שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן מ
בשו"ת גור ארי' יהודה (סימן ק"ו) חלק או"ח כ' וז"ל ראיתי לחכם אחד שצוה לברך על אתרוג במדינתינו הנרקח עם צוקער ודבש בורא פרי העץ כמו שכ' המג"א סימן (ר"ב) גבי קליפת מראנצין ולענ"ד יש לחלק דהתם במראנצין נאכלין אף בלי טיגון ונטעו אינשי אדעתא דהכי אבל באתרוגים הבאים למדינתינו כולם אינם נגמרין ואינם נאכלין כלל בלא טיגון כו' דומה ממש למ"ש הש"ע והרמ"א סימן (ר"ב ס"י) אגוז רך שמבשלין אותו בדבש דמברכין שהכל כיון דהם אינם נאכלין חיין אלא בגמר הפרי כו' וה"נ באתרוגים שלנו כו' דלא נגמר הפרי ולא נטעו אינשי אדעתא דהכי כו' ע"ש:
א ולענ"ד אין מקום לדברי הגאו' דאי נימא דאין מברכין על האתרוג במדינתינו בפה"ע משום דלא נגמר הפרי ולא נטעו אינשי אדעתא דהכי א"כ איך יוצא בו המ"ע של ולקחתם לכם פרי עץ הדר והרי מבואר בפ' לולב הגזול (ל"א:) הירוק ככרתי כו' ור' יהודה פוסל משום דלא גמר פירא כו' שיעור אתרוג קטן כו' משום דלא גמר פירא ובתוס' שם ד"ה שיעור כו' והאי דהכא אפי' לא בעי הדר פסול לי' משום דלא גמר פירא ע"ש. ושם (ל"ה.) פסקא של ערלה פסול מ"ט לפי שאין בו היתר אכילה ופרש"י ורחמנא אמר לכם כו' ובתוס' שם ד"ה לפי כו' הק' תיפוק לי' דמכתת שיעור' דערלה היא מן הנשרפין ובפה"מ להרמב"ם כ' ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה ולפיכך הוא פסול למאמר ה' פרי ואלו אין ראוין לאכילה ובירושלמי מס' ערלה (פ"א) רב הונא שאל אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה חזר ר"ה ואמר אתרוג שנטעו למצותו חייב כו' מה בינו למשמר פירותיו לעצים כשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצים ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו ועוד מן הדא דא"ר חנינא כתיב פרי אם אומר עצים אין אדם יוצא י"ח בחג הסוכות מבואר מזה דהנוטע לצאת בו מ"ע בסוכות ע"כ נוטע לפרי והאתרוג שיוצאין בו י"ח מוכרח להיות פרי. איברא דגוף הירושלמי אינו מובן דקשה נימא דנוטע למצוה באמת פטור מן הערלה מטעם דהוי כנוטע לעצים ומה"ט גופי' אינו יוצא בו י"ח בסוכות ובאמת לצאת בו י"ח בעי דוקא שנטעו לצורך פרי לאכילה. ותו קשה לי דהא מבואר בירושלמי שם דהא דנוטע לסייג ולקורות ולעצים פטור מן הערלה היינו רק במשנה סדר נטיעתן לעצים בריצף לקורות במשפה ע"ש ובפ' המוכר את הספינה (פ"ב:) מבואר דאם קנה אילנות פזורין כמלא סלו ואורו קנה לאכילת פירות וקנה הקרקע ואם קנה אילנות רצופין לא קנה הקרקע דאמרינן דלא קנה רק אילנות לעצים דהוי כיער העומד לתלוש כפי' הרשב"ם שם ע"ש וא"כ קשה על הירושלמי ממ"נ אי מיירי שנטע אתרוג למצוה ולא שינה סדר נטיעתן א"כ מה מקשה הירושלמי מה בינו למשמר פירותיו לעצים הא אפי' בנטעו לעצים ולא שינה סדר נטיעתן חייב בערלה ואי מיירי בשינה סדר נטיעתן ונטעו רצופין א"כ מה משני ברם הכא רוצה הוא בפריו ואינו רוצה בעצו אדרבא מדנטע' רצופים זה דומה ממש למשמר פירותיו לעצים דפטור מן הערלה דכשם שהוא רוצה בפריו כך הוא רוצה בעצים והכא כיון שנטעו רצופים ע"כ רוצה הוא בעצים והקל"ד נימא דפטור מן הערלה ואינו יוצא בו י"ח בסוכות:
ב והנ"ל דבמס' מנחות (פ"ד) הקשו התוס' ד"ה שומרי כו' איך יכולין להביא בשביעית עומר מן המשומר הא בעינן מן המשקה לישראל ואין לומר משום דכתיב לדורותיכם הא יכולין להביא מן המופקר ע"ש ובפ"ק דמס' בכורות (י"ב.) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה דרחמנא אמר לאכלה ולא לשרפה והאימורין לגבוה סלקי ומקשה הגמ' והרי עיסה של שביעית חייבת בחלה אע"ג דאלו מיטמאה בת שרפה הוא ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם ולגמור מינה התם עיקר לאכילה הכא עיקר לשרפה והקשו התוס' שם נילף מעומר דעיקר לשרפה וכתבתי בספרי לתרץ עפ"י מה דאי' בפ' הגוזל עצים (ק"ב.) אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכביסה ורי"א נותנין ופרש"י דרבנן ס"ל סתם פירות לאכילה קיימו וחייל עליהו קדושת שביעית הלכך אפי' לקטן למשרה לא מהני מחשבה לאפקועי איסורן כו' ור"י ס"ל דלא אמרינן סתם פירות לאכילה קיימו ומהני מחשבה ע"ש. ובמס' מנחות (כ"א.) תקריב מלח אפי' בשבת והקשו למה לי קרא תיפוק לי' הא אין עיבוד באוכלין וכ' המ"ל בה' שבת (פי"א) דכיון דהקרבן המה אישי המזבח ואינו נאכל לאדם לא חשיב אוכל ע"ש. ולפי"ז א"ש דלא הי' אפשר להבי' עומר בשביעית מן המופקר דרחמנא אמר לאכלה ולא לשרפה והעומר עיקרו בא לשרפה אבל מן המשומר לעומר שפיר רשאין להביא דכיון דנשמר מתחילה על דעת כן להקריבו ע"ג המזבח מחשבה זו מוציאו מתורת אוכל והוי כלקטן מתחילה למשרה ולכביסה ואפי' לרבנן דס"ל אין מוסרין פירות שביעית למשרה ה"ט משום דס"ל סתם פירות לאכילה קיימו אבל להקריב העומר דהמצו' באה אלינו להביא מנחת העומר לדורותיכם אפי' בשביעית לכ"ע מהני המחשבה להפקיע מתורת אוכל. ובתשו' מוהרי"ט ח"א תשו' (פ"ג) נשאל על העלין שמאכילין לתולעי המשי. אם מותר להאכילן בשביעית הואיל והתותים מאכל אדם המה ונפסדו בלקיטת העלין ורחמנא אמר' לאכלה ולא להפסד והשיב כיון שהאילנות הללו נוטעין אותן מתחילה לצורך המשי מתחילתן אינן עומדין לאכילה ע"ש. ובפ' לולב הגזול (ל"ז:) הדס אסור להריח בו ופרש"י דגמרינן מסוכה דחל שם שמים על עצי סוכה ודודי בתשו' בית אפרים או"ח סימן (נ"ט) הרחיב הביאור דרש"י ס"ל מוקצה למצוה כמוקצה לקרבן וחל עליו קדושת הגוף מה"ת ע"ש ולפי"ז יתכן דנהי דבעלמא הנוטע לסייג ולקורות ולעצים ולא שינה סדר נטיעתן חייב בערלה ה"ט משום דסתם פירות לאכילה קיימו וכי נטעו אינשי אדעתא דפרי נטעו כש"ס ברכות (ל"ו.) ועוד דסדר נטיעתן מוכיח דלפירות נטעו וכי חישב לעצים לא מהני מחשבתו לבטלו מתורת מאכל וע' תוס' ב"ב (י"ט:) ד"ה ותיפוק כו'. אכן באתרוג שנטעו למצוה ל"ש לומר סתם פירות לאכילה קיימו וכי נטעו אינשי אדעתא דפרי לאכילה נטעו דאדרבא כיון דהמ"ע של לקיחת הפרי עץ הדר הוא חובת הגוף ולקחתם לכם שיהי' לקיחה לכל אחד בהכרח שהרבה אילנות מפרי עץ הדר נטעו למצו' ומוציאו מתורת אוכל ולהכי מקשה הירושלמי מה בינו למשמר פירותיו לעצים ומשני ברם הכא רוצה בפריו ואינו רוצה בעצו וכבר בארתי בתשו' דאם המחשב' מועלת להוציא מתורת אוכל כ"ש דהמחשבה מהני להוריד עליו תורת אוכל וכיון דחדית לן הירושלמי דא"ר חנינא כתיב פרי אם אתה אומר עץ דהוי כאלו נטעו לעצים א"כ עץ הוא ולא פרי ואין אדם יוצא י"ח בזה וכיון דנטעו למצו' ע"כ מחשיבו לפרי ואפי' בשינה סדר נטיעתן דהיינו הנוטע לסייג ולקורות ולעצים וחישב עלי' לאכלו מהני מחשבתו וחייב בערלה כמבואר בירושלמי שם ממילא ה"ה במחשבה למצו' מחשיבו למאכל. ולפי"ז לא קשה מה שהקשו התוס' אתרוג של ערלה תיפוק לי' דפסול משום דהוי מן הנשרפין דנ"מ באתרוג שנטעו למצו' דנהי דאחרי שידענו שהקפידה התורה שהאתרוג יהי', פרי הראוי לאכילה ממילא הנוטע למצו' הוי נוטע למאכל וחייב בערל' והוי מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעורי' אכן אי לא כתיב לכם ולא ידענו דבעי דוקא אתרוג הראוי לכם לאכילה הוי אמינא להיפך דהנוטע למצו' הוי כמשמר לעצים דאפי' בלא שינה סדר נטיעתן המצו' מפקיע מתורת אוכל ואין בו דין ערל' ואינו מן הנשרפין וממילא כשר למצו' ודו"ק:
ג והתוס' במס' חולין (ק"מ.) כתבו בד"ה למעוטי כו' וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדיש' והקריב' אם הוא קרבן כשר וראיתי מקשים איך אפשר לומר שיהי' קרבן כשר הא בפ"ב דמס' סנהדרין (קי"ב) בעיא ולא איפשטא אי שחיטה מטהר' כלל מידי נבל' לפי חרב אמר רחמנא ע"ש ותו מה נסתפקו התוס' הלא גמ' מפורשת בכ"ד דגבי עיר הנדחת אמרינן כתותי מכתת שעורי' וה"ט דשופר וה"ט דמנעל של ע"א ושל עיר הנדחת דפסול ולענ"ד י"ל דשאני קרבן דהוי הקדש וחל עלי' שם שמים אינו בכלל לפי חרב ואינו מכלל הנשרפין כש"ס סנהדרין (קי"א:) התרומות ירקבו ופרש"י דבשרפה לא הוי דקודש אקרי ע"ש ובמס' ע"א (י"ג.) ולשוי' גיסטרא אמר קרא לא תעשון כן ובמס' מכות (כ"ב.) כגון שבשלו בעצי הקדש ואזהרתו מלא תעשון כן. איברא דבתשו' תפארת צבי ח' יו"ד (י"ט.) הקש' במה שנסתפקו התוס' אם עבר והקדיש' דלא יתכן כלל שיהי' חל ההקדש על בהמת עיר הנדחת כיון דאסור' בהנא' לאו ברשותי' דמרא קאי לאקדושי כדאי' בש"ס ב"ק (מ"ה.) שור הנסקל לאחר שנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש ופרש"י דלאו ברשותי' דמרא קאי לאקדושי'. והנלענ"ד דכבר נודע שי' הקדמונים דכל איסור הנאה יש לו בעלים מיהו אינו ברשותו כפרש"י שם וכן הבין הקצ"ח סימן (ת"ה) ע"ש ובפ' החובל (צ"א:) שורי הרגת נטיעותי קצצת אתה אמרת לי להרגו אתה אמרת לי לקוצצן פטור כו' בשור העומד להריג' (ופרש"י שור שהמית) ובאילן העומד לקציצ' (ופרש"י עומד לקציצ' אשיר') ומקש' הגמ' א"כ מאי קא טעין לי' ומשני דא"ל אנא בעינא למיעבד הא מצו' ע"ש עכ"פ מבואר מזה דאף דשור הנסקל ואשרה מאיסורי הנא' ובעי שריפ' אפ"ה יש לו בעלים ויכול לטעון אנא בעינא למיעבד הא מצו' מיהו להקדישו אינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו אמנם מתורתו של הריב"ש תשו' (שנ"ט) למדנו דהא דאי' בגמ' בכ"ד אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו זה רק בקדושת דמים דכתיב איש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אבל במקדיש קדושת הגוף יכול אדם להקדיש דבר שהוא שלו אפי' באינו ברשותו ודברים אלו נובעים מהתוס' קדושין (ס"ג.) ד"ה וידים כו' ע"ש ושארי הרב פ"י ביאר דברי התוס' בטעמן דהרי אפי' בדבר שלא בא לעולם חל על החפץ בקדושת הגוף ע"ש:
ולפי"ז א"ש היטב דבשלמא שור הנסקל מלבד איסור הנאה נוגח פסול למזבח ואפי' טרם שנגמר דינו ואפי' בעד אחד שור שנגח פסול לקרבן ובשיטה מקובצת ביאר דהא דאמרו בגמ' שור הנסקל שנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש היינו בקדושת דמים וכיון דנגמר דינו לסקילה ואסור בהנאה שוב אינו ברשות הבעלים ואין אדם מקדיש קדושת דמים בדבר שאינו ברשותו ובקדושת הגוף אינו יכול להקדישו דהרי נוגח פסול לקרבן ואפי' לא נגמר דינו אינו יכול להקדישו לקרבן והמקדיש פסולין עובר בלאו כמבואר בפ"ק דמס' תמורה (ה':) אכן במקדיש בהמה של עיר הנדחת דלא מצינו בתורה שהוא פסול למזבח אלא שיש לנו לדון בזה לפסול משום כתותי מכתת שיעורא וזה רק לכתחילה מיהו אם עבר והקדישה חל עלי' קדושת הגוף ושוב אינו בכלל לפי חרב ואינה בכלל הנשרפין דשללה כתיב ולא שלל שמים ממילא ל"ש גבי' לומר כתותי מכתת שיעורא ויתכן שהקרבן כשר. וכבר נודע שי' דהדס שהוקצה למצותו חל עלי' שם שמים מן התורה וכאשר הבאתי תשו' בית אפרים באות הקדום. ושוב ראיתי בתשו' הרא"ש החדשות תשו' (ר"א) ע"ש שכתב דאתרוג שהוקצה למצותו חל עליו קדושת הגוף כמו בעולה ע"ש. ולפי"ז ל"ק תו מה שהקשו התוס' במס' סוכה במ"ש בגמ' דאתרוג של ערלה פסול מ"ט לפי שאין בו היתר אכילה ופרש"י ורחמנא אמר לכם וק' תיפוק לי' דמכתת שיעורא דערלה הוא מן הנשרפין. ולהנ"ל נכון היטב דכיון דמקצה האתרוג למצוה חל עליו שם שמים וחל עליו קדושת הגוף ושוב אינו עומד לשרפה שהרי הוא מוזהר בלא תעשון כן וכש"ס ע"א (י"ג.) ע"ש וממילא ל"ש גבי' לומר כתותי מ"ש מיהו ז"א כיון דבלא"ה האתרוג פסול למצו' משום דבעי לכם שיהי' מותר לאכילה ויהי' בו דין ממון וכיון דפסול פסול הגוף ממילא ל"ש לומר דחל עליו ש"ש ול"ש גבי' הוקצה למצותו ותו ממילא שייך בו פסול כתותי מ"ש וזה רק אליבא דאמת אחרי שידענו הטעם מ"ש בגמ' לכם כתיב ואז שייך בי' נמי הטעם דכתותי מ"ש אבל לולא הטעם דבעי לכם שוב אין כאן פסול דכתותי מ"ש ודו"ק:
ד ובפה"מ להרמב"ם כ' ערלה ותרומ' טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שרפה ולפיכך הוא פסול למאמר ה' פרי ואלו אין ראוין לאכילה והתעורר הכפת תמרים שהרכיב שני טעמים כאחד. והנ"ל דהנה כבר הבאתי באות א' מה דאי' בירושלמי מס' ערלה ר"ה שאל אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה כו' כתיב פרי אם אומר עצים אין אדם יוצא י"ח בחג הסוכות וכ' המפרש דאם אתה רוצה לומר שהוא פטור דהוי כאלו נטעו לעצים א"כ עץ היא ולא פרי ואיך יצא י"ח בחה"ס ע"ש והקשיתי ע"ז מהא דאי' בירושלמי מס' פאה (פ"ז ה"ז) הנוטע כרם להקדש פטור מן הערלה וכן הוא במס' ערלה (פ"א ה"ג) הקדיש ואח"כ נטעו אין בו דין ערלה ולפי שי' רש"י ותשו' הרא"ש דהוקצה למצותו חל עליו קדושת הגוף א"כ קשה נימא דחל עליו הקדושה והוי כנוטע להקדש ואין בו דין ערלה וחשיב פרי ויוצא בו י"ח מצוה מיהו ז"א דהיינו טעמא דהנוטע כרם להקדש אין בו דין ערלה כ' המפרש פני משה משום דכתיב ערלים יהי' לכם והקדש לא חשיב לכם ע"ש ובאתרוג שנטעו למצו' אי נימא דלא חשיב שלכם שוב אינו יוצא בו ידי מצוה ומה"ט כ' הרא"ש בתשו' שם דע"כ יכול למכור האתרוג ע"מ שהקונה יוצא בו י"ח דאי נימא דכיון דחל עלי' קדושת הגוף אינו יכול למכרו א"כ לא חשיב תו שלכם א"ו דהוקצה למצותו נהי דחל עלי' ש"ש וקדוש בקה"ג זה רק שאינו יכול לפדותו ולהוציאו לחולין שיאכלנו מיהא שלכם חשיב ולפ"ז לשון הרמב"ם בפה"מ א"ש היטב דאחרי שידענו שהערלה פסול לאתרוג לצאת בו י"ח משום דבעינן שיהי' בו היתר אכילה ממילא אית בי' דין ערלה והוא מן הנשרפין ואלו אין ראוין לאכילה ולא מקרי פרי אבל אי לא כתיב פרי עץ הדר ולא כתיב לכם א"כ הי' האתרוג הנטוע למצו' כשר והוי כנוטע להקדש דהוקצה למצו' כמקצה לקרבן וחל עלי' קה"ג וכרם הנטוע להקדש פטור מן הערלה וממילא יצא בו י"ח מצו' ודו"ק:
מכל הנ"ל מבואר דאין אדם יוצא י"ח מצוה באתרוג בחג הסוכות אלא היכי דהאתרוג שם פרי עליו וא"כ ע"כ מברכין עלי' בפה"ע ועל דעת כן נטעו האילן שפריו ראוי לצאת בו י"ח מצו' והחוש מעיד שבעל הגן יצרנו שלא יאונה כל רע לפרי האילן שיהי' ראוי לברכה לצאת בו י"ח מצוה של פרי עץ הדר ממילא נמי מברכין על אכילתו בפה"ע וחשיב פרי לענין ברכת הנהנין.
את זה ראיתי לכתוב הנלענ"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין: