אור ברסלב
שות מהרי בן לב חלק ב פרק שבועות העדות

שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב

פרק שבועות העדות

פרק שבועות שתים בתרא

כתבו התוספות מצוה בבעלי דינין שיעמדו ואפילו רבי יהודה מודה בגמר דין וכו' והוא דאמר לה בתי עמודי כדאמרי' בסוף פרק מצות חליצה דמשמע דבעינן חליצה מעומד לא משום דכתיב ועמד ואמר כדפרישית ועוד דאם כן הויא עכובא כדכתיב בפרשה ככה עכובת הלא אמר לה לעמוד משום דמצוה בבעלי דינים לעמוד כדאמרינן הכא והיה אומר לה לעמוד ולטעון או שמא לחלוץ משום דחליצה הויא כגמ' דין עד כאן ויש לעיין ולדקדק טובא חדא דמאי קאמרי התוספות כדפרישית והלא גמרא ערוכה היא דועמד ואמר לא משמע עמידה ועוד מאי קאמרי ועוד דאם כן הויא עכובא וכו' ומאי אצטריך להביא רחים למאי דמפורש בגמרא בהדיא דועמד ואמר לא משמע עמידה ועוד יש לדקדק דמה ענין הך והא דאמר לה בתי עמודי וכו' למאי דקיימינן ביה בהך פרקא וכד מעיינן אשכחינן דהנך קושיי לאו מילתא נינהו ובחדא מחתא ותרוצא איתרצו כולהו במאי שכתב הר"אש בפרק אלו מגלחין בשם הרמ"בן ז"ל דמאי דאתמר בגמרא דמועד קטן התם לא איתמר ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקום ויקרע היינו למימר דועמד ואמר לא משמע לעכובא אלא לכתחילה ואילו ויקם ויקרע משמע לעכובא ומשום הכי אם קרע מיושב לא יצא וצריך לחוזר ולקרוע והכי נמי משמע בספרי וכמו שכתבו התוספות בפרק מצות חליצה ומשום הכי כתבו התוספות הכח דהא דאמרינן בסוף מצות חליצה בתי עמודי לאו משום דכתיב ועמד ואמר דלכתחילה מיהא משמע כי היכי דלא תקשי הא דאמרינן הכא ועמדו שני האנשים מצוה בבעלי דיני שיעמדו לא היא כדפרשית דועמדו דאין מעשה כתיב אח"כ משמע עמידה ועוד דעל כרחין ליתא לההיא דהר"מבן דקאמר דועמד ואמר משמע עמידה לכתחילה ומשום האי קרא אמר לה בתי עמודי דאם כן דועמד ואמר משמע עמידה על כרחין אית לן למימר דהויא לעכובא משום ככה דכתיב בקרא ולא היא דברייתא תנא בין עומד בין יושב אלא ודאי דאית לן למימר דועמד ואמר לא משמע כלל עמידה ומה שאמר לה בתי עמודי היינו לטעון או דחליצה הויא כגמר דין ומטעמא דקרא דועמדו שני האנשים אשר להם הריב דמשמ' עמידה משום דלא כתיב מעשה אחר כך ובהכי סליק יפה מה שכתבו התוספות ותו לא מידי:

ותו כתבו התוספות בהך פירקא אי נמי לשודא דדייני לפי' ר"תם דמפרש דשודא למי שירצה הדיין לית צריך לומר דהכא היה הבעל דין שכנגדו תלמיד חכם והיה ירא שמא יתן לו כדאמרינן דתלמי' חכם גבי נכסי לטוביה ולכך שלח ליה שגם זה תלמיד חכם ויעשה שודא למי שירצ' עד כאן ויש לעיין ולדקדק בדבריהם טובא חדא דמאן לימא לן שלא היה כנגדו עם הארץ והיה ירא שמא יחשוב שגם עולא לא היה תלמיד חכם ויעשה שודא ולפיכך כתב לו עולא חברנו עמית בתורה ובמצות ולא יעשה שודא אלא שעל כל פנים צריך לתת לו לעולא ואי משום הא לא קשיא דמצינן למימ' דמשמע להו לתוספות ז"ל דמאי דקאמר אי נמי לשודא דדייני היינו למעבד שודא דומיא דמאי דקאמר למישרא בתיגרא והא ודאי ניחא ולא קשיא ולא מידי ומאי ומיהו תימא דקאמרי לפ'רתם דמפרש וכו' כנראה מדבריהם דלפרש"י לא אצטריך למימ' דכנגדו היה תלמיד חכם ולא היא דלפירוש רש"י נמי אצטריך למימר דכנגדו היה תלמיד חכם דאי לאו הכי לא שייך למימר דהא בהדיא אמרינן בפרק הכותב גבי נכסי לטוביה אחד חכם ואחד קרוב חכם קודם אחד חכם. ואחד שכן חכם קודם שניהם שכנים שניהם קרובים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני משמע דהיכא דאחד חכם ואחד עם הארץ לא מקריא שודא דדייני וכיון דכן הוא לפרש"י נמי צריך לומר שכנגדו היה תלמיד חכם ויש לומר בדוחק דמאי דקאמר לפר"ת דמפרש דשודא למי שירצה וכו' אזיל לסיפיה דלישנא דקאמר ולכך שלח ליה שגם זה תלמיד חכם והוקשה להם לתוספות דבשלמא לפירש"י דקאמר עולא חברנו עמית בתורה ובמצות וכמו שכתב רש"י אם הדין תלוי בשודא דדייני זה ראוי לזכותו שחכם וצדיק הוא אבל לפי"רת א"כ קשה למאי אצטריך למימר עמית בתור' ובמצות מסתייא דלימא עמית בתורה אבל במצוות למאי אצטריך ומשום הכי קאמרי התוספות דלפירוש רבינו תם דשלח לו לומר דגם זה תלמיד חכם ומאי דקאמר ובמצות לאו דווקא או איפשר לפרש ולומר בדוחק דאתא לאשמועינן דלפירוש ר"תם לא שלח ליה למימ' דעולא עמית בתורה ובמצוות כדי שיתן לעולא דהא ודאי לפירוש ר"תם לא הוה רב יוסף מצי למימר ליה לרב נחמן דיהבי' ליה לעולא כיון דהדבר תלוי ברצון הדיין לתת למי שירצה אינו מן הדין שיבטל רצונו מפני רצון אחרים וכמו שכתבו דאינו רשאי הדיין לקבל שוחדא כדי ליתנו לאחד מהם ודלא כיש מפרשים שכתב ה"רן שוחדא דדייני ומה לי שוחד דממון ומה לי שוחד דברים להפיק רצון השואל אלא ודאי דמאי דשלח ליה רב יוסף לרב נחמן דעולא עמית בתורה לא הוה אלא כדי שיעשה מה שירצה ומאי דקאמר לפר"תם צריך לומר אזיל לסיפיה דלישנא כדקאמרי לפי' קמא ושני הפירושים הם דחוקים ומיהו פירושא קמא טפי עדיף ומסתבר ותו לא מידי:

ותו כתבו התוספו' בהך פירקא משביע אני עליכם ואמר אמן אליבא דר' מאיר אתי דחייב חוץ לב"ד וכו' אי נמי אתי אפילו כרבנן וסיפא נמי דקתני השביע עלהם חמשה פעמים חוץ לב"ד וכו' יש לתמוה בדברי התוספות דנראה מדבריה' דהיה איפשר לומר דלר' אצטריך השבועה נמי בבית דין והא ודאי ליתא דאם כוונתם לומר דלרבנן דוקא הוא דבעינן שבועה בבית דין אבל לרבי מאיר אפילו במושבע מפי אחרים לא בעינן בבית דין אלא כפירה דוקא אבל שבועה לא ומתניתין אתי אליבא דר' מאיר ובמושבע מפי אחרים אבל לא אתי כרבנן משום דלרבנן אצטריך שבועה נמי בב"ד וזה הפי' הוא שעלה על דעתינו באו התוספות וחדשו דלרבנן נמי לא בעיא שבועה בב"ד הא ודאי לאו מילתא היא דמנין היה לנו לחלק ולומר דפליגי רבנן ור' מאיר בהך מילתא והלא משמע דבמושב' מפי אחרים אמרו דבר אחד ואינם חולקים אלא במושבע מפי עצמו אי אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא ואי אמרינן דכוונת התוספות היא לומר דבין לרבנן ובין לר' מאיר במושבע מפי אחרים בעינן שבועה נמי בבית דין ולא פליגי אלא במושבע מפי עצמו דלרבנן דון מינה ואוקי באתרא צריך כפירה ושבועה בבית דין ולר' מאיר דון מינה ומינה ולא בעינן שבועה בבית דין אבל כפירה בב"ד בעינן לא אמרי' דון מינה ומינה לכל מילי אלא דוקא לשבועה ולא לכפירה משום דגלי לן והיה כי יאשם לאחת מאלה שחייב על כל אחת ואחת ולא משכחת לה אלא בשבועה חוץ לבית דין וכפירה בבית דין וכו מעיינן שפיר אשכחינן דהא נמי לאו מילתא היא מכמה טעמי חדא דאמרינן במתניתין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו ומפי אחרי' אין חייבים עד שיכפרו בהן בבית דין ולפי זה הפי' אית לן למימר דמאי דקאמר מתניתין בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו היינו לשבועה ולא לכפירה ומאי דקאמר ומפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בבית דין היינו שיכפרו וישבעו בבית דין וכיון דכן הוא העיקר חסר מן הספר ולישנא קלילא כהאי לא אמרינן ועוד מנא להו לתוספות לפי ההוא פירושא קמא למימר דברייתא דתנא והיה כי יאשם מאחת מאלה אתיא כר' מאיר ודון מינה ומינה דקאמר לאו לכל מילי אלא לשבועה לחוד ולא לכפירה נימא דברייתא אתיא כרבנן ומאי דקאמרי דון מינה ואוקי באתרא לאו לכל מילי אתא אלא דוקא לכפירה והוה אתי שפי' לישנא דמתני' דקאמר וחכמים אומרים בין מפי עצמו ובין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהם בבית דין ועוד קשה דבגמרא משמע דאי לאו והיה כי יאשם לאחת מאלה הוה אמינא דכפירה ושבועה בבית דין דקאמר אי הכי לימא שבועה גופא בבית דין אין ושלא בבית דין לא ומשני לא סלקא דעתך וכו' ולפי זה הפירוש דאמרינן דמיירי במושבע מפי עצמו אל בא דרבי מאיר הוי איפכא דאי לאו והיה כי יאשם לאחת מאלה הוה אמינא דון מינה ימינה ולא הוה בעינא לא שבועה ולא כפירה מבית דין ועוד דבגמרא אמרינן מנא לן דאכפירה בבית דין הוא דמחייבי וכו' אמר אביי אמר קרא אם לא יגיד ונשא עונו ולפי זה הפי' דהך שמעתא אליבא דר' מאיר במושבע מפי עצמו היכי יליף מלא יגיד והלא לא יגיד לא מיירי אלא במושבע מפי אחר ם ומושבע על פי עצמו ילפינן מגזרה שוה ולא יגיד לא קאי אלא אמושבע מפי אחרים כללא דמילתא דלית נגר ובר נגר דליפריקינה להך פירושא וגם הרמב"ם להלכות שבועות כתב זאת הסברא והך פירושא והראב"ד זלה"ה הקשה והשיג פעם ופעמים בהאי פירקא יעויין שם ותו לא מידי:

ותו כתבו התוספות הוה ליה כגזלן משום דכל דבר מחזיקין ליה בחזקת מי שהיה בידו כוונת התוספו' הוא לומר דהטע' דאינו נשבע דלא חטף לאו משום דכבר טען דחטף דאינו חוזר וטוען הפך ממה שטען בראשונה בבית דין לפי דאצטריך לדחוק ולומר דמאי דקאמר הוה ליה כגזלן היינו דהאי גברא אצל שבועה זו הוי כגזלן אצל כל שבועו' וכדפרש"י ז"ל אלא סבירא להו לתוס' דיכול לחזור ולטעון וטעמא דהכא אינו לישבע דלא חטף היינו משים דכיון דטען דחטף הרי הודה שגזל הנסכ' משום דכל דבר מחזיקין ליה בחזקת מי שהיה בידו וכי היכי דהוו תרי סהדי דחטף לא מהימן לומר אין חטפי ודידי חטפי דמחזיקין כל דבר בחזקת מי שהיה בידו אף הכא נמי כיון דמודה דחטף היה ליה כגזלן ותו לא מצי למטען לא חטפי וליכא למימר דכוונת התוספות היא לומר דמאי דקאמר בגמרא לישתבע כיון דאמר אין חטפי ודידי חטפי וכו' לאו אשבועה דלא חטפי קאי כדפרש"י ז"ל אלא אשבועה דחטפי וקאמרי דאינו יכול לישבע משום דהוה ליה כגזלן וזה הפי' לא נהיר ולא בהיר ולא צהיר דאין דרך הפשט בכך ואין לשון התוספו' משמע הכי דמאי דקאמרי ואם תאמר וניהמניה בשבועה דדידיה חטף כנראה מדבריהם דשבועה זו דדידיה חטף לא הוזכרה בגמרא ולישנא דקאמר וכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ודאי דאשבועה דלא חטף קאי אלא ודאי נראה כדאמרן דלפי' התוס' נמי מאי דקאמר לישתבע וכולו אשבועה דלא חטפי קאי ותו כתבו התוספות וסיימו דבריהם ומיהו צריכנא לטעמא דמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דמשלם וכו' יש לתמוה דעדין הקושיא במקומה עומדת למאי אצטריך לטעמא דכל המחוייב שבועה ואינו יכול לישבע דכיון דנסתלק המגו במאי דאינו יכול לישבע להכחיש את העד וכמו שכתבו דהוי כקול דלא חציף איניש להכחיש את הקול אם כן למאי אצטריך לן לדר' אבא ולטעמא דמתוך שאינו יכול לישבע משלם ואף על גב דלא הוה הלכת' כר' אבא בנדון דידן חייב לשלם כיון דנסתל' מגו כדאמרינן והוה סגי דלימא בגמרא לפטריה איכא חד סהדא דמחייבו שבועה ותו לא ולמאי אצטריך לן לטעמא דר' אבהו כדאקשינן ואפי' את"ל דמכל מקום אצטריך לטעמא דמתוך שאינו יכול לישבע וכי דאי הוה אמינא דמתוך שאינו יכול לישבע יחלוקו בנדון דידן נמי נימא דאם היה יכול לישבע לא סופי היה פוטר אח עצמו וכיון דאינו יכול לישבע יחלוקו הא ודאי לאו מילתא היא חדא דדוק ותשכח דלאו תרוצא היא כלל ועוד דאם כן למאי אצטריך להו לתוספות למימר דבלאו שבועה יכול להכחיש את העד ואיכא מגו וצריך עייון וכבר היה איפשר לומד תרוצי ופירושי אחריני בדברי רש"י ובדברי התוספות אלא דשנויי דחיקי לא כתבינן ותו לא מידי:

תוכן העניינים

שות מהרי בן לב חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה