכל מקום לא שביק תלמודא להנהו צדדין משום דמילתא דפשיטא אינהו אדרבה דלא הוה ידע להו תלמודא והשתא אחי שפיר ללישנא דנקט לא חש להאריך ולדקדק ותו לא מידי ובפשטא דשמעת' איכא לעייוני ולדקדק טובא חדא דאמר ליה רב כהנא לרב טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא וכו ואמאי לא נקט רב כהנא קרא דידיה דאם טרף יטרף ועוד דקשה במאי דקאמר השתא אי הוה לדידיה כמה טרפות יהיב ליה וכו' ומאי קושיא לימא דקרא דוהמת יהיה לו אצטריך להיכא דאית ליה למאי דקאמר רב הונא לעיל דכסף או מיטב בדאית ליה ובדלית ליה אפי' סובין וכן נמי למאי דקאמרינן לעיל כאן מדעתו כאן בעל כרחו מצינן למימר דוהמת יהיה לו אצטריך להיכא דמשלם בעל כרחו ואפשר לומר דהך קושיא אתיא אליבא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאמרי לעיל דכל מילי מיטב הוא ובין דאית ליה ובין דלית ליה יהיב ליה אפילו מסובין איברא דלפי מאי דפירש הר"אש בפסקיו דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא פליגי אדרב הונא אלא דאינהו נמי ס"ל דבאית לוה אכסף או מיטב לא יהיב ליה מסובין עדיין הקושיא במקומה עומדת דנימא דאצטריך קרא דוהמת יהיה לו להיכא דאית ליה ותו בהך שמעתא במאי דקאמר לימא פחת נבלה תנאי היא ואמאי הוה תנאי לימא דתרווייהו סביר' להו דפחת נבלה דניזק הוי דתנא קמא דריש מיביאהו עד דבמקום שיש רואה יביא עדים שנטרפה באונס ופטור ופחת דנבלה דניזק הוי דריש ליה מוהמת יהיה לו ואבא שאול דריש מיביאהו עד דפחת דנבלה דניזק הוי והמת יהיה לו דריש ויביא עדים שנטרפה אפשר דדריש ליה מאין רואה כדאסי בן יהודה ומשמעו' דורשין איכא בנייהו וכן נמי צריך לעיין במאי דכתב רש"י ז"ל הילכך לא מצי לאוקומי לקרא להך דרשא דאי משום דמים והשתא לא אצטריך קרא וכו' כנראה מדבריו דאתא למיהב טעמא דאמאי לא דריש תנא קמא לקר' כדדריש אבא שאול ומשני דלא דריש ליה כאב' שאול משום דסבירא ליה דפחת נבלה דמזיק הוי ואף על גב דקאמר רש"י לעיל בשמעתא דשקיל כיוקרא דלקמיה דקרא לא אתי למימ' מה דאית לן מסבר' ואדרבה דאתי לאפוקי מהסברה וכדאמרינן בשמעתין אמרת לא כך היה וכו' הני מילי היכא דלא אפשר אמרינן דטפי עדיף למימר דקרא אתא לאפוקי מהסברא מלמימר דאתי למאי דהוה לן מסברא דאמרת לא כך היה אבל היכא דאפשר דקרא אתי לדרש' אחרינא כדהכא שיביא עדים שנטרפה וכו' לית לן למימר דקרא אתא למימר דפחת דנבלה דניזק כיון דמסתברא איפכא וצריך לעיין אמאי אצטריך ליה לרש"י ז"ל למיהב טעמא דאמאי ת"ק לא דריש קרא כדדריש ליה אבא שאול ויש לומר דהוזקק רש"י ז"ל לכך משו' דכיון דאיכא קרא דאין רואה הא יש רואה דאיסי בן יהודה הוה עדיף לאוקומי הך קרא כדדריש אבא שאול ותרץ דלא דריש ליה תנא קמא כאבא שאול דסבירא ליה דפחת נבלה דמזיק הוי ויש לעיין דאמאי לא פירש"י דתנ' קמא סבירא ליה דפחת נבלה דניזק מקרא דלעיל ואבא שאול סבירא ליה דפחת נבלה דמזיק הוי והיינו דקאמר יביא עדורה לבית דין כדי לשום אותה כמה היא שוה בשעת העמדת ב"ד ולמיהב ליה לניזק באותה שומא ופחת נבלה דמזיק הוי ואפשר לתרץ דס"ל לרש"י דלא אצטריך קרא למימר דפחת נבלה דמזיק הוי דהא מסברא הוה ידעינן ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו בהנך מימרא דעולא איכא לעייוני טובא חדא דמאי דקאמר רש"י אלא ניזקין שמין דכתיב והמת יהיה לו ע"כ ולא ה"ל לרש"י לאתויי להאי קרא אלא לקרא דכסף ישיב דאתא לרבות אפילו סובין דבשלמא למאן דפירש דבפחת נבלה עסקינן אצטריך לאתויי קרא דוהמת יהיה אבל לפירוש רש"י ז"ל דלאו בפחת נבלה עסקינן הוה ליה לאתויי קרא דכסף ישיב וכדאמרן ותו איכא לעויוני במאי דקאמרי התוספות בכור שנטרף וכו' משמע קצת דאם קים לן בגוויה דכלו לו חדשיו וכו' ולכאורה נראה דלא משמע כלל דמצינן למימר דהכי קאמר סלקא דעתך דכיון דנהוג דאמרינן דילמא אי לאו דאיקטיל הוי חי ולא נפל וליפריקיניה קא משמע לן דאין פודי' אותו משו' דאף על גב דנימא דהוה חי אי לא איקטיל לא מפרקינן ליה משום דגזר' הכתוב הוא דאע"ג דכלו לו חדשיו דצריך של ואפשר לתרץ דאי הכי לשמועי' רבותא ולימא דבכור דקים לן שכלו לו חדשיו ומת שאין פודין אותו:

ותו איכא לעייוני אמאי לא הביא ראיה לדבריה' מרישא דמימר' דקאמר דמעכשיו כולי עלמא מודו דאין בנו פדוי ותו דקאמר התוספות אך חלק הא כיון שנהרג תוך שלשים יום מפדויו מבן חדש נפקא עד כאן ומאי קשיא לפירוש רש"י ז"ל הרי התוספות בעצמן קאמרי לעיל דלפירוש רש"י ז"ל אצטריך אך חלק כי היכי דלא נימא דבכור שנטרף אילו לא איקטיל הוה חי ובקים לן שכלו חדשיו פודין אותו ואף על גב שלא חי שלשים וקא משמע לן אך חלק דלא נימא דילמא הוה חי אדרבה אמרינן דדילמא אי לא מיקטיל הוה מת דהוה נפל וכיון דכן הוא תמיהא לי מילתא טובא מאי הקשו השתא לפירוש רש"י ז"ל דאמאי אצטריך ופדויו דמבן חדש נפקא ואפשר לומ' תרוץ דחוק ומפולפל דהתוספות מספקא להו בפירוש רש"י ז"ל במאי דקאמ' בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו אי הוי טעמ' משום דאמרינן דילמא דאי לא מקטיל הוה חי ואי הכי הוה משמע דאי קים לן דכלו לו חדשיו היה חייב לפדותו ואי הכי הוה קשה על פירושו ממאי דאמרינן בפרק יש בכור דאפילו דקים לן שכלו לי חדשיו אפילו הכי אין פודין אותו ואי אמרינן דרש"י ז"ל דטעמא דקאמר אין פודין אותו היינו משו' דקרא דאך חלק אתא לאשמועינן דאף על גב דאמרינן דדילמא אי לא מיקטיל הוה חי אפילו הכי אין פודין אותו דגזרת הכתוב הוא דבעינן שלשים דכתיב אך חלק אם כן קשה לפירוש רש"י ז"ל דלא צריך קרא דאך חלק דהא מפדויו מבן חדש תפדה נפקא וכמו שכתבו התוספות לעיל דמפדויו מבן חדש תפדה נפקא דצריך שלשים ואף על גב דקים לן דכלו לו חדשיו וכדמשמע גבי מיום השמיני והלא' ירצה לקרבן אשה דאפי' דקים לן דכלו לו חדשיו הוי מתוס' זמן בתוך שמנה ימים וכהיבי דדרשינן מיום השמיני והלאה דגזרת הכתוב היא דבעינן שלשים הכי נמי דרשינן מפדויו מבן חדש תפדה דגזרת הכתוב הוא דבעינן שלשים והשתא אתי שפיר דקאמרי התוספות לעיל משמע קצת וכו' ואכתי קשה לי בדברי התוספות דלא קשיא כלל לפי' רש"י דהא קאמר בגמ' מתוך שנאמר פדה תפדה יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום וכו' וכיון דכן אצטריך קרא דאך חלק ואע"ג דמיום שמיני והלאה ירצה וכו' דרשינן דגזרת הכתוב דאצטריך שמנה ימים מהאי קרא דמפדויו מבן חדש לא הוה דרשינן הכי אי לאו קרא דאך חלק משום דכתיב פדה תפדה ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות דעלויי עלייה לשמירתו אין לפרש עלייה שאם נגנב תחזיר לבעלים וכו' ומאי קושיא והא אפשר לפרש דעלויי עלייה לשמירתו בתרתי חדא שאם נגנב תחזיר לבעלים ועוד דשומר שכר מוסר נפשו טפי לשמרו משומר חנם ואתי שפיר מאי דקאמר לא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דאיכא הני תרתי עלויי אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם דליכא הנך תרתי עלויי אלא אדרבה איכא גרעון והוא דשומר חנם לא מסר נפשו ואפשר לתרץ ולומר דכוונת התוספות היא למימר דלא נימא דלא חשבינן לעילוייה אלא שאם נגנב תחזיר לבעלים אבל מאי דמסר נפשיה טפי שומר שכר משומר חנם לא חשבינן לעילויא דאי הכי הוה לא אתי שפיר מאי דקאמר דגרועי גרעיה לשמירתו ואין הכי נמי דמצינן לפרושי דתרוייהו הוו עלוייא וכדאמרן ותו במאי דכתבו התוספות כגון שעשאו אפותיקי והשתא גבי מיתמי כמו מלקוחות וכו' אפשר לפרש דבריהם בשני פנים דמתחלה סבירא להו דמאי דקאמר הכא במאי עסקינן שעשאו אפותיקי הדר מהאוקמתא קמייתא והוה ליה כאלו קאמר אלא הכא במאי עסקינן ומאי דקאמר אי נמי דקרי מיניה אף על גב דגבי נמי מיתמי וכו' כלומר דהשתא אתי שפיר דלא קאמר אלא הכא במאי עסקינן ומאי דקאמר הכי פירושה אפילו מיתמי בלא אפותיקי לפי דרכנו זה יש להקשות מי הכניסם לתוספות למימר דרב נחמן אסיק אדעתיה דיש לחלק בין עשאו אפותיקי ללא עשאו ואפשר לומר דהוקש' להם אמאי נסתפק רב נחמן בדעול' אי סביר' ליה דעבד' כמקרקעי דמי ודאי דמיתמי קאמר דאלו מיניה אפילו מגלימא דאכתפיה ומשום הכי נסתפק אי קאמרי אפילו מיתמי ומאי דקאמרי לא מיניה פירוש בלא אפותיקי היינו לאפוקי ממאי דקאמר לקמיה א"נ דקרי מיניה וכו' וכבר היה אפשר לפ' נמי דלכולהו פירושי לא קא הדר ביה ומשום הכי לא קאמר אלא הכא במאי עסקינן ומאי דקאמר לא מיניה ופירשו התוספות בפירושה קמא לא גבי אלא מיניה פירשו בלא אפותיקי לא גבי אלא מיניה כלומר דלא איירי רבי אלעזר אלא בשעשאו אפותיקי וגבי אפילו מיתמי אבל בלא עשאו אפותיקי לא גבי מיתמי אלא מיניה דעבדא לא כמקרקעי דמי ורב נחמן לא הבין דבריו ואסיק אדעתיה דמאי דקאמר עולא לא מיניה היינו דרבי אלעזר קא מיירי בלא עשאו אפותיקי ומיניה ומשום הכי פריך מיניה ואפילו מגלימא דאכתפי' וקא הדר עולא וקאמר ליה לרב נחמן הכא במאי עסקינן כלומר דלא הבין דבריו דאיהו לא קאמר דרבי אלעזר איירי בלא עשאו אפותיקי אלא בעשאו אפותיקי ומאי דקאמר גובין מן העבדים אפילו מיתמי קאמר:. ותו איכא למידק בהך שמעתא במאי דקאמר לימא כתנאי מכר לו עבדים וקרקעות וכו' אמאי שביק מתנית' דאבימי דקיימינן עלה ואזיל ונסיב מתני' אחריתי:

ותו ללישנא קמא דאמרינן דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי היאך מתרץ מתניתא דאבימי ואכתי תנאי היא ומצינן למימר דלמתניתא דאבימי נמי עבדא כמקרקעי דמי ומאי דקאמר ואינם נקנים עם העבדים היינו טעמא משום דבעינן קרקע דומיא דערים בצורות ופרוזבול נמי אינו חל על העבדים היינו משום דמחסר גוביינא ומכל מקום הקושיא הראשונה במקומה עומדת דכיון דאכתי לא אסיק אדעתיה דבעינן קרקע דומיא דערי' בצורות ביהודה אמאי שביק למתניתא דאבימי:

ותו איכא למידק טובא במאי דכתבו התוספות בהך שמעתא וזה לשונם למה לי עומדין בתוכה פירוש על כרחין לא מטעם חצר קנה דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו וכו' כנראה דהוקשה להם לתוספות דאמאי לא הקשה למתני' דמכר לו עבדים וקרקעות דקאמר דהחזיק בקרקעות לא קנה עבדים והחזיק בעבדים לא קנה קרקעות דכיון דעבד' כמקרקעי דמי הא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות וכו' ומ"ה תרצו דאסיק אדעתיה דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ואפילו הכי קשיא הך ברייתא דמחלק בין עומדין בתוכה לשאין עומדין דאי מטעם חצר סתם עבדים אין משתמרין ואי מטעם אגב קרקע אינו נקנה אגב קרקע ואפילו בסמוכין אלא מאי אית לך למימר דחשיב ליה כמחובר וא"כ אפילו אין עומדין בתוכ' וכו' וכיון דהכי הוא מאי משני דשאני מקרקעי דניידי ממקרקעי דלא ניידי ועדיין הקושיא במקומה היא עומדת ואפילו אם תמצא לומר דמצינן לחלק דבעבדים דהוו מקרקעי דניידי לא אמרינן דכיון שהחזיק באחד מהם קנה כלן אלא דוקא בעומדין בחוכ' י אי נמי דמטע' אגב נקנין עבדים דהוו מקרקעי דניידי אגב קרקע והוא דעומדין בתוכה מכל מקום קשה דעקר התרוץ לא קאמר ומאי דקאמר דשאני מקרקעי דלא ניידי ממקרקעי דניידי כבר הוה ידיע ליה למקשה ואפי' הכי הקשה וכדאמרן ועוד לדברי התוספות שכתבו דסתם עבדים אינם משתמרין לדעתו דאי לאו הכי לא הוה קשיא ולא מידי דאנא אמינא דטעמא דברייתא מטעם דחצר אם כן מאי קא משני וליטעמיך להך לישנא דאמר עבדא כמטלטלין דמה נפשך אי סבירא ליה דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו אם כן לא מוכח ולא מידי דשאני מטלטלין דניידי ממטלטלין דלא ניידי דאנא אמינא דטעמא דברית' הוי מטעם חצר ומשו' הכי החזיק בקרקע לא קנה עבדי' דסתם עבדי' אינן משתמרין לדעתו ואי לא סביר' ליה דסתם עבדי' אינם משתמרין לדעתו אם כן לא הוה צריך למימר וליטעמיך ולא מידי אלא לימא דטעמא דברייתא הוי' מטעם חצר ומשום הכי כשעומדין בתוכה קנה ועוד קשה דלכאורה נראה דדברי התוספות סותרות זו לזו הם אמרו דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו והם אמרו לעיל מכר לו עבדים וקרקעות בקנין אגב איירי דאי מטע' חצר אמאי מפליג בהחזיק בין עבדים למטלטלין דאי משתמרין לדעתו וכו' משמע מדבריהם דלא אמרינן דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו ואפשר לתרץ ולומר דנהי דאמרינן דסתם עבדים אינם משתמרין לדעתו בללא מצינן למימר דסתם מטלטלין משתמרין לדעתו והשתא אתי שפיר מתי דקאמר וליטעמיך דנהי דסבירא להו דסתם עבדים אין משממרין לדעתו אפילו הכי לא מצי לאוקומי לברייתא דלעיל מטעם דחנר ולומר דמשום הכי החזיק בקרקעות לא קנה עבדים דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו דלא אתי שפיר החזיק בקרקעות לא קנה מטלטלין דהרי לא מצינן למימר דסתם מטלטלין משתמרין לדעתו והשתא אתי שפיר נמי מאי דכתבו התוספות לעיל ולא סתרן אהדדי אלא דהלשון דחוק דהרי דאי משתמרת לדעתו בתרוייהו קני משמע דלא אמרינן דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו ועדיין הקושיא הראשונה נמי במקומה עומדת ולכאורה היה נראה נמי לתמוה על דברי התוספות במאי דקאמרי בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג וכו' ומאי חדושא אתא לאשמועינן והלא בגמרא בהדיא קאמר דמטע' אגב הויא ולא מטעם חצר ושאני מטלטלין דלא ניידי ממטלטלי דניידי ואי הוה טעמא מטעם חצר לא הוה מוכח ולא מידי דשאני מטלטלין דלא ניידי ממטלטלין דניידי ואפשר לתרץ ולומר דהתוספות קשה להו בגמרא דמאי קאמר וליטעמיך דאנא אמינא דטעמא הוי חצר ותירצו דלא אפשר למימר הכי דאי מטעם חצר אמאי מפליג וכו' ואיברא דאיפש' לפרש דברי התוספות שכתבו למה לי עומדין פירוש על כרחיך לא מטעם חצר דסתם עבדים אין משתמרין לדעתו וכו' וכן נמי מאי דכתבו בקנין אגב איירי דאי מטעם חצר אמאי מפליג וכו' באופן ובסגנון אחר מתחלף למאי דכתבינן לעיל ותו לא מידי:

ותו בהך שמעתא דנכסים שאין בהם מעילה כתבו התוס' דפשיטא לתלמודא דמתניתין במאי דקאמר נכסים שאין בהם מעילה לא בא למעט ולומר דמאי דקאמר רחמנא ולא של הקדש היינו דוקא בנכסי' שיש בהם מעילה אבל קרקעו' של הקדש שאין בהם מעיל' ה"ל כנכסי הדיוט וחייב המזיק לשלם דכיון שהם נכסי גביה לא מסתברא לחלק דמעילה לא מעלה ולא מורדת ותו כתבו התוספות ומחיים מי אמר תימה מאי סלקא דעתך אי מחיים לא אמר כ"ש לאחר שחיטה וכו' איכ' למידק בדבריה טובא חדא דמאי קשיא אי מחיי' לא אמר כל שכן לאח' שחיטה דאין הכי נמי דמחיי' קאמר אבל בבכורו' דחוצה לארץ כדמשני רבינא ואם נאמר דהוקשה להם לתוספות אעיקרא דמילתא דקאמר לימא דלא כרבי יוסי הגלילי דמאי קשי' ליה דכיון דאיהו ס"ל דרבי יוסי הגלילי בבכורות בחוצה לארץ איירי אבל בארץ ישראל אפילו מחיים הוי ממון גבוה וכל שכן לאחר שחיטה אי הכי קשיא להו מאי מתרצי במאי דקאמרי ויש לומר דהכי פירושא ומחיים מי אמר וכו' ואי הוו מקש התוספות דמנין ליה דהאי דמתרץ כי אמר רבי יוסי הגלילי מחיים לא מוקי בבכור בחוצה לארץ דילמ' דאינהו נמי מוקי לה בבכור בחוצ' לארץ הוו מקשו שפיר ומתרצי שפיר איברא דהלשון איני יכול להולמו כלל וצרי' עיון:

ותו איכא למידק במאי דקאמרי דא"כ כי פריך מבכור לסייעיה משלמים וכו' דלכאורה נראה דהיינו מאי דמשני מחנו' כהונה קאמרת ואפשר לומר דהוקשה להם ודקארי לה מאי קארי לה ואפשר לומר דרך אחר בהבנת דברי התוספות וקל להבין ותו איכא למידק במאי דקאמרי ואם תאמר אי הוה משני מתנות כהונה שאני וכו' והלשון הוא דחוק מאד וקל להבין ותו לא מידי בדברי התוספות ובפשטא דשמעתא איכא למידק במאי דקאמר אלימא למעוטי בכור השתא ומה שלמים וכו' ומאי קושיא דילמא דלא אתא למעוטי כלל אלא דקאמר דאף שלמים הוו ממון גבוה לאפוקי מאן דאמ' דלא אמר בן עזאי לא בבכור בלבד וכפי הנראה מן התוס' הגירסא היא בן עזאי אומר לא בא הכתוב אלא לרבות השלמים ובהכי ניחא ולא קשיא ולא מידי ותו איכא למידק דנימא דאתא למעוטי בכור בארץ ישראל:

ותו איכא למידק דכיון דפליגי הנך תרי לישני דללישנא קמא תנא קמא קאמר דרבי יוסי הגלילי איירי בשלמי' ובבכור ואבא יוסי בן דוסתאי סביר' ליה דרבי יוסי הגלילי איירי בבכור בלבד ולא בשלמי' וללישנא בתרא הוי איפכא דתנא קמא סבר דרבי יוסי הגלילי איירי בשלמים בלב ולא בבכור ואבא יוסי בן דוסתאי סבירא ליה דרבי יוסי הגלילי איירי בשלמים ובבכור ואמאי לא קאמר תלמודא דפליגי תנא קמא ואבא יום בן דוסתאי דתנא קמא סביר' ליה שלמים ולא בכור ואבא יוסי בן דוסתאי בכור ולא שלמים והא ודאי לאו קושיא ולא מילתא דדוחק הוא לומר דפליגי הנך תרי לישני בסברות הפוכות ותו לא מיד בהך שמעתא:

ותו כתבו התוספות בשמעתא דמימרא דרבי אבא שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן וזה לשונם וקשיא לר"י דהיכי דייק דאין גובה מבשרן כנגד אמוריהן מדלא משתלם מבעל הבור כלו' בתם שמפסיד פלג' דהתם משו' שהבו' לא עשה ההיזק כלל אבל בשלמי' שהבשר עשה כמו כן היזק כיון דליכא לאשתלומי מאמורין משתלם מן הבשר דעל כרחין סבירא להו השת' שנים שהזיקו האי כוליה הזיקא עבד והאי כוליה הזיקא עבד וכו' כונת התוספות במאי דקאמרי דעל כרחיך סביר' להו השתא שנים שהזיקו וכו' לסייומי הקושיא שהקשו על רש"י ז"ל דלא ניחא דלא קשי' ולא מידי לרש"י ז"ל דשפיר קא פריך פשיטא הא אמרינן וכו' דאסיק אדעתיה דבשר ואמורין כל חד מינייהו פלגא הזיקא קא עביד וכיון דכן הוא כי היכי דבשור ובבור קאמרי רבנן דאף על גב דליכא לאשתלומי משור אינו משתלם מבור הכי נמי אמרינן בבשר ואמורין דאף על גב דליכא להשתלם מהאמורין אינו משתלם מהבשר דאם נפשך לומר שאני בור דלא הזיק כלום הכא נמי הבשר לא הזיק אלא פלגא והיאך תחייבהו יותר ממה שהזיק וכי היכי דלא מחייבינן לבור דלא הזיק כלום הכי נמי לא מחייבינן לבשר יות' ממה שהזיק' ומשום הכי קאמר דודאי האי מקשה סבירא ליה דשנים שהזיקו דכל חד וחד כוליה הזיקא קא עביד כיון דעל כרחין הכי אית לן למימר לרבי נתן ולא פליגי רבנן ורבי נתן אלא אם הבור הזיק ואם לאו אבל אין לומר דפליגי בשני' שהזיקו דאי לרבי נתן כל חד וחד כוליה הזיקא קא עביד הכי נמי לרבנן ועוד הקשו התוספות ועוד דמנא ליה דלרבנן בתם משלם בעל השור מחצה ובעל הבור פטור דילמא בתם בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה מרבנן דאמרי ובעל הבור פטור איירי במועד עד כאן לשונו כוונתם לומר דכיון דסבירא ליה לרש"י ז"ל דשייך למימר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אף על גב דלא אזיק כלל ואם כן מנא ליה לתלמודא דלרבנן בעל הבור פטור ומשום הכי פריך פשיטא אמאי לא קאמר דרבנן סבירא להו בתם בעל השור משלם מחצה ובעל הבור מחצה והוה ליה למפרך הא קאמר כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי זו היא כוונת התוספות במאי שכתבו בהך שמעתא וכבר היה אפשר לפרשם בפנים אחרים אבל זה הפירוש הוא הנכון ותו לא מידי:

ותו בהך פירקא דקאמר אי הכי נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור הא ביום חייב וכו' ודאי דמשמע ליה לתלמודא דלא קאי פטור אמשאיל דאי הכי אמאי אשמעינן ברייתא האי דינא דנפרצה בלילה היכ' דקאי הבהמה ברשות השואל ואכתי קשה וצריך עיון דמאי חדושא אתא לאשמועינן דשואל פטור היכא דנפרצה בלילה וביום חייב היכא דקביל שמירת נזקיו מילתא דפשיטא היא ותו בהך שמעתא כתב רש"י ז"ל איני וכו' אדרבי אלעזר פריך ומאי אתא לאשמועינן והא בהדיא קאמר בגמרא אמר לך רבי אלעזר ותו כתב רש"י ז"ל קשיין אהדדי תלמודא קא פריך וכו' ואמאי לא פרש"י ז"ל דקשיין אהדדי הוא סיום מאי דקאמר אמר לך רבי אלעזר והמקשה הוא קא מהדר וקאמר כי תניא ההיא בחצר מיוחדת לזה ולזה ואפשר לומר דרש"י ז"ל לא רצה לפרשו הכי דאם כן הוה ידיע ליה למקשה דיש לחלק בחצר מיוחדת לזה ולזה בין לפירות ובין לשוורים וכו' לא הוה מקשה ולא מידי לרבי אלעזר מתני' רב יוסף דדילמא דרבי אלעזר בחצר מיוחדת לזה ולזה בין לפירות ובין לשוורים וכו' וההיא דרב יוסף בחצר מיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים ולזה כיוון רש"י ז"ל במאי דקאמר אדרבי אלעזר פריך כאלו קאמר קושיא היא לרבי אלעזר דהאי מקשה לא ידע האי שינוייא דלקמיה כי תניא ההיא מיוחדת לזה ולזה וכו' ואיהו לא קאמר ליה אלא תלמודא הוא דקאמר קשיין אהדדי וכו' ותו לא מידי בהך שמעתא:

ותו כתבו התוספות רבי אלעזר אומר בזמן שהם בני תרבות אין מועדין וכו' ואומר ר"ת דהתם בקשורין בשלשלאו' כגון ארי בגוהרקי שלו דבענין זה יש להם תרבות ואין להם להרגם אלא א"כ המיתו אבל לעני' אם הזיקו לשלם נזק שלם או לא הא לא איירי מידי אם חשיב חרבות שלהם תרבות עד כאן ויש לתמוה דהנך הוו תרי תרוצי ובחדא תרוצא מחתינהו דכיון דחלקו וכתבו דהתם איירי בקשורין בשלשלאות ומשום הכי היכא דלא המיתו לא אמרי' כל הקודם זכה והכא איירי באינם קשורין ומשו' הכי הנחש מועד אליבא דכולי עלמ' אם כן תו לא אצטריך לחלק בין לענין נזק שלם ובין לענין להרגם והוא הדין נמי במאי דמחלקים התוספות להרגם ואין לחייבם נזק שלם דודאי דאף על גב דהנחש הוי מועד לכולי עלמא אפילו הכי שפיר קאמ' ר' יוחנן דאין להרגן אלא אם כן המיתו דהרי שור מועד אינם ממיתין אותו ובזה החלוק שוב אין אנו צריכין למאי דאמרי דהתם איירי בקשורין בשלשלאות ומי שיעיין בסנהדרין יראה שהתוספות כתבו כך תרוצם בחרי תרוצי וכדאמרן ועל כרחין אית לן למימר דחסרון לשון נפל בספרים וטעות סופ' הוא והכי הוה ליה למימר ואין להם להרגם אלא אם כן המיתו ואי נמי לענין אם הזיקו לשלם נזק שלם וכו' ותרי תרוצי נינהו ותו לא מידי:

ותו כתבו התוספות והאמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה וכו' ואור"ת דה"פ והא אמר מר שהתלמוד מבי' לידי מעש' וכיון שאנו אומרי' קיי' הרי אנו אומרי' שלמד ולא מסיק אדעתי' השתא לחלק בין למד ללמד ומשני הא לאגמורי דלמד ודאי עדיף שמביא את הרבים וכו' וצ"ע במאי דקאמר ולא מסיק אדעתיה השתא וכו' ומשני וכו' דנראה לכאורה דלרש"י נמי אצטריך לן למימר הכי דלא אסיק אדעתיה דיש לחלק בין למד ללמד דהמקש' היה סבור דכי היכי שהמעש' הוא גדול מלמד לעצמו הכי נמי הוא מלמד לאחריני והמתרץ תרץ דלמד עדיף אפילו ממעשה שמביא אח הרבים לידי מעשה כשמלמד ואפשר לומר דלרש"י ניחא דנהי דאסיק אדעתיה דלאגמורי עדיף מלמיגמר אבל דלהוי עדיף ממעשה שהוא גדול מהתלמוד לא אסיק אדעתיה ומאי דקאמר ומשני וכו' הוי נמי והא לרבינו תם דלישנא דהא למיגמר והא לאגמורי לא אתי שפיר כלל לפי פירוש רבינו תם וקל להבין ותו לא מידי בהך פירקא:

תוכן העניינים

שות מהרי בן לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה