שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן מג
שאלה. בני חבורה שנעשה פירוד ביניהם ומקצתם הלכו בלילה ולקחו כל הספרים הנמצאים בבית המדרש המיוחד להחבורה והניחו הספרים במקום אחר לקבוע שמה מקום מיוחד לעצמם וכאשר שמעו בני החבורה את המעשה צעקו מרה ושמו עצה ואסרו בקונם את כל הספרים אשר נלקח מהם שיהיו אסורים על הנפרדים. והנפרדים לא נתנו מעות כלל על הספרים:
א תשובה. לימוד ערוך הוא ביו"ד סימן (רכ"א סי"א) אם אסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד בו. ובפתחי תשובה על ש"ע יו"ד (סימן ר"ט) ראיתי שהביא מ"ש בתשו' פנים מאירות שנשאל באחד שחטף פירות מיד חברו ואמר חברו הפירות האלו יהי' אסורין לך והשיב דאף דאדם יכול לאסור פירותיו על חברו והוי עליו כהקדש ה"מ אם הי' אוסר עליו קודם שחטף אבל עכשיו שאינו בידו ואינו ברשותו אינו יכול לאסרו ע"ש. ולענ"ד יש לדון בזה עפ"י מה דמבואר בכ"ד בגמ' דקונמות כקדושת הגוף ושי' רש"י במס' כתובות (נ"ט:) דקונם פרטי הואיל ואין לו פדיון הוא כקדושת הגוף וכן היא שי' הר"ן במס' נדרים (מ"ו:) ע"ש וכבר חדית לן הריב"ש בתשו' (סימן שנ"ט) דהא דכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו זה רק בקדושת דמים אבל בקדושת הגוף יכול להקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו וחילוק זה מוכרח עפ"י פרש"י בגמ' פסחים ל ד"ה כ"ע ל"פ אפי' לרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה כו' אין הקדשו הקדש שהרי ממושכנין הם למלוה ואע"ג שהן שלו אינן ברשותו מבואר מזה דרש"י חדית לן דכל שיש שיעבוד על הנכסים אף דאכתי לא בא לידי גוביינא ואפי' לרבא דס"ל בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומעיקרא הנכסים שלו הוי מיהא הואיל והנכסים משועבדין למלוה תו אינם ברשות הלוה ולא מצי הלוה להקדיש דאיש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו וזה פשוט בגמ' בכ"ד דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שיעבוד ופרש"י דרק הקדש קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד ע"כ למדנו מזה דקדושת הגוף חייל אפי' על דבר שאינו ברשותו והקצה"ח (סימן קי"ז) האריך בזה וכבר קדמו הפני יהושע בחי' מס' קדושין (ס"ג) ע"ש:
ב ובמס' ב"ק (מ"ה) ת"ר שור שהמית כו' משנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש ופרש"י דלאו ברשותי' דמארי' קאי לאקדושי והקשיתי מהא דאי' במס' זבחים (פ"ח:) אין מביאין מנחות כו' ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם ואם הביא לא קידש אמר רב ואיתימא רב אסי לא קידש ליקרב אבל קידש לפסול ע"ש והתוס' במס' מנחות (ע"ט:) כ' בד"ה וליתני כו' אפי' את"ל כלי שרת מקדש שלא מדעת ה"מ קודש אבל חולין לא מקדשי ולפי"ז קשה במה דאמר רב לא קידש ליקרב אבל קידש לפסול הא ערלה וכ"כ אסורין בהנאה ולאו ברשותא דמרי' קאי להקדישו והוי חולין וא"כ גם הכלי שרת אינו מקדש דחולין לא מקדשי והארכתי בזה במק"א בעזה"י:
ובמס' תמורה (כח.) מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והלא דין הוא ומה בעל מום כו' הרי שנתעבד בהן עבירה בשני עדים נעבדה בהן עבירה עפ"י ע"א מנין ע"ש ושם בגמ' עמוד ב' הרובע והנרבע הם כקדשים שקדם מום עובר להקדישן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן ע"ש. ומבואר בכ"ד בגמ' דהיכי דקדם מום קבוע להקדישן לא מצי חייל קדושת הגוף על הבהמה כש"ס בכורות (יד.) ובפרש"י מס' חולין (ק"ל.) במשנה ע"ש מיהא קדושת דמים חייל כמבואר שם במס' בכורות בגמ' ובפ"ק דמס' תמורה (ה':) המקדיש בעלי מומין לגבי המזבח אעפ"י שהוא בל"ת מה שעשה עשה ופרש"י וקדש לדמיהן ע"ש. ובמס' מנחות (פ"ה:) בעא רבא הקדישן מהו שילקה עליהן משום בעל מום כיון דפסול כבעל מום דמי או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה תיקו ע"ש ושם (ק':) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון משקידשו בכלי אין להם פדיון ופרש"י ד"ה המנחות עד שלא קידשו בכלי לא קדשו קדושת הגוף אלא קדושת דמים כו' ע"ש. ולפי"ז א"ש היטב דהא דאמרו בגמ' ב"ק שור שהמית משנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש נכון ממ"נ אי בהקדישו קדושת הגוף להקריבו ע"ג המזבח קדושת הגוף לא מצי חייל דבר קטלא הוא ואיכא ק"ו מבעל מום וכש"ס תמורה וכיון דבעל מום מעיקרא לא חייל עלי' קה"ג אף שלא נעבדה בו עבירה ק"ו דלא מצי חייל קה' על בר קטלא שנעבדה בו עבירה בשני עדים והיכי דלמיתה אזלא לא קרינא בי' קדשי ה' כתוס' מס' מעילה (י':) ד"ה לא נהנין כו' ע"ש. ואי דהקדישו קדושת דמים אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ושור שהמית דאסור בהנאה לאו ברשותי' דמארי קאי להקדישו דאיש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו. אכן זה נכון, בשור דמום פוסל בו אבל במנחות דאין מום במנחות ואין מום אלא בבהמה ונהי דפסול הוי כבעל מום לא גרע מרובע ונרבע בבהמה דאף דפסול מיהא חייל עלייהו קה"ג מיהא אין מביאין מנחות מן הערלה וכ"כ ועד שלא נתקדש בכלי שרת לא קידש אפי' קדושת דמים כיון דערלה וכ"כ אסורין בהנאה לא ברשותי' דמרי' קאי לאקדושי קדושת דמים וקדושת הגוף לא חייל עד שנתקדש בכלי שרת דרק בבהמה חייל קה"ג בקדושת הפה מיהא במנחות אחר שנתקדש בכלי שרת שפיר אמרינן דהכלי שרת מקדשו קה"ג ואף דכלי שרת אינו מקדש חולין מיהא לזה מהני קדושת הפה שיכול להקדיש קה"ג אף שאינו ברשותו כמ"ש בסק"א ודו"ק:
ג ובמס' נדרים (פ"ה.) קונם כהנים לוים נהנים לי יטלו ע"כ כו' משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקא אתי למיסרא עליהו שויא עפרא בעלמא וכ' הרשב"א ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולין אחרים ליטול אותן בע"כ אעפ"י שיכול לשאול על נדרו מיהא הא לא איתשל מיהא היכי דאיתשל חייבין לשלם כו' והר"ן כ' וז"ל ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו כו' ע"ש ולענ"ד יש לדון בזה והרשב"א מדמה האוסר פירות על עצמו להיכי דאומר כהנים נהנים לי ואין מזה הוכחה כלל דתרומה מכי הרים התרומה הפרשתו מקדשו ונעשה ממון כהנים ובהדיא אמרו בגמ' גבי פטר חמור סד"א כל כמה דלא מטא לידי' לא זכה בו קמ"ל דמעידנא דאפרשי' ברשותי' דכהן קאי כש"ס פ"ק דמס' בכורות (י"א:) ע"ש ובמס' חולין (ק"ל:) אמרו דאין לכהן עד שעת הרמה אבל משעת הרמה ואילך חשיב ממון כהן אלא דחשיב ממון שאין לו תובעין ויש לבעלים טובת הנאה מיהא היכי דאסר הנאה והפקיר טובת הנאה שלו שפיר יכולין הכהנים ליטול ממנו בע"כ ודידהו שקלו אבל האוסר הנאת פירות שלו שיהי' אסורין לו להנאה יתכן היטב מצד הסברא דאכתי רשות בעלים עליהו והבעלים יכולין לעכב שלא יבוזו זרים יגיעו ובמה זכו האחרים שיקחו בע"כ של בעלים. והנ"ל שלא לשבור דברי אדונינו הרשב"א ז"ל ולקיים הדין עפ"י הלכה הקבוע לנו דקי"ל זה נהנה וזה לא חסר פטור מלשלם וקי"ל כופין על מדת סדום ולהכי מכי אסר על עצמו הנאת פירות יכולין אחרים ליטול הימנו בע"כ דכופין על מדת סדום וזה נהנה וזה לא חסר הוא ואף דכ' התוס' במס' ב"ב (י"ב:) ד"ה כגון זה כו' ועוד הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חברו שאינו מעלה לו שכר אבל הא פשיט' שיכול למחות בו שלא יכנוס לדור בביתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגר כו' ע"ש אמנם כבר אנהיר לן המרדכי במס' ב"ק בפ' כהר"ג לחלק דאין כופין אלא היכי דאי בעי לארויחי בהא מלתא לא מצי לארויחי הלכך כייפינן לי' כיון, דלא חסר מידי אבל היכי דאי בעי בעל החצר לאיגורי הוי מרוח השתא נמי כי לא מוגר לי' לא כייפינן לי' ע"ש. ולפי"ז באוסר על עצמו הנאת פירותיו דתו לא מצי לארויחי בי' מידי שפיר יכולין אחרים ליטול ממנו בע"כ דהוי זה נהנה וזה לא חסר וכל כה"ג כופין על מדת סדום דהא בלא"ה לא מצי לארויחי בי' מידי מאי אמרת עכ"פ אי בעי מיתשל על נדרו יהנה בהם אין ה"נ אי מיתשל חייבין לשלם לבעלים כמ"ש הרשב"א ז"ל אכן הר"ן ז"ל אתי עלה מטעמא אחרינא דכל שנאסר בהנאה הבעלים מפקיר את הפירות ולענ"ד אין זה מוכרח ואף דאמרו במס' כריתות (כ"ד.) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה ע"ש י"ל דהתם מטעם יאוש הוא כדמוכח בירושלמי מס' ב"ק (פ"ד ה"ח) ע"ש והנכון דמסתבר לי' להר"ן דכל איסור הנאה הוי הפקר ולא חשיב בעלים כלל והכי ס"ל להר"ת במס' זבחים (ע"א) בתוס' ד"ה אפי' כו' דשור הנסקל אחר שנגמר דינו מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש דאין לו בעלים ע"ש:
ד וחזינא להגאון מהרי"ש ז"ל בהגהו' על יו"ד סימן רכ"ג ס"ד) הביא שהגאון מהר"א ז"ל האבד"ק קארוץ הקשה על הפוסקים דס"ל איסור הנאה לית לי' בעלים. מהא דתניא אין מביאין מנחות כו' ואצ"ל מערלה וכ"כ ואם הביא לא קידש לקרב אבל קידש לפסול ואי נימא דא"ה אין לו בעלים איך חל ההקדש הא אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והג' מהרי"ש ז"ל השיב ע"ז דשאני כלי שרת דמקדש אפי' דבר שאינו ראוי להקרבה ע"ש ודברים אלו תמוהין בעיני הכי כלי שרת מקדש חולין ויפה הקשה הגאון מהר"א ז"ל כיון דאין לאיסור הנאה בעלים א"כ אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוי חולין גמורין ממילא הכ"ש אינו מקדש וכמ"ש לעיל (ס"ק ב') ועלה ברוחי דאפשר לומר הא דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו זה רק היכי שאין בידו לזכות בו ורשות אחרים על החפץ אבל דבר של הפקר שבידו לזכות בו ואין רשות אחרים מעכבין עליו שפיר יכול להקדישו,. וזקיני התב"ש הקשה להנך דס"ל דלכ"ע אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' בעשה מעשה אינו אוסר מה"ת אלא מדרבנן א"כ מאי פריך במס' חולין (מ':) מהשוחט בשבת ונכדו הוא א"ז הגאון מהרא"ס ז"ל האבד"ק סאטנב תי' דטעמא הוא דאין אדם אוסר דשא"ש הוא משום לאו כל הימנו שתיאסר עלי והיינו שרשות הבעלים מעכבין שלא יוכל זה לאסור והתוס' ב"ק (ע"א) ד"ה אה"נ כתבו דאף אם לא נאסר רק מדרבנן מקרי לאו דמרי' ופריך שפיר כיון דשחט בה פורתא אסרה עכ"פ מדרבנן ומקרי לאו דמרי' ושוב מה ששוחט אח"כ לשם ע"א יכול לאסור מדאו' ולכן הוי אידך מחתך בעפר עיין בתשו' ב"א או"ח (סימן כ"ג) ומזה אני דן דמה"ט דיכול לאסור דבר שאינו שלו אם אין רשות הבעלים מעכבין ה"נ יכול להקדיש כל שאין רשות אחרים מעכבין עליו:
אך ז"א דמבואר ההיפך בירושלמי פסחים (פ"ג ה"ג) במשנה דכיצד מפרישין חלה ביו"ט כו' מקשה וישליכנה לאשפה ויקדישנה ומשני ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו בתמי' דכיון שנזרקה לאשפה ה"ה הפקר ואינו יכול להקדישה מבואר מזה אף דמונח באשפה ויכול לזכות בה ואין רשות אחרים מעכבין אעפי"כ אין בידו להקדישה. ולכאורה ק' מזה על מה דחדית לן הר"א ממיץ הובא בפי' הרא"ש במס' נדרים (ל"ד:) בהיתה ככר מונח לפניו דחל ההקדש כל היכי דמצי לזכות בה ע"ש י"ל ש"ה דמיירי בעומד קרוב לה ויש לו זכות יותר מאחרים משא"כ באיסור הנאה וכן בעיסה בפסח וחושש שתחמיץ א"כ יד הכל שוין בה ואין לו בעלים ממילא אם הקדישו אינו מוקדש והוי חולין גמורין ויפה הקשה הגאון מהר"א ז"ל:
ה ובמס' סוכה (ל"ה) לולב של אשרה פסול מ"ט משום דכתותי מכתת שיעורא וכ' הקדמונים דהוצרך לטעמא דכתותי מ"ש משום יו"ט שני אבל משום יו"ט הראשון בלא"ה פסול דבעינן ולקחתם לכם שלכם ואיסורי הנאה לית לי' בעלים. ואני הקשיתי מהא דאי' במס' ב"ק (צ"א:) שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להורגו אתה אמרת לי לקוצצם פטור כו' בשור העומד להריגה ובאילן העומד לקציצה א"ה מאי קא טעין לי' דאמר לי' אנא בעינא למיעבד הא מצו' כו' ע"ש ובפרש"י עומד להריגה שור שהמית. עומד לקציצה אשרה מבואר מזה דלפרש"י אשרה אית לה בעלים והדין נותן כן שכל שבידו לעשות בו מצו' הבעלים קודמין ויכול לומר אנא בעינא למיעבד הא מצו'. וביו"ד סימן (ש"י) השוחט הבכור שלא עפ"י מומחה ומכרו כו' יקבר כו' וכ' הט"ז ונראה דיחזיר למוכר והמוכר יקברנו כו' אנא בעינא למעבד מצו' בממוני' כו' ע"ש. והרמב"ם כ' לולב של אשרה פסול משום מצוה הבאה בעבירה והתוס' ריש פרק לולב הגזול (ל) ד"ה משום כו' הביאו גי' הרמב"ם וכ' דגי' משובשת היא דלא חשיב מצו' הבאה בעבירה אלא היכי דע"י העבירה באה המצו' וע"י המצוה באה העבירה ע"ש. ואני אמרתי לתרץ גי' זו עפ"י מה דאי' במס' ע"א (ס"ד.) ישראל שהי' נושה בנכרי כו' המתן לי עד שאמכור ע"א ואביא לך יי"נ ואביא לך אסור כו' משום דהוי כי רוצה בקיומו כו' ע"ש ושם (ס"ג:) שכרו לשבור ביי"נ מהו כיון דרוצה בקיומו אסור כו' ע"ש ובפרש"י לשבור ביי"נ לשבור חביות ולשפוך את היין מהו שיהא שכרה מותר מי אמרינן כיון דישראל זה רוצה בקיומם של חביות האלו שלא ישתברו עכשיו מאליהם עד שישברם הוא כו' ע"ש מבואר מסוגי' זו דכל שרוצה בקיומה אפי' על רגע אחת הרי הוא עובר על עשה אבד תאבדון ומבטל העש' ואשריהם תשרפון באש ואפי' לרבנן דס"ל המקיים בכלאים לא איכפת לן מה שרוצה בקיומן אבל יי"נ אסור להיות רוצה בקיומו דישראל מצוה לבטל ע"א ותשמישי' ע"ש בפרש"י ד"ה רבנן הוא. ועפי"ז נראה ברור דהיכי דנוטל לולב של אשרה ורוצה לצאת בו ידי חובת מצוה המוטלת עליו לקיים מ"ע ולקחתם לכם א"כ רגע זו הוא רוצה בקיומה ואינו רוצה שהלולב ישתבר כעת ויהי' כלה ואבד ברגע זו וא"כ הרי הוא מבטל המ"ע של אבד תאבדון ונמצא דהמצו' באה ע"י העבירה דאי אפשר לקיים המ"ע ולקחתם לכם בלעדי אם מבטל מ"ע אבד תאבדון ועכשיו טרם שלקחה בידו ועד שלא יצא יח"מ הרי הוא רוצה בקיומה:
ועפי"ז ממילא א"ש שי' הפוסקים שכ' דלולב של אשרה פסול ביו"ט ראשון דלא חשיב לכם דאיסור הנאה לית לי' בעלים דבשלמא בש"ס ב"ק דקא טעין לי' אנא בעינא למיעבד הא מצו' שפיר חשיב בעלים הואיל והוא רוצה לקיים המ"ע המוטלת עליו ובזה אין לזרים אתו אכן בלולב של אשרה כיון שהוא רוצה לצאת בי' יח"מ תו ל"ש לומר דחשיב בעלים דכיון דאסור בהנאה לא חשיב בעלים ול"ש לומר דחשיב בעלים משום שיש לו זכות לקיים המצו' ואשריהם תשרפון באש ויכול לומר אנא בעינא למעבד הא מצו' דז"א שהרי אדרבא חזינן שהוא מבטל המ"ע של אבד תאבדון והוא רוצה בקיומה וכל שהוא אינו מקיים המ"ע כל הקודם זוכה לקיים המ"ע לאבד את הע"א ותשמיש' והכל מצוון עליו לבערו ונמצא שאין לו בעלים ואין לומר דאכתי חשיב בעלים שיכול לומר אנא בעינא למיעבד בי' מצו' לצאת בי' יח"מ ולקחתם לכם דז"א כיון דאיכא איסור רוצה בקיומה א"כ הוי מצו' הבאה בעבירה ותו אינו יוצא בו וממילא לא חשיב לכם ולא חשיב בעלים:
ו ובפ' כיצד צולין (פ"א:) והנותר שורפין אותו בחצרותיהן כו' ע"ש ובירושלמי מס' שקלי' פ' כל הרוקין (ה"ג) בשר קדשי קדשים שנטמא כו' רעק"א מקום טומאתו שם שרפתו וקי"ל כרע"ק ולפ"ז נלענ"ד דהמביא מנחה של ערלה וכ"כ דקי"ל כלי שרת מקדשת לפסול אף דמנחה הוא מקדשי הקדשים ובעלמ' פסולי קדשי קדשים טעונין שרפה בעזרה ובפרש"י פסחים (מ"ט) ובזה המ"ע על הכהנים מיהו זה רק היכי דהפסול הוא נולד בעזרה אכן במביא מנחה של ערלה וכ"כ זה הוי כנטמא חוץ לעזרה וקי"ל מקום טומאתו שם שרפתו וממילא המ"ע הוא על הבעלים כמבואר בס' החינוך להרא"ה ז"ל (פ' צו מ"ע קמ"ו) ולפ"ז שי' הקדמונים שכ' דלולב של אשרה פסול ביו"ט ראשון משום דלא חשיב בעלים א"ש היטב מטעם שכתבתי דל"ש גבי' לומר אנא בעינא למיעבד הא מצו' ואשריהם תשרפון באש שהרי הוא בא לבטל העשה של אבד תאבדון והוא רוצה בקיומה ומכ"ש לפמ"ש במקום אחר דלשי' רש"י לולב שיוצא בו יח"מ חל עליו קדושת הגוף א"כ א"א לשרוף אותו אח"כ דהוא מוזהר בל"ת כן לה' כש"ס מכות (כ"ב) וכיון דאינו מקיים המ"ע ואשריהם תשרפון ממילא אין לו שום זכות בגוי' ולא חשיב בעלים ולא קרינן בי' ולקחתם לכם משלכם אכן גבי מנחה של ערלה וכ"כ דבין אם הוא חולין הוי מן הנשרפין ובין אם נתקדש בכלי שרת הוא מן הנשרפין ואין אנו דנין רק אם לשרוף אותו בחולין או שריפתו בקודש ככל פסולי המוקדשין ובין כך ובין כך המצו' על הבעלים א"כ שפיר יכול לומר אנא בעינא למיעבד הא מצו' ולקיים מ"ע בקודש באש ישרף א"כ שפיר חשיב בעלים ואף דאיסורי הנאה הוי דבר שאינו ברשותו ולאו ברשותי' דמרי' קאי להקדישו זה רק לענין קדושת דמים אבל בקדושת דמים מקדיש אפי' דבר שאינו ברשותו וכנ"ל בס"ק א' ושפיר אמרינן דהכלי שרת מקדשו בקדושת הגוף ושרפתו בקודש כפרש"י זבחים שם ודו"ק:
ז וברמב"ם ה' איסורי מזבח (פ"ה ה"ט) כ' אין מביאין מנחות כו' ואצ"ל מערלה וכ"כ מפני שהיא מצו' הבאה בעבירה וכ' המ"ל נראה דטעמא דפשיט לי' בהני הוא לפי שאסורין בהנאה ופשיט דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם וכ' המגיה מכאן יש להוכיח אותה חקירה שרמזתי בה' אישות (פ"ה) ע"ש וכונתו דשם מוכח דאפי' לפי מה דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו מיהו לכתחילה, אסור ע"ש וכן מוכח פשוט במס' ר"ה (כ"ח.) בסוגי' דשופר של עולה לא יתקע כו' ע"ש. איברא דקשה לי מהא דאי' במס' מעילה (י"ג:) ערבה לא נהנין ולא מועלין ראב"צ אומר נוהגין הי' הזקנים שנהנים ממנו בלולביהן וכ' התוס' שם ד"ה נהנין כו' דקסבר מצות לאו ליהנות ניתנו מבואר מזה דלמ"ד מצות לאו לה"נ מותר למצו' אפי' לכתחילה ובשעה"מ הק' לרב יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתנו ואם תקע בשופר של שלמים לא יצא מה יענה להך משנה דמס' מעילה דנוהגין הי' הזקנים שנהנים ממנו בלולביהן. ולענ"ד, נראה לחלק הענינים דשאני שופר דעיקר תשמישו עביד לתקוע בו ושש תקיעות תוקעין בשופר בע"ש כמבואר במס' שבת (ל"ה:) ואף דשופר חזי נמי לגמוע בו מים מיהא עיקר שופר לאו לגמוע בו מים קאי כפרש"י שם (ל"ו) ע"ש נמצא התוקע בשופר של הקדש תקיע' של מצו' למ"ד מצות ליהנות ניתנו הרי נהנה כדרך הנאתו וחשיב מהב"ע ולא יצא י"ח ואפי' למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו עכ"פ לכתחילה אסור לתקוע תקיעה של מצו' אכן בערבה הגד' בשדה הקדש דעיקר ערבה אינו עשוי ליהנות בו בלולב ודרך בני אדם לעשות בערבה צריפין דירה של הוצין וערבה כפרש"י פ' כיצד מעברין (נ"ה:) ובגמ' פ"ק דמס' סוכה (י"ג:) הני צריפי דאורבנ' ובפ' המפקיד (מ"ב.) אותבינהו בצריפי דאורבינא וגם הערבה ראוי להיסק כש"ס פ"ק דמס' שבת (כ.) א"כ כי נמי נהנה ממנו בלולב מידי דרך הנאתו קא עביד ובהקדש שרי שלא כדרך הנאתו כש"ס פ' כל שעה (כ"ו.) אמרו עליו על ריב"ז שהי' יושב בצלו של היכל כו' שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש"י ואין הנאת צלו נאסר דאין זה דרך הנאתו ושם בגמ' (כ"ה:) מר בר ר"א אשכחי' לרבינא דשייף לי' לברתי בגוהרקי דערלה א"ל אימר דאמר רבנן בשעת הסכנה כו' א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא מוכח מזה דשלא כדרך הנאה אפי' לכתחילה מותר וכבר האריך בזה המ"ל ה' יסה"ת (פ"ה ה"ה) ע"ש ואפי' נימא כשי' הגדולים שכ' שלא התירו שלא כדרך הנאה אלא לחולה שאב"ס אבל בעלמא אפי' שלא כדרך הנאה לכתחילה אסור יתכן בעיני הטעם משום דאחשבי' להנאה ושם בגמ' (כ"ד) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן כו' למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי ע"ש וביאר המ"ל בה' יסה"ת שם כונת הכ"ש משום דהמניח חלב ע"ג מכתו לגבי דידי' שיש לו מכה הוי דרך הנאתו ע"ש וזה נכון היכי דיש לו הנאה ועושה לצרכו אכן היכי דאין בזה צורך גופו ואין בזה הנאת הגוף אלא דמצו' קא עביד כגון בערבה של הקדש כ"ע מודו דנהנין ממנו בלולביהן כיון דהוי שלא כדרך הנאתו ול"ש בזה לומר כיון דקא עביד מצו' לגבי דידי' הוי דרך הנאה ואחשבי' להנאה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו אלא לעול על צואריהן א"כ לא אחשבי' להנאה כלל ואדרבא אמרינן מידי דרך הנאה קא עביד:
וזה נכון בערבה של הקדש דיליף מעילה בגז"ש חט חט מתרומה דכתיב בי' אכילה ובעי דוקא דרך הנאתו כמ"ש התוס' פסחים (כ"ו.) אכן בכלאי הכרם דמבואר בגמ' פ' כל שעה (כ"ד:) הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפי' שלא כדרך הנאה ע"ש ובפ' הגוזל עצים (ק"א.) בגמ' בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק כו' ולא יצבע בו כו' וכ' התוס' ד"ה ולא כו' ור"ת מפרש דאיצטריך קרא הכא לאסור צביעה והדלקה שלא כדרך הנאה וההוא דפ' כל שעה דהוי שייף לברתי' בגוהרקי דערלה וקאמר מידי דרך הנאה עבידנא התם לא הוי דרך הנאה כלל ע"ש וכונת דברי התוס' שכ' דהתם לא הוי דרך הנאה כלל נראה בעיני משום דהבוסר אינו ראוי לאכילה נמצא דהבוסר מצד עצמו גרוע והוי שלא כדרך אכילה ושלא כדרך הנאה משא"כ שמן להדלקה גוף השמן ראוי לאכילה אלא שהוא נהנה ממנו בהדלקה ומסתבר לי' להר"ת דזה בערלה אסור מה"ת. ולענ"ד בלא"ה לק"מ דהר"ת שפיר קאמר דגבי ערלה אסור נמי שלא כדרך הנאתו מיהו רק בארץ ישראל דהוי מה"ת אבל בחוץ לארץ דמבואר בפ' כיצד מברכין (ל"ו) דמר בר ר"א ס"ל כרע"ק דערלה בחוץ לארץ לא הוי רק מדברי סופרים ולא החמירו בו כפרש"י שם ע"ש ולכן שפיר השיב. רבינא למר בר ר"א מידי דרך הנאה קא עבידנא ולפי"ז נהיר לן מ"ש הרמב"ם אין מביאין מנחות כו' וכ"ש מערלה וכה"כ משום מהב"ע ה"ט דפשיט לי' הני משום דאסורין בהנאה וכמ"ש המ"ל שם ואף דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו וערבה של הקדש נהנין ממנו בלולביהן שאני הקדש דיליף מתרומה דכתיב בי' אכילה ושלא כדרך הנאה שרי ונהי דהיכי דהגוף נהנה עכ"פ ולגבי דידי' חשיב הנאה אסור אפי' בהקדש מיהו היכי דעביד מצו' ואין כאן הנאת הגוף כלל ל"ש אחשבי' להנאה דאדרבא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא לעול ומידי דרך הנאה קא עביד משא"כ ערלה וכה"כ דלא כתיב בהו אכילה ולא חילקה התורה בין דרך הנאתו או שלא כדרך הנאתו וה"מ דלוקין בכה"כ אפי' שלא כדה"נ בזה כ"ע מודו דאפי' למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו איכא איסורא להביא מנחה מערלה וכה"כ והרי בשופר של עולה לא יתקע בו לכתחילה תקיעה של מצוה אפי' למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו מאי אמרת ש"ה דשופר עשוי לתקוע בו ושש תקיעות תוקעין בו בע"ש וכי תקע בו תקיעה של מצו' בר"ה נהנה כדרך הנאה אבל מנחה להקטיר ע"ג המזבח הוי שלא כדרך הנאה ז"א דגבי כה"כ כך לי שלא כדרך הנאה כמו בהקדש כדרך הנאה וכל העושה מצו' באיסור הנאה פשיט לי' להרמב"ם דאפי' למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו חשיב מצו' הבאה בעבירה ואסור לעשות כן לכתחילה בהקדש אם המצו' באה כדרך הנאה ובכה"כ אף בשלא כדרך הנאה וכן בערלה כיון דהסולת ראוי בעצם לאכילה אלא שהוא מביא ממנו מנחה שלכה"ד אסור כנ"ל:
ח ועפי"ז דן אנכי בעזה"ז דהיכי דאוסר ספרו על חברו ל"מ דהמודר אסור ללמוד בו כמו בשופר של עולה לא יתקע אפי' למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו ולהרמב"ם חשיב מהב"ע וכמ"ש המ"ל דאף דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו מיהו לכתחילה אסור כנ"ל והא דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו משמע אפי' לכתחילה י"ל ה"ט משום דכל הנודר מן הסתם אין דעתו על דבר מצו' כמ"ש התוס' ר"ה (כ"ח.) ד"ה המודר הנאה כו' ע"ש ואף דהתוס' לא כתבו כן אלא בס"ד מיהו מסתבר לן היטב דרק במידי דאית בי' הנאה יתכן דהוי דעתו גם לדבר מצו' אכן למ"ד מצות לאו ליהנות ניתנו שפיר אמרינן דאין דעתו על דבר מצו' ויכול לתקוע בו לכתחילה אכן האוסר ספרו על חבירו א"כ חזינן דכונת המדיר לאסור את המודר שלא ילמור בספרו פשיט' דלא מהני לומר מצות לאו ליהנות ניתנו דעכ"פ אסור לכתחילה וחשיב מהב"ע לשי' הרמב"ם כנ"ל ואין דברי רבותינו צריכין חיזוק וראי' מה שכבר מבואר בש"ע דאסור ללמוד בו אלא שאני מוסיף בדבר אפי' היכי דהמודר אינו לומד בו אלא שמחזיק אצלו הספרים להתנאות בהם שיהי' הכל רואין בית מלא ספרים ולא יאמרו בית המדרש ריק מתורה וכן בס"ת אפי' אם אין קוראין בו אלא שעושין בס"ת הקפות כמנהג בש"ת בכה"ג שהבעלים אסרו הספרים שלהם בקונם חשיב הקדש ואסור בהנאה אפי' להתנאות בהם חשיב הנאה גם לענין מעילה כש"ס פ' הנהנה (י"ח.) כיצד נתנה קטלא בצוארה טבעת בידה כו' כיון שנהנה מעל ע"ש וע' נדרים (ל"ג) בעי ר"פ כו' וטבעת ליראות בה וע"ש בר"ן ז"ל ואף די"ל ש"ה דעיקר נזמים וטבעת עשוין לנוי לכבוד ולתפארת בני אדם ליראות בהם והוי כדרך הנאתו אבל ספרים אינם עשוים רק ללמוד בהם וס"ת לקרות בו והמתנאה הוי רק הנאה שלא כדרך הנאה מיהו בקונמות אסור אפי' שלא כדרך הנאתו והנודר מן הככר אסור להתחמם כו' כדאי' בירושלמי הובא בר"ן נדרים (ל"ה.) ובש"ע יו"ד א"כ חזינן דגם שלא כדרך הנאתו אסור בקונם ממילא האוסר ספרו על חברו המודר אסור להשתמש בהספר אפי' להתנאה:
ט והמ"ל ה' יסה"ת הק' דבפ' כל שעה משני הגמ' שאני היכל דלתוכו עשוי ופרש"י ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאה ובסוף פ"ג דמס' מעילה (י"ד:) אמר ר"פ ה"ט דבונין בחול משום דלא ניתנה תורה למה"ש כו' ופרש"י ד"ה ר"פ כו' דאי אפשר דלא יתבו זימנין בטולא דבנין מפני החמה ונמצא מועל כו' ע"ש והרמב"ם ה' מעילה פ"ח ה"ד) כ' וז"ל כשבונין במקדש כו' בונין הכל בחול שמא יהנה בצל הבנין כו' ע"ש. ובמס' קדושין (נ"ד:) מקשה הגמ' שירי הלשכה אמאי מועלין בהם נימא הואיל וניתנו ליהנות בהן דהא חומת העיר משירי הלשכה אתו ופרש"י דלא ניתנה תורה למה"ש שיהי' זריזין מליהנות מן החומה מלישב בצלה כו' ע"ש והק' בס' המקנה דהא הנאת צלה לא נאסרה דאין דרך הנאתו בכך ע"ש. וכתבתי בתשו' לתרץ עפ"י מ"ש התוס' כל שעה שם בד"ה שאני היכל דלתוכו עשוי ואין הנאת צלו נאסרת שאין זה דרך הנאתו וא"ת הא לא כתיב אכילה ואפי' שלא כדרך הנאתו יהא אסור וי"ל דמעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב אכילה. ובש"ס זבחים (מ"ה.) קדשי עכו"ם לא נהנין ולא מועלין דגמר מעילה חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל כו' בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין בהם מ"ט קסבר כי גמרה מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדישא קדושת הגוף אבל קדושת בדק הבית דקדושת דמים לא ע"ש. ובש"ס מס' ע"א (נ"ב:) בעא מיני' ר' יוסי בן שאול מר' כלים ששמשו בהם בבית חוניו מהו שישתמשו בהם בבית המקדש כו' א"ל אסורים הם כו' לימא מסייע לי' מזרחית צפונית שבה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצום אנשי יון אר"פ התם קראי אשכח ודרש דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה ע"ש וכ' הרז"ה הביאור בזה דאבני המזבח קדשי בדק הבית הם וע"י מעילה יוצא לחולין ולהכי נאסרו ע"י ששקצום אנשי יון משא"כ כלי שרת שהם קדושת הגוף ויש בהם מועל אחר מועל ואינו יוצא לחולין ע"י מעילה לכן לא נאסרו דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"ש והרמב"ן במלחמות השיג על הרז"ה מהא דאי' בתוספתא פ' בני העיר אבני היכל שנפגמו אין להם פדיון ע"ש שמבואר מדבריו דפשיט לי' להרמב"ן דלהכי אין להם פדיון משום דקדשי קדושת הגוף ובמס' שבועות (ט"ו.) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן כו' אין העזרה מתקדשת כו' ובפרש"י ד"ה משיחתן בשמן המשחה מקדשתן קדושת הגוף כו' ע"ש. ולפי"ז א"ש היטב הא דאמרו בגמ' בפ' כל שעה שאני היכל דלתוכו עשוי ואין הנאת צלו נאסרת דאין זה דרך הנאתו דכיון דהיכל יש בו קדושת הגוף דומיא דתרומה יליף בגז"ש חטא חטא מתרומה דאין בו מעילה אלא כדרך הנאה כמ"ש התוס' שם דיליף מעילה מתרומה דכתיב בה אכילה אכן זה רק בהיכל העומד הכן וכבר נתקדש בקדושת הגוף אם במשיחה בשמן המשחה ואם שנתחנך בעבודה עכ"פ כבר חל עלי' קדושת הגוף משא"כ במס' מעילה שפיר אמרו בונין בחול ואח"כ מקדישין דאי אפשר דלא יתבו זימנין בטולא דבנין ובשעת הבנין טרם שנתחנך בעבודה לכ"ע אין בו רק קדושת דמים. ומכ"ש חומת העיר ירושלים דלכ"ע אינו קדוש קדושת הגוף וע' תוס' קדושין (נ"ד:) ובקדושת בדק הבית לא ילפינן חטא חטא מתרומה דלא הוי דומיא דתרומה וכש"ס זבחים (מ"ה.) ולהכי ודאי אית בהו מעילה אפי' בנהנה שלא כדרך הנאתו:
י ובפ' ולד חטאת (י"ג:) הדש קלעילין בשדה הקדש מעל כו' ע"ש ופרש"י והתוס' קלעילין מין קטנית וראוי להתבונן מ"ט נקט הגמ' הדש קלעילין ולא נקט הדש בשדה הקדש מעל והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' ביצה (י"ג:) אמר אביי מחלוקת בשבולין אבל בקטנית כו' מי שהי' לו חבילי תלתן של טבל ה"ז כותש כו' ע"ש ומבואר שם בפרש"י ובפה"מ להרמב"ם דשבולין דרך רובן לדישה אבל קטנית כותש וזה דרך דישתן ע"ש דמבואר דקטנית אין דרכן בדישה ועפי"ז יתכן בעיני דהש"ס נקט לרבותא ל"מ הדש תבואה דהוי כדרך הנאתו דרובן בדישה ודאי מעל אלא אפי' הדש קלעילין דאין דרכן בדישה נמצא הדש הוי שלא כדרך הנאתו אפ"ה מעל דרק בקדושת הגוף אין מעילה אלא כדרך הנאה משום דיליף מתרומה אבל קדושת דמים לא יליף מתרומה וכיון דבמעילה גופי' לא כתיב אכילה להכי מעל אפי' שלא כדרך הנאתו:
יא ובירושלמי מס' נדרים הנודר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשיט וכ' הב"י ביו"ד סימן (רכ"א ס"א) דקי"ל לחומרא והקשה עליו בס' מחנה אפרים ה' נדרים (סימן כ"ז) וכ' וז"ל כ' הב"י כו' ואינו נראה דבפ' בכל מערבין (ל.) אמר ר"ה א"ר כו' הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי' אמר עלי נעשה כאומר שלא אטעימנה פרש"י ז"ל דלא מסיק אדעתי' לאסור אלא דרך הנאתה כו' ע"ש ולענ"ד יתכן לומר דהש"ס דידן ס"ל קונמו' כקדוש' הגוף כמבואר במס' כתובו' (נ"ט:) א"כ כי אסר עלי' בקונם ואפי' אמר סתם ככר זה אסור עלי כבר חדית לן הר"ן ז"ל במס' שבועו' (כ.) שעיקר הנדר בהתפסה הוא ואעפ"י שאם לא התפיס' חייל ההוא מדין יד הוא דמהני שכשהוא אומר ה"ז אסור עלי אנו גומרין דבריו כקרבן ע"ש וכיון דמתפיסו בקדוש' הגוף לא חמיר טפל מן העיקר ובקדוש' הגוף הרי לא מעל אלא בנהנ' כדרך הנא' דהיינו אכיל' ולהכי בנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי' אמר עלי נעש' כאומר שלא אטעימנ' אכן הירושלמי אפשר דס"ל קונמות כקדוש' דמים כמ"ש הר"ן ז"ל במס' כתובו' שם דאפשר דהירושלמי ס"ל קונמות כקדוש' דמים ע"ש ממילא אסור אפי' שלא כדרך הנא' כמ"ש לעיל דבקדוש' דמים מועלין אפי' שלא כדרך הנאתו. ויתכן עוד בעיני עפ"י מ"ש בס' אשל אברהם הובא בהגהות הג' רעק"א סימן (רכ"א ס"ק ל"ב) מצינו המשכיר בית לחברו כו', ונראה דלדידן אפי' אמר הקדש כו' כתב וז"ל נלענ"ד פשיט דמ"מ בקונם מפקיע דגם לדידן קונם קה"ג כיון דאסרו בהנאה ואין חילוק בין קונם דהש"ס לקונם שלנו ודלא כמו שראיתי בס' אשל אברהם ע"ש. והנה הס' אשל אברהם לא ראיתי וטעמו ונימוקו לא ידעתי אבל אני לעצמי נ"ל די"ל כיון דבזה"ז בעוה"ר אין לנו מזבח וכל הקדשים שהי' עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נבנה המזבח פסולין כש"ס זבחים (נ"ט:) ואפי' למ"ד דחוי מעיקרא לא הוי דחוי מיהו אין בו רק קדושת דמים כמ"ש התוס' זבחים (י"ב.) ד"ה וש"מ כו' וא"ת א"כ דחוי מעיקרא ודחוי בדמים הכל אחד דכל דחוי מעיקרא אין בו אלא קדוש' דמים ע"ש א"כ כי אמר חפץ זה אסור עלי הוי כמתפיס בקדוש' דמים דאפי' נימא דהוי כאלו אמר ככר זה עלי אסור כקרבן בזה"ז קרבן גופי' אין בו אלא קדושת דמים:
אמנם לפ"ז יצא לנו הדין בנידן שאלתינו דללמוד בתוך הספר ודאי אסור המודר אכן להתנאות ולעשות הקפה בש"ת מותר ממ"נ אי נימא דהמדיר אסרו בקונם וחל עליו קדושת הגוף א"כ הרי מבואר לעיל דכל קדושת הגוף אין בו איסור הנאה אלא כדרך הנאתו ובספר העיקר עשוי ללמוד לו ולקרות בספר התורה והקפה בש"ת חשיב שלא כדרך הנאה ולדבר מצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ואי נימא דלא חשיב רק כקדושת דמים ואסרו נמי אפי' שלא כדרך הנאה א"כ אין האיסור חל כלל דקי"ל קדושת דמים לא מצי מקדיש אלא דבר שהוא ברשותו אבל כי תפסו אחרים ואינו רוצה להתיר אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ודו"ק. מיהא ללמוד בהספרים ודאי אסור ואין לנו רק דברי הש"ע.
הנלענ"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין
בשולי המכתב. בש"ס נדרים (מ"ח) הריני עליך כו' ואסורין בדבר של אותו העיר כו' והספרים ופרש"י ספרי תורה ששניהם נתנו בהן מעות עם אנשי אותו העיר ובפי' של הרא"ש כ' והספרים שקנאום בני העיר ללמוד בהם והרמב"ן וצבא הקדמונים כ' כיון דאיפסק הלכתא כראב"י דהיכי דאין בו דין חלוקה אמרינן יש ברירה ובדנפשי' משתמש א"כ ליתא להך דינא דמתני' שהרי הספרים אין בהם דין חלוקה אכן הרמב"ם וצבא הקדמונים כ' להלכה כסת"מ והט"ז בסימן (רכ"ד) כ' לישב שי' זו ע"ש עכ"פ מבואר מדבריהם דלכ"ע מצי לאסור ספרו על האחרים והנאסר אסור ללמוד בו היכי דאין לו זכות בגוי' שיאמר בשלו הוא משתמש. איברא דהרשב"א ל"ג במתני' והספרים והב"י ביו"ד סימן (רכ"ד) הביא מ"ש הרמב"ן ז"ל שמותרים בס"ת קריאה של מצו' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ולכאורה נראה דהרמב"ן לא שמיע לי' כלומר לא ס"ל הך דינא של הגהות מימוני העתיקו הש"ע יו"ד סימן (רכ"א סי"א) אם אסר ספרו על חברו אסור לנאסר ללמוד בו ולענ"ד נראה להתאים דבריהם ומר אמר חדא ומר אמר חדא דבש"ס נדרים דמיירי באומר הריני עליך כו' אמרינן נהי דאסור ליהנות ממנו מיהא מצות לאו ליהנות ניתנו וגם דמן הסתם י"ל דאין דעתו על דבר מצו' דלא חשיב הנאה וכמ"ש השעה"מ הבאתי דבריו בפנים ובארתי באורך הטעם בזה ע' ס"ק (ז) אכן היכי דאוסר ביחוד מפורש יוצא את ספרו בקונם על חברו בזה ל"מ לומר מצות לאו ליהנות ניתנו וכתוס' מס' ר"ה (כ"ח.) ד"ה המודר ודו"ק: