שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
פרק שבועות שתים בתרא
מצינו כלל מחודש בדברי התוספות פרק שבועו' בתרא אמרינן התם רבינא אמר כי קאמר רב פפא לענין מלקו' כי תניא ההיא לענין קרבן דבעינן שוה פרוטה וכו' וכדי להבין דברי התוספות צריך להבין דברי רש"י ז"ל שכתב שבועות כקונמות מצטרפות ואע"ג דחלוקות לחטאות דלית ליה לרב פנחס ובלא איפוך לא מיתרצא דאי הוה מתרץ ר' מאיר דאמר בקונמות אין מצטרפין לית ליה לרב פפא הוה קשיא לן בין שבועות ובין קונמות וכו' ולכאורה יש לתמוה דלכאורה נראה דברים אלו לא היה צריך לכתבם רש"י דאיך יעלה על הדעת לומר דמשום דלית ליה לר' מאיר ההיא דרב פנחס הוה מיתרצה בלא איפוך והלא ההיא דרב פנחס מהני למימר דאין מצטרפין ואי לית ליה לרב פנחס הוה קשיא בין שבועות ובין קנמו' וכי תימא דהיינו דקאמר רש"י ז"ל דמשום הכי לא משני בלא איפוך וכי הא אצטריך ליה למימ' לרש"י ז"ל דזיל קרי בי בירב הוא אלא ודאי דכוונת רש"י ז"ל היא לומר דנימא דר' מאיר סבר דאף על גב דאמר אכילה משתיהם עלי בקונם מכל מקום כיון דהזכיר אכילה אין מצטרפין ומשום האי טעמא בשבועות נמי דאין מצטרפין ולית לן דרב פנחס דמתוך שחלוקות לחטאות ורבנן סבירא ליה דרב פנחס ומשום הכי חלק בין שבועות לקונמות וכת' רש"י דהא איפשר למימר דאדרבה הוה קשיא לן בין בשבועות ובין בקונמות דמסתברא דכיון דקאמר אכילה משתיהן עלי קונם ולא הזכיר אלא אכילה אחת דמצטרפין והוקשה להם לתוספות דלתרוצה דרבינא נמי דאמרינן דלדבריהם דרבנן קאמר להו אפי' הכי קשיא היכי קאמר ר' מאיר דלדבריהם דרבנן בין בקונמות ובין בשבועות אין מצטרפין והלא לא מסתבר למימר אלא אדרבה מסתבר למימר דבשתיהן מצטרפין בין בקונמות ובין בשבועות ותרצו דכיון דלדבריהם קאמר להו והם אמרו בפירוש דבשבועות אין מצטרפין ואף על גב דלא מסתבר כלל אמר להו רבי מאיר כיון דקאמריתו הכי אם כן אודו לי מיהת דבקונמות אף על גב דסבירא לכו דיש מעילה בקונמות מכל מקום כגון האי אפילו לדבריכם דקאמריתו דיש מעילה בקונמות אינו חייב קרבן מטע' דאין מצטרפין כיון דקאמריתו דבשבועות אין מצטרפין אף על גב דלא מסתבר וכדאמרינן דלא אפשר דר' מאיר לימא הכי לסברא דנפשיה מכל מקום לדבריהם דרבנן דקאמרי בפירוש דבשבועות אין מצטרפין אין תימא דלימא להו רבי מאיר אודו לי מיהת דבקונמות כגון האי דאין חייבים קרבן משום דאין מצטרפין ותו לא מידי בדברי התוספות ובפשטא דשמעת' איכא לעייוני טובא דקאמר ורבנן שבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס ולמאי אצטריך הא דרב פנחס כיון דקאמר רבינא כי תנייא ההיא לענין קרבן לא אצטרי' ליה למימר דמיירי באומר אכילה משתיהם עלי בקונם אלא דלא הזכיר כלל אכילה ומשום הכי קונמות מצטרפין וכדאסיק אדעתיה דמקשה דקאמר מיתיבי שני קונמות מצטרפין דאיהו גופיה קאמר אי הכיר מאיר אומר קנמות כשבועות כנראה דלדידיה ניחא ובודאי דהוי טעמא דהוה מחלק בין היכא דלא הזכיר אכילה דהיינו בקונמו' ומשום הכי מצטרפין ובשבועות דהזכיר אכילה בכל אחת מהן אין מצטרפין ורבי מאיר קאמר קונמות כשבועות סבירא ליה כיון דבקונמות נמי בעינן כזית אף על גב דלא הזכיר אכילה הוה ליה כאילו הזכיר אכילה ואין מצטרפין וכיון דהכי סבירא ליה למקשה רבינא דקאמר כי תניא ההיא לענין קרבן מעילה תו לא הוה אצטרי' ליה למימר ורבנן שבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס ויש לומר בדוחק דרבינא לא הוה ניחא ליה ההיא תרוצה דהוה מתרץ המקשה משום דקשיא ליה דאף על גב דלא הזכיר אכילה בקונם מכל מקום אין מצטרפין וכדאמרן וניחא ליה טפי למימר דטעמא דרבנן כדרב פנחס ולא בא לחדש אלא דאין צריך איפוך וכמו שכתבו התוספות ותו לא מידי:
בפרק שבועות בתרא אמרינן התם בעי רבא שבוע' שלא אוכל חרצן בכמ' כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דילמא כיון דלאו בעיניה אכלי אינשי דעתיה אמשהו תיקו בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה וכו' ופשיט תלמודא הבעיא ממאי דתנינן שבועה שלא אוכל ואכל נבלות טרפות שקצים ורמשים חייב וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית שמע מינה ויש לתמוה דכיון דבעיא דרב אשי אפשיטא ממתני' דשבועה שלא אוכל נבלות וכו' אם כן כל שכן דאפשיטא נמי בעיא דרבה דשבועה שלא אוכל חרצן דהא בנזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן אית בה תרתי שמושבע מהר סיני ולא אכלי ליה בעיניה ואפילו הכי פשטינן דדעתיה אכזית וכל דכן הוא מאי דבעיא רבה באדם שאינו נזיר דאמר שבועה שלא אוכל חרצן דודאי דדעתיה אכזית דהא לית בה אלא חדא דלא אכלי ליה בעיניה וכיון דכן הוא היאך ההיא בעיא דרבא מסיק בה תלמודא ובעיא דרב אשי פשיט לה תלמודא דדעתיה אכזית ועוד יש לתמוה בדברי התוספו' שכתבו איידי דקאי בחרצן נקט חרצן והוא הדין דמצי למיבעי בחלב ונבלה בכל אדם אבל אין לפרש דנקט חרצן משום דאית בה תרתי וכו' דהא מנבלה וטרפה פשיט ליה עד כאן וסוף סוף אכתי קשיא דמאי פשיט הפשטן מההיא דנבלות וטרפות שקצים ורמשים דליכא אלא חדא דמושבע ועומד מהר סיני ובבעיא איכא תרתי כדאמרינן שמושבע ועומד ולא אכלי ליה בעיניה ויש לומר דשתי תשובות בדבר וחדא מתרץ חברתה דהפשטן ידע מהבעיין דלא הוי בעי ההיא בעיא דחרצן משום דאית בה תרתי ולא נקט חרצן אלא איידי דקאי בחרצן ולא בעא רב אני אלא בחלב ונבילה אי אמרינן דדעתיה אכזית או דילמא דכיון דנזיר איסורא דאוריית' הוא כי קא משתבע אהיתרא קא משתבע ודעתיה אכזית ובחרצן דלא אכלי ליה בעיניה לא בעא רב אשי משום דעלה בתיקו אבל בעא רב אשי בחרצן דלאו טעמא דאכלי ליה בעיניה אי משום טעמא דמושבע ועומד אי אמרינן דדעתיה אכזית או משהו ולא נפקא מינה לגבי חרצן דהא עלה בתיקו מטעמא דלא אכלי ליה בעיני אלא נפקא לגבי חלב ונבילה ולא נקט חרצן אלא איידי דקאי בחרצן ובהכי ניחא דבעיא דרב אשי פשיט לה תלמודא מההיא מתניתין דנבילו' וטרפות ובעיא דרבא עלה בתיקו ותו לא מידי:
ותו בהאי כתבו התוס' בדיבור המתחיל שכר מנזיר כלל מחודש וזה לשונם ועוד היכי מצי למימר דהיינו דבלה קעילית הא משמע הכא דאי לאו שכר שכר הוה דרשינן שכר גופיה לדבלה קעלית עד כאן ובפר' בכל מערבין הוקשה להם לתוספות הך דהכא שכתבו וזה לשונם ועוד הקשה מוה"ר שמואל דהיכי בעי למימר התם דשכר גופיה לדבלה קעילית והא אמר הכא דאי לאו ייתור דיין אגב קנקן הוה אמינא דבית דבשכר לדבלה קעילית עד כאן ולכאורה יש לתמוה דלא קשיא ולא מידי לא הכא ולא התם דאין הכי נמי דאי לא ג"ש דשכר שכר הוה אמינא דשכר גופיה לדבלה קעילית קאתי ואיברא דאי שכר גופיה לדבילה קעילית קאתי על כרחין בית דבשכר לתמד שהחמיץ קאתי אבל כיון דכתי' שכר שכר מה להלן יין אף כאן יין הוה אמינא דבית דבשכר לדבלה קעילית קאתי אי לאו בית דביין וכן נמי לא קשיא ולא מידי מאי דהקשו התוספות התם בפרק בכל מערבין בשם מהר"ר שמואל דאין הכי נמי דאי לאו יתור דיין אגב קנקן הוה אמינא דבית דבשכר לדבילה קעילית קאתי ולא הוה מצינן לאוקומי שכר גופיה לדבילה קעילית אבל אחר שנכתב ייתור ביין אגב קנקן ובית דבשכר אתא לתמד שהחמיץ שפיר הוה מצינן לאוקומי שכר גופיה לדבילה קעילית אי לאו ג"ש דשכר שכר והבנת זאת הקושיא תליא בכלל דמדאיצטריך יצטריך שכתבו התוספות בפרקא קמא דשבועו' ובכמה דוכתי בתלמודא והכא הקשו התוספו' דלא אצטריך יין אגב קנקן דודאי דבית דבשכר לחמד שהחמיץ קאתי דמדאצטריך ג"ש לשכר שכר כי היכי דלא גימא דשכר גופיה לדבילה קעילית קאתי משמע דבית דבשכר לתמד שהחמיץ קאתי ואם כן תולה אצטריך יון אגב קנקן והתם הקשו התוספות דלא אצטריך ג"ש דשכר שכר כיון דכתב קרא יין אגב קנקן כי היכי דלא נימא דבית דבשכר לדבלה קעילית קאתי אם כן משמע דשכר גופיה הוי יין ולא דבלה קעילית ולמאי אצטריך ג"ש ובהכי ניחא מה שכתבו התוספות הכא והתם דלישתוק מג"ש או מייתור דיין אגב קנקן דבחד מנייהו ידיעה דשכר גופיה יין ובית דבשכר לתמד שהחמיץ קאתי וכדאמרינן דמדאצטריך צטריך ג"ש דמה להלן יין אף כאן יין דלא נימא דשכר גופיה דבילה קעילית משמע דבית דבשכר לתמד שהחמיץ קאתי וכו נמי מדאצטריך יין אגב קנקן משמע דשכר גופיה יין ולכאורה היה נראה דיש להקשות על זה הכלל ולומר דנימא דלבתר שכתב קרא יין אגב קנקן ובית דבשכר לתמד שהחמיץ שכר גופיה אפשר דהוי דבילה קעילית ומשום הכי אצטריך ג"ש וכן נמי נימא דלבתר שכתב קרא ג"ש דשכר שכר אפשר לוער דבית דבשכר לדבילה קעילית קאתי ומשום הכי אצטריך יין אגב קנקן ויש לתרץ ולומר דכיון דאי לאו ג"ש הוה אמרינן דשכר גופיה לדבילה קעילית והבית לתמד שהחמיץ והג"ש בא לגלות דשכר גופיה דהוי יין אם כן הבית דבשכר אתי לתמד שההמיזוכד אמרינן מעיקרא וכן נמי כיון דאי לאו ייתורי דיין אגב קנקן הוה אמינא דבית דבשכר לדבילה קעילית ושכר גופיה ליין נייתור דיין אגב קנקן לא בא אלא לגלות דבית דבשכר לתמד שהחמיץ אם כן שכר גופיה ליין קא קאתי כדאמרינן מעיקרא: :
ותו בהאי פרקא כתבו התוספות בדבור דלקמיה וזה לשונו ואם תאמר ודילמא היא גופה אתא לאשמועינן דשתייה לאו בכלל אכילה ויש לומר דאם כן הוה ליה למיתני שבועה שלא אוכל ושתק פטור אבל השתא ליכא למידק מינה דאין שתייה בכלל אכילה דאפילו הוה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת כמו אכל ואכל בהעלם אחת ע"כ ולכאורה נראה דמילת' דפשיטא היא לתוספות דהוי כמו אכל ואכל בהעלם אחת וכיון דכן הוא הקושיא היא בטלה מעיקרא ולא הוה להו לתוס' למימר עוד תרוצ' אחריתי דקאמרי דא"כ הוא להו למיתני שבועה שלא אוכל ושתק פטור ועוד דלא הוי מילתא דפשיטא מאי דקאמר מתניתין שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת דהוה אמינא דלא הוי כמו אכל ואכל בהעלם אחת דודאי מתניתין חדושא אתא לאשמועינן וכדדייק רש"י ז"ל שכתב אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחת וכיון דכן הוא יראה דכולה חדא תרוצא היא וכוונתם היא לומר דהשתא דקאמר מתניתין שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת משמע חדא מתרתי דאתא לאשמועי' דאף על גב דשתיה בכלל אכילה מכל מקום אינו חייב אלא א' משום דהוה ליה כמו אכל ואכל בהעלם אחת או דילמא דאתא לאשמועינן היא גופה דשתיה לאו בכלל אכילה דאי הוה בכלל אכילה הוה חייב שתים דלא דמי לאכל ואכל בהעלם אחת וקל להבין שאפשר לחלק ביניהם אבל אי הוה קאמר מתניתין שבועה שלא אוכל ושתה פטור בודאי דהוה אשמועינן מתניתין דשתיה הוא בכלל אכילה וכיון דכן הוא אילו מתניתין אתא לאשמועינן דשתיה בכלל אכילה לא הוה שביק מתניתין לישנא ברירא דלא משתמע אלא בחדא אנפא והוה תני לישנא דמשתמע לתרי אנפי:
ותו בהאי פרקא כתבו התוספות וזה לשונם דמוקי לה כדברי הכל ואף על גב דאיכא תנא דלית ליה איסור כולל בהא לא חיישינן וכו' ואם תאמר ולוקמ' במפרש ודברי הכל ויש לומר דאי במפרש לא מתוקמא מתניתין כרבי עקיבא דמשמע הא סתם פטור עד כאן ובודאי דהאי כלל מחודש הוא ותו כתבו התוספות בסוף הדבור וזה לשונם ועוד דמצי' לאוקומי שלא כדר' הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לריש לקיש וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשיא דמכל מקום היכי מצי למימר דריש לקיש כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לא הן ולאו דהיכי משתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא עד כאן ויש לתמוה במאי דקאמרי התוספות דלא משכחת הן ולאו ומאי קושיא דבמאי דקאמר נמי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים לא משכחת לאו והן לפי מאי דסליק אדעתיה דאיהו גופיה פריך לקמיה בשלמא לריש לקיש. משכחת לאו והן וכיון דכן הוא שפיר קאמר בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש דמוקי לה כדברי הכל ומאי דקאמרי התוספות ועוד דמצי לאוקומי שלא כדרך הנאתן צריך לעיין דלכאור' נראה דשלא כדרך הנאתן לכ"ע ואפי' לר' עקיבא במפרש דאי בסתם אין אדם אוסר עצמו שלא כדרך הנאתו וכיון דכן הוא היכי קאמר ר' יוחנן לא אמר כריש לקיש דמוקי לה כדברי הכל והלא אי הוה מוקי לה כר"ל נמי הוי כדברי הכל ויש לתרץ ולומר דר"ע דקאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא ה"נ ס"ל דאדם אוסר עצמו שלא כדרך הנאתו וכן משמע קצת משמעתא דלעיל דקאמר בעי רב אשי והכי נמי מסתבר ממה שכתבו התוס' לעיל וז"ל היכן מצינו במדבר ומביא קרבן הילכך כיון דחמיר דעתיה אכל שהוא עד כאן ומשום האי טעמא נמי מצינן למימר דכיון דחמיר דעתיה אשלא כדרך הנאתן נמי ועוד אפשר לומר בדוחק דהכי קאמר דמוקי לה כדברי הכל כלומר ר' יוחנן לא קאמר כריש לקיש דנהי דאילו קאמר כריש לקיש הוה ככולי עלמא אבל במאי דקאמר השתא נמי הוה ככולי עלמא וניחא ליה טפי לאוקמי בכולל כיון דהוי נמי ככו' עלמ' מלאוקמי כריש לקיש בשלא בדרך הנאתן מכמה טעמי וקל להביצם והפירוש הראשן עיקר והפירוש האחרון הוא לחדודי ולא לקושטא דמילתא דאין דרך התלמוד בכך ותו כתבו התוס' בהך סוגיא באיסו' הבא מעצמו לא אמרי' וא"ת והא נמי איתא בהדי' במשנה דמייתי לקמן יש אוכל אכילה אחת וכו' ויש לתמוה טובא חדא דלקמן אמרי' והרי הקדש בבכו' דקדושתו מרחם ועוד דהך תריצא דחריצי הכא דיש לחלק בין אסו' הבא מעצמו לעצמו למוקדשין שאסורים על כל העולם היינו פשטא דשמעתא דלקמן דהכי קאמר רבא בריה דרבא בשלמא לדידי דאמינא דדוקא מוקדשין שאסורים על כל העולם חיילי על ידי כולל משום הכי נקט ארבעה ולא חמש אלא לדידך דאפילו בשבועה דהוי איסור הבא מעצמו על עצמו אמרי' איסור כולל אם כן משכחת לה חמש אם כן הא קמן בהדיא דרבא בריה דרבה קאמ' מאי דקאמרי התוספו' הכא לריש לקיש אם כן מאי חדוש' אתא לאשמועינן ועוד דקאמרי' ומכל מקום פריך לקמן שפיר והרי הקדש כנראה מדבריהם דלפי מאי דתרצו הוקשה להם מאי פריך לקמן והלא בפשט' דשמעת' דלקמן קשה דמאי פריך והרי הקד' ויש לפרש ולומ' דמתחל' עלה על דעת התוספו' דאין לחלק כלל בין אסו' הבא מעצמו לעצמו כמוקדשין שאסורי' על כל העול' ורבא בריה דרבה הוה ס"ל דלא אמרי' בשום אסור עצמו כולל ולדידיה הוה ניחא דלא תני חמש והוה מוקי למוקדשי' בבכו' דקדוש מרחם ומאי דמקשי' והרי הקד' תלמוד' מקש' אליב' דכלהו בין אליב' דרב' בריה דרב' בין אליב' דרב' ומשני בבכו' דקדושתו מרחם אליבא דתרוויהו ואידך שנוי' אליבא דרבא והקשו התוספות דכיון דפשטא דמתני' משמע בהדיא באיסור כולל אמרינן אפילו באיסור הבא מעצמו כמוקדשין אמאי ריש לקיש ורבא בריה דרבה אוקימו לה למתניתין בבכור דקדושתו מרחם בשלמא לרבא איכא שנויי דלא מפקי לה למתניתין משפטא ומוקדשין לא בבכור קמיירי אבל לריש לקיש ולרבא בריה דרבה אצטריך למימ' דמוקדשין הוי בבכור דקדושתו מרחם ותרצו דבין ריש לקיש ובין רבא בריה דרבה דלקמיה תרוויהו סבירא להו דמוקדשין הוו כמשמען ולא בבכור דקדושתו מרחם קא מיירי אלא דיש לחלק בין איסור הבא על ידי עצמו לעצמו ובין מוקדשין שאסורים על כל העולם ומשום הכי לא תנא אלא ארבעה ותו כתבו התוספות בדבור המתחיל אלא כדרבא וזה לשונו בסוף הדבור ועוד קשה לר"י מדתניא בתוספתא דשביעית וכו' וצריך לעיין ולדקדק בכמה דברים חדא במאי דקאמר והיינו בע"כ בשאינה סרוחה מדמחייב רבי שמעון וכו' ומאי קושיא דאנא אמינא דפליגי בהא דרבנן סבירא להו דשבועה שאוכל פיגול משמע אפילו מסרחת ורבי שמעון סבירא ליה דלא משמע מסרחת וכדאמרינן לעיל דמסרחת לא מקרייא נבלה ואי משום הא לא קשיא דיש לומר דאין לנו לחדש מחלוקת חדש ובין רבנן ובין רבי שמעון אלא דאזלי לטעמייהו דרבנן סבירא להו איסור כולל ורבי שמעון לית ליה איסור כולל ותו קשה בהך ברייתא קשיא לריש לקיש אפי' לפירוש הקונטריס כיון דמשמע מינה דאפי' באין סרוחה חלה שבועה לרבנן על ידי כולל וריש לקיש קאמ' דלית איסור כולל באיסור הבא על ידי עצמו והא נמי לא קשיא דאפשר לומר דריש לקיש סבירא ליה דבריתא מיירי במפרש חצי שיעור וכדאוקים למתניתין ואם תאמר דאם כן גם לפי' התוספות לא קשה ולא מידי דנימא דברייתא מיירי במפרש לאו מילתא היא דהא אמרינן לעיל דרבי יוחנן לא מוקי לה למתני' כריש לקיש משום דמוקי' לה למתניתי' כדברי הכל והכי נימא בבריית' ותו במאי דקאמ' ונרא' לר' דקונטרי' לא פירש אלא משום רבי שמעון וכו' קשה טובא דמאי אצטריך ליה לקולטריס למימר דמשכחת הן אליבא דרבי שמעון והלא ר"ש פוטר משום דלית ליה איסור כולל ולא חיילא שבוע' לא בלאו ולא בהן כיון דלית ליה איסו' כולל ותו במאי דכתבו ואם תאמר לפ"ה אמאי אצטריך למימר לקמן בסמוך שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבוע' שלא אוכל תאנים וענבים ואסיקו ומיהו יש לומר דמשכחת הן בתאני' השוערים אבל בלא כולל לא הוי תאנים השוערים בכלל תאנים אלא הטובות לאכול וכוונתם בזה לומר דמשכחת הן בתאנים השוערים והוקשה להם דאכתי לא אשכחן הן דנימא נמי כשנשבע בתחילה שבועה שלא אוכל תאנים דעתיה נמי אשוערים ואם כן הוא מושבע ועומד גם על השוערים ותרצו דכי קאמר תאני' לחוד לא מקריא אכילה אלא על התאנים הטובות אבל כשהזכיר תאנים וענבים כיון דשייך אכילה על הענבים מצינן למימר דעל התאנים השוערים נשבע שלא היה מושבע ועומד ואפשר לומר דלפי זה החרוץ תו לא אצטריך לן תרוצא קמייתא דבהא תריצו קשיא קמייתא דמשום הכי נקט שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ולא נקט סתמא לא לאשמועינן דאפי' דקאמ' תאנים וענבים דנראה לכאורה דלא משכח' הן אשכחינן ליה להן בתאנים השוערים ולכאורה יש לתמוה דכיון דקאמרי התוספו' דאשכחינן הן בתאני' השוערי' אם כן אמאי ניידינן לרש"י מהאוקמת' קמייתא לוקמא בנבלה מסרחת והא ודאי לא קשיא ולא מידי דלא דמי תאנים השוערים לנבלה מסרחת דתאנים שוערים מיקרו תאני' ונבלה מסרחת לא מקרייא נבילה וכדכתבו התוספות לעיל ואם לחשך אדם לומר דנימא דמאי דכתבו התוספות אבל בלא כולל לא הוי תאנים השוערים בכלל תאנים אלא הטובות כוונו למה שאמרו לעיל ואם תאמר וכיון דנבילה סורחת הויה בכלל נבילה בלא כולל דברים המותרים אתיא שפיר כיון דאמר וכו' ויש לומר דלא משמע סרוחה בכלל נבילה וכו' הא לאו מילתא הוא מכמה טעמי חדא דמאי קאמרי וחדשו השתא כיון דכבר נאמר לעיל ועוד דכיון דקשיא להו לתוספות לפי' הקונטריס דבחזר ואמר שבועה שלא אוכל סתמה סגי אם כן עדיפא מינה קשיא להו ועוד דאיך אפשר שהוקשה להם דלימא תאנים לחוד ושוערים בכלל תאנים הוו אם כן הרי הוא מושבע ועומד מחמת דקאמר בתחילה שבועה שלא אוכל תאנים ותוו שוערים בכלל אלא ודאי כדאמרן לעי' דהוקשה להם דכיון דאשכחינן הן בתאנים השוערי' א"כ גם בתחילה דקאמר שבועה שלא אוכל תאנים הוו השוערים בכלל והרי הוא מושבע ועומד ולא משכחת הן ותרצו דבלא כולל כלומר בתחילה דלא קאמר אלא תאנים לחוד לא הוי תאנים השוערים בכלל תאנים אלא הטובות לאכול:
ותו כתבו התוס' בדבור המתחיל מה שאין כן בשבועות וזה לשונו ומסיק רבינ' דנדרים נמי חלים מדרבנן על דבר שאין בו ממש עד כאן כוונתם היא לומר לפי שאמרו לעיל ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה והביאו ראיה לדברי רבינו אלחנן דניחא לפירושו מאי דקאמר במתניתין חומר בשבועות מבנדרים דאכוליה מילתא דשבועות קאי בין דקאמר שבועה שלא אישן ובין דקאמר שינה עלי בשבועה דלפירושא קמא לא הוי אלא דוקא היכא דקאמר שבועה שלא אישן והשתא קאמר רבינא ומסיק דנדרים נמי חלים מדרבנן על דבר שאין בו ממש כי היכי דלא נימא דלפרושא קמא ניחא דמאי דקאמר חומר בשבועות דאכוליה מילתא דשבועו' קאי אי קאמר שלא אישן חלה מדאורייתא ואי קאמר שינה עלי בשבועה חלה נמי מדרבנן משום הכי קאמרי דמסיק רבינא דנדרים נמי חיילים מדרבנן על דבר שאין בו ממש וכיון דכן הוא לפ"י רבינו אלחנן אתי שפיר מאי דקאמר חומר בשבועות דאכוליה מילתא דשבועות קאי אבל לפירושא קמא לח אתי שבועות דדוקא היכא דקאמר שבועה שלא אישן הוא דחייל מדאורייתא אבל היכא דקאמר שינה עלי בשבועה אינם חלים מדאורייתא ואם תאמ' דמדרבנן חייל היכא דקאמר שינה עלי בשבועה אין הכי נמי דחיילי חבל מתניתין לא איירי אלא מדאורייתא דהא נדרים נמי חיילי מדרבנן אדבר שאין בו ממש ותו לא מידי:
ותו בהך שמעתא דכתב עלה הרי"ף ז"ל דקשה היא ופרישו בה רבוותא כמה פירושי ושום אחד מנייהו לא סליק כהוגן אמרינן רבא אמר משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו מכלל דאביי סבר איתא לשבועה בעולם והא אמר אב מודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכ' דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות הדר ביה אביי מההיא וכו' וו. שאבוא לפרש דברי הרב האלפסי אשא ואתן בפשטא דשמעת ובדברי ס"י אברא דקשה בשמעתא במאי דקאמר והא אמר אביי מודה רב וכו' ומאי קושיא דאנא אמינא דמאי דקאמר אביי דמודה רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות וכו' היינו בתר דכתב קרא לאחת מאלה ואין הכי גמי דאי לאו דכתב קרא לאחת מאלה דהוה אמינא דאינה לשבועת בטוי בעולם וזאת הקושיא הקשה הר"י זה על הרב האלפסי וכמו שכתב הר"ן בחדושי ההלכות ותו קשיא לי בפשטא דשמעתא דהיאך אביי חולק על הכלל דדבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש דאין לך בו לא חדושו בלבד ושתי תשובו' בקושי הראשונ' חדא דכיון דאי לאו קרא לאחת מאלה הוה אמינא דישנה לשבועת בטוי בעולם לחייבו שתים וכל שכן דהיכא דלא היו ראויים להעיד או שלא היה בב"ד דחייב אחת משום שבועת בטוי אם כן כיון דגלי קרא דאינו חייב שתים מסתבר' דשתים דוקא הוא דאינו חייב אבל אחת היכא דאינם ראוים להעיד חייב דהסברא מבחוץ כדקאי קאי היכא דלא גלה הכתוב וכיון דלא גלה הכתוב אלא דאינו חייב שתים מנא לן למעוטי דאינו חייב אחת היכא דאינם ראויים או שלא היה בב"ד ועוד יש לתרץ ולומר דתלמודא הכי קשיא ליה דכיון דקאמר אביי דקרא אתא למעוטי אתא דאינו חייב שתים ולהא לא אצטריך קרא דהא כלל גדול אמרו דכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חדושו אם כן קרא למאי אתא אלא ודאי דסבירא ליה לאביי דקרא אתא למימר דשתים הוא דאינו חייב אבל אחת חייב משום שבועת בטוי היכא דלא היו ראויים להעיד או שלא היה בב"ד ועל דרך זה נוכל לתרץ קושיא אחריתי דקשיא בפשטא דשמעתא ודקארי לה מאי קרי לה מאי עלה על דעת דהנהו רבנן דאמרו ואימא במזיד חייב אחת בשוגג חייב שתים והלא תשובת' בצדם דמזיד מי מחייב תרתי אלא ודאי דעלה על דעתם לומר דקרא איירי במזיד כיון דלא כתב ונעלם ולמאי אצטריך למימר דאינו חייב אלא אחת דודאי במזיד ליכ' תרתי אלא ודאי לאו לגופי' אצטריך אלא לדיוק למימ' דבמזיד אינו חיי' אלא אחת הא בשוגג תרתי ואביו אהדר להו דקר' בשוגג ובמזיד איירי וטפי עדיף למימר דקרא דאחת לגופיה אצטריך למימר דבשוגג אינו חייב שתים ולא נימא דאחת מאלה במזיד איירי לדיוק' למימר דבשוגג חייב שתי':
ותו כתבו התוספות את לבך אנסך וכו' ומיהו תימה אמאי לא מבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונ' כדאשכחן בפ"ב דנדרים גבי נשבע לבטל את המצוה וכו' ויש לעיין ולדקדק דאי ס"ל לתוספות דגבי נשבע לבטל את המצוה דבשוגג אינו פטור מעונש אף על גב דפטור מקרבן אם כן אמאי אצטריך להו למימר דגבי נשבע לבטל את המצוה אצטריכי תרי קראי חד למפטר מקרבן וחד למפטר ממלקוח לא ה"ל לאקשויי אלא בכי האי גוונא דכי היכי דהתם גבי נשבע לבטל את המצוה אינו פטור מעונש הכא נמי אי מפטר מעונש הוה צריך קרא אחרינ' למפטרי' מעונש ותו קשיא דלא משני כלל במאי דקאמרי אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש ואמאי הרי גבי נשבע לבטל את המצו' לא פטרו מעונ' ואי אמרינן דס"ל לתוספות דגבי נשבע לבטל את המצוה הוא פטור מעונש אם כן מאי האי דמקשו התוספות אמתי לא מבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש ומחי קושי' כי היכי דגבי נשבע לבטל את המצוה הוא פטור מעונש הכי נמי הכא הוא פטור מעונש עוד יש לתמוה דנראה לכאורה דדברי התוספות סותרות זו לזו דבגטין כתבו בהדיא דגבי נשבע לבטל את המצוה הוא פטור בשוגג אפילו מעונש ואילו הכא כתבו וזה לשונו אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מעונש ומקרבן ע"כ ומשמע לכאורה מדבריהם דגבי נשבע לבטל את המצוה לח פטרו מעונש וכד מעיינן שפיר אשכחי' דהני קושיי לאו מילתא נינהו דלא אשכחינן בגמ' דנדרי' אלא דאצטריכי תרי קראי הרעה והטבה דהוי דבר הרשות ולא יחל דברו דברו הוא דאינו מחל אבל מחל חפצי שמים אבל לא אשכחינן בהדיא אי בשוגג הוא פטור מעונש נמי אי לאו וכשהקשו בתוספות הוא ס"ל דכיון דאצטריכי תרי קראי חד למפטר מקרבן וחד למפטר ממלקות ולא סגי בחד קרא א"כ נראה דאינו פטור מעונש בשוגג כיון דליכא קרא לפטרו ותירצו בתוספות דלפטור מעונש בשוגג לא אצטריכין קרא דדוקא למזיד ושוגג שהם דברים חלוקים ושמנים הוא דאצטריך תרי קראי אבל לשוגג בחד קרא סגי לפוטרו מקרבן ומעונש דתרווייהו מילתא דשוגג נינהו ודוקא במזיד הוא דאיכא עונש בשבועת שוא ולקי מחמת שבועת שוא כדמוכח לקמן במתניתין אבל בשוגג מעונש נמי פטור ומאי דקאמרי התוספות אבל הכא כשפטר בשוגג פטר מקרבן ומעונש וכו' לאו לאפוקי ההיא דנשבע לבטל את המצוה דהת' נמי פטרו מעונש וכמו שכתבו התוספו' בהדי' בפ' השולח אלא מאי דקאמ' אבל הכ' היינו למימ' דדוק' למזיד ושוגג הו' דאצטריך תרי קראי כדאמרינן בנדרי' אבל לפטו' מקרבן ומעונש בשוגג לא אצטריך תרי קראי אלא בחד קרא סגי ותו לא מידי:
ותו כתבו התוספות וזה לשונם ואי דלא ידע אנוס הוא תימא אדקשייא ליה מברייתא תקשי ליה ממתניתין דפרק שבועת העדות וכו' יש לעיין ולדקדק דלא חדשו לנו התוספות בזה הדבור שום חדו' דדברים פשוטים הם מראשן ועד סופן וזיל קרי בגמרא נינהו גם מה שכתבו והא אינו מקושר אדרבה ממקום שבא תשובתו בצדו ותו לא מידי:
ותו כתבו התוספות בדבור המתחיל אפי' תימא רבנן וזה לשונם ורש"י ז"ל אינו גורס גירסא זו כי קשי' לו והא לא אתיא בריית' לאשמועי' דשגגת קרבן שמה שגגה אלא לאשמועינן היכי אשכחן שגגת בטוי לשעבר ובשמעתא דחיק נמי לאשכוחי דקאמר היכי דמי וכו' ויש לתמוה טובא חדא שרש"י כתב בפרק כלל גדול דהברייתא אתה לאשמועינן דהאדם בשבועה פרט לאנוס ודוקא שגגת קרבן שמה שגגה אבל אם שגג בלאו הוי אנוס ופטור הוא מן השבועה דאדם בשבועה בעינן ומה שנראה מדברי התוספות ממה שכתבו הכא דהוקשה לו לרש"י דאין כוונת הברייתא לאשמועינן חדושה דשגגת קרבן שמה שגגה דהא ודאי מילתא דפשיטא למונבז אלא לאשמועינן דאשכחן שגגת בטוי לשעבר ויש לתמוה דהא נמי מילתא דפשיטא היא דלמונבז אשכחינן שבועה דבטוי לשעבר ואם תמצא לומר דמאי דקאמר רש"י התם בפרק כלל גדול היינו דקאמר הכא נמי הא ודאי לאו מילתא היא ואי אפשר לאומרו שהרי כתבו התוס' בסמוך ובשמעת' דחיק נמי לאשכוחי דקאמר היכי דמי וכו' כנראה מדבריהם דהביאו ראיה למה שאמרו דאצטרי' הברייתא לא שכוחי שבועת בטוי לשעבר דהרי בשמעת' במי דחיק לאשכוחי ועוד יש לתמוה בדבריהם דמאי דדחיק בשמעת' לאשכוחי שבועת בטוי לשעבר היינו לרבנן דלמונבז פשי' ליה והיינו דקאמר כמאן כמונבז וכו' דלמונבז פשיטא דאשכחינן שבועת בטוי לשעבר ומאי דבעינא והיינו לרבנן ומשני אפילו תימא רבנן וצריך עיון:
ותו בהך פירקא אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכו' הא גופא קשיא אמר' בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין וכו' ומאי קושיא לימא דלהוי פרט וכלל וכדאמרינן לקמיה מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין תלמוד לומר כל נדיב לב ועוד קשה דמאי הדר המקשה והקשה מבריית' דמוצא שפתיך וכו' נימא נמי דההיא בריתא תריץ ואימא הכי דומיא דלעיל דבקרבנות נמי שייך למימר כדאמרינן לעיל איברא דלישנא דברייתא קמייתא משמע דבא לקיים שניהם ולשנא דברייתא דמוצא שפתיך משמע דנדיב לב אתא לגלויי על מוצא שפתי' דלאו דוקא אבל מ"מ קשה הדבר לומר דהברייתות פליגי ועוד דא דמותבת ליה לשמואל מהך בריתא דמוצא שפתיך דקסבר דנדיב לב אתא לגלויי לנדיב לב סייעת ליה מברייתא קמייתא דקסבר דיש לנו להקים את שניהם ועוד קשה למאי אצטריך בגמרא למימר גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם והלא מהכרח הקושיא מסתייא דלימא גמיר בלבו להוציא פת חטין ולא כלל בשפתים והא לא קשי' דשתי תשובות בדבר חדא דמסברא קאמר לה ולא מהכרע הקושיא ועוד יש לתרץ דברי שמואל דקאמר צריך שיוציא בשפתיו ובהכי ניחא דצריך שיוציא בשפתיו דקאמר היינו פת סתם אבל הקושיות הראשונות צריך עייון:
בשמעתא דמה הרעה אינה בקיום מצוה אף הטבה אינה בקיום מצוה ומה הטבה אינה בבטול מצוה אף הרעה אינה בבטול מצוה איכא לאקשויי בה טובא חדא דקאמר אלא מדאצטריך או לרבות הטבת אחרים שמע מינה בדבר הרשות כתיבי דאי סלקא דעתך בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת אחרי' מבעיא וכיון דכן הוא למאי אצטריך הקישא דברייתא ואפילו אם תמצא לומר דמאו לא ידעינן אלא דקראי לאו בבטול מצוה כתיבי אבל אין הכי נמי דמצית למימר דקראי בקייו' מצוה כתיבי מ"מ קשה דניח' דאצטריך הקישה דמה הרעה רשות אף הטבה רשות אבל הקשה דמה הטבה רשות אף הרעה רשות למאי אצטריך ועוד קשה במאי דקאמר בגמרא השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת החרים מבעיא ואי קראי בדבר מצוה כתיבי אם כן להטיב הטבת אחרים נמי משמע אם כן הכי הוה ליה לאקשויי ולמאי אצטריך ליה למימר השתא הרעת אחרים איתרבי הטבת אחרים מבעיא ועוד דבגמר' מוכח בהדיא דטפי מסתבר שיהא חייב על קייום מצוה מעל בטול מצוה דה"ק השתא הרעת אחרים שהיא בטול מצו' איתרבי הטבת אחרים שהיא קייום מצוה מבעיא וכמו שפרש"י וכיון דכן הוא למאי אצטריך למימ' דבריית' הקישא דמה הטבה רשות אף הרעה רשות מסתייא בהקישא דמה הרעה רשות אף הטבה רשות דכיון דקאמרינן דאינו חייב על קייום מצוה כל שכן דאינו חייב על בטול מצוה וכדאמרי' והא לאו קושיא היא כלל וכמו שנכתוב לקמיה ועוד קשה דקאמר בגמרא והקיש העבה להרעה מה הרעה אינה בקייום מצוה אלא בבטול מצוה אף הטבה אינה בקייום מצוה אלא בבטול מצוה הטבה גופא הרעה היא וכו' ומאי קושיא דמאצטריך הרעה והטבה ללאו והן דלא הוה ידעינן מלאו הן ולא הן מלאו כי היכי דלא ידעינן לשעבר מלהבא אי לאו ריבוייא לרבי עקיבא דדריש כל התורה כולה בריבה ומיעט וריבה ורבי ישמעאל דדריש כל התורה כולה בכלל ופרט וכלל אינו מחייב לשעבר ואפילו את"ל דהטבה תרתי משמע הן ולאו והרעה נמי תרתי משמ' הן ולאו כגון אוכל מצה בליל פסח או לא אוכל חמץ והרעה נמי כגון לא אוכל מצה בליל פסח או אוכל חמץ בפסח והוא הדין נמי בדבר הרשות שייך למימר הכי מכל מקום עדיין הקושיא במקומ' עומדת דלא מכרעה מילתא ואנא הוה אמינא דהטבה הוי אוכל דהכי משמע טפי והרעה לא אוכל אם כן אצטריך הטבה והרעה ומאי קושיא דקאמר הרעה גופא הטבה היא והטבה גופא הרעה היא ועוד לכאורה יש לעיין דקאמר דאו אתי לרבות הטבת אחרים ורש"י כתב דהטבת אחרים הוי קייו' מצוה ואם כן נראה לכאורה דברייתא קשיא רישא סיפא דרישא קתני דאינו חייב על קייום מצוה וסיפא קתני דחייב על הטבת אחרים דהוי קיום מצוה וכדפרש"י ז"ל והרבה תשובות יש בתרוץ קושיא זאת וחדא מינייהו דנשבע לקיים את המצוה אינו חייב מחמת ההיקשא והטבת אחרים יצאת מן הכלל מן רבוייא דאו להטיב ובקושיות הראשונות צריך עייון לתרצם והרב בעל המאור וה"רן כתבו הרבה בהך שמעתא ומ"מ רוב הקושיות במקומן הן עומדות ולקושיא הראשונה דאקשינן דכיון דאצטריך או לרבות הטבת אחרי' וכו' אם כן למאי אצטריך ההיקש בברייתא דמה הרעה ומה הטבה לאו קושיא היא דמדאצטריך או לרבות הטבת אחרים לא ידעינן אלא דקראי לאו בבטול כתיבי אבל מאן לימא לן דלאו בקייום מצו' כתיבי אתא ההיקשא דמה הרעה אינה בקייום מצוה אף הטבה אינה בקייום מצוה ואגב דנקט האי הקישא נקט נמי ההיקישא דמה הטבה אינה בביטול מצוה אע"ג דלא צריכ' וכמו שכתבו התוספות דנקט בברייתא הרעת אחרים אגב הטבת אחרים ומאי דאקשינן דלמה אצטריך בברייתא היקישא דמה הטבה אינה בקייום מצוה אף הרעה אינה בקייום מצוה דהשתא בקייום מצוה אינו חייב בביטול מצוה לא כ"ש הא ודאי לאו קושיא כלל היא דאי לא אמרת מה הטבה רשות וכו' אנא אמינ' דהרע' אינ' בקייו' מצו' אבל ישנה בבטול מצו' והשת' בטול מצי' איתרבי קייו' מצו' לא כל שכן ולהכי אצטריכ' תרווייהו מה הרע ומה הטב'
ותו יש לדקדק במאי דקאמר דילמא בדבר מצוה כתיבי וכי אפשר דעלה על דעת המקש' דלא נעביד היקשה אלא ודאי דעלה על דעתו דנעבד היקשא דמה הטבה אינה בביטול מצוה אלא בקייום מצוה אף הרעה אינה בבטול מצוה אלא בקיום מצוה ואם כן תקשי ליה דהרעה גופא הטבה היא ואפשר לתרץ ולומר דהוה סבירא ליה למקשה הרעה גופא אצטריך ללאו והן וכדאמרי' לעיל ומשום הכי קאמר אי הכי בדבר הרשות נמי כיון דקשיא לך הרעה גופא הטבה היא בדבר הרשות נמי תקשי לך בשלמא לדידי ניחא דאצטריך הרעה גופא ללאו והן אלא לדידך קשיא:
ועוד יש לעיין ולדקדק במה שכתבו התוספות וזה לשונם דילמא בדבר מצוה כתיבי קראי להרע כגון לא אוכל מצה שהיא הרעה גמורה שמריע לגופו ולנפשו ולהטיב כגון אוכל מצה שהיא הטב' גמורה שמטיב לגופו ולנפשו ע"כ ונראה מדבריהם דבעא לאוקומי קראי היכא דאיכא תרתי הרעת הגוף והרעת הנפש והטבת בהטבת הגוף והנפש ואם כן קשיא מאי דקאמר לקמיה אי אמרת בדבר הרשות מיעט דבר מצוה אלא אי אמרת קראי בדבר מצוה כתיבי מאי מיעט ומאי קושיא נימא דמיעט דבר הרשות לחוד או דבר מצוה לחוד כיון דהמקשה בעא דנימא דתרתי צריכ' הרעת הגוף והנפש והטב' הגו' הנפש וצ"ע ותו לא מידי בהך שמעתא:
ועוד כתבו התוספות בדבור המתחיל הא תו למה לי וזה לשונם ואף על גב דהכא לא מצי למתני אלא אחת דאצטריך למתני חייב לאשמועינן הא אמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל חייב שתיים מכל מקום דייק שפיר מדלא קתני חייב אחת עד כאן ויש לתמוה דהא הוה מצי למתני אלא אחת ואפילו הכי הוה ידעינן דאי קאמר שלא אוכלנ' והדר שלא אוכל דמחייב תרתי כדרבא מדלא קאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל ושני וקאמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה הא ודאי אשמועינן דטעמא דאומר שבועה שלא אוכל והדר שלא אוכלנה הוא דלא מחייב אלא חדא הבל אמר וכו' מחייב תרתי וצריך עיון ואיפשר לומר בדוחק דאי הוה תני אינה אלא אחת הוה אמינא דאתא לאפוקי הא דאמר רבא דשבועה שלא אוכלנה משמע כולה ושלא תוכל משמע כזית ולהכי קאמר דאינה אלא אחת כלומר דשלא אוכל ושלא אוכלנה הכל הוא דבר החד והוה ליה כאילו קאמר שלא אוכל שלא אוכל והוא הדין נמי דהיכא דקאמר ברישא שלא אוכלנה אינו חייב אלא תחת דאזיל בתר טעמא דכיון דאשמועינן מתניתין לשלא אוכל ושלא אכלנה הם דבר הח' ואין הפרש ביניהם כלל ממילא משמע דהוא הדין דהיכא דקאמר ברישא שלה אוכלנא והדר שלא אוכל דאינו חייב אלא חדא ומשום הכי חדא מינייהו נקט ולא קפיד למיתני שלא אוכלנה ברישא דכיון דקאמר דאינה אלא א' ומינה שמעי' דבין דקאמר שלא אוכל ברישא או שלא אוכלנה דאינו חייב אלא אחת וכדאמרי ותו ולא מידי:
ותו בסוף הך פרקא כתבו התוספות שבועת העדות נוהגת באנשי' אבל לא בנשים וכו' ומיהו אימא בסוף פרק קמא דבבא קמא ובקדושין דרשינן מאשר תשים לפניהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל דינים ואי אשה פסולה לדון הא לא מיירי לפניהם אלא בכשרים לדון כדדרשית בפרק המגרש לפניהם ולא לפני גוים לפניהם ולא לפני הדיוטות ויש לומר דקרא איירי בתרווייהו בדיינים ובנדונים וממעט גוים והדיוטות משום דלפניהם קאי ואלהים דמשמע מומחין וכו' ויש לתמוה במאי דקאמרי וי"ל דקרא איירי בתרווייהו בדיינים ונדונים נראה מדבריהם דלפי הקושיא כיון דמיירי קרא בדיינים וממעט אשה תו לא מצינן למימר דמיירי קרא בנדוני' ולא היא דשפיר מצינן למימר דמיירי קרא בנדונים ולא לרבויי אשה להשוות אשה לאיש לכל דינין שבתורה אלא למעוטי אשה מהדינים שבתורה ולפניה' הוי מיעוטא למעוטי אשה בדיינים ונדונים וניחא לי האי קשיא דודאי דמעיקרא היו סבירא להו לתוספות דכיון דקרא דלפניהם ממעט אשה בדיינים תו לא מצינן למימר דקרא דלפניהם מיירי בדיינים דלמאי אתא אי לרבויי אשה ולהשו' אשה לאיש לכל דינים שבתורה הא לא מיירי קרא אלא בכשרים לדון ואי למעוטי אשה בנדונים הא נמי לא אצטריך דמהיכא תיתי דתהוי אשה בנדונים דאשה לאו בר משא ומתן היא כדאמרי' בבבא קמא ולא אצטריך קרא למעוטי אשה בנדונים אדרבה אצטריך קרא לרבויי אשה בנדונים לאפוקי מאי דמסתברא דאשה אינה בנדונים ומשום הכי קאמרי התוספות דכיון דלפניהם לא מצינן למימר דאתא לרבויי אשה ולהשוות אש' לאיש דהא לא מיירי קרא אלא בכשרים לדון תו לא מצינן לאקומי קרא כלל בנדונים לאו לרבויי ולאו למעוטי וכדאמרן ותרצו דקרא איירי בתרווייהו בדיינים ונדונים בדיינים למעוטי ובנדונים לרבויי ולא קשה ולא מידי דלאו מלפניהם לחוד ממעט אשר אלא משום דקאי אאלהים דמשמע מומחין ולפניהם לחוד רבוייא הוא להשוות אשה לאיש לכל דינים שבתורה ותו לא ומהך שמעתא דסוף הך פירקא אנו למדין כלל מחודש דאמרינן אמר רבינא משמיה דרבא מתניתין דהכא נמי דייקא דקתני שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים וכי' קשיין אהדדי אלא לאו שמע מינה הא דענה אמן הא דלא ענה אמן ואלא שמואל מאי קא משמע לן דוקייא דמתניתין קא משמע לן וצריך לעיין במה דקאמר קשיין אהדדי דאם כן בטלת כלל לא זו אף זו שבתלמוד והכא נמי נימא דלא זו אף זו קתני ולא קשה ולא מידי ועוד דלכאורה ולפום ריהטא נראה דרבינא אתא לדיוקי ממתניתין דשפיר קאמר שמואל דענה אמן חייב דהוי כמוציא שבועה מפיו ואי להכי הוא דאתא רבינא מאי אצטריך למימר קשיין אהדדי והלא מתניתין בהדיא קאמר דענה אמן חייב אלא ודאי דרבינא אתא למימר דשפיר קאמר שמואל דדוקא ענה אמן הוא דחייב אבל אי לא ענה אמן אינו חייב וכדאמרינן לקמיה דשמואל דוקיא דמתניתין קא משמע לן ורבינא סבירא ליה דבהך מתניתין לא אמרינן לא זו אף זו משום דמפסיק תנא בין הך דבבא דמפי עצמו לבבא דמושבע מפי אחרים ותני בנתים וחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה חטאת וכיון דמתניתין לא מתניא בלא זו אף זו או תימא דמושבע מפי אחרים חייב אפילו שלא ענה אמן אם כן קשיין אהדדי דבשלמא אי אמרינן דדוקא היכא דענה אמן הוא דחייב אבל היכא שלא ענה אמן אינו חייב אלא קשיין אהדדי דמתניתין נקט מפי עצמו לאפוקי מושבע מפי אחרים היכא שלא אמר אמן והקשו ואלא שמואל מאי קא משמע לן ותרצו דוקייא דמתניתין קא משמע לן כלומר דלא נימא דמתניתין לא זו אף זו קתני ורישא תני מפי עצמו וסיפא קאמר דלא זו אלא אף זו המושבע מפי אחרים חי"ב ולאו דוקא ענה אמן אלא אורחא דמילתא קתני ואשמועינן שמואל דמתניתין לאו בלא זו אף זו מתניא מטעמא דאמרינן לעיל או מטעמא אחריתי אי משום דכל היכא דאיפשר לתרוצי מתניתין לא אמרינן לא זו אף זו וכיון דהכי אצטריך לן למימר דדוקא ענה אמן הוא דחייב אבל היכא שלא ענה אמן אינו חייב דאם לא כן קשיין אהדדי ותו לא מידי: