אור ברסלב
שות מהראש סימן עו

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן עו

סימן עה

ב"ה. תשובה שכתבתי להרב הגדול החריף ובקי מ' אהרן מו"צ דק' באברקא ז"ל:

מכתבו קבלתי ותורף שאלתו שכ' בג"פ שם אבי המגרש מרדכי ואח"כ נודע שקורין אותו מאטיא ומעלתו הכריע דאין בזה עיכוב יפה הורה ובפרט שבמקום הכתיבה והנתינה קורין אותו מרדכי אבל מה שמסר מודעה על הג"פ דא עקא שהרי עכ"פ יש בזה גילוי דעת שלא נתן הג"פ מרצונו ונוסף ע"ז שהמגרש צעק שגזלה מאתו כל רכושו והיא לא השיבה לו רק מעט וההכרח אלצהו לעשות ככה ואמרתי לבאר דין זה בעזה"י:

א הנה על גוף האונס יש לדון יען שזה רק אונס ממון ותו אטו אנסוהו ליתן ג"פ הלא האונס כבר נעשה שגזלה ממנו את רכושו והבעל מדעתי' דנפשי' ירד עמה לפשר שרוצה ליתן לה ג"פ באופן שהיא תתן לו מקצת הדמי' וכבר הרחיב הדבור בזה בתשו' הריב"ש דבכה"ג לא חשיב אונס ועיין תשו' מוהרי"ק שורש (קלג) ובתשו' דרכי נועם חלק אה' סימן נג) וגם על המודעה יש לדון מטעם דאח"כ מבטל כל מודעי דנפיק מגו מודעה ואף דכ' הנמ"י בפ' חזקת דאם מסר מודעה על כל הביטולים שיבטל בכה"ג אין כל הביטולין כלום לפי שכבר מסר מודעה על כל הביטולין שיבטל מ"מ עומד לנגד זה שי' התוס' ב"ב (מח.) ד"ה אמר כו' ואפי' אמר בשעת מודעה כל מה שאבטל לא יהא בטל אינו כלום וכן הוא הכרעת הב"י מ"מ בנ"ד יש להעיר דהנה אנן קי"ל דבגט לא בעינן שיכתוב במודעה והכרנו באונסו ונחלקו בזה הקדמונים הרמב"ן והרשב"ם ס"ל ה"ט דכ"ע ידעו דאונס הוא מיהא אם נתברר שלא הי' אונס ודובר שקרים הוא או שתלה המודעה במידי דלאו אונס הוא לא מהני המודעה ועיין רשב"ם מס' ב"ב (מ) והר"י והרשב"א והרא"ש ס"ל דאף אם נודע ששקר ענה מהני המודעה. אמנם שי' הרשב"ם צריך ביאור כיון דהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכיון דחזינן שמסר מודעה הרי אנן סהדי שהוא מגרש בע"כ שלא לרצונו ומה לן אם תלה המודעה במידי דלאו אונס הוא או אפי' בשקר גמור יהי' מאיזה טעם שיהי' לרצונו בעינן וליכא וכ"כ הר"ן ז"ל במס' ב"ב לענין מתנה דאפי' אם באמת לא הי' אנוס מ"מ כיון דמסר מודעה ביטל המתנה דאין לנו אלא דעת הנותן ואם הוא אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל והנלענ"ד בזה דהנה אי מהני ביטול הגט על להבא נחלקו הקדמונים דהרמב"ן ס"ל דלא מהני ביטול על העתיד והרשב"א כ' דמהני ולפי שי' הרשב"א דמהני ביטול להבא ודאי יתכן דמהני מודעה אף אם נתברר שלא הי' שום אונס כלל כיון דאמר לפני העדים שהוא אנוס והוא מוכרח ליתן הגט שלא מרצונו והוא מבטל כל הביטולין שיעשה מסתבר דזה לא גרע מהיכי שביטל את הגט על להבא ולא אמר שום טעם לדבריו והרי חזינן שתכלית המודעה לבטל את הגט שיכתבו אח"כ אכן לשי' הרמב"ן דס"ל ביטול להבא לא מהני מוכרחין אנו לומר דעיקר המודעה מהני רק משום דזה עד מוכיח דבשעה שנותן הגט שלא ברצון נתנו מיהא היכי דביטל כל מודעי דנפיק מגו מודע' נהי דמסר מודעה על הביטולין שיבטל מ"מ מאן מוכח דתפיש לשון ראשון ואזלינן בתר מודעה ניזל בתר השתא דביטל את הכל והגם דמסר מודעה על כל הביטולין יש לומר דגם זה ביטל השתא בשעת נתינת הגט ושכן הוא באמת שי' התוס'. ושי' הנמ"י צל"ע כיון דליכא הוכחה לקיים דבריו הראשונים במה שמסר מודעה נימא דאזלינן בתר בסוף שמבטל כל המודעות ואפי' הי' בלבו לבטל הגט מ"מ דברים שבלב לא הוי דברים ואף דבמס' נדרים (כח.) אמרינן דגבי אונסין שאני הא כ' הר"ן ז"ל שם דאף לגבי אונסין היכי דסותר למה שמוציא בשפתיו דברים שבלב לא הוי דברים והנ"ל בזה עפ"י מה דקי"ל בכ"ד מן הסתם כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה וכש"ס כתובות (עב:) לענין קידשה על תנאי דאמרינן אתנאי קמא סמיך ועיין ב"ש אה"ע סימן (כ"ט ס"ק כא) ועיין ש"ס נדרים (סג:) ובר"ן שם וע"ש בחוה"מ סימן (רכ"א) בסמ"ע שם ובש"ך חו"מ סימן (של"ג ס"ק מ"ד) וכ' התוס' נדרים א ד"ה במוכס כו' וי"ל דהתם אנן סהדי שדעתו לכך וכיון דאנן סהדי הרי כאלו פי' בהדיא ולא הוי דברים שבלב ועפי"ז שי' הנמ"י מבואר היטב דכיון דמסר מודעה על כל הביטולין שיבטל אמרינן דודאי על דעתו הראשונה הוא עושה ואנן סהדי דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ולא הוי דברים שבלב וכבר ביאר זאת בתשו' מוהרי"ט דרק דברים שבלבו לא הוי דברים אבל דברים שבלבו ושבלב כל אדם הוי דברים:

ב איברא דבהאי כללא דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה איכא לעיוני מהא דאי' במס' מנחות (טז.) אמר רב מחלוקת שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל אם נתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה ד"ה כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ושמואל אמר עדיין הוא מחלוקת וקי"ל כשמואל דלא אמרינן בזה ע"ד הראשונה הוא עושה ועיין ברמב"ם ה' פסה"מ (פט"ז) ובמ"ל שם. ובמס' שבת (צ"א.) אי' דאמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ולא מצינו שום חולק בדבר ע"ש והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' תמורה (כז.) כיון דאכתי גברא לא איתחזיק באיסורא לא שביק התירא ועביד איסורא ופרש"י דבג' זימני הוי חזקה ע"ש והרשב"א ז"ל בחי' גיטין (ל"ח.) כ' בד"ה והא דתנן כו' דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו כו' דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזיקינן ע"ש ולפי"ז בפיגל אפי' פיגל בראשונה ובשני' ובשלישית כגי' רש"י במס' זבחים (מ"ג.) מ"מ לא תקשה דנימא על דעתו הראשונה הוא עושה חדא כמו דמשני הש"ס שם משום דפיגל בשני' ובשלישית הרי דמן הסתם לא עשה ע"ד הראשונה ותו דע"כ לא איבעיא במס' תמור' שם בג' זימני אלא משום דהוי בדיבור אחד אבל לענין דנימ' מן הסתם עשה אח"כ ע"ד הראשונ' אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן ולא שביק התירא ועביד איסורא ואף דבמ' שבת לענין הוצאה אמרינן ע"ד הראשונה עושה ש"ה דמה דמחשבו לשיעור זה אינו עצם האיסור והאיסור הוא רק במעשה הוצאה. והנה אנן קי"ל מודעה הי' דברינו נאמנים משום דניתן ליכתב כש"ס כתובות (י"ח:) ופרש"י והרשב"ם משום דמצו' להציל האנוס מיד אונסו ולפי"ז א"ש היטב שי' הרשב"ם דגם בגט בעינן שיהי' אונס ואם נתברר שרק תואנה הוא מבקש לא מהני המודעה דבשלמא אם באמת אנוס הוא א"כ שפיר עביד דמסר מודעה והרי מצו' להצילו בזה אמרינן אנן סהדי דע"ד הראשונה עשה וכל מה שביטל אח"כ כל המודעות וכן מה שנתן את הגט הכל הי' מחמת אונס וע"ד הראשונה עשה שסמך עצמו על המודעה הנעשה כדת של תורה משא"כ אם נתברר דלא הי' אנוס אלא שנתכוין לקלקלה ולעגנ' להוציא ממנה מעות א"כ כי מסר מודעה איסורא עביד ורב מנגיד אמאן דמסר מודעה אגיטי כדאי' במס' קדושין (י"ב:) ובש"ע אה"ע סימן (קמ"א ס"ז) אמרינן אדרבא מן הסתם הוא אינו עושה ע"ד הראשונה ולא מחזקינן לי' ברשע ובודאי מה שביטל כל מודעי בלב שלם ונפש חפצה ביטל המודעה ומרצונו נתן הגט דלא שביק התירא ועביד איסורא. ובפ' חזקת (ל:) ההוא דא"ל לחברי' מאי בעית בהאי ארעא א"ל מפלניא זבינא א"ל פלניא גזלנא הוא א"ל והא אית ליה סהדי דאתאי אימלכי בך ואמרת לי' זיל זבין א"ל השני נוח לי הראשון קשה הימנו ובסמ"ע סימן (קמ"ו ס"ק ל"ט) כ' מ"מ נראה דלא שפיר עביד שנתן לו עצה לטובתו ומכשילו כו' יקראו חז"ל הא דכתיב לפ"ע לא תתן מכשול ע"ש מבואר מזה דאפי' היכי דעביד איסורא לא אמרינן מדאמר לו זיל זבין בודאי בלב שלם יעצו וידע כי בצדק יכול לקנות ואין להאמין לו שעבר על לאו דלפ"ע לת"מ ש"ה דזה דבר הידוע שהשדה היתה של המערער והלוקח רוצה לזכות בזה שיעצו המערער שזה עד מוכיח שיודע שבצדק יכול לקנותה וזה שקר מוחלט שבודאי אין זה בדין שיכול לקנותה והרי המערער מברר שהמוכר גזל את השד' ותו הכי אמר לו המערער שיודע ששדה זו היא קנוי' בדין להמוכר הלא לא אמר לו שום הודאה ע"ז אלא שיעצו ואמר לו טוב לקנותה ואנו באין לדון מתוך אומדנא שזה חשיב הודאה וע"ז הוא משיב שמעולם לא הודה אלא שיעצו לקנותה כדי שיהי' ביכולתו להוציאו ממנו והוי אומדנא להיפך אבל במוסר מודעה על הגט ואח"כ מבטל כל המודעות בזה אמרינן כיון דרב מנגיד אמאן דמסר מודעה בודאי כשביטל המודע' כתיקון חכמים עשה ולא שביק התירא ועביד איסורא. איברא לפי מה דחדית לן המ"מ בה' אישות (פ"א) דהא דאמרינן חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז אינו אלא היכי דיש בזה איסור דאו' אבל באיסור דרבנן ל"ש לומר חזקה משום דבאיסור דרבנן לא זהירי אינשי ע"ש נ"ל דש"ה דנהי דאיכא עדי ביאה מ"מ לא אמר בפניהם שמכוין לשם קדושין וא"כ אפי' נתכוין לכך הוי דברים שבלב ואין כאן עדי קדושין מיהא היכי דאיכא חזקה אין אדם עושה בעילתו ב"ז הוי כאלו יש עדים בדבר כמ"ש הב"ש אה"ע סימן (ל"ג) וזה נכון היכי דאיכא איסור דאו' דאיכא חזקה ברורה וידוע לכל אדם משא"כ באיסור דרבנן דלאו כל אינשי זהירי בזה שוב ליכא חזקה ברורה ואפי' נתכוין לשם קדושין הוי כמקדש בלא עדים. אכן לענין ביטול מודעי דבפה מלא מבטל כל המודעות אפס דיש לדון בזה דכל העוש' ע"ד הראשונה הוא עושה ובזה אמרינן אומדנא להיפך דבתר השתא אזלינן ועכשיו ביטל כל מודעי שעשה מקודם ואפי' אם היו בלבו להיפך זה חשוב דברים שבלב כיון דעכ"פ איכא אינשי דזהירי גם בדרבנן יש לנו לאוקמי את המגרש בחזקת כשרות דלא שביק התירא ועביד איסורא וז"ב בעזה"י:

ג ועפ"י החזיון הזה יתכן דלא נחלקו התוס' והנמ"י דאם ביטל כל מודעי והוא מסר מודעה על כל הביטולין ובדבריהם מתאימים זה לזה דהתוס' מיירי בלא שום אונס אלא דמסר מודעה כדי לקלקלה להכי שפיר אמרינן אף דמסר מודעה על כל הביטולין מ"מ לבסוף ביטל את כל המודעות שעשה ואין הכרע אם ניזל בתר דבריו הראשונים או אם נחזיק אחרית דבריו ועיין בש"ע אה"ע סימן (קל"ד) ובב"ש שם ובזה אמרינן כיון דגברא לא איתחזיק באיסורא מהיכי תיתי נימא דעביד על דעתו הראשונה ואפי' אם באמת עשה ע"ד הראשונה עכ"פ אין זה חזקה ברורה שיהי' ידוע לכל שכן הוא כיון דעכ"פ איכא אינשי דזהירי אפי' באיסור דרבנן ואולי המגרש זהיר גם באיסור דרבנן ומבטל כל המודעות שעשה נמצא דמה שהיו בלבו לבטל את הגט זה רק דברים שבלב שהרי סותר מה שבפיו ולשון התוס' ב"ב (מ"ח.) ד"ה אמר כו' מוכיח כן דמיירי במסר מודעה ולא הי' שום אונס אפי' אונס ממון ע"ש אכן הנמ"י מיירי באונס כמבואר בדבריו להדיא וז"ל הנמ"י בפ' חזקת שם ולפיכך נ"ל דכל היכי דידעינן באונסי' ומסר מודעה על כל הביטולין שיבטל ואף על פסול עדים הרי המכר בטל ואין לו תקנה וכיון דמיירי באונס אפי' באונס ממון מ"מ מצו' להציל העשוק מיד עשקו א"כ איכא חזקה ברורה וידוע דעל דעתו הראשונה הוא עושה וזה הוי דברים שבלבו ושבלב כל אדם. והנה בנידן שאלתינו יש עוד ריעותא יען שהמגרש העלים שמו ולא הודיע היטב שם אביו זה הוי גילוי דעת שאינו מגרש מרצונו האמנם קי"ל גילוי דעת בגיטא לאו מלתא הוא כבר ביארו הראשונים לחלק בין גילוי דעת אחר שנתן הגט להשליח ובין אם גילה דעתו טרם שנכתב הגט ועוד עכ"פ חזינן דמה שעשה ע"ד הראשונה עשה הכל ול"מ לשי' הב"ח אה"ע סימן (קל"ד) דג"ד קודם כתיבת הגט מלתא הוא אלא אפי' להחולקים וס"ל דכיון שמבטל כל מודעי וכל דברות ואמירות שמגרע כח הגט ממילא מהני גם לבטל את הג"ד דמעיקרא מיהא זה מהני רק היכי שאין שום ג"ד בכתיבת הגט משא"כ אם הוסיף ג"ד אחר כתיבת הגט שרצונו בביטול הגט בזה אפשר לומר הוכיח סופו על תחילתו וכל מה שעשה ע"ד הראשונה הוא עושה ועיין ש"ס גיטין (ס"ו.) ובר"ן שם דכיון דאמר מתחילה כתבו כול' עלמא מודו דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ויש להעיר בזה מהא דאי' במס' גיטין (ל"ד) ורבא ס"ל ג"ד בגיטין מלתא הוא דר"ש אשקלי' לה"ג בע"כ ואמר להו לסהדי הכי אמר לכו ר"ש ליבטל גט ואצרכי' ר"ש גיטא אחרינא וקשה מה זה ראי' הרי י"ל דש"ה שהי' גט מעושה בע"כ ומעיקרא לא רצה ליתן גט לאשתו אלא שכפו אותו עד שאמר רוצה אני וכיון דג"ד אח"כ לבטל הגט בזה אמרינן הוכיח סופו על תחילתו שאינו חפץ בגירושין אבל בג"ד אחר כתיבת הגט היכי דל"ש לומר הוכיח סופו על תחילתו שפיר י"ל דג"ד לאו מלתא הוא אמנם נכון הדבר היטב עפ"י מה דאנהיר לן הרמב"ם ז"ל דכיון דהדין נותן לכופו אמרינן שבודאי רצונו לשמוע דברי חכמים אך יצרו אלבשי' וכבדה אזנו משמוע דברי התורה והמצו' וכי כופין אותו מעמידין אותו על רצון האמתי לקיים חוקי התורה וממילא לאביי דס"ל ג"ד בגיטא לאו מלתא הוא לא איכפת לן הג"ד אפי' בגט בע"כ אכן זה רק היכי דכופין אותו עפ"י ב"ד בזה אמרינן בודאי נפש ישראל חשקה לקיים משפט התורה אבל בנ"ד שאין הכפי' על פי ב"ד אפס האשה אלצתהו לכך שפיר אפשר לומר דהיכי דג"ד קודם כתיבת הגט נהי דביטל אח"כ כל מודעי וכן כל הדברות המגרע את הגט שיגרום ביטול או פסול בגט מיהו כיון דעשה ג"ד אחר כתיבת הגט בזה י"ל הוכיח סופו על תחילתו שמעיקרא כל מה שעשה הכל מכח אונס הי' וכל מה שעשה ע"ד הראשונה עשה. ועוד יש להתעורר דע"כ לא אמרינן ג"ד בגיטא לאו מלתא היא אלא היכי שהגט נכתב כראוי בלי שום חשש בעולם ולהכי חשיב מעשה ול"מ ג"ד לבטלו ועיין תוס' גיטין (ל"ב:) ד"ה התם כו' משא"כ בנ"ד דנראה דהמגרש עשה כונים לעשות הגט עם שוברו יתכן דכה"ג לא חשיב הגט כמעשה ואם כתיבת הגט חשיב מעשה גם מניעת הכתיבה שלא נכתב השם מאטיא ג"כ חשיב מעשה כיון דהחסרון מוכח מתוכו וצ"ע:

ד ובמס' חולין (לט:) שחטה ואח"כ חישב כו' ורשב"ג סובר הוכיח סופו על תחילתו ע"ש והתעוררו בזה מה מהני הוכחה הרי אפי' אם ידענו בבירור שהי' לו מחשבה ג"כ לא מהני דבעי דוקא דיבור ועיין מ"ש זקני התב"ש בזה ולענ"ד נראה דודאי מחשבה גרידא לא מהני דהוי דברים שבלב אכן כי הוכיח סופו על תחילתו זה הוי דברים שבלבו ושבלב כל אדם וידוע לכל הרואה מה מחשבתו זה מהני וכמ"ש הרשב"א בחי' למס' גיטין (ל"ב) וכ"כ הר"ן במס' קדושין ע"ש. והרי קי"ל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו לענין שבועה כש"ס שבועות (כ"ו:) וכן הדין בנזיר ואפי' באומר אהא לא מהני משום דהוי יד שאינו מוכיח ומ"מ היכי דנזיר עובר לפניו מהני וקשה דהרי מה שאמר אהא לא מהני ומחשבה נמי לא מהני ומה יוסף כח אם הנזיר עובר לפניו א"ו כיון דמחשבתו ניכרת מתוך הדיבור שאמר בפיו אהא ומתוך מעשה שהנזיר עובר לפניו זה הוי כאומר מפורש והוי דברים שבלבו ושבלב כל אדם שהכל יודעין ומכירין את מחשבתו. ועפי"ז נראה בעיני דרק היכי דהענין מוכיח בבירור ואין לנו הוכחה לנגדו בזה ש"א הוכיח סופו על תחילתו והוי כאלו הוציא בשפתיו משא"כ בנידן שאלתינו י"ל אומדנא להיפך מדלא עשה שינוי בשמו או בשם אביו בשינוי גמור ע"כ דלא רצה לפסול הגט לגמרי וע"כ רק לצעור' קא מכוין להוציא לעז וממילא אפי' אם באמת כונתו הי' לפסול הגט ולקלקלה שוב הוי דברים שבלב וג"ד בגיטא לאו מלתא היא:

ובהכי ארוחנא ליישב מה דקשאי לי בהא דאמר רשב"ג שחטה ואח"כ חישב דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ובמס' מנחות (ט"ז.) לענין מפגלין בחצי המתיר מוקי הגמ' דמיירי בנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה אבל אם נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה ד"ה כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה וקשה כמו דאמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה הוי כפיגל בכל המתיר בקומץ ובלבונה מה"ט נמי אפי' קרב את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה נימא הוכיח סופו על תחילתו והוי פיגל בכל המתיר כמו בשחטה ואח"כ חישב דרשב"ג ס"ל הוכיח סופו על תחילתו והוי כחישב בשחיטה ולהנ"ל נכון דשאני התם דאפי' אי לא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו עכ"פ עובד ע"א הוא ורשע גמור הוא וע"ז ש"א הוכיח סופו על תחילתו לאסור גוף הבהמה משא"כ לענין פיגל אדרבא אמרינן מדלא חישב על הקומץ זה גופא הוכחה שלא רצה לפגל את הקרבן אחרי ידע היטב שאין מפגלין בחצי המתיר ולכן לא חישב רק בעת שהקריב הלבונה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן אפי' לרב ובכה"ג גם רב ס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ודו"ק:

לכן נראה לי דבנידן שאלתינו אם יכול לפעול שהמגרש יתן ג"פ לאשתו מרצונו הטוב בודאי ראוי ונכון לעשות עצהיו"ט ולצאת כל הדעות לחוש לכתחילה באיסור א"א אכן אם הוא עיגון גדול וא"א להשיג ג"פ מרצון הבעל בזה יש לו על מה לסמוך שכבר הורו הרבנים הגדולים בדור שלפנינו בנידן כזה להקל במקום עיגון.

הנלע"ד כתבתי. אלכסנדר שמואל היילפרין

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה