אור ברסלב
שות מהראש סימן לח

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן לח

סימן לז

ב"ה. דרוש ליו"ט:

בש"ס ביצה (ז:) פסקא ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קא עביד כתישה כו' והא קא עביד גומא כדר' אבא דאמר החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור. וברמב"ם ה' יו"ט (פ"ב) כ' וז"ל מי שהי' לו דקר נעוץ מעיו"ט ונתקו ביו"ט ה"ז מותר לכסות משמע דוקא נתקו בדיעבד אבל לכתחלה אסור וזה נגד משנתינו דתנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ע"ש בלח"מ. וחלקי אמרה נפשי רואה אנכי דברי הרמב"ם מבוארין בירושלמי ביצה פ"ק (ה"ג) דאי' שם ר' חיי' בשם ר' יוחנן המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ר"ש בן לקיש אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד התיב ר' אבא בר ממל על הא דר' יוחנן מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה ר' שמי אמר קומי ר' יסה ר' אחא בשם ר' אילא דר' שמעון הוא דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר ופי' בק"ע והפ"מ מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט דהרי אי צריך לכסות דם חי' או עוף מותר לחפור ולכסות ומשני דהא דתנן יחפור ויכסה דר"ש היא דס"ל מלאכה שאין צריך לגופה כגון הכא שאין צריך לחרישה ולא לגומא אלא לעפרה אינו חייב עליו ע"ש:

והנה דברי הירושלמי מופלאים דהא בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אפי' לר' יהודה פטור דהוי מקלקל כדאי' בפ"ק דחגיגה ובפ' כ"ג (ע"ג:). והנ"ל בזה עפ"י מ"ש התוס' פ' האורג (ק"ה:) ד"ה הא כו' דהיכא דאיכא מצו' חשיב מתקן כו' אע"ג דלקמן משמע דלר"ש צורך מצו' לא חשיב תיקון כו' התם בא התיקון לבסוף כו' ושם (ק"ו.) תני ר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר כו' והתנן כל המקלקלין פטורין מתני' ר' יהודה וברייתא ר"ש כו' ולר' יהודה התם מתקן הוא דאמר ר"א מה לי לתקן מילה כו' ופרש"י מתני' ר' יהודה הוא דאמר מלאכה שאין צריך לגופה חייב עלי' הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לעפרו דאעפ"י דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר' יהודה כה"ג מלאכה היא משום תיקון אחרים ושי' התוס' שם דלר' יהודה אפי' בצריך לאפרו פטור דאין זה תיקון דאין דרך לשרוף גדיש בשביל האפר ושם בתוס' ד"ה מה כו' דכי היכי דבישול סממנין לצורך צביעה חשיב תיקון ה"נ בישול פתילה כו' חשיב תיקון משום מצו' ע"ש. ובחי' ר"ן כתוב וכל אחד מאלו מקלקל בעצמה של מלאכה כו' ויש תיקון חוץ לגופו של דבר שמקיים המצו' ע"ש. ולפ"ז א"ש דנהי דבעלמ' החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור דמקלקל הוא מ"מ היכי דחופר לצורך מצו' חשיב מתקן והרי ההולך במדבר או בספינה ואין לו במה לכסות שורף בגד ושוחק דינר זהב ומכסה כדאי' בפרק כיסוי הדם (פ"ח:) וממילא בשחט ביו"ט ואין לו במה לכסות וחופר בדקר ומכסה חשיב מלאכה דנהי דמקלקל בגופה של מלאכה מ"מ לר' יהודה דס"ל מלאכה שאין צריך לגופה חייב עלי' ותיקון מצו' חשיב תיקון תו לא חשיב מקלקל ואפי' לר"ש היכי דבעי לכסוי הדם במקומו וא"א לקפלו א"כ בא תיקון המצו' בשעת המלאכ' וחשיב תיקון מיהו כבר כ' התוס' שבת שם. לחלק דמבעיר וצריך לאפרו המלאכה הוא לצורך האפר משא"כ חופר גומא אין הגומא צריכה לגופה כלל דאין הגומא צריכה לגופו כלל. ולפי"ז א"ש היטב דבגמרא דילן פריך והא קא עביד גומא וחייב משום בונה אבל משום חופר ל"ש לאקשויי כיון דמוקי לה בדקר נעוץ שפיר משני הש"ס כדר' אבא דאמר החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור אפי' לר' יהודה משום דהוי מקלקל ול"ש לומר כיון דעביד מצוה לכסוי דם חי' ועוף. דז"א דהא גופה של מלאכה הוא הגומא דחשיב בונה אין בה צורך מצוה כלל אכן הירושלמי דבעי להוכיח מהא דתנן חופר בדקר ויכסה משמע אפי' היכי דבעי לכסוי הדם במקומו ואפי' בלא דקר נעוץ הרי דהותר החרישה ביו"ט והחופר היא גוף המלאכה דמרפוי' ארעא גופה של מלאכה הוא צורך מצו' וחשיב תיקון לכ"ע דנהי דמקלקל בעצמה של מלאכה מתקן הוא אפי' לר"ש בתיקון המצוה מיהו עכ"פ הוי מלאכה שא"צ לגופה לפרש"י וכמ"ש הרשב"א שם דמה"ט קבורת מת מצוה חשיב מלאכה שאצ"ל לר"ש אף דעביד מצוה ע"ש. ובהא דמקשה בגמ' והא עביד גומא פרש"י וחייב משום בונה וכי משני כדר' אבא כו' פרש"י דכיון דאין צריך אלא לעפרה ולא לגומא אינו בונה ולא חורש אלא מקלקל כו' משמע מפרש"י דס"ל דאפילו חופר בלי דקר נעוץ פטור דהוי מקלקל וזה סותר הירושלמי הנ"ל:

והנ"ל עפ"י מ"ש לתרץ שי' הרמב"ם שכתב בה, שבת (פי"ב) המכבה כ"ש חייב כו' המכבה גחלת של עץ אבל המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב והוא תולדת מכבה וכתב הראב"ד ואם היא מכבה למה אינו חייב כו' ואפי' לא יהא צריך לצרופו הא איהו ס"ל כר' יהודה דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ע"ש. וכבר הק' התוס' שבת (מ"ב) ובמס' יומא (ל"ד:) דר' יהודה ס"ל דמלבנין עששיות של ברזל להחם המים ביוה"כ בשביל כה"ג ומשמע דאפי' בודאי מצרף והא ר"י ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב ע"ש. והנלענ"ד בזה עפ"י מ"ש התוס' פ' כלל גדול (ע"ג:) אהא דאמר ר"כ בזומר וצריך לעצים חייב שתים דאפי' לר' יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה בעי צריך לעצים דלא מקרי קוצר אלא בענין זה ע"ש ואתבונן על דבריהם והנ"ל בסברתם דאפי' ר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב זה רק בעושה פעול' בכמות דומה ממש למלאכ' שהיתה במשכן משא"כ בעושה התולדה דאינו עושה בכמות הפעולה שהיתה חשובה מלאכה במשכן וכל עיקר שחייב עלי' מפני שהתולדה דומה באיכות להאב כמ"ש הרב המגיד והלח"מ בה"ש (פ"ז) ע"ש. וכיון דעושה מלאכה שא"צ לגופה א"כ גם באיכות אינו דומה להך מלאכה שהיתה חשיבה במשכן שכל מלאכה שהיתה במשכן הי' צורך לשרשה וגופה של מלאכה כמ"ש התוס' שבת (צ"ד.) ובירושלמי פ' כלל גדול אי' קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מייפה את הקרקע לא צריכה אלא בקצר לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע והדברים סתומים ואנהיר לן הא מילתא בגליון הש"ס שם להג' מהרמ"ז ז"ל עפ"י מ"ש הר"ן ספי"ד דשבת בד"ה ולפיכך כו' לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה אלא תולדה היא כעין מפרק שהיא תולדה דדש ולא דמי לדש אלא היכי שצריך למשקה ע"ש ולפי"ז בקוצר לצורך עשבים פשיט להירושלמי דפטור משום יפוי קרקע כיון דיפוי קרקע אינו אב מלאכה כי אם תולדה דחורש ואם אינו צריך אין כאן מלאכה כלל דלא דמי לחורש אבל בקצר לייפות חייב משום קוצר דאב בפני עצמו הוא ע"ש ודברי פח"ח. איברא דבאמת לא דמי כלל למ"ש הר"ן דבשלמא בסחיטה והמשקה הולך לאיבוד שפיר כ' הר"ן דאין כאן מלאכה כלל דאין זה תולדה דדש דבדישה האוכל נשאר אצלו קיים ואין לנו נפקותא אם הוא צריך לגופה של מלאכה או לא אבל בסוחט והמשקה הולך לאיבוד אין כאן מלאכה וכן מוכח בתוס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' ע"ש. וממילא ה"ה בקוצר לצורך עשבים והוא מייפה את הקרקע שפיר יתכן דלר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ה"נ דחייב משום יפוי הקרקע כיון דעכ"פ נהנה ביפוי הקרקע. אכן לפי מה שבארתי דברי התוס' דפ' כלל גדול דדוקא זומר וצריך לעצים חייב משום קוצר אבל באין צריך לעצים פטור אפי' לר' יהודה הביאור בירושלמי נכון היטב כנ"ל. ולפי"ז א"ש דברי הרמב"ם בה' שבת דבשלמא מכבה גחלת של עץ שזה הוא אב מלאכה שהכיבוי היתה במשכן לצורך פחמין א"כ אפי' במכבה בשביל שלא יזיק ברה"ר מ"מ לר' יהודה חייב דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליו אבל במכבה גחלת של מתכת וכן בהאי דמס' יומא דמלבנין עששיות להחם המים אפי' בודאי מצרף זה הוי רק תולדה של מכבה להרמב"ם ולרש"י והראב"ד מצרף תולדת מכה בפטיש והעושה תולדה ואין צריך לגופה אפי' לר' יהודה פטור דלא חשיב מלאכה כלל וז"ב בעזה"י ובמסכ' ביצה (כ"ג:) מהו לעשן כו' מפני שהוא מכבה כו' פרש"י והוא אב מלאכה ואינו מובן מה בעי רש"י בזה ולפימ"ש א"ש היטב דהש"מ שם הק' על פרש"י דהא הוי מלאכה שא"צ לגופה דהא אין רצונו בכיבוי לעשות גחלים ואין זה קושיא דיתכן דס"ל כר"י מיהו עכ"פ בתולדה גם ר"י ס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור ולהכי פרש"י והוא אב מלאכה ודו"ק. ולפי"ז א"ש דכי מקשה הגמ' ביצה אהא דתנן יחפור בדקר והא עביד גומא לא מצי להקשות והא איכא משום חורש אפי' לשי' הפוסקים דבדקר נעוץ נמי איכא משום חופר דיתכן דחופר הוי רק תולדה דחורש וכדאי' מפורש בירושלמי פ' כלל גדול (ה"ב) וכיון דא"צ אלא לעפרה כ"ע ס"ל דפטור ולא חשיב מלאכה כלל ולהכי מקשה והא קא עביד גומא וגומא הוי אב מלאכה שהיתה במשכן כדאי' בריש פ' הבונה וכן הוא מפורש בתוס' שבת (צ"ד.) א"כ אפי' א"צ לגופה עכ"פ חייב לר"י אכן כי משני הש"ס כדר' אבא פרש"י והוי מקלקל ממילא אין כאן מלאכה כלל לא משום בונה ולא משום חורש ול"ש לומר דחופר לצורך מצו' הוי מתקן לר"י דז"א דכל עיקר דס"ל לר' יהודה דתיקון מצו' מהני זה רק משום דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב ממילא אפי' אם אין התיקון בגופה של מלאכה רק לצורך מצו' נמי חשיב מתקן אכן בחופר דהוי רק תולדה וגם ר"י ס"ל דלא חשיב מלאכה אלא בצריך לגופה ממילא לא שייך לומר דהמצו' חשיב תיקון דאכתי יש בזה משום אין צורך לגופו לשי' רש"י בפרש"י שבת (ק"ו.) וזה נכון לשי' הפוסקים דחופר הוי רק תולדה אכן הרמב"ם כ' להלכה דחופר הוי אב מלאכה וס"ל כר"י דמלאכה שאצ"ל חייב עליו וכ' והלכה דמקלקל בחובל ומבעיר פטור וע"כ דס"ל כר"י דתיקון מצו' מחשיב תיקון גמור ממילא אם שחט לא יכסה אלא דיעבד בנתקו דהוי מתקן ע"י המצוה וז"ל הרמב"ם ה' שבת (פ"ז ה"ב) כל אלו המלאכות וכל שהוא מענינם המה הנקראין אבות מלאכות כיצד הוא ענינם אחד החורש או החופר או העושה חריץ ה"ז אב מלאכה וכ' הכ"מ כ' הרמ"ך כו' דלא הוי במשכן קרי לה תולדה וחופר כו' לא הי' במשכן ע"ש. ונפלאתי שהרמ"ך מקשה מצד סברא ובאמת הדין מבואר בירושלמי פ' כלל גדול דהחופר והעושה חריץ או הנועץ הוא תולדה דחורש. אכן הרמב"ם מפרש מה שאי' בגמ' דילן במס' שבת (ע"ג:) החופר והחורש והחורץ כולן מלאכה אחת הן הכונה שענינם אחד וכלן אבות וכן הוא בחי' הר"ן וכן הוא באור זרוע ה' שבת (סימן נ"ד) ונראה דבהכי פליגי האמוראים בירושלמי ביצה שהבאתי לעיל בהא דמקשה על הא דתנן יחפור בדקר מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ומשני ר' יוסי בשם ר' אילא לא הותרה חרישה כדרכה. הביאור יתכן בזה דס"ל חופר לא הוי חרישה ממש אלא תולדה שדומה באיכות הנפעלים דמרפוי ארעא וכיון דהוי מלאכה שאין צריך לגופה אפי' לר' יהודה לא חשיב מלאכה ור' אחא בשם ר' אילא דמשני דר"ש הוא אבל לר' יהודה חשוב מלאכה אפי' באינו צורך לגופה ה"ט דס"ל חופר הוי אב מלאכה ואי משום דמקלקל כיון דעושה מצוה חשיב מתקן ודו"ק. ודע דשי' רש"י בפ"ק דביצה (י"ב:) דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותר שלא לצורך אפי' שלא לצורך כלל והתוס' השיגו והרבו להקשות על פרש"י ומהירושלמי הנ"ל דמקשה מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט מוכרע ומבואר כשי' רש"י דאפי' שלא לצורך כלל נמי אמרינן מתוך ושי' התוס' נ"ל לתרץ דע"י דאמרינן הואיל ואי מתרמי ד"צ חזי לכיסוי זה גופי' חשיב צורך קצת. ושארי הפני יהושע הק' בהא דמקשה הגמ' והא קא עביד כתישה נימא מתוך שהותר שחיקת תבלין לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך אוכל נפש. ושארי הצל"ח הוסיף להקשות לשי' רש"י דס"ל דאפי' שלא לצורך כלל שרי מכ"ש היכי דעביד כתישה לצורך כיסוי. ולענ"ד י"ל דרב יהודה לשי' אזיל דס"ל דשחיקת תבלין נמי בעי שינוי כדאי' במס' שבת (קמ"א.) ושי' השאלתות דמיירי ביו"ט כמ"ש התוס' שם ומבואר בירושלמי ביצה שלא התירו שחיקת תבלין כדרכן וגם להנך דס"ל דנידוכין כדרכן אבל אין שוחקן ברחיים שלהם וע' בר"ן ריש פ'. ויתכן עוד בעיני עפ"י מה דמצינו בגמ' מנחות (ה:) דקאמר אטו מילה צורך הדיוט הוא מילה צורך גבוה הוא כו' אטו ציצית צורך הדיוט הוא צורך מצו' היא ע"ש. ולפי"ז כיון דנתמעט מקרא לכם ולא לגבוה ה"ה נמי צורך מצו' גרע מצורך הדיוט ולא אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותר נמי שלא לצורך אוכל נפש שלא לצורך יו"ט כלל מיהו עכ"פ יש בו צורך הדיוט וקרינן בי' לכם אבל באין בו שום צורך הדיוט רק צורך מצו' לא הותר ביו"ט והא דב"ה מתירין להוציא את הלולב ביו"ט מתוך שהותרה הוצאה לצורך כדאי' בפ"ק דביצה שם שאני התם דהוי צורך היום והיום גורם לכך ומה"ט כ' התוס' כתובות (ז.) דשרי לשרוף החמץ ביו"ט דחשיב צורך היום וע' בכ"מ ה' חמץ ומצה (פ"ג) אבל כה"ד אין היום גורם ולא חשיב לכם אלא צורך גבוה הוא. ובתוס' ד"ה סוף כו' הק' דהכא משמע דרבא אית לי' דיו"ט עשה ול"ת ובפ' במה מדליקין אמר רבא הוא ולא מכשירי' לבדו ולא מילה שלא כו' משמע דרבא לית לי' ה"ט. ויתכן בעיני ע"פ מ"ש התוס' יבמות (ה.) דמסוגי' דהתם משמע דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל וממילא הסברא נותנת דאם העשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל שזה היא ל"ת ועשה הקל שהותר לאחרים מכ"ש דקיל היכי שמותר להעושה בשביל עצמו ולא נאסר המלאכה רק לצורך גבוה ולפי"ז א"ש היטב בשלמא בפ' במה מדליקין לענין שריפת קדשים ביו"ט דהבערה הותרה להדיוט וכן מילה שלא בזמנה ביו"ט דכל איסור מלאכה במילה מפני שהוא חובל וחובל הוא תולדות שוחט כפרש"י מס' שבת (ק"ז:) ובתוס' פ' כלל גדול (ע"ה.) ד"ה כי כו' והרי השחיטה הותרה ביו"ט. ובלא"ה הא חובל הוי מקלקל וכל התיקון הוא מפני שהוא מצו' ואלו אין בה מצו' והוא עושה להדיוט פטור ואינו בכלל איסור ולהכי קיל טפי ועשה דוחה ל"ת ועשה כה"ג ויתכן דרב אשי פליג וס"ל דאפי' כה"ג נמי עשה לא דחי עשה ול"ת כמ"ש התוס' יבמות שם דבש"ס ב"מ משמע דלא דחי אפי' עשה ול"ת שאינו שוה בכל משא"כ כתישה דהוא תולדה דטוחן לא הותר אפי' להדיוט כדאי' בירושלמי הובא בתוס' ריש ביצה וגם בגמ' דילן איכא כמה אמוראי דס"ל דשחיקת תבלין בעי שינוי אפי' ביו"ט ובפ' תולין (קמ"א.) אמר רב יהודה הני פלפלי מידך חדא חדא בקתא דסכינא שרי תרתי אסור רבא אמר כיון דמשני אפי' טובא נמי ושי' השאלתות דמיירי ביו"ט וע' ברי"ף ובתוס' שם. ובפ"ק דביצה "י"ד.) א"ל רב אחא ברדלא לברי' כי דייכת אצלי אצלויי ובאור זרוע ה' פסחים (סימן רמ"ח) הביא הגי' ומדאמר לי' רבא לרב אחא ברדלא ע"ש מוכח מזה דרבא ס"ל דטחינה לא הותרה ביו"ט אלא ע"י שינוי וכשי' הירושלמי וע' בר"ן ריש פ' אין צדין. ודע דהא דמקשה הירושלמי ביצה (פ"ק ה"ג) מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ופי' הק"ע והפ"מ כיון שהותר החרישה לצורך כיסוי דם חי' ועוף נימא דהותר שלא לצורך יו"ט והתנן יש חורש תלם אחד וחייבין עליו משום שמונה לאוין כו' וכלאים ושביעית ביו"ט כו' מכות (כ"א:) ושם בגמ' החופה בכלאים לוקה כו' האי חורש דמחייב משום כלאים היכי משכחת לה כו' ולילקי נמי משום זורע ביו"ט כו' יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט ע"ש. ולפי"ז קשה לי מה זה הוכחה ומה זו קושי' של הירושלמי אדרבא נימא דמשנתינו דתנן שיחפור בדקר ויכסה מסייע לר' יוחנן דאמרינן מתוך אפי' שלא לצורך אוכל נפש ובאמת אמרינן מתוך שהותרה חרישה לצורך כיסוי הותרה חרישה ואינו לוקה והא דמחייב משום שמונה לאוין אינו משום חרישה אלא משום זורע וזורע לא הותרה ביו"ט וע' בפני יהושע שכתב שזורע לא משכחת כלל לצורך אוכל נפש ביו"ט וע"ש בחי' פ"י ביצה (י"ב.) ובמס' פסחים (מ"ז:) מקשה מי אמרינן הואיל והתנן יש חורש תלם אחד וחייב עלי' משום שמונה לאוין כו' וכלאים בכרם ושביעית ביו"ט כו' ואי אמרת הואיל אחרישה לא לחייב הואיל וחזו לכיסוי ד"צ כו' וכ' התוס' שם ד"ה כתישה כו' פרשב"ם אחרישה לא לחייב דאם יתרמי לי' ד"צ פטור משום שיהי' מלאכה שאין צריכה לגופה והק' התוס' עליו דהא הא דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור זה רק בבית דהוי מקלקל והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח השדה ואפי' אי הוי שם, ד"צ חייב אי חורש בשדה שלו ע"ש. והק' הג' רמ"ז א"ש או"ח (תצ"ח) הא המשנה חשיב כלאים ובשדה שיש בה כלאים ב"ד מפקירין כל השדה וכ' הסמ"ע סימן (רע"ג) דאין הב"ד צריכין להפקיר השדה אלא דממילא מעצמה הוי הפקר וא"כ תו לא חשיב שדה שלו ובארעא דלאו דילי' אם הוא בשביל כיסוי ד"צ חשיב מלאכה שאצ"ל ופס"ר דלא ניחא לי' ע"ש שהאריך בזה. ולענ"ד לק"מ דכל עיקר דהתקינו שיהי' מפקירין שדותיהן הוא בכדי שלא יהי' עובר משום מקיים בכלאים ושלא יהנה מאיסור כלאים שאסורין בהנאה ומבואר בש"ס מס' כלאים (פ"ז מ"ד) אר"י מעשה באחד שזרע כרמו כלאים בשביעית ובא מעשה לפני רע"ק ואמר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו לפי שבשביעית הוי הפקר. ולפי"ז כיון דבשביעית הוי הזריעה הפקר ממילא אין כאן איסור מקיים בכלאים ואין כאן חשש שיהנה מאיסור כלאים דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וממילא ל"ש הדין דהתקינו שיהי' מפקירין השדה וז"ב. אך לפי"ז ק' מה מקשה הגמ' ולחשוב נמי זורע והוכיח מזה דאין חילוק מלאכות ביו"ט לימא דבחרישה חייב ול"ש הואיל דאפי' יתרמי לי' לכסוי ד"צ נמי חייב בשדה שלו אליבא דכ"ע משום דגוף השדה שלו היא והרי נהנה בזה דגוף השדה שלו הוא אפי' בשביעית דהא דאי' בגמ' נדרים (מ"ב:) ארעא נמי אפקרה כבר כ' הר"ן שם כלומר ללקיטת הפירות אבל השדה ודאי שלו וחשיב נהנה בחרישה דזה הוי הטבת הקרקע כדאי' בירושלמי פ' כלל גדול משא"כ משום זורע אינו חייב דאמרינן הואיל ואי מתרמי לי' ד"צ יהי' מלאכה שא"צ לגופה כיון דמיירי בשביעית והזרע והתבואה הוי הפקר ואינו שלו וחופה דהוי תולדות זורע ודאי פטור במלאכה שא"צ לגופה כמ"ש לעיל דבתולדה גם ר' יהודה ס"ל דאין צריך לגופה לא חשיב מלאכה כלל והכא לא זרע רק דאנו באין לחייב ע"י החרישה משום זורע דחופה את הזרעים. מיהו ז"א כיון דעל החרישה ודאי חייב א"כ ל"ש הואיל ואי מתרמי לי' ד"צ יהי' בידו לחרוש כיון דלגבי החרישה בשדה שלו הוי מלאכה הצריך לגופה א"כ ממילא נמי חייב משום זורע דל"ש הואיל ואי מתרמי לי' ד"צ יהי' מלאכה המותרת דז"א דעכ"פ יהי' אסור משום חורש אמנם זה נכון בגמ' מכות דמקשה ולחשוב נמי משום זורע שפיר מקשה הגמ' דליחשוב חורש וגם זורע דהחופה חייב משום זורע וכיון דחייב על החרישה ל"ש הואיל על הזריעה כנ"ל אכן הירושלמי דמקשה דנימא מתוך ועל החרישה לא לחייב דהותרה חרישה לצורך ביו"ט א"כ ל"ש לומר דבאמת על החרישה אינו חייב רק משום זורע דז"א דאי על החרישה אינו חייב ממילא על הזריעה נמי אינו חייב דהוי מלאכה שא"צ לגופה אם מתרמי לי' ד"צ יהי' מלאכה המותרת דעל איסור חרישה שייך מתוך ואי משום דחופה והוי תולדות זורע בזה הוי מלאכה שא"צ לגופה ולא נהנה כלל כיון שהתבואה בשביעית הוא הפקר ודו"ק היטב. ואין להקשות דא"כ בעלמא נמי נימא דבשנה השביעית אינו חייב משום זורע בשבת כיון דהתבואה הפקר דזה אינו דזורע ומכוין בשביל שיצמח הזריעה חשיב מלאכת מחשבת ומכ"ש לפימ"ש התוס' שבת שם דהיכי דמכוין ליהנות אפי' אם באמת אסור בהנאה מ"מ כיון דהוא עושה על דעת כן שיהנה חשיב מלאכה שצריך לגופה משא"כ היכי דמתרמי לי' לכסות ד"צ ודאי יש חילוק דדוקא בשדה שלו דעכ"פ נהנה מזה חשיב צריך לגופה של מלאכה אבל בשביעית דהתבואה הפקר ולא נהנה ולא מכוין הוי מלאכה שא"צ לגופה ודו"ק:

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה