שות מהרי אשכנזי· רבי יואל אשכנזי
אורח חיים · סימן א
לגיסי הגאון מהר"א תאומים אבד"ק זבארוב זלה"ה.
האמנם ערבים וחביבים עלי דברי קדשו אשר העלה בחכמתו העצומה אולם האמת אהוב מן הכל ולא נהירין לי אלה דבריו במה שחדש לישב דברי רבינו הטור בסי' א' שיאמר יה"ר כאלו הקרבתי בעולה ושלמים ומנחה ואשם ולא בחטאת לפי שאינו בא בנדבה. וכלם עונים ואומרים לפרש החילוק שבין אשם לחטאת. וכ"ת עמד בקושיא בתחלה שבעיניו נפלא לאמור כשאינו מחויב הקרבן מה בכך שאומר הפרשה ומתפלל שיהי' נחשב כהקרבה למה נימא שיהי' כהביא חולין בעזרה הלא זה הדבר שבקש אברהם אבינו ע"ה רחמים לפני הקב"ה לקבל סדר הקרבנות. גם כשאין הבהמ"ק קיים כאלו הקריבו. ואיך יתהפך ממדהח"ס לגריעותא מהחסד למה"ד ולגרוע. ותמה קרא ע"ז שאי אפשר להעלות על הדעת. ומכח זה נכנס לפרש פי' זר ויצא לחלק בין אשם לחטאת הואיל דגם בזמן שבהמ"ק קיים לאשם הי' תקנה להביא אשם תלוי כדאיתא בכריתות במס' מעילות יש תקנה לר"נ דממין שהביא על הודאי מביא על הספק. משא"כ בחטאת גם בזמן שבהמ"ק ה"ק לא הי' תקנה וכפרה ממילא ע"ז לא שאל אברהם אע"ה למצוא תקנה בזמן שאין בהמ"ק קיים לכן א"י לתקן באמירת הפרשה בתפלה יה"ר שיהי' נחשב זו תורף דבריו. הנה לא אשא פניו בדבר הזה כי אין להם שחר. חדא שלפי דבריו בחטאת לא בקש אברהם אע"ה שיתקבל האמירה כהקרבה ונמצא בזמן הזה אין תקנה למחויב חטאת. זוו נגד גמרא ערוכה בסוף מנחות אמר ר"ל מה דכתיב זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה חטאת ואשם אמר ר' יצחק מה דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת כו' והרי כל הקרבנות שוים בזה. וגם עיקר כפרה עונות בהקרבת הקרבנות תורת חסד לאברהם אע"ה שבקש ע"ז כדאיתא בש"ס שאל במה אדע והשיב לו הקב"ה קחה לי עגלה משולשת ופירש"י זו הקרבנות. והוסיף לשאול תינח בזמן שבהמ"ק כו' ובאמת גם לחטאת יש תקנה כמו באשם פלוגתא דר"ט ור"ע כשבא לידו ס' מעילה מביא א"ת לר"ט ובחטאת כשבא לידו חלב וכדומה ג"כ מביא א"ת וזה מפורש בקרא והא"ת מגין עליו עד שיתודע לו שחטא אז מביא חטאת קבועה וכשאינו יודע משום ספק חטא ודאי דאינו יכול להביא ולהתנות. וגם באשם כך כשנודע לו שבא לידו ס' מעילה אז מביא א"ת אבל כשאינו ידוע לו משום ס' מעילה אינו יכול להביא כלל וא"כ מה חילוק בין חטאת לאשם שניהם שוים אחר שנודע להם ס' עד שיתודע להם ודאי מהחטא יש בנתים כפרה בא"ת ממילא התפלל אאע"ה על שניהם. ואין שום חילוק זולת לבבא ב"ב בהתנדב א"ת בכל יום וזה דברי הב"י בפשיטות דזה חילוק בין חטאת לאשם דא"ת יכול להביא בכל יום בלי שום ידיעת ספק וא"כ דבריו למותר ואין בם מועיל:
ובעיקר קושיתו אשר העיר כ"ת מעיקרא ליתא שהרי גם בהקרבת קרבן ממש חסד הוא שרחמנא אמר הנפש החוטאת תביא קרבן ותתכפר ובזמן שאין בהמ"ק אמר קחו עמכם דברים ונשלמה פרים שפתינו כי החפץ לה' בעולה וזבחים אמירת הפרשיות עולה לרצון הוא אמר ונעשה רצונו בכך. עיי' במהרש"א ח"א תענית כ"ז. ומעתה כשם כשהקריב קרבן ממש כשאינו מחויב ולא בא בנדבה הוא לו למכשול עון שמביא חולין בעזרה על חנם כן נמי באמירת הפרשה ומתפלל לפניו שיהי' נחשב כאלו הקריב קרבנו חולין בעזרה מה שאין חפץ ד' בו. גם תפלתו תועבה לפניו ית' ודובר שקרים לא יכון וניהו דאינו חולין בעזרה ממש אבל נדמה לו כדאיתא בנדרים ט' ב' עיי"ש בהר"ן כעין חולין בעזרה כן נמי בזה:
ובפ' המוכר את הספינה גבי בכורים בס' אם קנה קרקע מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת לי דפריך מכדי פסוקי נינהו ליקרי ומשני דמיחזי כשיקרא ופי' הרשב"ם שהרי בשביל הבאת בכורים קא קרי ושמא לאו בקרקע שלו גדלו וקמשקר וכתב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני אבל כשקורא בתורה לא מחזי כשקרא עכ"ל. ועיי' בא"ז בשם הרא"ש בתוספותיו דמחזי כשקרא מדאורייתא לא חזי לקריאה. ומעתה בזה נלמד מכח כ"ש השתא התם דאינו אלא קורא פסוקי בתורה מחמת שמתכוין לשם ס' בכורים מחזי כשקרא ואסור מדאורייתא ק"ו בזה שמתפלל תפלת שוא יה"ר שיהי' נחשב כאלו הקריב חטאת שאין בא בנדבה בודאי אסור וגריעותא הוי ונהפך לעון וכעין חילין בעזרה:
ובגמרא שם גבי בכורים לר"מ באילן אחד ולרבנן בשני אילנות כיון דמספקי להו אי קנה קרקע ומביא בכורים הוי כמביא חולין בעזרה ופי' התוס' שם אף דאין אסור להביא חולין בעזרה דאל"כ איך אדם נכנס בעזרה בבגדי חול וגם הכהנים אוכלין תבלין חולין למשחה בהם כתיב אלא פירושו דלשם הקרבה אסור ובהגשה ותנופה הוי כהקרבה ובזה הוי כחולין בעזרה וקשה הרי יכול להביא בתנאי אם יש לו קרקע להוי כמשפט הבכורים ואם לאו יהי' כחולין בעלמא דמותר להביא בעזרה אלא ע"כ חזינן מהכא דאם מביא אפי' בתורת ספק לשם הקרבת בכורים ואם אינו מחויב הוי כמקריב חולין בעזרה ועיי"ש בתוס' לענין תודה ולחמה דלא יכול להקדיש על תנאי שאם אינה תודה יקדש הלחם לבדה"ב או לדמי נסכים. משום דמוכחא מלתא טובא שלשם תודה מביאים ולהכי אפי' הקדיש על תנאי הוי חולין בעזרה. ובברכות פ"ק גבי ספק התפלל או לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ולר"י דסובר הלואי שיתפלל אדם כל היום עיין בהרא"ש בשם רב אלפסי דאם בתורת נדבה ורשות מותר להתפלל כר"י אבל אם בתורת חובה אסור ומבואר שם בפוסקים דהוי כהקריב שני תמידין כי אם בהתנה אם כבר התפללתי יהי' לנדבה כמ"ש הב"י בשם הרשב"א בתנאי דנדבה מותר ואם לאו אסור ובתפלת מוסף כיון שאין השעיר בא בנדבה אף שאין שם ברכה לבטלה שהברכות יכול לומר על הקרבת העולה שבא בנדבה מ"מ בהזכיר גם השעיר אסור.
וגם בשבת כתבו קצת הפוס' כיון דנדרים ונדבות אין קרבין בשבת ויו"ט ע"כ אסור להתפלל. והרי התפלה שהיא נגד תמידין תקנו ג"כ תורת חסד הוא מ"מ כשאינו מחויב ומתפלל לשם חיוב הוי כהקריב חולין בעזרה אם לא כשמתנה בפירוש שיהי' לנדבה כיון דלר"י יכול להתפלל תפלת רשות תמיד נמצא בחטאת דאין יכול להתנות דאינו בא בנדבה ומתפלל שיהי' נחשב כאלו הקריבו ודאי דנהפך לגריעותא וז"ב ועיין בס' ח"ד להגאון מוחז"ל בביה"ס ס"ק כ"ו יעו"ש באורך:
והארכתי בזה כי הביאני עד הלום למען דעת ולהבין במה שמהרש"ל והב"ח כתבו לומר גם בחטאת בתנאי אם אינו מחיוב יהי' רק כקורא בתורה והטוז"ל משיג ע"ז דאם התפלל ואמר הפרשה כחקת החטאת וכמשפטו ואם אינו מחויב אינו בא בנדבה שוב לא יוכל לומר כן אפי' בתורת ספק דהוי כחולין בעזרה והאחרונים חלקו עליו דאמאי לא יכול לומר בתנאי דאם אינו מחויב יהי' כקורא בתורה ועיין בת"ש סקי"א. ולכאורה באמת צריך להבין דבריו ז"ל. אמנם להנ"ל נראין דברי אא"ז הט"ז ז"ל נכונים ומבוארים ומוכרחים מכל הלין דבכורים הנ"ל דאינו יכול לקרות בתנאי דחולין הרי מבואר דגם בתנאי כשאומר בתורת חובה אפי' בספק ואם אינו מחויב הוי חולין בעזרה ואם כן בהבאה כן נמי באמירת הפרשה דשוים הם כמבואר למעלה ויתבאר הכל בעזה"י לקמן וכל אחד על מקומו יבוא על נכון:
דהנה יש לדון בהך פלוגתא שבין אא"ז מהרש"ל והב"ח והט"ז שאני מבני בניהם שמתי אל לבי ודנתי כי סברתם תלוי בפלוגתא ישינה אם מצות צריכות כונה או לאו. דבשלמא אם מצות אצ"כ שפיר אית לן למימר דהתנה בפירוש אם מחויב אני חטאת יהי' לרצון כאלו הקרבתי ואם לאו אינו אלא כקורא בתורה אבל אם מצות צ"כ א"כ צריך לכוין בכונה שלימה בקריאת הפרשה ובקריאת פסוקי דבכורים בתורת חיוב ממש וכהקרבה ממש כמשפטו וכמצותו א"כ שוב אין לנו לומר דאם לאו יהי' רק כקורא בעלמא דאי אפשר להיות שני הפכים בנושא אחד אם מחזיק הקריאה לשם חיוב א"כ כשאינו מחויב הוי כחולין בעזרה ואם נתפוש הדבור רק כקורא בתורה בעלמא שוב אינו יוצא ידי חובתו אם באמת מחויב הוא דאינו יכול להיות המחשבה ארכבי' אתרי רכשי. והבן היטב בסברא זו. אלא דלכאורה גם זה אינו למאי דקי"ל בר"ה דמסיק רבא לצאת לא בעי כונה לעבור בעי כונה. א"כ לפי"ז יחשב הכונה לחובה אם מחויב הוא יחשב כהקרבה ממש אבל אם אינו מחויב לעבור ע"ז ויהי' כחולין בעזרה זה לא יחשב הכונה כי הוא לא נתכוין לעבור רק למצוה אם הוא מחויב אבל לא לעבור להקריב חולין בעזרה. אולם לאחר ישוב זה אינו פירכא על הסברא הנ"ל. דזה דוקא למ"ד דמצות א"צ כונה ויוצא י"ח בלא כונה לצאת. אבל אם מוסיף ואינו מכוין לעבור אינו עובר דלעבור בעי כונה גם למ"ד דמצאצ"כ. אבל כששניהם ביחד נפגשו ושניהם בנושא אחד הוי כסתירה וכיצד יתקיימו שניהם. וממ"נ אם נקטינן הכונה לצאת בו י"ח ממילא אם אינו מחויב עובר על ב"ת דוגמא לדבר מצינו בכמה מקומות ענינים שכל אחד בעצמו הדין לחומרא או לקולא. אבל אם כאשר יבואו ביחד בחד ענינא יש סתירה אז אישתני הדין מכח ממ"נ עיין בח"מ סי' י"ז לגבי סמיכה נחשב לגבי עדים עמידה ולגבי דיינים כישיבה אבל אם העדים והדיינים בסמיכה מכח ממ"נ לא מהני ע"ש ס"ק ו' ורבינו הש"ך ז"ל בחו"מ סי' ל"ד גבי נמצא אחד קרוב או פסול דאם אינו מתכוין להעיד אינו פוסל הקרוב אבל אם גם הרחוקים אינם מתכונים להעיד א"כ ממ"נ פסול דאם נימא דהאי דאינו מתכוין להעיד אינו בכלל עדות א"כ גם הרחוק כיון דאינו מכוין להעיד אינו נחשב לעד ואם נימא דגם בלי כונה להעיד נחשב לעדות א"כ שוב גם הקרוב עד הוא ופוסל ולא נוכל לחלק ולומר דזה נחשבנו לעד דגם בלי כונה להעיד כשר הוא ואת הקרוב לא נחשב לעד בשביל שאינו מתכוין להעיד ניהו דבכל ענין בפ"ע היינו אומרים כן אבל כששניהם בענין אחד ובעדות אחד אי אפשר לומר כן דהוי סתירה למדנו מדברי הש"ך ז"ל גם לענינינו כן דניהו דלצאת לא בעי כונה ולעבור בעי כונה אכל כששניהם ביחד יש סתירה וממ"נ אינו עולה:
ונמצא כשנחשוב האמירה הזאת כהקרבה ממש ממילא אם אינו מחויב יחשב כחולין בעזרה ועולה יפה שיטת הט"ז לשיטה זו דנימא מצ"כ אבל למ"ד דמצות אצ"כ שפיר יכול להתנות כן. משא"כ בענין הכונה דצריך להיות הכונה זכה ושלימה בשעת הקריאה ושוב לא תבטל בהתנאי דמצינו תנאי במעשה או בדיבור אבל במחשבה וכונה לא מצינו שיוכל להתנות תנאי וז"ב:
אמנם אכתי אין לנו הכרע בדיעות הפוסקים אם מצ"כ או אצ"כ. אפס בריש ברכות גבי פתח אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא בהאי סוגיא כתב בשם רבינו ה"ג ורבינו יונה הביא שלחלק יצאו דהא דמצוה אין צריכה כונה דוקא בדבר התלוי במעשה כגון בנטילת לולב אבל בדבר אמירה לבד לכ"ע צריכה כונה דבלא הכונה לאו כלום הוא. מעתה הדבר נכון שפיר קאמר הטז"ל ולענין קריאת הפרשה וכן בקריאת בכורים א"ש כיון דעיקר תלוי בהכונה א"כ כיון שנתכוין לשם חובה וכשאינו מחויב בדבר הוי כמביא חולין בעזרה ולא מהני התנאי לבטל דלא מצינו תנאי במחשבה וכונה. וא"כ י"ל דהט"ז אזיל בשטת הר"י הנ"ל:
ואל תשיבני מהא דקימ"ל בשחט חטאת לשם חולין כשר החטאת אף דהתם בעינן שישחוט הזבח בכונה ושחט בן הבקר לשם ששה דברים הזבח נשחט ומ"מ איתא בריש זבחים דחולין אין מחללין קדשים דמינו מחריב ושאינו מינו אינו מחריב והשתא לפי סברתו הנ"ל תקשי כיון דפתיכא בי' כונה אחרת איך נכשר הזבח לשם קדשים הרי הכונה לא הי' זכה ושלימה זה לאו פירכא הוא דגם התם קימ"ל דכשר ואינו מרצה כדאיתא בזבחים מ"ו עי"ש בשוחט חטאת לשם חולין כשר ואינו עולה לבעלים לשם חובה ואינה מרצה. וגם לענין להכשיר הקרבן לגבוה בשינה מחשבה אי לא דגלי קרא כאשר נדרת נדבה ודרשינן אם לא כאשר נדרת נדבה יהי' לא הוי ידעינן דכשר לגבוה. אלא דגלי לן קרא. דעכ"פ כשר מלבד בחטאת פסול הוא בשינה מחשבתו בריש זבחים עיי"ש.
ומרווחנא בזה להבין דברי תוס' זבחים דף ס"ח ד"ה אימר דאמר ר"י הקשו שם למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטריך קרא לחטאת העוף הבאה על הספק וריב"ח דאמר לאו דאורייתא כדמוכח בנזיר ומצריך קרא לחטאת עוף הבאה על הספק וי"ל דאתיא קרא למימר הבא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי ע"כ ולכאורה אין הבנה לדבריהם דבהמה אם אינו מחויב הוי חולין בעזרה מה"ת ושפיר איצטריך קרא דיכול להביא משא"כ בעוף אכתי תקשי למה לי קרא דממילא נדע ודוחק לומר דהיינו לענין חיוב דלא נשמע כן. אמנם להמבואר מובן היטב כיון דחטאת אינו בא בנדבה א"כ אי לאו קרא אי אפשר להביא חטאת עוף על הספק דהיינו אם אינה מחויבת להוי חולין דאז אינה יוצאת י"ח דאם יש בה תנאי דחולין אינה מועלת בקדשים לצאת י"ח ניהו דחולין אין מחללין קדשים ז"א רק להכשיר אבל לא לרצות והמצוה לצאת י"ח אינו יוצא רק בכונה שלמה ולא בתנאי דחולין וכמ"ש למעלה דשני הפכים בנושא אחד אי אפשר להתקיים ובהמחשבה וכונה לא מצינו תנאי וגם בקדשים אי לאו דגלי קרא דכאשר נדרת נדבה לא הוי ידעינן דכשר לנדבה בשינוי קודש בכונה ומחשבתו. מעתה מה דגלי גלי דמהני מקודש לקודש במה דיכול להיות נדבה משא"כ בחטאת דאינו בא בנדבה א"כ לא היו ידעינן דחטאת עוף באה על הספק דאם פתיכא בי' תנאי דחולי' תו לא מועיל לה לחטאת ואינו מרצה לכן איצטרך קרא לזה. ויש לכון הדברים בתירוצים של רבותינו בעלי תוס' דהיינו כמו בבהמה דגלי קרא באשם אף דגם באשם אינו בא בנדבה ואי אפשר להתנות מ"מ מייתי א"ת על הספק כן בחטאת העוף אשמעינן קרא דמביאה על הספק וז"ב והבן כי זה ישכון אור בקושי' תוס' הנ"ל ומזה ראי' ברורה ונסתייע הטז"ל מדברי תוס' אלו דבחטאת לא מהני תנאי דחולין לומר יה"ר כאלו הקרבתי חטאת ואם אינו חייב יהי' כקורא בתורה בעלמא זה אי אפשר להיות דהוי כשני הפכים בנושא אחד וכנ"ל. והשתא מובן היטב ישוב הב"י על רבינו הטור דעל חטאת א"י לומר אם נתחייבתי חטאת ועל האשם יכול לומר יה"ר וקשה דגם אשם אינו בא בנדבה. ולהנ"ל ניחא דהב"י תירץ משום דבאשם מצינו א"ת משא"כ בחטאת ולכאורה קשה מה ענין אשם ודאי א"ת דז"א אלא לבב"ב דמביא א"ת בכל יום וגם תקשה במוצאי יוה"כ דצריך להמתין עד שיבא לכלל ספק אבל להמבואר ניחא דהיינו באשם יכול לומר יה"ר ואם לאו אהי' כקורא בתורה בעלמא כיון דבאשם כבר גלי לן קרא דמביא על הספק הרי גלי לן קרא בזה דגזה"כ ולא נלמד מזה לחטאת דלא מצינו כן רק בחטאת עוף אבל לא בחטאת בהמה ולא ילפינן מזה לזה דאיצטריך קרא לחטאת עוף מיוחד א"כ אין לומר בחטאת דאם לאו יהי' כקורא בתורה וכמבואר כסברת הט"ז הנ"ל וכאשר בארתי וזה נכון וברור להבין דעת קדושים ת"ל ודו"ק:
ובזה מובן מה שמבואר בגמרא שהבאתי למעלה דחטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה ולכאורה יש להבין כיון דחולין אין מחללין קדשים א"כ אמאי אין עולה לבעלים לשם חובה בשלמא בקדשים ששינה ששחטן שלא לשמן יליף בגמ' דכשר ואינו עולה מקרא דכאשר נדרת ואם לאו הוי נדבה אבל בשחט לשם חולין כשר דאין מחלל ודלאו מינה לא מחריב א"כ אמאי אינו מרצה. ונלענ"ד דהיינו משום דאם נימא מצות צריכות כונה א"כ כשאינו מכוין לשם קודש אין כאן כוונה לחטאתו אבל זה ניחא למ"ד דמצצ"כ אבל למ"ד דמצות אצ"כ מה איכא למימר אלא דניחא למ"ש הר"י בריש ברכות בסוגי' דפתח אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא בשם רבינו שמואל דאף דאין צריך כונה זה דוקא בסתם שאינו מכוין כלל אבל כשמתכוין להיפך אז אינו יוצא כלל עיי"ש לכן עתה בזה ששחט לשם חולין ובפירוש עקרו מהכונה לשם חטאת ממילא אינו יוצא י"ח ולהכי אינו מרצה כנ"ל:
והנרצה בזה ליישב קושי' שהקשו על הרמב"ם פט"ו מה' ][ ה' י"א שכ' הפסח ששחטו במחשבת שינוי השם בין ששינה שמו לשם זבח אחר בין ששינהו לשם חולין פסול שנאמר ואמרתם זבח פסח הוא לד' ותמה קרא בס' בה"ז על רבינו בשינה לשם חולין דלא נשמע כן מפ"ק דזבחים דפסח דמי לחטאת ומבואר בגמ' בחטאת לשם עולה פסולה בחולין כשרה וכן ב"ד מ"ו ה' ופסח דינו שוה לחטאת ולפי דאין חולין מחללין קדשים דלאו מינה לא מחריב בה ועיין במשל"מ שכ' ג"כ בצ"ע:
ולהנ"ל ניחא ולק"מ בפשיטות דלהכי בחטאת לשם חולין כשר דחולין אין מחללין קדשים ואינו מרצה כיון דבזה לכ"ע מצצ"כ כיון דלהיפוך עקרו מחטאת ומש"ה אינו יוצא בזה י"ח משא"כ בפסח כיון דעכ"פ אינו יוצא בזה י"ח פסחן ונמצא ששחטו שלא לשם בעליו והדין מפורש בשחטו שלא למנוייו ושלא לאכלו פסול לגמרי ותעובר צורתו לשריפה כיון דעכ"פ שלא לבעליו הוי כיון דעקרו לחולין ובזה לכ"ע אינו יוצא בו י"ח דמצצ"כ כשמכוין להיפוך משא"כ בחטאת כיון דחולין אין מחללין קדשים ולהכי כשר הוא אלא דלא עולה לבעלים לשם חובה ואינו מרצה והדבר פשוט בעיני עד שנפלאתי מה דקשי' להו וז"ב והבן. ולפנינו לקמן יתבאר ישוב אחר על קושי' זו. ומתחלה בהיותי בזה עלה ברוחי לישב קושי' א' הגד הוגד לו בשם הגאון רע"א ז"ל אשר תמה על סתירת דברי הרמב"ן ז"ל במלחמות בר"ה בסוגיא דמצצ"כ. וכ' שם וז"ל בשוחט קדשים לשם חולין כשרה ועולה לבעלים לשם חובה וכן בחטאת כדאיתא פ"ק דזבחים עכ"ל והוא נגד גמרא ערוכא בזבחים הנ"ל בשחט חטאת לשם חולין כשר ואינו מרצה. ומפ"ק מוכח איפכא דודאי אינו עולה לבעלים לשם חובה. ולפענ"ד נראה ישוב נכון ופשוט דיש חילוק בין אם אחר שחט הקרבן לבין שחטו הבעלים בעצמן. לפי המבואר למעלה דהא דמבואר דאינו עולה לבעלים ואינו מרצה משום דשחטו לשם חולין ובזה מצצ"כ ומש"ה אינו יוצא בו י"ח זה דוקא כששחטו הבעלים בעצמן דשחיטה כשרה בזר ולהכי כיון דהבעל החטאת בעצמו שחטו שלא לשם חטאת רק לשם חולין ניהו דכשר הוא דחולין אין מחלל קדשים לפסלן אבל כיון דהוא בעצמו הפך כונתו לשם חולין אינו מרצה ולא עלה לחובתו משא"כ כששחט הכהן או איש אחר את החטאת לשם חולין הרי עכ"פ כשר הוא דחולין אין מחלל קדשים א"כ שפיר עלה לבעלים לחובתן דמה בכך שהשוחט כיוון לשם חולין הרי הבעלים לא עקרו וכוונתם הי' לצאת בו י"ח לחטאתו א"כ שפיר עלה לבעלים ומרצה ולא הפסיד הבעלים במה ששחט השוחט לשם חולין כיון דעכ"פ כשר הוא ודו"ק והבן כי סברא ישרה ונכונה היא. והא דתנן התם במתני' שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד ופירש"י הלכך אם הוי שלא לשמו אע"ג דבעלים אומרים לשמו לאו מידי הוא דלאו בדידהו תליא מלתא דכתיב המקריב אותו לא יחשב עכ"ל. זה אינו פירכא להא מלתא דשפיר פירש"י כשהעובד אומר שלא לשמו דהיינו לשם זבח אחר דפסלן ולא מהני בזה רצון הבעלים להכשיר דהכשר תלוי בהעובד ובמחשבתו אבל כשהעובד לא פסלו כגון שאומר לשם חולין דלא חללו וכשר היא וממילא עלה לבעלים ולא הפסיד כונתו לשם זבחן וז"ב ונכון והבן היטב כי זה דבר אמת הוא וברור למבין ואין כאן קושי' כלל דבגמ' מיירי שהבעלים בעצמן שחטו לשם חולין. והרמב"ן ז"ל איירי כששחט אחר וא"ש ולק"מ. אמנם לפי"ז תקשי לי על מה שישבתי קושי' הנ"ל בהרמב"ם ז"ל בהא דפסח שנזבח לשם חולין דפסול הוא והיינו משום דאינו מרצה וממילא נפסל כמבואר למעלה ועתה לפי אשר בארתי דזה דוקא כששחט בעל הקרבן בעצמו אבל כששחט אחר לשם חולין דכשר ועולה ג"כ לשם חובתו. א"כ איך סתם רבינו ז"ל וכתב בין ששינה לשם זבח אחר בין ששינה לשם חולין ומדהשוה שניהם ביחד יגיד עליו ריעו דכשם כששחט לשם זבח אחר פסול גם כששוחט אחר בשבילו גם כששחט לשם חולין אין חילוק תמיד פסול הוא. ונשאר הקושיא קמה ונצבה וזו פירכא להך מלתא דאמינא לסברה קיימת אשר לחלק יצאת. והדרא קושי' לדוכתא:
אמנם הדבר נכון מאוד ודברי רבינו ז"ל מיושבים היטב וא"ש ולק"מ. דהנה זה כמה הקשתי בהא דקיימ"ל בנדרים ובקידושין דאיבעיא לן אי הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחא דידן ולא איפשטא ובקידושין אמר ר"ה דע"כ לא שליחא דידן נינהו מכח מי איכא מידי וכו' ובתוס' ובר"ן דדייק למיפשט ממתני' ולא משכח אלא מימרא דר"ה מכח סברה. וקשה לי דאיכא למפשטא מהא מתני' דריש זבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. והשתא אם נימא דשליחי דבעלים נינהו וכן בשחיטת קדשים ומתני' סתמא קתני מיירי גם כששחט אחר לא הבעלים בעצמן א"כ כששחט אחר הרי שינה מדעת בעלים ובטל השליחות ואמאי כשרה וכבר מבואר אצלי במק"א שהארכתי בזה ומצאתי אח"ז הקושי' מבואר בס' המקנה בקידושין שעמד בזה ותירוצו לא נהירא. אמנם אח"ז ראיתי דלא קשיא מידי לפי שכתב הגאון מרן הפנ"י ז"ל בריש האיש מקדש שמבאר שמה ליישב קושי' הפמ"א והאריך ומסיק דשחיטת קדשים אין צריכין שליחות כלל כיון דעומד לכך משעה שהופרשה ויכול לשחוט מי שהוא בלי שליחות כלל זולת פסח צריך שליחות משום שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת דמקרי כאלו שחטו הבעלים עיי"ש שהביא כן בשם הירושלמי דפסח צריך שליחות לשחיטתו ולא שאר קדשים. ונמצא ממילא דלק"מ דאף ששינה מדעת הבעלים מ"מ כשר דאין צריך שליחות אמנם אכתי לא הונח כיון דבפסח צריך שליחות א"כ שקיל וטרי שם בריש זבחים בפסח מנ"ל שנשחט שלא לשמו פסול הרי כיון דבשחיטת פסח צריך שליחות ובשינה ממילא בטל השליחות ופסול הוא ולמה לי קרא למצוה ולעיכוב. אכן ניחא וא"ש דהיינו אי לאו קרא לאפסולי בדיעבד א"כ הו"א ניהו דפסול לפסח אבל עכ"פ כשר הוא ויהי' שלמים כאשר שינה או ששינה לעולה עכ"פ להוי עולה או שלמים כיון דלשאר קדשים א"צ שליחות. ולהכי שפיר איצטרך קרא דפסול לגמרי הוא גם על הקודש שזבח לשמו פסול ויצא לבית השריפה והבן:
ומעתה עולה יפה פסק רבינו בשחט הפסח לשם חולין כיון דבשחיטת הפסח צריך שליחות ואם נשחט הפסח ע"י אחר לא ע"י הבעלים בעצמן וכיון ששינה השליחות מדעת הבעלים בטל השליחות וממילא פסול הוא גם בשחט לשם חולין דניהו דחולין אין מחלל קדשים ולהכי בשוחט חטאת לשם חולין כשר זה דוקא בחטאת דכיון דאין צריך שליחות לשחיטה בשאר קדשים משא"כ בפסח דצריך שליחות לשחיטתו כמ"ש הפנ"י בשם הירושלמי ובשינה מדעת המשלח ופסול לגמרי ומעתה ממ"נ פסול בין אם שחט הוא בעצמו כמו שנתבאר למעלה. ובין אם נשחט ע"י אחר וז"ב והבן ודוק היטב:
ועיין בע"ז ד' כ"ז שם איתא דלה' קאי אפסח וג"כ הכונה כמו שכתבתי כיון דכתיב ואמרתם זבח פסח הוא לה' דבעינן שיהי' הזביחה לשם פסח ואם שחט חולין ונהפך הוא בזה לכ"ע מצות צ"כ ואינו יוצא וממילא פסול כמבואר למעלה ואין שום קושי' ומדוקדק לשון רבינו שם ודו"ק:
ולפי מה שבארתי דאין להתנות בפ' חטאת לומר אם לא נתחייבתי יהי' כקורא בתורה בעלמא וכס' הט"ז הנ"ל הנה יש בזה ליישב קושי' הב"י על רבינו הטור שפסק בחטאת לא יאמר יה"ר ואחר פ' האשם יוכל לומר יה"ר והקשו כלם דגם אשם אינו בא בנדבה והנה נראה דחילוק גדול בין חטאת לאשם לפי דאיתא בנזיר ובזבחים ובנדה פלוגתא דר"ש ורבנן בס' נזיר טמא מוחלט דר"ש סובר למחר מביא לוגו ואשמו עמו והיינו דמייתי ומתני אם טהור אני יהי' שלמי נדבה אלא דרבנן פליגו מטעם דאין מביאין קדשים לבית הפסול דשלמים נאכלים לשני ימים ואשם נפסל אחר יום ולילה. והנה זה דוקא בהקרבה ממש לא שייך להתנות בשלמי נדבה דאם טהור הוא הוי שלמים ומביא לידי פסול נותר שמא אשם הוא. משא"כ בשילום שפתים באמירה דאין כאן הקרבה אלא דנחשב להקרבה א"כ שפיר י"ל דיכול לומר בתנאי אם נתחייבתי אשם יהי' כאלו הקרבתי אשם ואם לאו יהי' כשלמי נדבה ובזה שפיר י"ל בתנאי משא"כ בתנאי דחולין וכמ"ש והבן בזה ולק"מ וניחא שיטת רבינו ז"ל:
ובהא שהקשה המג"א על רבינו הטור שהקדים לומר פ' העולה קודם לפ' חטאת וקיימ"ל דחטאת קודם לעולה ותי' של מרן ז"ל נכון מאוד דעולה מכפר ודאי דאין לך אדם שאין עובר בעשה. והחטאת ספק ע"כ בזה עולה קודם אבל תקשי לי קצת שהרי בס' לידה שמביאה חטאת העוף על הספק ואינו נאכל והעולה מביאה בספק אם לאו תהי' נדבה ומ"מ העולה אחר החטאת ועיין ברש"י כריתות ד' ז' דסתם נתני אע"ג דהעולה בא בנדבה ובודאי היא והחטאת אך בספק מ"מ החטאת קודם שלא חלקו ויש לעיין בזה. אמנם נראה לי בישוב הקושי' למאי שכתבו בתוס' זבחים צ' ד"ה תקדים דהא דחטאת קודם לעולה חידוש ומני' לא ילפינן למק"א ועתה הנה בזה מקום יש בראש לומר שהעולה תקדים דדוקא בעבודת הקרבנות דאף דיש מעלה לעולה דכלה כליל זה המעלה דחטאת מכפר יותר חשוב ולמשל שנכנס הפרקליט דורן אחריו אבל בקריאת הפרשה בעסק הלימוד מצינו שעסק התורה מכפר יותר מהעבודה כמ"ש ע"פ טוב יום בחצריך מאלף עולות וכדאיתא בשלהי מנחות עיי"ש אלא דכך תקנו לעסוק בתורת הקרבנות לכן להקדים פרשת עולה דיש בו שני המעלות כן עולה ברעיוני בראשית השקפה ויש בזה לפרש פירש"י על הא דקתני בקרבן יולדת פ' תזריע להקדים הכתוב העולה קודם לחטאת ובגמ' בזבחים דאינו אלא למקראה ופירש"י דהיינו שיהי' נקראת בענין תחלה אבל בעבודה חטאת קודם. ועיי"ש בתוס' שכתבו בתימא ע"ז ובאמת אין הבנה לפי פשוטו ולהנ"ל אפשר יש לכוין הדברים הללו דהיינו דנ"מ בקריאת הפרשה כגון בזמן שאין ביהמ"ק קיים או כשאין ידה משגת כלל אז יוצאת י"ח בהעסק קריאת הפרשה אז תקדים פ' העולה לא כן בעבודה חטאת קודם:
אמנם בדרך יותר מרווח נ"ל דלק"מ הא שהקדים רבינו ז"ל העולה קודם לכל הקרבנות, דהנה דלכאורה יש להקשו' להך ס"ד דסובר דתפלות נגד תמידין תקנו וכן פסק רבינו הרמב"ם ז"ל בהל"ת. א"כ לפי דאמרו בגמ' אברהם אע"ה שאל שלא יעשה לבניו כדרך שנעשה לאנשי דור המבול ואנשי דוה"פ ע"ז השיב לו הקב"ה קחה לי עגלה משולשת ואלמלא מעמדותי לא נחקיימה שמים וארץ והיינו הקרבנות ובזמן שאין ביהמ"ק סדר לנו פרשיות של הקרבנות א"כ למה תקנו אנשי כה"ג סדר התפלות כנגד תמידים היינו תפלת השחר כנגד תמיד של שחר אחר שכבר למדו פרשת התמיד א"כ הוי כשני תמידים. אמנם למאי שמבואר בהירושלמי הובא בס' פנ"י בפ' תה"ש דכלם סברו תפלות אבות תקנו ונמצא עיקר סדר התפלה מאבות ירשו בנים. אך דאסמכוהו אקרבנות והזמן תלתא זמנא דהיינו הזמן של התפלות כסדר זמני הקרבנות. לפי"ז לק"מ דעיקר סדר התפלות מאבותיהם אבל למאי דמסיק שם בהירושלמי דפלוגתא דתנאי הוא תשאר הקושי' וכבר עמד בקושי' זו אא"ז מרן הט"ז בסי' קל"ב גבי קטורת עיי"ש שהקשה כן דהוי שני תמידין ותי' דפרשת הקרבנות הם במקום שחיטה וזריקה ולא נגמר סדר התמיד רק בהתפלה שהיא כנגד הקרבת האברים אבל בי"כ ובי"כ עיקר התמיד מתחיל בקריאת הפרשה של התמיד. א"כ איך יכול לומר שום פרשה של קרבן שיהי' נחשב כהקרבה ואין לך דבר קודם לתמיד של שחר והשתא לפי"ז ע"כ מוכרח להקדים פ' העולה של שחר כנגד עולת תמיד של שחר שצריך להקדים קודם כל הקרבנות ושפיר כתב רבינו הטור להקדים פ' העולה ואח"כ חטאת ואשם ושלמים אלא דאכתי לא הונח כיון שעדיין לא נגמר התמיד של שחר קודם שהוא הקרבת לפי דברי הטז"ל. אולם דלשיטת הרמב"ם ז"ל דתפלה מדאורייתא והקשה הרמב"ן שהוא נגד דברי הש"ס בס' התפלל הוי ס' דרבנן ותירצו דמדאורייתא תפלת כ"ש סגי והם תקנו סדר התפלה. מעתה י"ל דבתפלת כ"ש נגמר סדר תמיד של שחר עם הלימוד של הפרשה. והנה אחר פ' העולה כתב הטור שיאמר יה"ר כאלו הקרבתי עולה ובזה יוצא י"ח התפלה. ואמטי להכי בתר הכי נכון לומר פרשות שאר הקרבנות ולא קודם לכן שהוא כקודם הקרבת עולת התמיד ובאמרו פ' העולה שהיא עולת תמיד של הצבור יאמר ג"כ אם נתחייבתי עולה יהי' לרצון. ומעתה אין מקום לקושי' ועולה יפה דברי רבינו הטור ז"ל והבן. ועיי' במשל"מ פ"א מה תו"מ באורך וכאן לקצר איצריך ועוד יש אתי להאריך בפרט הזה ואכמ"ל:
והואיל ואתא לידן האי דינא דחטאת קוד' לעולה אציגה נא מה שפרשתי בזה לישב קושי' תוס' ד' צ' דאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ומפרש הר"ר חיים להקדישה תחלה שיקדיש העולה קודם החטאת אבל להקריב חטאת קודמת והא דתנן וכן להקדישה מתני' לא מיירי ביולדת וכו' וקשה לפירושו מהא דאמרינן בעירובין כ"א חייבי חטאות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ממשכנין אותן ולפעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותן ופריך מאי ניהו אי נימא עולת יולדת פי' דאין צריך למשכנן משום דאי אפשר בה להביא חטאת עד שתביא עולתה והאמר רבא למקראה הקדימה הכתוב ואי כפי' הר"ח כיון דצריכה להקדיש עולה קודם לחטאת א"כ א"צ למשכנה דע"כ תביא שתיהן ע"כ והיא קושי' עצומה. ולא אשכחינא פריקא. ואגב נראה לי לפרש פירש"י בנמוקי רומש פ' תזריע בקרא ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני ב"י אחד לעולה וא' לחטאת ופירש"י לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה חטאת קודם לעולה כך שנינו בזבחים ע"כ וקשה אמאי לא כתב רש"י כן על הקרא הקודם לזה ביולדת עשירה תביא כבש בן שנתו לעולה וב"י או תור לחטאת דקיימ"ל דגם חטאת עוף קודם לעולת בהמה ויש להעיר בזה אמאי המתין רש"י ז"ל לגבי סיפא ביולדת עני' ולא פי' כן ברישא דקרא ביולדת עשירה לכן נ"ל לפרש. דהנה לכאורה אין התחלה לקושי' תוס' על הר"ח מהא דעירוכין הנ"ל דגם לפי' הר"ח דסובר דלקרות שם העולה תחלה קודם לחטאת בודאי אינו אלא למצוה בעלמא ולא לעכובא דאם קראה שם לחטאת הכי ידחה מהקרבה ולא אלים מהא דסמיכה דהוא רק למצוה ולא מעכבה דהוי שירי מצוה ואם לא עשתה כן אינו מן המובחר אבל מ"מ לא יפסול בשביל זה כיון דהקרבה החטאת קודם אלא בקריאת שם המצוה כפשוטא של מקרא דתביא אחד לעולה דמשמע למצוה בעלמא ולא לפסול א"כ שפיר אמרינן דאינו אלא למקראה אבל להקרבה החטאת קודם א"כ כשתביא את החטאת ע"כ יקבלנו הכהן ממנה וממילא צריך למשכנה בשביל העולה ואדרבה דבשביל כשתביא החטאת קודם תתרשל להביא את העולה וגם כשתביאנו לא יהי' כמצותו ותהי' חסר מצוה לכן שורת הדין נותן לכופה מיד שתביא את העולה כדי לקיים כמצוה מן המובחר קודם שתביא החטאת למשכנה על העלה שתביאנה מקודם. וזה דבר ברור דגם פירש"י שמצוה שתקרא שם לעולה תחלה אינו אלא למצוה ולא לעכב:
אך שיש לדון להא דקיימ"ל בקדשים אם שינה עליו לעכב וכ"ז שלא שינה עליו הכתוב אינו אלא למצוה אבל אם שינה היינו לעכבה וא"כ בפ' יולדת דבעשירה כתב והקדים העולה לחטאת ושוב שנית בעני' כתיב עוד הפעם אחד לעולה ואחד לחטאת נמצא כיון ששינה עליו הכתוב והיינו להקדישה כפי פי' הר"ח דהיינו לקרות שם לעולה תחלה וגם מימרא דרבא לא הקדימה אלא למקראה. וע"ז שפיר הקשו לפירושו עולה דמעכב הקריאת שם לעולה תחלה ונמצא לא יתקבל החטאת כשתקרא שם לעולה תחלה וקשה מעירוכין דא"כ א"צ למשכנה על העולה. אמנם ז"א ולק"מ דאין בזה לומר מכח עכובא לפי מה דקיימ"ל בכמה דוכתא אין הקומץ מתפרשת אלא או בלקיחת הבעלים או בעשיות הכהן יומא מ"א כריתות כ"ח. הרי מבואר דאין המצוה תלוי ביד הבעלים לקרוא שם איזו לעולה ואיזו לחטאת רק המצוה עליהם להפריש קן סתימה ולתת ליד כהן ואפילו אם פירשו בין לקיחתם לבין עשיית הכהן יכול הכהן לשנות רק שביד הבעלים בשעת הלקיחה לומר זה לחטאתי וזה אני קונה לעולתי אבל אין הדבר מוטל עליהם ובריש זבחים שנינו דבאשם אף שנאמר הוא מ"מ אין השנוי מעכב יען שלא נאמר הוא אלא לאחר הקטרת האברים וכל עצמו שלא הקטירו האברים כשר לכן לא דרשינן לעיכובא בשינוי הואיל שעיקר הדבר אינו לעכב ע"כ ממילא השנוי לא מעכב מעתה הדבר מובן ומבואר דאיך נימא שקריאת השם לעולה תחלה תהי' לעכבה הרי כל עיקר קריאת שם להפריש איזו לעולה ואיזו לחטאת אינו מעכב באם שלא הפרישו הבעלים מתפרשת ביד הכהן בעשייתו ואם בנתים קראו בעלים שם לאחד ושם לאחר יכול הכהן לשנות א"כ כל עצמו שלא קראו שם אינו מעכב איך נימא דסדר הקריאה תהי' לעכבה. והבן זה הדבר ברור דל"ש בזה עכבה. וע"כ מה שהקדימה הכתוב העולה קודם לחטאת ביולדת אינו אלא למצוה בעלמא שתקדים קריאת שם לעולה תחלה בשעת לקיחה אבל אין בזה שום עכבה שאם לא קראה שם כלל ביד הכהן לעשות את שירצה לחטאת ולהקרבה ודאי שהחטאת קודם כמו שכ' זה בנה אב לכל החטאות שיקרב קודם. ולפ"ז לק"מ קושי' תוס' על פיר"ח הנ"ל ויש לומר שלא תהי' שום פלוגתא בין פירש"י לפיר"ח דמה שאמר רבא לא הקדימה הכתוב אלא למקראה היינו לקריאת שם בשעת לקיחה קודם העולה לחטאת ומה שפירשו במתני' וכן להקדישה ודקדק רש"י לומר כשהוא מפריש את קנו קורא שם לחטאת תחלה הרי דלא מיירי ביולדת דאז הו"ל כתפריש את קנה תקרא שם אלא מיירי בשאר חייבי קינין. אבל ביולדת מפני שהקדים הכתוב העולה לחטאת. וכן מבואר בת"כ פ"ג ה"ז דבכאן הקדים הכתוב העולה לחטאת דהיינו שקריאת שם העולה תחלה בשעת הקנין אבל לא לעכובא. והשתא א"ש דברי רש"י ז"ל בחומש דגבי עשירה לא פירש"י דבר דלא קשיא מפני מה הכתוב הקדים את העולה דכתי' תביא כבש ב"ש לעולה היינו רק ההבאה דהיינו שתקנה קודם את הכבש לעולה דזאת היא למצוה שתקנה ותקרא שם לעולה קודם לחטאת אבל אם הביאה ביחד הכבש והעוף אל הכהן ממילא תקרב החטאת קודם ולא הוקשה לרש"י כלום. אבל בקרא שם ביולדת עני' שינה עליו הכתוב שנית והקדים העולה. אז יש מקום לטעות ששינה עלי' הכתוב לעכב או שיהי' הקדמ' להקרבה אז יהי' בודאי עכבה ע"ז פירש"י שפיר לא תטעה בכך שלא הקדימה הכתוב אלא למקראה בענין אבל לא להקרבה דאם להקרבה הי' מקום לומר דהוי עכבה שאם יקריב החטאת קודם לעולה תפסול ובאמת לא כן דהקרבה צריך להיות קודם כך שנינו בזבחים אך הכונה רק הקריאה הן בעשירה הן בעני' היינו בכל האמור בענין וממילא אין לומר בזה עכבה דכל עצמו שלא תקרא שם אך כשתביא קן סתימה סגי ותלוי בעשיית הכהן. כנ"ל ברור היטב פירש"י ור"ח והבן:
ומיושב בזה ונהירין לעינים דברי רבינו הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו מהל' תו"מ ה' ואו כתב החטאת קודם לעולה שנ' את אשר לחטאת ראשונה וכן בשעת הפרשה מפריש החטאת קודם ואח"כ העולה. ובדין ח' כתב אפילו חטאת עוף של יולדת קודמת לכשבה וכו' ושם מיירי בהקרבה בכל ההלכה ההיא ולא כתב שם וכן בהפרשה מורין לזה דבריו ז"ל דעתו ג"כ כרש"י ור"ח דוקא בשאר קרבנות גם בהקדישה קודם חטאת לעולה בקריאת שם אבל ביולדת שינה עליו הכתוב להקדים הקריאת שם לעולה תחלה אבל אין בזה עכבה. ומפורש היטב לשון אפי' שכ' רבינו. והכ"מ מפורש דהיינו אפי' שאינו על חטא ידוע. אבל שהי' מובן יותר דאפילו קאי דהיינו אפי' כשהוא קראה שם בשעת לקיחה מצוה עליו שתקדים להביא ולומר זו לחטאתי. אבל עכ"פ להקרבה החטאת קודם. ומיושב היטב בזה קושי' התוי"ט פ"י דזבחים מ"ד שתמה על הכ"מ שמראה מקום הוא להרמב"ם שכ' וכן בהפרשה לתוספתא דבפ"י דזבחים. והלא משנתינו הוא זו וכן להקדישה והניח בצ"ע ולדעתי ברור דלק"מ די"ל דרש"י ז"ל קאי בשיטת הר"ח הנ"ל. וכן להקדישה היינו לקריאת שם והיינו דוקא בשאר חייבי חטאות ועולות אבל ביולדת מצוה עלי' כשתביא ותקנה קרבנותי' תקרא שם לעולה קודם. ויש חילוק בין יולדת לשאר חייבי חטאות ועולות שכן נראה מהת"כ אלא דבשאר קרבנות מצוה גם בהפרשה שיקרא שם לחטאת תחלה אבל ביולדת לא הקדים הכתוב החטאת קודם לעולה אלא בהקרבה לבד. וע"ז מורה לשון התוספתא וז"ל התוספת' חטאת העוף קודמת לעולת העוף בהקרבה אף בהפרשה לא יאמר זו לעולתי וזה לחטאתי. אלא אומר זה לחטאתי וזו לעולתי. חטאת עוף של יולדת קודמת לכשבה ע"כ הרי שמדקדק לחלק דאם כדעת הרא"ם והתוי"ט הו"ל ביחד חטאת עוף של חייבי חטאות וכן של יולדת החטאת קודם וכן בהפרשה ומדחילק ומקודם כ' דגם להפרש' יקדים החטאת ובחטאת של יולדת לא מפרש רק להקרבה ש"מ דמכח מה שהקדים הכתוב ביולדת העולה קודם וע"ז אמר רבא לא הקדימ' הכתוב אלא למקראה אבל לא להקרבה כנ"ל ברור בביאור לשון רש"י ור"ח והרמב"ם כלם בשיטתא חדא קיימו ומיושב היטב מרן הכ"מ ז"ל והבן היטב בכל הנ"ל שרבינו הרמב"ם תפס לשון התוספתא ודוק . דברי הדו"ש: