שות מהרי בן לב חלק ב· רבי יוסף בן דוד אבן לב
פרק האשה שנתארמלה
איכא למידק במאי דכתבו התוספות ומודה רבי יהושע באומר לחבירו שדה זו של אביך וכו' ואינו נראה דהא קתני סיפא ואם יש עדים וכו' והרי בכמה דוכתי בתלמודא אמרינן כולה בדידה קא מיירי והכא נמי נימא כולה בדידה קא מיירי בשאין הלה תובעו ומשום הכי קאמר ואם יש עדים שהיא של אביו לאשמועי' דאע"ג דאין הלה כיון דאיכא עדים שהיא של אביו אינו נאמן וכד מעיינן שפיר אשכחינן דהא לאו קושיא היא וזיל קרי בי רב הוא דכיון דטעמא דמודה ר' יהושוע הוי לפי' רש"י משום דאין הלה תובעו ואין שור שחוט לפניך שיעלה על לב בעליו לתבוע מי שחטו וכדפירש רש"י אם כן היכא דאיכא עדים אע"ג דאין הלה תובעו לא הוי שור שחוט לפניך וכיון דכן הוא לא שייך למימ' כולה בדידה קא מיירי:
ותו איכא למיד' בשמעתא דאמר ר' אבהו זאת אומרת כותבין שובר וכו' במאי דקאמר אלא כל איבדה כהטמינה בפנינו דמי ולא יהבינן לה עד דאמרי עדים נשרפה כתובתה ואמאי אצטריך למימר דאיכא עדים דאמרי נשרפה כתובתה כיון דקא מיירי במקום שאין כותבין שם כתובה אלא דכתב לה איהו לימא דמהמנא מטעם מיגו דהוה מצי אמרה דלא כתב לה כתובה ובדליכא עדים דכתב לה כתובה ולא הוה אצטריך למימר דאיכא:
ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות בהך שמעתא וליחוש דילמא מפקא וכו' ואפילו ע"י עידי הינומא לא היה לה לגבות עד שתחזיר לו הכתובה וכו' ויהא נאמן לומר פרעתי במיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך או אם יהיה במקום שאין כותבין וכולי איכא למידק ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי הכל כיון דשטר הכתובה בידו דמסתברא דאע"ג דאמרינן דהטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום דהוי אפילו במקום שכותבי' כתובה מ"מ כיון דשטר הכתובה ביד הבעל ודאי דמצי טעין פרעתי הכל והא ודאי לאו קושיא היא כלל דהא ודאי מאי דמקשה דאפילו ע"י הינומא לא היה לה לגבות עד שתחזיר לו הכתובה לאו למימר שישמור הכתובה להיות בידו לראיה שפרע לה כתובתה דאי הכי לא הוה קשיא ולא מידי דמה לי שישמור הכתובה או שישמור השובר והמקשה אסיק אדעתיה דלא כתבינן שובר ומשום הכי קאמרי התוספות דאע"ג דלא ישמור הכתובה מכל מקום איכא רווחא במה שלא תהיה הכתובה ביד האשה שאם תתבענו פעם אחרת ולא יהיו לה עידי הינומא יהא נאמן לומר פרעתי מנה במיגו דאי בעי אמר אלמנה נשאתיך ובמאי דכתבינן סלק' יפה דברי התוספות והועתק אלי מה שכתב הרי"טבא ז"ל בהא מילתא וז"ל וניחוש דילמא מפקא לה לכתוב' וגביא בה אמר ר' אבהו זאת אומרת כותבין שובר פירוש דמתני' כמאן דאמר כותבין שובר והקשו בתוספות מאי זאת אומרת דהא מאן דאמ' אין כותבין טעמא דידיה כדי שלא יצטריך לשמור שוברו מן העכברים והכא כי מהדרא ליה כחובה צריך לשמרה מהעכברים למאן דסבר דאפילו במקו' שכותבי' כתובה הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותרצו דאפילו הכי טפי עדיף ליה לשמור הכתובה מלשמור השובר שאינו קל לתובעו בעדים כמו שיהא קל לתובעו בכתובתה אם יאבד ממנו השובר עכ"ל ואותם התוספות דהרי"טבא אינם התוספות שלנו ורוח אחרת עמהם ומ"מ למדנו מדבריהם דהיכא דהכתוב ביד הבעל דהוא נאמן לומר פרעתי ואפילו למאן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ותו לא מידי בהך שמעתא.
ותו בשמעתא דמודה רבי יהושע באומר לחבירו וכו' איכא למידק בדברי רש"י טובא חדא במאי דכתב דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל דאפילו הגדיל שלשה שנים אחר שהחזיק אפילו הכי לא הויא חזקה הואיל ותחלתו כשהוא קטו ולפי דבריו אמאי לא קאמר לעיל משכחת לה בדאכלה שני חזקה לאחר שהגדיל ותחלתו כשהוא קטן דהוי רבותא טפי מאכלה שתי' בחיי האב ואחת בחיי בנו והא ודאי לאו קושיא היא דמ"ל ממתני' הך רבותא דלתרוצי מתני' סגיא בדנימא שאכלה שתים בחיי האב וכו' וכדאמרי' לקמיה אי בעית אימא אפילו הגדיל קא משמע לן דלא הוה שמעי' ליה ממתניתין:
ותו איכא למידק במאי דפרש"י ז"ל דרבי אליעזר בן יעקב קאמר פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו דהיינו בטוענו קטן וקרי ליה טענת עצמו משו' דבעלמא טענת קטן לית ביה מששא ואין נשבעין על טענת קטן והני מילי בבא בטענת עצמו אבל הכא שבא בטענת אביו אית ליה לרבי אליעזר בן יעקב נשבעין וכיון דכן הוא הדרא קושי' לדוכתיה דליתני עודה ר' יהושוע באומר לחבירו מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס דאתי שפיר כר' אליעזר בן יעקב דעד כאן לא קאמר ראב"י אלא דוקא כשהלה תובעו ואע"ג דהוי קטן אבל כשאין הלה תובעו דאין שור שחוט מודה רבי יהושע:
ותו איכא למידק לפי' רש"י ז"ל במאי דכתב דאי כרבנן הוא אמרי אפי' תובעו וכו' ומאי אשמועינן ר' יהושוע באין שור שחוט לפניו אפילו שור שחוט לפניו נמי נאמן עד כאן ומאי תרוצא אדרבה דהשתא קשיא טפי דליתני מודה רבי יהושוע במנה לאביך בידי והפילו בהלה תובעו:
ותו איכא למידק דנראה מדברי רש"י דאי סבירא ליה לר' יהושוע כרבנן לא הוה קשה אלא מאי דקאמר ברישא דבהלה אינו תובעו הוא דמודה ר' יהושוע הא בהלה תובעו אינו נאמן ולרבנן אפילו בהלה תובעו נאמן אבל בסיפא לא הוה קשיא ולא מידי והלא בסיפא נמי קשיא דאמאי אינו נאמן כיון דחשיב ליה משיב אפילו בהלה תובעו משום דבבנו מעיז דליכא טעמא אחריתי והוה ליה לרש"י למימר כדקאמרי התוספות היינו דפריך נמי הא אמרי משיב אבידה הוי ואם כן אמאי אם יש עדים אינו נאמן ואפשר למימר לתרוצי קשיא קמייתא דלפי המסקנא טעמא דלא תני ומודה באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס הוי משום דס"ל לר' יהושוע כרבנן ואי הוה תנא הכי לא הוה מצי למתני ואם יש עדים דאפילו ביש עדים הוא נאמן משום דבבנו מעיז ומעיז ולמאי דאקשינן לעיל נמי במאי דכתב רש"י דאי כרבנן הא אפילו תובעו וכו' ומאי תרוצא דאדרבא השתא קשיא טפי דליתני מודה ר' יהושוע באומר לחבירו מנה לאביך וכו' בהלה תובעו אפשר לתרץ דמאי דקאמר רש"י ומאי אשמועינן רבי יהושוע באין שור שוחט אפילו שור שחוט לפניו נאמן כונתו על מאי דאתמר ומודה ר' יהושוע באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה וכו' דדוקא בהלה אינו תובעו קאמר ר' יהושוע דהכי דייק לישנא דקאמר מר באומר לחברו דמשמע ודאי דאין הלה תובעו ותו לא מידי בהך שמעתא:
ותו במאי דכתבו התוספות טעמא דר' מאיר כדרב הונא מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו פירש בקו' דמיירי פלוגתייהו בשמודה לוה שכתבו וכו' ועוד דבפרק מי שמת משמע דלא פליגי בלוה דקאמר ר' שאני אומר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וכו איכא למיד' דנהי דר' יוחנן הכי סבירא ליה ודאי דלא מיירי בלוה אלא בעדים וכדקא אמרו התוספות אבל לרב נחמן מצינן למימר כדפי' רש"י ז"ל דאיירי בלוה מודה ובין לרבנן ובין לר' מאיר היכא דאין הלוה מודה אין העדים נאמנים דאלימי לאורועי שטר' ולא פליגי אלא בלוה לחוד אי מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו או אין צריך לקיימו וכיון דהכי היה נראה לכאורה דלא מקשו ולא מידי התוספות לרש"י ז"ל דאפשר למימר דמאי דכתב רש"י ז"ל דמיירי פלוגתייהו בשמודה לוה שכתבו אבל לר' יוחנן מודה רש"י ז"ל דלא פליגי בלוה והא ודאי לאו קושיא היא וזיל קרי בי רב הוא דודאי כונת התוספות היא למימר דכיון דלר' יוחנן ע"כ אית לן למימר דלא מיירי בלוה אלא בעדי' וכ"ע מודו במודו בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו ובדרב נחמן מצינן למימ' כדפי' רש"י ומצינן למימר נמי דלא איירי בלוה מודה אלא פליגי בלוה מודה ופליגי בעדים ור' מאיר סבירא ליה דבתרוייהו לא אלימי לאורועי שטרא דאין לחלק ורבנן נמי הכי ס"ל דאין סברא לחלק אבל בין בלוה ובין בעדים ס"ל דאלימי לאורועי כיון דאיכא מגו וכיון דכן שפיר קא מקשו התוספות על פי' רש"י דאמאי נימא דלר' יוחנן לא איירי בלוה ולרב נחמן איירי בלוה ומאי דקאמרי התוספות ונראה ר"תם ולר"י דהכי פי' טעמא דר' מאיר כדרב הונא דכמו שאומר רב הונא דלא אמרינן לפסול את השטר בלוה הכי נמי אומר ר' מאיר בעדים אע"ג דאלימי לא פסלי שטרא במיגו ע"כ לאו לר' יוחנן קאמר הכי אלא הוי מילתא דשנויא לר' יוחנן ולרב נחמן דבר' מאיר בין ר' יוחנן ובין רב נחמן שוין ולא פליגי אלא בדרבנן דר' יוחנן ס"ל דרבנן בלוה שמודה שכתבו דאין צריך לקיימו ולא פליגי עליה דר' מאיר אלא בעדים לחוד ורב נחמן ס"ל דלרבנן נמי אין סברא לסלק בין לוה לעדים אבל ס"ל לרבנן דהלוה והעדים אלימי לאורועי שטרא ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו במיגו דאי בעי אמ' מזויף והעדים שאמרו אנוסים היינו מחמ' נפשות נאמנים במיגו דאי בעו שתקי.
ותו איכא למידק בדברי רש"י ז"ל במאי דקאמר כל כמיניה והלא עדים חתומים בו פשיטא דאתקיים בחותמיו כנראה מדברי רש"י דהמקשה אסיק אדעתי' דמאי דקאמר אינו נאמן היינו הכא דנחקיים בחותמיו וכתב ידן יוצא ממקום אחר ומשום הכי פריך פשיטא והתרצן חרץ דאיירי בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר ולפי' איכא למידק אמאי לא קאמר הכא נמי אי דכתב ידו יוצא ממקו' אחר וכו' אי דאין כתב ידן יוצא ממקו' אחר כדקאמר גבי עדים וה"רן ז"ל הלכות הוקשה לו זאת הקושיא יעויין שם ולכאורה דברי רש"י הם דחוקים במאי דכתב בדרב הונא ואשמועינן רב יהודה נמי הכי וכו' דנראה לכאורה דאתא למימר ולתרוצי דלאו פשיטא היא ובודאי דלא פשיטא היא כיון דניידינן מאוקמת' קמייתא דהוה ס"ל דבכתב ידן יוצא ממקום אחר עסקינן והיה אפשר לפרש דברי רש"י ז"ל באופן דלא הוה קשה ולא מידי מהנך דוחקי דכתבינן אבל אינו עולה יפה וצריך עיון:
ותו איכא למידק בההיא ברייתא דכותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה ואפילו לאחר כמה שנים ורבי יוחנן אמר אפילו שאינו זוכרה מעצמו וכתבו התוספות פירש אבל על ידי השטר זוכרה וכולי ויש לתמוה דאם היינו מפרשים דר' יוחנן באינו זוכרה כלל ואפילו על ידי השטר מאי קאמר אמר רבא שמע מינה מדרבי יוחנן וכולי ואפשר לומר בדוחק דהתוספות הוקשה להם דמנא ליה לרבה דרבי יוחנן איירי בזוכרה על ידי שטר דמשום הכי קאמר שמע מינה ותרצו דאי הוה מיירי בלא זוכרה כלל הויא מפי כתבם וקיימא לן דמפיהם ולא מפי כתבם:
ותו איכא למידק במאי דכתבו וא"ת והכא אפילו אין זוכרה כלל מה בכך יבוא שטרו לבית דין ומחי קשיא והלא כבר היא מתורצת במאי דכתבו לעיל ויש לומר דבפרק ד' אחין חיישינן דילמא אתו ומסהדי בסתם וכו' ובפרק ד' אחין בהך תירוצא דדילמא אתו ומסהדי בסתם תריצו נמי הך קושיא דמקשו הכא דמה בכך יבוא שטרו לב"ד ויש לומר דהתוספות סבירא להו הכא דדוקא בפרק ד' אחין הוא דחיישינן להכי דדילמא אתו ומסהדי בסתם וכו' מטעמא דכתבו לעיל לפי שב"ד מוסרין לו השטר ויסבור שלכך מסרוהו לו שיעיד אפילו שלא יזכור וכו' ותו לא מידי בהך שמעתא:
ותו בשמעתא דתלולוית הקרובות בין לעיר ובין לדרך אח' חדשות ואחד ישנות וכו' איכא למידק טובא חדא הכי קאמר בשלמא דרך בית הקברות וכו' דומנין דמתרמי בין השמשות ואכתי קשיא דאם כן הישנות הרחוקות אמאי טמאות ואם באת לומר דאפילו ברחוקות יש לחוש אלא דבחדשות טהורות משום דאם איתא שנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה אכתי קשיא דאפילו בקרובות החדשות ליהוו טהורות דאם איתא דנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה ואם בא לחלק בין קרובות לרחוקות הכי הוה לחלק דבקרובות החדשות טהורות והישנות טמאות והרחוקות בין חדשות ובין ישנות טמאו':
ותו איכא למידק דכת' רש"י ז"ל שאין קרוב' הימנ' אבל אם יש קרובה הימנה אפילו בתוך חמשים אמה הויא כרחוקה וחדשה טהורה דאם איתא דהלכה אשה יחידה לקבור לא שבקה קרובה ואזלא לגבי דהך עכ"ל ולפי האי טעמא אפילו ישנה ליהווי טהורה דודאי לא שבקה קרובה הימינה ואזלא לגבי דהך:
ותו איכ' למידק טובא בדברי רש"י דקאמ' וז"ל אח' חדשות מאין זמן רחוק שלא היה כאן תל דאיכא למימר כיון דחדשה היא אם איתא שנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה אפ"ה טמאות מספק דכיון דסמוכה לעיר איכא למימר אשה יחידה הלכה וקברה שמה נפל שלה ע"כ ויש לתמוה דאמאי קאמר רש"י ז"ל דאם איתא שנקבר שם מת וכו' והלא לא מחזקינן טומאה בארץ ישראל ואין לחוש שנקבר שם מת אלא לנפלים הוא דחיישינן וכדאמרי' לקמי' מתוך שהנשים קוברות שם נפליהן ואפשר לתרץ ולמימר דלא תלינן להקל אלא היכא דאיכא תרתי לטיבותא חדא דהן חדשות ואם איתא דנקבר שם מת מדכר הוו דכירי ליה ועוד דהם רחוקות ולא הויא מילת' דשכיחא כולי האי דיקברו שמה ומשום הכי הקרובות הן טמאות אפי' בחדשו' ואע"ג דאיכא למימר דאם איתא דמתרמי בין השמשות וקברו שם מת מדכי' הוו דכירי ליה לא קאים האי מילתא דמדכר הוו דכירי ליה אלא דוקא ברחוקות דלא שכיחא כולי האי שיקברו ברחוקות אבל לא בקרובות דהא חזינין לר"ת דלא קא חשיב ולא מידי האי מילתא דמדכר הוו דכירי ליה ותו לא מידי בהך שמעתא:
ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות על כתב ידן הן מעידין נראה לר"י דלר' אפילו אומר בפירוש דמעידין על מנה שבשטר חשיב כאילו מעידין על כתב ידן וכולי מדאמרינן בסמוך ואי ליכא תרי אלא אד היכי נעביד משמע דלא יועיל לרבנן אם יעידו על כתב ידן בהדיא ע"כ ויש לתמוה דלא מוכח ולא מידי דהאי תקנתא דחספא עדיפא דאפילו הוה האחד מן השוק אינו מכיר חתימת העד החי אבל אם יעיד בהדיא על כתב ידו לא מהני ולא מידי דהא ליכא אלא חד על חתימת העד החי והר"אש ז"ל כתב בפסקיו כדברי התוספות וצ"ע:
ותו איכא למידק לכאורה בדברי התוספות דאמאי לא מוכחי האי מילתא דלרבנן לא יועיל אפילו יעיד בהדי' על כתב ידן מדאמרינן ספוקי מספקא ליה ונפקא מינה היכא דמית חד מנייהו ליבעי שנים מן השוק ואמאי בעי שנים מן השוק יעיד בהדיא העד החי על כתב ידו ותו לא צריך לשנים מן השוק אלא לאחד והא ודאי לא קושיא ולא מילתא היא דמכל מקום נפקא מינה היכא דהעיד העד החי כבר בבית דין בסת' דתו לא מצי לפרש דבריו ולהעיד בהדי' על כתב ידו ותו לא מידי:
ותו במאי דכתבו התוספות במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי פירוש צריך לכתו' חד ליתוהי כיון דכתב בהדיא במותב מלתא הוינא ואין חותמין כי אם שני' אבל ודאי אם לא כתבו בו וחד ליתוהי כשר ע"כ וכונתם היא לומר דמאי דקאמר צריכין לא קאי אכולי מילתא אלא במותב תלתא ומאי דקאמר וחד ליתוהי לאו לעכובא קאמר אלא לשופרא דשטרא לקושטא דמלתא ומייתי ראיה דהרי אי כתב ביה בי דינא תו לא צריך תלתא ואיירי דלה כתיב וחד ליתוהי מדפריך וכו' וזו אינה צריכה לפנים אבל בדברי הר"אש נראה לכאורה דאיכא למידק שכתב בפסקיו וז"ל צריכין למיכתב במותב תלתא וחד ליתוהי שאם לא יכתבו במותב תלתא אתו למימר דקיום שטרות בשנים הילכך כיון שאין חותמין בו אלא שנים צריך לכתוב שהיו מתחלה שלשה וכיון שכותבים שהיו שלשה טוב הוא שגם וכתבו וחד ליתוהי שאם לא יכתבו אתי למטעי ולומר שחין צריך ב"ד בקיום שטרו' ומה שכתבו במותב תלתא הוינא לא לשם ב"ד כתבו אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא שנים שחתמו אבל כשכתבו וחד ליתוהי תו ליכא למטעי אבל כשלא כתבו וחד ליתוהי לא מפסל בהכי תדע מדקאמר ואי כתיב בי דינא תו לא צריך ומיירי דלא כתיב ביה וחד ליתוהי מדפריך ודילמ' ב"ד חצוף הוה עכ"ל ואיכא למידק דכיון דאי כתיב וחד ליתוהי אתו נמי למטעי אמאי לא הוי וחד ליתוהי עכובא כמו במותב תלתא ומאי שנא הא מהא כיון דתרוייהו אתו למטעי דקיום שטרות בשנים ואי משום הא לא קשיא דבלא כתיב במותב תלתא בודאי יטעו לומר דקיום שטרות בשנים אבל ההיא חששא דאתו למטעי ולמימר שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא שנים הוי חששה רחוקה:
ותו איכא למידק דלפי מאי דקאמר הר"אש דאתו למטעי ולומר שאין צריך ב"ד בקיום שטרות אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא שנים שחתמו וכו' אם כן מאי ראיה מייתי דחד ליתוהי אינו לעכוכא דאנא אמינא דהכי הוא פרושא דמילתא דצריכין אכולה מילת' קאי אמותב תלתא ואדחד ליתוהי ומאי דקאמר ואי כתיב בי דינא תו לא צריך הכי קאמר דכיון דכתיב בי דינא תו לא צריך וחד ליתוהי משום דלא אתו למטעי לומר דלא לשם בית דין כתבו אלא שהיה בדעתם לרבות ולא נזדמן להם אלא שנים וכולי דהרי כתבו בבי דינא ומשמע דלשם בית דין חתמו והא נמי לאו קושיא היא דאפשר לתרץ וקל להבין ותו לא מידי.
ותו כתבו התוספות ואלא מאי גדולה חזקה בשלמא אי אין מעלין ניחא הא דגדולה חזקה. אף על גב דאיכא למיחש לבית דין טועין וכו' לכאורה יש לתמוה דרבה קאמר הכא ואלא מאי גדולה חזקה נרא' דסבירא ליה דחזקה מהניא אפילו היכא דאיכא חששא ולא שייך למימ' גדולה חזקה אלא היכא דאיכא למיחש ואם כן מאי מייתי ראיה רבה לעיל דקאמר ואי סלקא דעתך מעלין מנשיאות ליוחסין וכו' ואדרבא משום הכי ניחא מאי דקאמר גדולה חזקה והא ודאי לאו קושיא היא דאיכא לחלק בין חששה קרובה לחששא רחוקה דבחששא קרובה כההיא דלעיל דאיכא למיחש דילמא אתו לאסוקינהו לבסוף שלא ידעו שלא מצאו כתבם בההיא ודאי דלא מהניא חזקה אבל בחששא רחוקה כגון הך דבית דין טועין מהניא חזקה ואי קשיא לך דבסמוך אמרי' דאף על גב דאיכא למגזר תרומה דרבנן דילמא אכלי תרומה דאורייתא מכל מקום מהניא חזקה וכיון דכן הוא לעיל נמי ניחא דאין הכי נמי דמעלין מנשיאות כפים ליוחסין ואיכא למיחש מכל מקו' מהני' חזקה והא נמי אפשר לתרץ דמעלה עשו ביוחסין וכדאמרי' נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה:
ותו כתב רש"י בהך פרקא וז"ל ה"ג אי כבואכם יכול משנכנסו לארץ ישראל שנים שלשה מרגלים תלמוד לומר בבואכם ביאת כולכם וכו' והכי פירושו כיון דשינה הכתוב ביאה זו לכתוב בה בבואכם ולא כתב כי תבואו יכול משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים ת"ל וכו' וצריך פירו' לפירושו והתוספות מפרשים דבריו בפרק יוצא דופן וז"ל לא גרסינן אילו אילו באמר כי תבואו הייתי אומר משנכנסו שנים שלשה מרגלים דהא רישא דבריתא הכי איתא בספרי ובסוף פרקא קמא דקדושין מייתי לה משונה ביאה זו של חלה דבעלמא כתיב כי תבואו כי יביאך וכאן כתיב כבואכם לומ' מיד כשנכנסו קוד' כבוש וחלוק אלמ' משמע דכי תבואו משמ' ביא' חשוב' לאח' כבוש וחלוק והיכי מצי למימ' דאפילו שני' או ג' מרגלי' אלא ה"ג בבואכ' יכול אפילו שנים או שלשה מרגלים וקאי אדלעיל מיניה ע"כ כוונתם היא לומר דברישא דבריתא אמרינן בבואכם ולא משמע ביאה חשובה ומשום הכי קודם כבוש וחלוק נתחייבו בחלה ובמעשר דלא כתיב בבואכם לא נתחייבו קודם כבוש וחלוק ובסיפא דבריתא קתני דלא נטעי למימר דכיון דמשונה ביאה זו מחלה משאר ביאות ומשום הכי אמרינן דקודם כבוש וחלוק נתחייבו דאמרינן נמי דקודם ביאת כולם נחחייבו בחלה משנכנסו לה שנים או שלש' מרגלים דהרי בבואכם כתיב ואע"ג דלא משמע ביאה חשובה דהיינו כבוש וחלוק אפ"ה משמע ביאת כולם דבבואכם ביאת כולכם משמע ונפקא מינה דכיון דבעינן ביאת כלכם דחלה בזמן הזה דרבנן וחרומה אע"ג דביאה תשובה אצטריך בה דהיינו אחר כבוש וחלוק כיון דלא אצטריך בה ביאת כלכם דהרי לא כתיב בה בבואכם הויא מדאורייתא בזמן הזה ומשום הכי כתבו רש"י והתוספו' דלא גרסינן אילו נאמר כי תבואו הייתי אומ' משנכנסו לה שנים שלשה מרגלים והכי גרסי' אי בבואכם יכול וכו':
ותו איכא למידק בהך פרקא במאי דכתב רש"י ז"ל ואנן מסקינן ואי קשיא תרי ותרי נינהו וכולי ואמאי לא קאמר רש"י ז"ל דאוקמינן אחזקה קמייתא דהוה מוחזק דהוא כהן ואי ס"ל דההיא חזקה נתבטלה בקול אם כן מה מועיל העד האחד הרי תרי ותרי נינהו אפשר לתרץ דאין הכי נמי דלא נתבטלה החזקה קמייתא דכיון דאתו סהדי ואסהידו דכהן הוא אף על גב דיצא הקול ונתבטלה החזקה קמייתא כשבאו העדים והעידו שהיה כהן חזרה החזקה ומה שכתב רש"י ז"ל דמסקינן על פי העד הראשון אפשר שכוון למאי דכתב דבי יצחק בר ברוך כמו שכתבו התוס' וס"ל לרש"י שמועיל מה שהעד המכשיר העיד קודם:
ותו איכא למידק במאי דקאמר אי הכי אפילו חרי ותרי נמי דלהודיעך כחא דהיתרא דרשב"ג ס"ל דאפי' בעד אחד מעלין ומצטרפין ואע"ג דאיכא עוררין דלזילותא דבי דינא לא חיישינן:
ותו איכא למידק דאמאי אצטריך לכל הני דיצא קול ואחתיני' וכו' לדעת התוספות דס"ל דבהורדת אחד איכא זילותא דבי דינא הוה סגי דלימא דאתו הני תרי סהדי דמכשירין בזה אחר זה והוה אתי שפיר מאי דקאמר רבי יהודה אומר מעלין לכהונה על פי עד אחד ורב אשי נמי אפילו לדעת רש"י לא אצטריך לכל הני אלא כדאמרן:
ותו איכא למידק במאי דפרש"י ז"ל עד שראו שניה' כאחד לאפוקי חד אומ' בפני הלוהו וחד אומר בפני הודה וכו' ולישנא דבריית' אינו מתישב בכך ועוד בסנהדרין בגמרא ובפירוש רש"י אתמר דהכי פירוש דברייתא אחד אומר בפני הלוה לו מנה באחד בניסן ואחד אומר בפני הלוה מנה באחד באייר יעויין שם.
ותו צריך עיון במאי דכתבו התוספות אית לי סהדי ומסתפי מיניה וכולי והתוספות ז"ל כתבו תרתי ולא תליא הא בהא כתבו דמיירי ביש רגלים לדבר והביאו ראיה לדבריהם דאם אין רגלים לדבר אין נראה כלל שיהא נאמן לומר גברא אלמא וכולי וכתבו עוד דמאי דקאמר זיל איית להו את דלאו אחוך הוא על אותן העדים עצמן שהיו יראים קאמ' וראי' לדבריהם דאטו משום דמיסתפי מיניה הני סהדי מסתפו מיניה כולי עלמא וכיון דכן הוא לא שייך ועוד דקאמר השתא נמי וכו' דלכל חד מהנך תרתי מילי כתבו התוספות ליכא אלא ראיה חדא ומאי ועוד דקאמר וצריך עיון:
ואיכא למידק טובא בהך שמעתא דתניא המגרש אח אשתו לא תנש' בשכונתו וכולי חדא דכתב רש"י ואם היה כהן אפי' לא נשא' ומדברי התוספות משמע איפכא דלא מיירי אלא דוקא דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם נשאת אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה ותו איכא למידק במאי דכתבו התוספות דכיון דנשאת חמירה ליה אפי' לכהן ומאי אפילו דקאמר ואפשר לומ' דרש"י סבירא ליה דמאי דקאמר ואם היה כהן לא תדור במבוי בנשאת ובלא נשאח קא מיירי בלא נשאת משום דקיל ובנשאת משום דחמיר טפי דאיכא חומרא דאשת איש ולאו דגרושה והתוספות סבירא להו דבנשאת כיון דחמירא ליה אין צריך להרחיק אלא כדי שכונה כמו ישראל ואפי דחמיר טפי דאיכא תרתי גרושה ואשת איש איברא דדוחק הוא לומר דסבירא ליה לרש"י דמשום דבכהן איכא תרתי איסור גרושה ואיסור אשת איש מחמרינן טפי דכיון דאיכא איסורא דאשת איש איסורא דגרושה לא מעלה ולא מוריד:
ותו איכא למידק בהא שמעתא במאי דקאמר אי לימא בחצר שלו פשיטא ולדידיה מי ניחא דהא קתני בבריתא אם היתה חצר שלה היא נדחית מפניה וכיון דההיא פשיטה הא נמי פשיטא ואם תאמר דבשלמא אי רישא בחצר שניהם תנא סיפא אגב רישא ואע"ג דסיפא הויא מילתא דפשיטא אבל אי רישא מיירי בחצר שלו הוו תרתי בבי מלתא דפשיטא אפילו הכי קשיא דאיך פשיט הפשטן נימא איפכא דרישא מיירי בחצר שלו וסיפא בחצר של שניה' דעל כרחין אית לן למימר דסיפא דקתני ואם מיתה חצר שלה הוא נדחית מפניה משמ' חצר שלה לגמרי ומשמע חצר של שניה' דאי לאו הכי מאי קא מבעי' להו תפשוט מדנקט חצ' שלה הא חצ' של שניה' הי' נדחי' מפניו אלא ודאי דמשמע הכי ומשמע הכי וצריך עיון ותו לא מידי בהך פרק':