שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן מה
א במס' קדושין (נ"ט:) כתיב כי יתן וקרינן כי יותן כיצד כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא לי'. ושי' רש"י בפ"ק דמס' חולין (ט"ז.) דאי אחשבינהו לגשמים בירידתן לצורך שום דבר ואח"כ נפלו פירות לתוכן אעפ"י שלא ידע כשהוכשרו אותן פירות ולא ניחא לי' בההוא הכשר הוי מוכשרין ע"ש בפרש"י. וכן הוא שי' הראב"ד ה' ט"א (פי"ב ה"ב) אכן שי' הרמב"ם שם וכ"כ בתה"מ מס' מכשירין (פ"א מ"א) דהכשר אוכלין בעי תרתי שיהי' תלישת המים ברצון וגם שיפלו המים על האוכלין ברצון הבעלים או בתחילתן בשעה שנפלו או בסופן בעוד המים על האוכלין וכבר האריך בזה במרכבת המשנה ה' ט"א (פ"א) ע"ש:
ב ובפ' לולב הגזול (ל"ה:) של תרומה טהורה לא יטול כו' מפני שמכשירו ופרש"י והתוס' מפני שמכשירה שהלולב כמו שהוא אגוד נותנין אותו במים כדי שלא יכמוש כדתנן בפרקין ומחזירו למים וכשנטלו נוטפין מימיו על האתרוג ע"ש. והקשה בס' גינת ורדים הספרדי הא בעינן דניחא לי' וכיון דלא ניחא לי' שיהי' נוטפין על האתרוג א"כ אינו מכשיר ובס' אבני מלואים בתשו' (סימן כ') כתב לתרץ דכיון דתחילתו ברצון לצורך הלולב מכשיר אעפ"י שאין סופו לרצון ובתשו' שו"מ (מהדורא ד' ח"ג סי"ו) הביא דברי הא"מ וכתב עליו שלא העלה לתרץ רק שי' רש"י ואכתי קשה לשי' הרמב"ם ונלחץ בזה ע"ש ובוש אני לומר על שלשה הרועים דאישתמיט מיניהו התוס' במס' ע"א (נ"ט.) שכ' בד"ה בצר כו' הק' הר"א לפר"ת מהא דאמרינן בירושלמי מס' דמאי (פ"ג) אמר רשב"ג שלח לי ריב"ר אתרוג ואמר לי זה בא מקסרי ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי כו' שהוא טמא שמרביצין עלי' מים והוכשר וא"ת והתנן בשלהי תוספת' דטהרות דאתרוגים אין מזלפין עליהם מים וי"ל ה"מ באותם שמוכרים בעיר אבל בא מדרך רחוקה מסברא דמזליף עלי' מים כדי שלא יכמוש עוד י"ל דה"מ בשאר ימות השנה אבל בחג מרביצין עליו מים כדי שיהיה הדר ע"ש. ובתוס' פסחים (כ"ו:) כ' בד"ה עלה עלי' זכר פסולה וא"ת אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא לי' להפסיד פרה שדמי' יקרים בשביל דבר מועט וי"ל דאם נאמר כשרה הוי ניחא לי' ולכך אין להכשירה ולפי"ז א"ש הא דאמרו בגמ' מפני שמכשירה דודאי ניחא לי' מה שנוטפין המים על האתרוג דאף דאין מזלפין על האתרוגים זה רק בשאר ימים אבל בחג מזלפין עליו כדי שיהי' הדר וכדי שלא יכמוש מיהא באתרוג של תרומה אין מזלפין עליו מפני שמכשירו ואסור לגרום טומאה לתרומה אכן כי נוטפין המים על האתרוג בשעה שהוא נוטלו עם הלולב פשוט דמכשיר כיון דבחג ניחא להו לבעלים בזילוף המים על האתרוג כדי שלא יכמוש וכדי שיהי' הדר נאה. ול"ש לומר דודאי לא ניחא לי' ואינו מכשיר דאי נימא דמכשיר א"כ אינו ראוי למצו' דמה"ט אמרו אתרוג של תרומה לא יטול ז"א דאי נימא דאינו מכשיר א"כ שוב יהי' ראוי לצאת בו וליטול אתרוג של תרומה לצאת בו וא"כ יהי' ניחא לי' בכך שיהי' המים נוטפין עליו בכדי שלא יכמוש וכדי שיהי' הדר ודו"ק:
ג ובפ' כל הזבחים (ע"ה:) שביעית אין לוקחין בדמי' תרומה מפני שממעטין באכילתה אמרוהו רבנן קמי' דרבה הא דלא כר"ש דאמר מביאין קדשים לבית הפסול א"ל ה"מ דיעבד לכתחילה לא ופרש"י ד"ה שביעית כו' מפני שממעט בזמן אכילת תרומה ומביאה לידי איסור אכילה ע"ש ובתוס' שם ד"ה שביעית כו' וא"ת תרומה קודם לפסח יהא אסור לחמצה דממעט באכילתה וי"ל דהכא עדיפא לי' ושרי דכתיב למשחה ולא דמי למבשל ירק בשמן של תרומה שהירק מיתקן ע"י השמן ולא השמן ע"י הירק כו' ע"ש ולפי"ז יש להעיר מדוע אתרוג של תרומה לא יטול מפני שמכשירו שנוטפין המים על האתרוג הא בזה מיתקן הפרי שלא יכמוש ושיהי' הדר וכ"ע מודו דלא חיישינן מה שמביא קדשים לבית הפסול ומה"ט תרומה קודם הפסח שרי לחמצה. ואפשר לחלק דש"ה דהכי עדיפא לי' ומיתקן המאכל מאשר הוא עכשיו בלא חימוץ וכן הירק מיתקן ע"י השמן מאשר הוא לבדו משא"כ באתרוג האמנם אם הוא משהה אותו כל ימי החג יכמוש ויתקלקל וכי מזלפין עליו מים הדר הוא מיהא הלא ביד הבעלים לאכלו כעת טרם יכמוש ובעודו באבו רטוב וטוב:
ובספר תפארת ישראל על משנות אנהיר לן בפירושו מלתא חדתא וז"ל מפני שמכשירו כו' ובהוכשר כבר אפ"ה פסול מדנטמא בידים שניות אלא דנקט רבותא שלא הוכשר ולפי"ז מה שהק' בס' גינת ורדים איך הוכשר הא לא ניחא לי' לק"מ כיון דידים שניות ומטמאין את המשקין להיות תחילה וההכשר והטומאה באין כאחד לא בעי שיהי' ניחא לי' כש"ס מס' מכשירין (פ"א מ"א) משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ובפה"מ להרמב"ם שם ביאר הדברים וכ' אמנם אנו מצריכין המשקה לרצון כשקדם לבדו להכין הזרעים לטומאה ואח"כ יבא הדבר המטמא והוא אמרו וכי יותן כו' ואח"כ ונפל מנבלתם עליו כו' ע"ש:
ד ובמס' ב"ב (צ"ז.) ת"ר שמרים של תרומה ראשון ושני אסור ושלישי מותר כו' כדרך שאמרו לענין איסורין כך אמרו לענין הכשירן הכשירן דמאי אי דמיא אכשורי מכשרי אי דחמרא אכשורי מכשרי ל"צ שתמדו במי גשמים כו' ל"צ שנתמד מאליו כו' וכ' הרשב"ם ד"ה ל"צ כלומר לא נ"מ אלא שתמדו לתרומה במי גשמים דצריכי מחשבה אבל אי חשיב יין מכשיר בלא מחשבה דבמים הוא דכתיב וכי יתן מים מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא לי' ע"ש והקשה בספר אבני מלואים בתשו' (סימן כ') דהא מבואר בפ"ק דמס' שבת (י"ז.) הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר כו' מ"ט אמר זעירא גזרה שמא יבצרנ' בקופות טמאות ופרש"י מ"ט הוכשר הא לא ניחא לי' בהאי משקה דנפיק וקא אזיל לאיבוד ומשני גזרה שמא יבצרנו בקופות טמאות דאתיא טומאת הכלי ומחשבה לי' למשקה להכשיר הואיל וטומאתו והכשירו כאחת מבואר מזה דאפי' ביין אינו מכשיר אלא היכי דניחא לי' והגאון הנ"ל סיים בקושיא ולענ"ד לק"מ דהרשב"ם שפיר קאמר איין מכשיר אפי' בלא ניחא דרק גבי מים כתיב וכי יתן אבל משקה כתיב וכל משקה אשר ישתה מיהא זה רק היכי דהיין עומד למשקה וקרינן בי' אשר ישתה אבל הבוצר לגת והיין היוצא מן הענבים הולך לאיבוד זה אינו בכלל משקה כלל ולא קרינן בי' אשר ישתה וזה מבואר בש"ס מס' מכשירין (פ"ה מי"א) השוקל ענבים בכף מאזנים היין שבכף טהור כו' ה"ז דומה לסלי זיתים וענבים כשהן מנטפין ע"ש ובפ' חביות (קמ"ה.) והכא במשקה העומד לאיבוד כו' ומ"ס לאו משקה הוא ע"ש ובמס' תרומות (פי"א מ"ב) דבש תמרים כו' ור"א מטמא משום משקה כו' ומפרש בירושלמי טעמא דר"א וכל משקה אפי' מי פירות מ"ט דרבנן אשר ישתה והני פירות אין עומדין לעשות מהם שתיה ע"ש ובפ' אין מעמידין (ל"ט:) הכא לא קא בעי לי' למשקה וע"ש בתוס' ד"ה התם כו' ומכ"ש דאינו עומד לשתי' היכי דהולך לאיבוד וזה מכוון בפרש"י במה שדקדק לפרש מ"ט הוכשר הא לא ניחא לי' בהאי משקה דנפיק וקא אזיל לאיבוד ומשני גזרה שמא יבצרנו בקופות טמאות דאתיא טומאת הכלי ומחשבה לי' למשקה אע"ג דלא אחשבי' הוא:
ה ובמס' שבת שם מקשה הגמ' הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקה אלא למ"ד אין כלי טמא חושב משקין ופרש"י ד"ה הניחא למ"ד לא ידענא היכא והתוס' שם ד"ה הניחא כתבו דהפלוגתא היא בתוספתא דמכשירין גבי עריבה שירד דלף לתוכה בש"א ה"ז בכי יתן כו' בד"א בטהורה אבל בטמא' הכל מודים ה"ז בכי יתן דברי ר"מ ר' יוסי אומר אחת טמאה ואחת טהורה בש"א בכי יותן ובה"א אינו בכי יותן ולפימ"ש אין זה דמיון כלל דש"ה גבי עריבה שירד דלף לתוכה דהמים המה בכלל משקה אשר ישתה ואין אנו דנין אלא היכי שנפלו מים אלו על אוכלין שלא ברצון דר"מ ס"ל בטמאה הכל מודים הרי זה בכי יתן כיון דטומאתו והכשירו באין כאחד לא בעי שיפלו ברצון אכן הבוצר לגת הוא להיפך לשי' הרשב"ם מכשיר היין אפי' בנפלו על האוכלין שלא לרצון אלא דאנו דנין אם הולך לאיבוד חשיב משקה מחמת כלי טמא דטומאתו והכשירו באין כאחד או נימא אין כלי טמא חושב משקין ויין ההולך לאיבוד לא חשיב משקה כלל. והנ"ל דהתוס' אזלו לשיטתם שכ' במס' ב"ב שם ד"ה ל"צ כו' ונראה לר"י דבגשמים בעי תרתי שיחשיב אותו מתחיל' שיהי' משקה ואח"כ בעינן דניחא לי' אבל שאר משקין כגון יין ושמן כיון דניחא לי' ממילא הן מכשירין אפי' לא יחשיב אותן משקין. ובירושלמי מס' תרומו' (פי"א) פסקא ר"א מטמא משום משקה משמע דכל המשקין בעי מחשבה שיחשיב אותו שיהי' משקה דקאמר התם לא אם אמרת באוכלין שכן אוכלין המיוחדים לאדם אין צריכין מחשבה תאמר במשקין שכן משקין המיוחדים לאדם צריכין מחשבה ע"ש. ובתוספתא אי' זה חומר באוכלין מבמשקה ע"ש. ועכ"פ במי גשמים ס"ל להר"י דבעי מחשבה למשקה ואם לא חשב למשקה אינו מכשיר נמצא דשפיר כ' התוס' לשיטתם דפלוגתא זו היא בתוספתא דמכשירין דר"מ ס"ל דבעריבה טמאה שירד דלף לתוכה ה"ז בכי יתן ע"כ דס"ל כלי טמא חושב משקה. מיהו אכתי קשה דהרי אין שם פלוגת' אליבא דב"ש ור"מ ור' יוסי לא פליגי רק לב"ה דר"מ ס"ל דב"ה מודו בטמאה דהרי זה בכי יותן ור' יוסי ס"ל דבה"א אינו בכי יותן ובמס' שבת אליבא דב"ש קיימינן דבש"א הבוצר לגת מכשיר ואמרו מ"ט דשמאי וע"ז השיב ר' זעירא שמא יבצרנו בקופות טמאות וא"כ מה מקשה הגמ' הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקין אלא למ"ד אין כלי טמא חושב משקין מאי איכא למימר הא אליבא דב"ש אין חולק בזה בתוספתא דמכשירין וכבר התעורר בזה בתשו' שו"מ בתשו' הנ"ל:
ו והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' כלים (פ"ח) מי שהי' אוכל דבילה בידים מסואבות הכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור ר"מ מטמא ר"י מטהר ר' יוסי אומר אם היפך טמא אם לא היפך טהור וכ' הרב ר"מ מטמא הדבילה לפי שהידים מסואבות טמאו את הרוק להיות תחילה מפני שהרוק הוא משקה ור' יהודה מטהר דס"ל כל זמן שלא יצא הרוק מן הפה לא חשיב משקה ור' יוסי מטמא כשהפך הדבילה מצד זה לצד זה בתוך פיו שנעקר הרוק ומטהר בלא הפך שכ"ז שלא נעקר לא נחשב משקה ועיין במס' עירובין (צ"ח) ולהבין טעם פלוגתתן של ר"מ ור"י נלע"ד עפ"י מה דאי' במס' מכשירין (פ"ד מ"ו) צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור דלא הוכשר לקבל טומאה במים מחוברין והא דאמרו בפ"ק דפסחים (ט"ז.) דמחוברין מכשירין כ' התוס' שם ד"ה חד כו' ומחוברין פי' ריב"א דבשעת חיבורן נדבקו באוכל והעלה האוכל מן המים ע"ש. ובפ' השולח (ל"ט.) המקדיש עבדו אין מועלין בו רשב"ג אומר מועלין בשערו כו' עבדא כמקרקע כו' וכ' התוס' שם עבדא כמקרקע ולכך אין מועלין בו דאין מועלין במחובר ובפ"ק דמס' קדושין (ז'.) כ' התוס' ד"ה וא"כ פי' בקונ' דאדם הוקש לקרקע דכתיב והתנחלתם כו' וקשה דהאי קרא כתיב בעבד אבל בן חורין לא איתקש כו' ע"ש. ובמס' שבועות (מ"ב:) ר' מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן כקרקע כו' ומוקי לה בגמ' דר"מ ס"ל עומדות לבצור כבצורות דמיין דכל שסופו לתלוש כתלוש דמי ועיין ש"ך חו"מ (סימן צ"ה) ובתומים שם ולענין הכשר נמי יתכן דה"ט דר"מ ס"ל דרוק חשיב משקה אפי' טרם שנעקר כיון דבשעת לעיסה נעקר הרוק כמ"ש הרמב"ם בפה"מ ממיל' אמרי' לר"מ כל שסופו לתלו' כתלוש דמי ור' יהודא ור' יוסי אפי' אי ס"ל בעלמא כל העומד לתלוש כתלוש דמי יתכן דלענין הכשר ס"ל דבעי תלוש דוקא כמו בתרומה דלא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי כתוס' פ"ק דמס' סנהדרין ד"ה שערו כו' ע"ש ובפ"ק דמס' חולין (ט"ז.) פרש"י ד"ה לענין כו' והא דאמרינן בפסחים מחוברין מכשירין היינו דניחא לי' שיפלו פירות לתוכן כו' ע"ש:
ז ובירושלמי פ' חומר בקודש (ה"ג) תמן תנינן הי' אוכל דבילה בידים מסואבות הכניס ידו לתוך פיו ר' מאיר מטמא כו' חזקי' אומר ל"ש אלא דבילה שהוא רוצה במשקין כו' רי"א היא דבלה היא שאר כל הדברים ע"ש ואתבונן על טעם פלוגתתן ונראה בעיני דחזקי' סובר דגם ר' מאיר לא חשיב רוק למשקה אלא בדבילה שניחא לי' ברוק כמבואר בירושלמי שם וכיון דרוצה במשקה הרוק שיפול על הדבילה להכי מכשיר כיון דאיהו אחשבי' למשקה אבל שאר דברים דלא ניחא לי' ברוק אינו מכשיר אף דטומאתו והכשירו באין כאחד ס"ל דלא אמרינן טומא' חושב משקה ובעריבה שירד הדלף לתוכה ה"ז בכי יתן דמהני מה דטומאתו והכשרו באין כאחד לענין אם יפלו המים על האוכלין מטמא לרצון ושלא לרצון מיהא רק היכי דחשיב משקה אבל רוק טרם שנעקר לא חשיב משקה לא אמרינן טמא חושב משקה ור' יוחנן ס"ל דר' מאיר ס"ל היא דבילה היא שאר כל הדברים דטומאתו והכשרו באין כאחד הטומאה מחשיבו משקה אע"ג דלא אחשבי' היא כפרש"י בפ"ק דמס' שבת ולכן שפיר מקשה הגמ' הניחא למ"ד טמא חושב משקה שפיר אמר שמאי הבוצר לגת מכשיר דכלי טמא חושב משקה אף שהולך לאיבוד הואיל וטומאתו והכשרו באין כאחד מחשיבו למשקה אע"ג דאיהו לא אחשבי' כמו דמהני לר' יוחנן דהרוק מכשיר אע"ג דלא חשיב משקה ואפי' בשאר דברים דלא ניחא לי' אפ"ה טומאה חושב משקה הואיל וטומאתו והכשרו באין כאחד לא בעי דאחשבי' איהו אלא למ"ד אין כלי חושב משקה דהיינו לחזקי' דס"ל אפי' ר"מ לא אמר אלא בדבילה שרוצה הוא במשקה הרוק אבל בשאר דברים לא דלא אמרי' טומא' חושב משקה אפי' היכי דטומאתו והכשרו באין כאחד מאי איכא למימר בטעמא דהבוצר לגת מכשיר ודו"ק:
ח ובפ' חומר בקודש (כ"ד:) פסקא אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה אבל לא בקודש וכי יש נגיבה לקודש והלא חיבת הקודש מכשרתן ל"צ כגון שתחב לו כו' לקודש גזרו רבנן לתרומה לא גזרו ע"ש ובירושלמי שם תמן תנינן הי' אוכל דבלה בידים מסואבות הכניס ידו לתוך פיו ר' מאיר מטמא כו' ר' יוחנן אומר הוא דבלה הוא שאר הדברים מתני' פליגי על ר"י אוכלין אוכלין נגובין בידים מסואבות בתרומה פתר לה בזורק אם בזורק אפי' בקודש שמא ישכח ויגע ומקשה אפי' בתרומה יהא אסור ומשני אוכלי תרומה זריזין ובתרומה אינו אלא לכהנים וכהנים זריזין הם לכן לא גזרו דלמא יגע ברוק שבפיו משא"כ בקודש שקדשים יש מהם נאכל לבעלים ישראל שאינם זריזין לכך גזרו שמא ישכח ויגע ע"ש. ובש"ס חולין (ל"ג.) השוחט בהמה חי' ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות ובגמ' מקשה טעמא דלא יצא מהם דם הא יצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות אמאי ידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין כו' אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה הכא בחולין שלקחן בכסף מ"ש עסקינן ודלא כר' מאיר כו' ופרש"י ואשמועינן דשני עביד בהו שלישי דלא כר' מאיר ע"ש. והקשיתי הא מ"ש נאכל לבעלים ישראל ואמאי נאכלין בידים מסואבות ניחוש שמא יגע ברוק שבפיו ויטמא את המעשר ומבואר בירושלמי מס' שבת (פט"ז ה"ג) דמעשר בתרומה והטמא הנוגע עובר בלאו בכל קודש לא תגע ועיין זבחים (ל"ג:) ועיין מ"ל ה' תרומות (פי"ב ה"א) ומה"ט אתרוג של מעשר שני לא יטול מפני שמכשירו ופרש"י בפ' לולב הגזול שם דמ"ש איקרי קודש ובעי שימור ע"ש. ואין לומר דלא יתכן לומר דאין מעשר נאכל בידים מסואבות כיון דתרומה נאכל בידים מסואבות ל"ש להחמיר במעשר מבתרומה דז"א דהרי התירו מפה לאוכלי תרומה משום דכהנים זריזין הם ולא התירו מפה לאוכלי טהרות ובמס' יומ' (ע"ט) כ' התוס' ד"ה הא כו' דאפי' לכהנים לא התירו מפה רק בתרומה אבל לא בחולין ע"ש:
והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' יומא (פ"א) זר שאכל שזופין של תרומה והקיאו כו' השני משלם דמי עצים ובמנחות (ס"ט.) כ' התוס' ד"ה דבלע הטעם מפני שהתרומה היא נמאסת בלעיסה ונתחללה כדאמרינן בפ"ק דמס' כריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ע"ש ומפרש"י שם משמע דדוקא היכי שנתחלל בהיתר והמ"ל הרחיב הדיבור בזה ובמס' שבת (י"ד) בגמ' מ"ט גזרו בה רבנן טומאה דזמנין דאכל אוכלין טמאין ושקל משקין של תרומה ושדי לפומי' כו' ע"ש והקשה הרשב"א בחי' שם וז"ל ואיכא למידק ולימא משום דזמנין דאכל אוכלין דתרומה ושקל משקין טמאין ושדי לפומי' דהא ודאי שכיחא כו' י"ל דבהא ליכא למיחש כו' דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כל כך שיגזרו עליהם אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו שמא יביא תרומה טהורה ויתננה לתוך פיו והאי שעתא ראוי' היא דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והוא מטמא תרומה טהורה ע"ש ולפי"ז אתי שפיר דהירושלמי מקשה לר' יוחנן מתני' פליגי עלי' כיון דר"י ס"ל דר"מ מטמא אפי' בשאר דברים שאין רצונו במשקה אע"ג דלא אחשבי' הוא ס"ל טמא חושב משקה א"כ מתני' פליגי על ר"י דהא תנן אוכלין אוכלין נגובים בידים מסואבות בתרומה ולר"י יהא אסור שמא יגע בתרומה ע"י הרוק בשעה שנותן התרומה לתוך פיו טרם שלעסו ויטמא תרומה טהורה הראוי' לאכילה וזה ודאי קושיא לר"מ דס"ל רוק חשיב משקה אפי' טרם שנעקר ולהכי הוצרך לתרץ כהנים זריזין הם ולא חיישינן שמא ישכח ויגע אכן הך משנה השוחט ולא מצא דם דמוקי לה בגמ' בלקוח בכסף מ"ש ודלא כר' מאיר תו ל"ש לחוש שמא יגע בידים מסואבות ברוק שבתוך פי' כיון דקי"ל רוק לא הוי משקה אלא בהיפך המאכל בלעיסה דאז כבר נעקר הרוק ואז כבר נמאס המאכל ואין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהם כמ"ש הרשב"א. ובתוס' פ' חומר בקודש שם כ' בד"ה לקודש גזור רבנן שמא יגע בידיו שניות לקודש שבתוך פיו וכן פרש"י ועוד היינו יכולין לפרש דלמא נוגע ברוק פיו דחשיב משקה כו' ע"ש ולענ"ד פרש"י מוכרח דלא מוקמינן מתני' כיחידאי דרק ר"מ ס"ל רוק חשיב משקה טרם שנעקר ור' יוסי ס"ל דוקא בהיפך בלעיסה ואז כבר נמאסת ולא גזרינן כל כך כמ"ש הרשב"א אבל עיקר החשש שמא יגע בידיו שניות לקודש ואין נגובין בקודש דחבת הקודש מכשיר ודו"ק:
ט ובתוספתא הובא בר"ש מס' מכשירין (פ"ד מ"ו) פירות שנפלו בתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טמאות והפירות טהורים ובס' טורי אבן חי' מס' חגיגה (י"ט.) הקשה הא משנה ערוכה בריש מס' מכשירין משקה טמאה מטמא לרצון ושלא לרצון וא"כ כיון דידיו טמאות ממילא נטמאו המים בידיו ונטמאו הפירות והטומאה וההכשר באין כאחד ע"ש. ולענ"ד במח"כ אישתמיט מיני' משנה שלימה מס' מכשירין (פ"ד מ"ב) מי שירדו עליו גשמים אפי' אב הטומאה אינו בכי יתן וכ' הרמב"ם בפה"מ ובפי' הרב ז"ל אפי' הי' האדם הזה אב הטומאה ונטמאו המשקין שירדו עלי' ואנן אמרינן לעיל משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון אפ"ה אינן מכשירין כיון שירידת הגשמים עלי' היתה שלא לרצון וה"נ בפירות שנפלו בתוך אמת המים דמחוברין אינו מכשיר אלא בנתלשו ברצון וכל שנתלש שלא ברצון ולא אחשבינהו למשקה אף שנטמאו המים אינו מטמא הפירות אלא לרצון והכי דייק לישנא דמתני' דקתני משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון משמע דוקא משקין אבל גשמים אינו משקה אלא היכי דאחשבינהו כתוס' ב"ב (צ"ז.) ומה"ט נקט בתוספתא פירות שנפלו לתוך אמת המים דקדק לתוך אמת המים דהוי מחוברין ולא קרינן בי' וכל משקה אשר ישתה בכל כלי. והגאון בס' טורי אבן שם כ' דהתוספתא והמשנה פליגי והתוספתא ס"ל כמ"ד בפ"ק דמס' שבת אין כלי טמא חושב משקה אע"ג דהכשרו וטומאתו באין כאחד והתנא דמתני' דתנן משקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון ס"ל כמ"ד כלי טמא חושב משקה והיכי דהטומאה וההכשר באין כאחד לא בעי ניחא לי' ולענ"ד העלה את המדומה ואין ענין זה לזה דהמשנה מיירי שכבר חל עליו שם משקה וכמ"ש הרמב"ם וכנ"ל ואתיא אליבא דכ"ע אכן במס' שבת מיירי דהיין הולך לאיבוד ואנו דנין אם זה בכלל משקה בזה פליגי דאיכא מ"ד כלי טמא חושב משקה אע"ג דלא אחשבינהו הוא ואמרינן בכה"ג הואיל וטומאתו והכשרו באין כאחד הטמא חושב משקה ואיכא מ"ד דס"ל אין כלי טמא חושב משקה דכיון דהולך לאיבוד לאו משקה הוא. והא דתנן מי שירדו עליו גשמים אפי' אב הטומאה אינו בכי יתן א"ש אליבא דכ"ע דשאני גשמים דלא חשיב משקה כלל אלא היכי דאחשבינהו לצורך תלוש וכתוס' ב"ב כנ"ל וכפרש"י פ"ק דחולין כנ"ל ובעי דוקא שיהי' מתחילה לרצון לא כן בשאר משקין דלא בעי מחשבה כתוס' ב"ב (צ"ז.) וכן לר' יוחנן דס"ל בירושלמי דר"מ דס"ל רוק חשיב משקה ומטמא באוכל דבילה וה"ה שאר דברים אע"ג דלא אחשבינהו איהו ובארתי משום דס"ל טמא חושב משקה אפי' בלא ניחא לי' ה"ט משום דתולדת המים חשיב משקה בין שיצאו לדעתו בין שיצאו שלא לדעתו כש"ס מס' מכשירין (פ"ו מ"ה) וע' ברמב"ם הט"א (פ"י ה"ב) וממילא לר"מ דס"ל כל העומד לתלוש כתלוש דמי וחשיב משקה אף טרם שנעקר כאשר בארתי לעיל (סק"ו) שפיר ס"ל לר' יוחנן דאפי' בשאר אוכלין שאינו רוצה במשקין אמרינן טמא חושב משקה ולא בעי ניחא לי' הואיל וטומאתו והכשרו באין כאחד ודו"ק:
י ובמס' מכשירין (פ"ו מ"ד) ז' משקין הן הטל והמים והיין והשמן ובת"כ יליף לכלהו מקרא כמ"ש הרמב"ם והר"ש שם. ובמס' ב"ב (י"ט:) רקיק אינו ממעט כו' שנילש במי פירות וכ' התוס' ד"ה מי פירות פר"ח כגון שמן ולא דק דשמן מכשיר ע"ש. והנלענ"ד לקיים פי' הר"ח דבפ' העור והרוטב (קי"ח:) אמר רב אין יד לפחות מכזית כו' ורי"א יש יד לפחות מכזית ופרש"י כגון פול ולו יד והרי הוא עם כביצה אוכלין והקשו התוס' דאפי' הי' נוגע בחצי זית עצמו לא הי' טמא דנגיעה לא חשיב כמחובר כו' ע"ש דמסיק התוס' דמבעיא לי' אי מק"ט מדרבנן דאי יש יד לפחות מכזית מדרבנן מק"ט בכ"ש. ובפ"ק דמס' חולין (כ"ד:) ת"ר אויר כלי חרס טמא כו' התורה העידה על כלי חרס ואפי' מלא חרדל וכ' התוס' שם ד"ה התורה לשי' הר"ת דאין אוכל מקבל טומאה מה"ת בפחות מכביצה חרדל לאו דוקא אלא כלומר אפי' מלא בצים ע"ש ובפ' כל היד (י"ז:) בתוס' ד"ה אפי' מלא חרדל כו' לאו דוקא מלא חרדל אלא מלא ביצה אלא משום דמדרבנן מקבל טומאה נקט לי' ע"ש. מבואר מזה דמסתבר לרבותינו התוס' דאף דאויר כלי חרס הוי כנוגע בכל מה שהוא בתוך הכלי וכל גרגיר החרדל הוי כנוגע בטומאה אפ"ה אין החרדל מקבל טומאה מה"ת דשיעור כביצה לקבל טומאת אוכלין בעי דוקא שיהי' מחובר גוש אחד אבל נגיעה שנגעו האוכלין זה לזה לא מהני לצירוף שיקבל טומאת אוכלין להכי כ' התוס' דמלא חרדל לאו דוקא דנהי שיש בצירוף כביצה אוכלין אינו מק"ט דבעי שיעור כביצה בגוש אחד ובעי דוקא מלא בצים. ובמס' טבול יום (פ"ג מ"ד) עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות כו' ירק של חולין שבשלו בשמן כו' לא פסל אלא מקום מגעו ומבואר בפה"מ להרמב"ם והרב ברטנורא שכ' דרע"ק ס"ל שמן מכשיר אבל אינו מחבר והלכה כרע"ק ע"ש ולשי' הר"ת מקום מגעו נמי לא פסול אלא מדרבנן כגי' התוס' פסחים (מ"ד.) מקום מגעו אמאי פסול והא לא הוי כביצה ע"ש בתוס' ד"ה מקום כו':
ובפ' כל שעה (לג:) כ' התוס' ד"ה לאימת דאעפ"י שאוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה אין מקבל הכשר בפחות מכשיעור ביצה ע"ש. ולפי"ז נכון היטב פר"ח דרקיק הנילוש בשמן אינו מקבל טומאה מה"ת ואינו מוכשר לקבל הטומאה כיון דהשמן אינו מחבר ממילא לא חשיב הרקיק גוש אחד והחלקים מהרקיק אינו מקבל טומאה ומכ"ש דאינו מקבל ההכשר דאף דנוגעים זה בזה לא חשיב מחובר ואף דהשמן נגע בכל גרגיר הקמח אפ"ה אינו מקבל ההכשר עד שיה' גוש אחד בחיבור מתולדה או ע"י המים אבל השמן אינו מחבר כש"ס דטבול יום כנ"ל ואף דיש מקום לומר דלענין טומאת מת חשיב חיבור דיש דברים שהן חיבור לטומאת מת ואינם חיבור לטבול יום כמ"ש הרמב"ם ה' ט"א (רפ"ז ה"ח) מיהא לענין חיבור שיעור כביצה לא מצינו בגמ' לחלק ויתכן היטב דהר"ח לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל לחלק בין טבול יום לטומאת מת ומצינו ברא"ש פ' כיצד מברכין (לח:) לענין פריסת המוציא למד הדין מדלא הוי חיבור לגבי טבול יום עי"ש. ועיין תוס' מס' נזיר (נ:) ד"ה ת"ש כו' י"ל דהיינו דוקא לענין אהל כו' אבל בנגיעה לא מטמא כו' ע"ש ולפי"ז י"ל דהתוס' שהשיגו על הר"ח וכ' לפרש שנילוש במי פירות ולא ניחא להו לפרש דמיירי בשמן אלא דהשמן אף שמכשיר מיהא אינו מצטרף נראה דלשיטתם אזלו ומסתבר להו לחלק בין טומאת מגע לטומאת אהל אבל הר"ח לא ירד לחלק בכך ומסתבר לי' דהשמן אינו מצטרף וגם לענין טומאת אוהל אין מאהיל וחוזר ומאהיל וכש"ס חולין (קכד:) והארכתי בזה במק"א ודו"ק. ואף דמדרבנן מק"ט אפי' בכ"ש כבר כ' התוס' ב"ב שם דטומאה דרבנן חוצץ:
יא ובפ"ק דמס' יומא (ו:) איתמר טומאת המת ר"נ אמר הותרה בציבור ורש"א דחוי' היא כו' מיתיבי' הי' מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת כו' ושם (ז:) בתוס' ד"ה מכלל כו' כיון דאיכא רצוי ציץ וקרבן ציבור לא מייתי אחריתי והקשו ע"ז והאמר לעיל גבי הי' מקריב מנחת פרים מאי לאו דחג אלמא למ"ד דחוי' היא אומר לו הביא אחרים אפי' בקרבן ציבור ואע"ג דאיכא רצוי ציץ ע"ש. והנלענ"ד בזה דהנה יש בלשון הגמ' דקדוק עצום דנקט ונטמאת בידו והך לשון בידו אין לו ביאור כלל מדוע נקט שנטמאת בידו מה נ"מ איך ומתי נטמא והנ"ל עפ"י מה דאי' בירושלמי מס' יומא (פ"ב) דמבעיא לי' התם מהו שירצה הציץ על טומאת ידים ע"ש ולפי"ז א"ש דלהכי נקט ונטמאת בידו דאלו נטמא בטומאה דאו' שפיר מהני הציץ לרצוי ואפי' למ"ד דחוי' היא בציבור אעפי"כ אין צריך להדורי אטהרה דקרבן ציבור הציץ מרצה אפי' לכתחילה דא"צ להביא אחרת כמ"ש התוס' כנ"ל מיהא היכי דנטמאת בידו הביאור בזה שנטמא בטומאת ידים כגון שיצא הכהן העובד חוץ לעזרה ונגע בנותר או בפיגול כמ"ש הקרבן עדה שם א"כ אין כאן ריצוי ציץ דהא אין הציץ מרצה על טומאת ידים להכי למ"ד דחוי' היא א"ש דאומר ומביאין אחרת דאפי' בקרבן ציבור מהדרינן אטהרה ודו"ק:
אמנם לשיטת הר"ח שהבאתי בס"ק (יו"ד) שכ' דהשמן אינו מכשיר ואני בארתי דבריו שהשמן אינו מחבר א"ש טפי עפ"י מה דאי' בתס' מנחות (נז:) מנחת נסכים מי פירות הם כו' ע"ש וקי"ל כרע"ק כמבואר ברמב"ם ה' מעשה הקרבנות (פי"ב) וכיון דאין לותתין המנחות כש"ס פסחים (לו.) וקי"ל כרע"ק דאין מערבין במנחת נסכים מים דשמנה מרובה וכיון דמגבלה בשמן אין כאן חיבור שיהי' גוש אחד דלשי' הר"ח השמן אינו מחבר וממילא אינו מקבל טומאה מה"ת כיון דטמא מת אינו מטמא במשא אלא בנגיעה ומקום מגעו הוי פחות מכביצה ומכ"ש דאינו מקבל הכשר לפר"ח כנ"ל ונהי דחיבת הקודש מכשיר וגם הכלי מצרף כדאי' בפ' חומר בקודש (כג:) מיהא זה רק מדרבנן לשי' רש"י כדאי' במס' חולין (לו:) וכן היא שי' הרמב"ם אמנם כבר חדית לן שארי הצל"ח פסחים בסוגי' דרחסה"כ דאי נטמא בשעה שנותנו להכלי אז חיבת הקודש מכשיר מה"ת ובנטמא אח"כ אינו מכשיר אלא מדרבנן ע"ש ואפי' נימא חיבת הקודש מכשיר מה"ת עכ"פ אינו מצרף מה"ת שיהי' גוש אחד ועכ"פ הטומאה שנטמאת המנחת נסכים בידו אינו אלא טומאה דרבנן וכבר אנהיר לן הכ"מ בה' פסולי המוקדשין (פ"א ה' ל"ו) דאין הציץ מרצה על טומאה דרבנן ולהכי למ"ד דחוי' היא אומר ומביאין אחרת משום דמהדרינן אטהרה ודו"ק: