שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן מו
שוי"ר להרב החריף וכו'
אשר נשאל בעוף שנמלח והודח ואח"כ נבוכו עשתנות האשה שמלחה ונפלה בספק אם מלחה מבפנים ומבחוץ או רק מצד אחד והי' הפ"מ והורה להיתר ע"י מליחה שנית ושאל דעתי אם הורה כדת:
א תשובה. יפה הורה. וכדת של תורה. ואברר שיחתי. מראש צורים אראנו שי' רש"י במס' חולין (ק"ט.) דם שבשלו אסור מה"ת וחייב עליו כרת והרמב"ם ס"ל דעכ"פ אסור מה"ת ועיין ברמב"ם ה' מאכלות אסורות (פ"ו ה"ו) ובמ"מ שם אכן התוס' במס' חולין שם וביתר ביאור כ' בתוס' (קי"א.) דם אחר שבשלו הוא רק מדרבנן ע"ש והרא"ה בבדק הבית וכן הרשב"א במשמרת הבית כ' ג"כ כהתוס' ולפי"ז יש להקל בספק מיהא כ' במשמרת דלאו בכל ספק מקילין כיון שקרוב לאיסור תורה וכ"כ האחרונים שאין להקל בספק אלא היכי דאיתמר בפירוש כמ"ש במשמרת הבית או שיש עוד צדדים להקל וכיון דהרשב"א ז"ל מתיר בנמלח מצד אחד וכן הוא דעת הב"י בש"ע יו"ד (סימן ס"ט ס"ד) פשיט' שיש להקל בספק אם נמלח משני הצדדים או לא נמלח רק מצד אחד ותו דהרי הט"ז כ' להתיר באשה ששכחה אם מלחה והש"ך בנה"ך הקשה עלי' דאיתחזק איסורא וזה ל"ש אלא בספק אם נמלח כלל אבל בנידן השאלה שבודאי נמלח עכ"פ מצד אחד איתרע החזקה כתוס' כתובות (כ"ג.) ד"ה תרוייהו כו' וי"ל כגון שאנו יודעין שזרק לה קדושין ומספקא לן אי קרוב לה כו' ע"ש ואפי' להנך דחולקים על התוס' בזה נלענ"ד דזה רק אי קרוב לו א"כ לא איתרע החזקה כלל והרי הוא פנוי' כמו שהיתה לא כן בנמלח מצד אחד דעכ"פ כבר הוציא דם ויש פוסקים שכ' דבכל חתיכה יש ששים נגד הדם ועכ"פ קי"ל דשלשים ודאי יש בחתיכה וכיון דכבר נפיק ממנו קצת דם א"כ אין כאן חזקת איסור דאולי יש ששים בחתיכה ועכ"פ נעשה בה מעשה לגרע החזקה ודו"ק:
ב ובמס' זבחים (מה:) הקשו התוס' בד"ה אבל כו' למ"ד אין איסור חל על איסור בקדשים קרא למעוטי דם מנותר וטמא למה לי ע"ש וכ' בכדה"ר בהגהות בשמים ראש תשובה (ל"ד) דלהר"ת שכ' דם שבשלו ודם שמלחו אינו אלא מדרבנן לק"מ דעכ"פ בעי קרא למעוטי דם מנותר וטמא אפי' בשלו או מלחו ומזה דן שהתוס' בזבחים לא ס"ל כהר"ת אלא כשי' רש"י דס"ל דם שבשלו חייב כרת ולהכי הקשו קרא בדם למעוטי מנותר וטמא למה לי תיפוק לי' דאין איסור חל על איסו' אפי' בעולין ולענ"ד אין דבריו מוכרחין כאשר אבאר בעזה"י. הנה רבותינו בעלי התוס' אנהיר לן דהדם אינו בכלל בשר כתוס' פ' כל שעה (כ"ב.) שכ' בד"ה והרי כו' בלא ריבוי לא חשבינן דם כבשר כו' ובפ' כל הבשר (קי"ג:) כ' בד"ה דם כו' דאפי' לא הוי כתיב אלא לא תבשל בשר בחלב אמו הוי ממעט דם דלא אקרי בשר כו' ע"ש. ובש"ס חולין (קי"ז.) חומר בחלב מבדם שהחלב מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא מה שאין כן בדם ופרש"י ד"ה וטמא אם אכלו בטומאת הגוף חייב בשתי חטאות אחת משום חלב ואחת משום טומאת הגוף שהוא בכרת משא"כ בדם ע"ש ושם בגמ' עמוד ב' מסיק תלתא קראי בדם למה לי חד למעוטי מנותר וחד למעוטי מעילה וחד למעוטי מטומאה והקשה בס' לב ארי' לפימ"ש התוס' דבלא רבוי' לא חשבינן דם כבשר וכל היכי דכתיב בשר ממעטינן דם א"כ קרא למעט הדם מטומאת הגוף למה לי בטומאת הגוף כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמי' (ויקרא) ממילא נתמעט הדם דהא כתיב אשר תאכל בשר וסיים בצ"ע ע"ש. ולענ"ד לק"מ דנהי דמקרא דאשר תאכל בשר לא שמענו עונש לדם בטומאת הגוף מיהא כיון דכתיב אשר לה' לרבות האימורין כש"ס כריתות (כ"ג:) א"כ עכ"פ הדם הוא בכלל אשר לה' כיון שעולה לגבוה לרצון לפני ה' ובמס' זבחים (מ"ד.) דריש מדכתיב אשר יקדישו (ויקרא כ"ב) לרבות כל דבר ומרבה שם מנחות דאוכלן בטומאת הגוף חייב כרת ע"ש וא"כ מצד הסברא ה"א דכ"ש בדם חייב כרת האוכלו בטומאת הגוף אם הוא מזיד ובשוגג חייב שתי חטאות אחת משום דם ואחת משום חלב ושפיר בעי קרא למעטו. ולפי"ז אין מקום לדברי הכדה"ר במ"ש דלשי' הר"ת לק"מ מה שהקשה התוס' קרא למעוטי בדם מנותר וטמא למה לי הא אין איסו' חל על איסור דז"א דעכ"פ בעי קרא היכי דאכל הדם אחר שבשלו או אחר שמלחו ולענ"ד ז"א דהא דאמרינן דם שבשלו או שמלחו אינו עובר עליו מבואר בגמ' מנחות (כ"א.) הטעם משום דנפיק מתורת דם ופרש"י ז"ל ד"ה דם כו' ודם הקדשים משבשלו לא חזיא למלתא ע"ש וביתר ביאור כ' הר"ן ז"ל בפ' כל הבשר (קי"ב.) ד"ה האי בר יונה כו' וז"ל וטעמא דדם שבשלו דכיון דנתבשל נפיק לי' מתורת דם ודכותי' נמי מלחו כיון דמליח כרותח הרי נשתנה ואינו עובר עליו כו' ע"ש ולפי"ז שפיר הקשו התוס' בזבחים קרא בדם למעוטי מנותר וטמא למה לי תיפוק לי' דאין איסור חל על איסור ואין לומר דנ"מ היכי דאכל הדם בנותר וטמא אחר שבשלו או מלחו דאינו עובר עלי' משום דם וה"א דחייב עליו האוכלו בטומאת הגוף דזה ודאי אינו דהרי לא שמעינן דם שבישלו או שמלחו דאינו עובר עליו אלא משום דלא חזי לגבוה א"כ ממילא וכ"ש הוא דהאוכלו אינו חייב משום טומאת הגוף דכל עיקר טומאת הגוף בדם לא שמענו מקרא והנפש אשר תאכל בשר שהרי הדם אינו בכלל בשר אלא דה"א דעכ"פ ח"כ האוכל הדם בטומאת הגוף כיון דכתיב אשר לה' ממילא גם הדם בכלל וכיון דהדם שבשלו לא חזי לגבוה ותו לא קרינן בי' אשר לה' ומה"ט דאינו עובר עליו משום לא תאכל דם דמליח הרי הוא כרותח ואישתני מה"ט נמי נפיק מכלל דם ולא הוי בכלל אשר לה' ולא בכלל אשר יקדישו ומה"ט בארתי בתשובה לעיל (סימן ב') דאין מועלין בחלב כיון דאישתני ע"ש. ואף דבלן ויוצא חייב בטומאת עצמו כיון שהי' להם שעת הכושר כש"ס מנחות (כ"ה:) ע"ש שאני התם דלא אישתני ובהוייתן הם עומדין אבל הדם שבשלו או שמלחו דאישתני לא קרינן בי' אשר לה' כיון דלא חזי לגבוה ולא קרינן בי' אשר יקדישו דהיכי דאישתני יצא מכלל קדושת המזבח ולא דבר זה הקדיש ודו"ק:
ג והסמ"ג (סימן קל"ז) כ' וז"ל שנינו פ' כל הבשר הלב כו' ופרש"י שענוש כרת אף לאחר שבשלו ור"ל שאינו סובר כאותו אמורא דס"ל בפ' הקומץ דם שבשלו אינו עובר שנא' כי הדם בנפש יכפר לא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפרה וזה הואיל וקירש ע"י הבישול אינו ראוי לכפרה כו' אלא סובר רש"י כאותו אמורא שחייב על דם שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאת החיצוניות שנא' ולקח כו' ובר לקיחה ונתינה הוא אף שקרוש כו', ע"ש מבואר מזה דכל דם שנתבשל נעשה קרוש. ובירושלמי פ' יוה"כ (ה"ג) דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ומקשה ע"ז והתני המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב מה עבד לה ר' יונה ומשני אינו אוכל לטמא טומאת אוכלין ולא משקה לטמא טומאת משקין אבל לענין איסור אכילה חייב כרת אפי' על הקרוש ע"ש. ולהבין טעמא של שמועה זו מה ראית לחלק בין טומאת אוכלין דאמרינן דם קרוש לא חשיב אוכל לטמא טומאת אוכלין ולענין איסור אכילה חייב על אכילתו נלענ"ד עפ"י מ"ש התוס' במס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע כו', א"נ נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא ליהוי עיכול מידי דהוי חלב ונבלת עוף טהור שבכפרים שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזהו כתי' של רב האי מיהא אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב בפי' ואכלו ע"ש ולפי"ז מבואר החילוק דאף דדם קרוש לענין טומאת אוכלין לא חשיב אוכל מיהא לענין איסור הואיל ואכלו אחשבי' לאוכל ובפ' כל שעה (כ"א:) פסקא ומותר בהנאה פשיט' ל"צ שחרכו קודם זמנו כו' וכ' הרא"ש וכגון שנפסל מאכילת כלב דומיא דפת שעיפשה ויש רוצים לומר לאו דוקא הנאה דה"ה נמי אכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קא אכיל לן' אסור כו' ויש מי שאוסרים המורייס שעושין כו' ואנן חזינן לרבוותא דאסרין לי' ועוד דלא אמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאח"ז אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור ורבים מקשים על שי' הרא"ש במ"ש בחרכו קודם זמנו כיון דאיהו קאכיל לי' אסור הרי מבואר במס' שבועות (כב.) שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור והנכון בעיני מה שראיתי לשארי בס' ברוך טעם (שער הכולל דין א') שדעת הרא"ש דחמץ אף משנחרך ונפסל מאכילת כלב לא נפיק מיני' שם חמץ והא דמותר בהנאה ה"ט כיון דאיסור הנאה מאכילה נפיק דקי"ל כל מקום שנא' לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע וכיון דחרכו ליתא בכלל אוכל דהא אין דרך בני אדם לאכלו ולכך ליתנהו בכלל איסור הנאה מ"מ אמרינן היכי שאדם אחד אוכלו אחשבי' לאכילה וחייב על אכילתו דהא בלא"ה שם חמץ לא פקע מיני' רק שלא הי' עלי' שם אוכל מצד שאין דרך בני אדם לאכלו והרי הוא אחשבי' לאכילה ולפי"ז ממילא אי אפשר להתיר בחרכו אלא בהנאה דאי לא אכיל אלא דמתהני מיני' לא אחשבי' לאוכל כלל וכיון שאין עליו שם אוכל אף בהנאה מותר דנהי שיש איסור באכילתו מצד אחשבי' מיהא כל זמן שלא אכלו אדם חשבינן שאינו עומד לאכילת אדם ולא חל עליו עדיין אזהרת לאו דלא יאכל ולכך מותר בהנאה ע"ש:
ועפי"ז אני אומר דהתוס' במס' זבחים שהקשו למ"ד אין איסור חל על איסור במוקדשין א"כ קרא בדם למעוטי מנותר וטמא למה לי תיפוק לי' דבלא"ה אין איסור חל על איסור נלענ"ד דזה רק לשיטתם דס"ל להתוס' דם שבשלו ושמלחו אינו עובר עליו משום דנפיק מתורת דם לענין איסור אכילת דם וממילא מה"ט נפיק נמי מתורת דם דתו לא חזי לגבוה וממילא לא קרינן בי' אשר לה' ולא אשר יקדישו ותו אין עלי' איסור טומאת הגוף וע"כ דהקרא בא למעט בדם שלא בשלו ולא מלחו ולהכי שפיר הקשו התוס' תיפוק לי' דבלא"ה אין איסור חל על איסור אבל לשי' רש"י דס"ל דם שבשלו ושמלחו עובר עלי' מה"ת ובמזיד חייב כרת ע"כ דס"ל דם שקרש לא נפיק מתורת דם ועדיין שם דם עליו אלא דאינו עומד לאכילה ולענין טומאת אוכלין לא חשיב אוכל ולא משקה כיון דאינו עומד לא לאכילה ולא למשקה מיהא לענין איסור אכילה חייב כרת כיון דמעולם לא נפיק מתורת דם אף דלא חשיב אוכל היינו מן הסתם אבל אם אכלו אמרינן נהי דבטלה דעתו אצל כל אדם מיהא איהו אחשבי' ולגבי דידי' חשיב אוכל מידי דהוי חמץ שחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה מהאי טעמא דלא חשיב אוכל ואינו בכלל אזהרה דולא יאכל חמץ וממילא אינו חל עליו איסור הנאה ומיהא כי אכלו אמרינן דאחשבי' לאוכל כיון דמעולם לא נפיק מכלל חמץ ושמו עליו ה"ה ה"נ בדם לשי' רש"י נהי דדם שבשלו או שמלחו כל זמן שלא אכלו אדם אינו בכלל אוכל ואינו מק"ט לא טומאת אוכלין ולא טומאת משקין כיון דאינו עומד לאכילה ומה"ט אינו בכלל אזהרה דלא תאכל דם מיהא לא נפיק מתורת דם ושמו עליו ואם אכלו ענוש כרת כיון דאיהו אחשבי' לאוכל אמנם לפי"ז איסור אכילת הדם ואיסור אכילת קדשים בטומאת הגוף שניהם כאחד באין בבת אחת בשעת אכילתו דממ"נ טרם שאכלו אינו בכלל אזהרת אכילת הדם ואינו מוזהר עליו בלאו דאכילת קדשים בטה"ג דכיון שבשלו או שמלחו לא חשיב אוכל כלל ואינו עומד לא לאכילה ולא למשקה ואך בשעה שאכלו אז חשיב אוכל ואיהו אחשבי' ומוזהר עליו משום בל תאכל דם ומשום אכילת קדשים בטומאת הגוף א"כ שניהם באין בבת אחת והם תלויין זה בזה ואיסור בבת אחת אפי' ר"ש מודה דמחייב תרתי כדמסיק הש"ס בפ' ארבעה אחין (ל"ג:) ושפיר בעי קרא בדם למעוטי מנותר וטמא שאינו חייב משום נותר וטמא בדם שמלחו או שבשלו דנהי דחייב עליו משום אכילת הדם משום דלא נפיק מתורת דם ואיהו אחשבי' לאכילה מיהא לענין חיוב אכילת קדשים בטומאת הגוף מיעט רחמנא בדם אפי' היכי דקרינן בי' אשר לה' ודו"ק:
ד ומתוס' פ' כל שעה (כ"ג) כ' בד"ה ומה כו' ולא מצי למיעבד נמי ק"ו מדם כו' ע"ש וכ' הפ"מ דלשי' הר"ת דס"ל דם שבשלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן אי אפשר למילף מדם משום דאית לי' פרכא מה לדם שיש היתר לאיסורו ע"י בישול או ע"י מליחה ולענ"ד נראה דלא חשיב יש היתר לאיסורו אלא היכי דהאיסור שהוא בעינו והוא בהוייתו יש לו היתר כגון בנטע רבעי דיש היתר לאיסורו ע"י פדיון וכתוס' פ' האשה נקנית (ל"ח) ד"ה וה"ה לערלה כו' ע"ש אבל דם שבשלו ושמלחו ה"ט דשרי משום דנפיק מתורת דם בזה ל"ש לומר דם יש היתר לאיסורו דהרי הדם אין לו היתר כלל אלא דאם בשלו או מלחו אינו בכלל אזהרת בל תאכל דם דאמרינן דם אסרה תורה וזה אינו דם ואין שמו עליו. ובדרוש לשה"ג כתבתי דאפי' לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה ואפי' נימא דלריה"ג מהני הביטול בפסח שלא יעבור עליו בב"י וב"י דרק לחכמים דס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה דלית לי' זכות כלל בגוי' לכך אין בידו לבטל אבל לריה"ג יתכן דמהני הביטול דחשיב בעלים הואיל והחמץ מותר בהנאה בידו לבטל החמץ מיהא לא חשיב יש היתר לאיסורו דכל עיקר דמהני הביטול אנהיר לן המוהרי"ק דבמה שמבטלו אחשבי' כעפרא בעלמא ונפיק מכלל אוכל ואין עוד עלי' שם חמץ והוי כמו כופת שאור שיחדו לישיבה דעץ בעלמא הוא וזה אינו בכלל יש היתר לאיסורו דאיסור חמץ אין לו היתר וכי בטלו הרי השביתו מתורת אוכל ואחשבי' לעפרא בעלמא ועפר מעולם לא אסרה תורה וכבר אנהיר לן התוס' מנחות (כ"ב:) ד"ה מכאן דגבי משקין של תרומה ל"ש לומר דהוי מין במינו בחולין משום דאפשר למהוי כחולין כיון דמשקין לכי מסרחי אין שם משקה עליהן ע"ש ודו"ק:
ה ובנידן שאלתינו הדין פשוט דמותר ע"י מליחה שנית וממ"נ אי לשי' הט"ז (סימן ס"ט ס"ק ט"ו) דס"ל דטרם שנתבשל ל"ש הפ"מ כיון שמותר לצלי הרי הט"ז ס"ל דלא אמרינן הדחה סותמת נקבי הפליטה ומהני מליחה שנית ואי לשי' הש"ך דס"ל הדחה סותמת נקבי הפליטה הרי הש"ך מתיר במקום הפ"מ לבשלו לכתחילה אף בלא מליחה שנית. ועוד דיש לנו לומר דמן הסתם מלחה האשה משני הצדדים דסרכא נקט כמו בק"ש וכמ"ש הט"ז.
הנלענ"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין: