אור ברסלב
שות מהראש סימן לז

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן לז

סימן לו

ב"ה. חיים נעימים והצלחה לבני היקר החריף ובקי מ' חיים יונה נ"י:

מכתבו עם שאלתו קבלתי והנני למלאות מבוקשו להשיב על אתר ע"ד הנשאל מחבורה שקנו ס"ת כתובה מכמה אנשים בלי שם והכתב לא תואר ולא הדר לו והלמדין נכתבין בלא תמונת ואו ע"ג וכי"ב וצעקת יח"ס מהחבורה באה אלי שרצונם לפזר ולהוסיף מעות להחליף הס"ת על ס"ת כתוב הדר כשר ומהודר:

א תשובה. מהידוע בפוסקים שצורת האותיות המוזכר בגמ' מעכבת ותמונת הלמד האמנם אינו מוזכר בגמ' שבת פ' הבונה מ"מ נראה דמעכבת שהרי אפי' התגין בשעטנ"ז ג"ץ רבו הפוסקים שכ' דהתגין מעכבין ומלבד מה שרומז לסוד הרי רע"ק דריש על קוץ וקוץ כמה הלכות וא"כ בתמונת הלמד מצינו לרז"ל בפ' חלק (ק"ו:) דדריש ג' מאות הלכות במגדל הפורח באויר וע"ש בפרש"י לכן נראה ברור דמעכבת ויען כי דעות שונות בזה כל אחד תורתו בידו אולם אפי' אי נימא דבדיעבד אינו מעכב מיהא המשנה ממה שטבעו הקדמונים הוי שינוי לגריעותא ומוכח דהנך ספרי לאו ספרי דווקנ' המה. ובמס' מנחות (מב) תפילין כו' ואינן נקחין אלא מן המומחה (ופרש"י היודע שצריך עיבוד לשמה) ספרים כו' ונקחין מכל אדם ופרש"י דליכא בהן עיבוד לשמן ובהשקפה ראשונה קשה לי דהא אפי' לא בעי עיבוד לשמה מיהא כתיבה לשמה בעי כמ"ש הרמב"ן במס' סנהדרין דיליף מדכתיב כתבו לכם כמו דדריש גדילים תעשה לך ועיין בר"ן באלפס מס' סוכה (ט.) ויתכן דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דעל גוף הכתב לא בעי כונה בפי' לשמה דסתמא לשמה קיימו וכמ"ש המרדכי בשם רש"י ז"ל ועיין תוס' מנחות (מב.) ותוס' מס' גיטין (מה:) ד"ה עיבוד כו'. אך אכתי קשה לי נימא דחיישינן שמא כתב כמתעסק בעלמא ובכה"ג כל היכי דבעי לשמה פסול ולא מהני מה דסתמא לשמה קיימו דהרי הקרבנות זבחים סתמן לשמן קיימו ואפ"ה מתעסק פסול וכש"ס זבחים (מז.) ומה"ט שחיטת הקטן בקדשים פסולה כמ"ש התוס' בכ"ד ועיין תוס' פ"ק דחולין (יב:) ד"ה קטן כו'. איברא דלפי"ז קשה במס' גיטין (מה:) דתני ר"ה כו' סת"ם שכתבן כו' פסולין שנא' וקשרתם כו' למה לי הך הקישא דכל שישנו בקשירה בלא"ה תיפוק לי' משום דקטן ונכרי חשיב רק מתעסק בעלמא ואנן בעינן כתיבה לשמה ואפילו היכי דסתמא לשמה קיימו מתעסק פסול. והנ"ל כיון דמבואר בגמ' חולין שם דהקטן מחשבה אין לו מיהא מעשה יש לו ושם כ' התוס' דמעשה גמור אפי' בלא דיבור מהני ומעש' עם הדיבור מהני אפי' לשי' רש"י ע"ש:

ב ובפ"ק דפסחים (ד.) הכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' נשים ועבדים וקטנים כו' מדאו' בביטול בעלמא סגי כו' ופרש"י ד"ה המנוהו כו' וכח בידיהם להאמינם כו' ואינו מובן מה צורך להאמינם כיון דאמרו הני אנו בדקנוהו עכ"פ ספקא איכא שמא בדקו וכדבריהם עשו וכיון דבדיקת חמץ מדרבנן ממילא אזלינן לקולא דבכל דוכתא קי"ל ספק דרבנן לקולא ושם (ט.) התעוררו התוס' בד"ה כדי כו' גבי חמץ אמאי לא אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי בדיקה מדרבנן כו' ע"ש וכ"ש לפימ"ש הרמ"א ביו"ד סימן (קכ"ז) דבדיקת חמץ לא חשיב איתחזיק איסורא ע"ש. והתוס' בפ' בכל מערבין (לא:) כ' בד"ה כאן כו' דהא דגבי חמץ המנוהו רבנן בדרבנן היינו בבית שלהם דרמו עליהו ע"ש והתעוררו לפרש"י דמדאו' בביטול בעלמא סגי משום דכתיב תשביתו ולא כתיב הבערה משמע השבתה בלב וכ"כ הר"ן והוסיף רש"י ביאור ענין הביטול דמחשבו כעפר ובתשו' מוהרי"ק שורש (קמ"ב) האריך לבאר שי' רש"י דמצינו ביטול כזה לענין שבת וסוכה תבן וביטלו בפ"ק דסוכה (ד.) וכיון דקטן אין לו מחשבה א"כ ל"ש לומר הימנוהו רבנן בדרבנן דמה"ת בביטול בעלמא סגי כיון דהבית שלהם ולא מהני גבי קטן הביטול בלב ואני הוספתי להקשות מהא דאי' בפ"ג דמס' פסחים (מה:) כופת שאור שיחדו לישיבה בטלה מדאמר רשב"א בטלה מכלל דת"ק סבר לא בטלה כו' וכ' התוס' בד"ה כופת כו' ונראה לר"י דכי היכי דפליגי לענין טומאה כו' וביאר זקני המהרש"א דרשב"א סבר כי היכי דלענין טומאת מדרס סגי במחשבה ה"נ לענין חמץ בטלה מתורת אוכל ונעשה כלי ות"ק סבר כו' ולא גמרינן דין חמץ מדין טומאה כו' ע"ש. ובמס' טהרות (פ"ח מ"ו) גוזל שנפל לגת כו' חישב עליו חש"ו טהור ובמס' חולין (יב.) כ' התו' דקטן אין לו מחשבה ואפי' עם הדיבור לא מהני וכיון דלא מהני מחשבת הקטן להחשיבו מאכל שיקבל טומאת אוכלין מכ"ש דלא מהני מחשבת הקטן להפקיע מתורת מאכל ולשוי' כעפרא בעלמא וא"כ ל"ש לומר מדאו' בביטול בעלמא סגי דהא הקטן אין לו מחשבה והביטול של קטן מידי מששא אית בי'. והנ"ל בזה כיון דעכ"פ מחשבה עם המעשה מהני בקטן מה"ת א"כ ה"נ לענין איסור חמץ כיון דהביטול הוא עם הבדיקה חשיב מעשה במחשבה תחילה והבדיקה מעשה מוכיח על מחשבתו שמקיים מ"ע דתשביתו. מיהא זה נכון אי אמרינן הימנוהו רבנן בדרבנן שבודאי עשו כדבריהם ויש כח ביד חכמים להאמינם אבל אי נימא דלא מהימנא בתורת ודאי אלא דעכ"פ ספק איכא א"כ הוי ספק דאו' כיון דאי לא בדקו לא מהני הביטול כלל. ואין להקשות כיון דלא ראינו שבדק נימא דל"ש לומר המנוהו רבנן בדרבנן דניחוש שמא לא בדק ולא מהני הביטול שלו וא"כ כי המנוהו שבדק הרי המנוהו בדאו' אמנם הדבר נכון דהא דאמרינן בעלמא הקטן לא מהימן זה רק. היכי דאפי' נאמין לו שכדבריו כן הוא נוגע הנאמנות על איסור מה"ת אבל לגבי בדיקת חמץ עיקר בדיקת חמץ הוא תיקון חכמים שאמרו המבטל צריך לבדוק אלא בקטן דביטול שלו לא מהני מה"ת אלא עם הבדיקה וכל שאנו מאמינים להקטן על הבדיקה תו מהני גם הביטול שלו ודו"ק:

איברא דקשה לי לפי מה דאי' בירושלמי תרומות (פ"א) הובא בתוס' פ"ק דחולין שם גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה ואחד מהם קטן ומקשה ע"ז ויוכיח המעשה על מחשבה כמו בהעלום לגג ומשני את שכתוב בו מחשבה כו' ע"ש וא"כ ה"נ גבי ביטול חמץ כיון דכתיב תשביתו התורה הקפידה על מחשבה שבלב שיבטל החמץ בלבו לשוי' כעפר זה הוי כתרומה דכתיב בי' מחשבה ולא מהני אפי' עם המעשה. אמנם נכון היטב דשאני תרומה דכתיב בי' ונחשב והפרשת תרומה בלי מחשבה לא מהני נמצא דהמעשה אינו מועלת כלל משא"כ גבי השבתה של חמץ נהי דהביטול בלב מהני וזה בכלל השבתה מיהא השבתה בפועל פשיט' דמהני והבדיקה והביעור הוא בכלל תשביתו ומה"ט כ' הר"ן דלשי' רש"י הבדיקה נמי מדאו' היכי דלא ביטל החמץ. ועוד י"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם בה' ברכות (פי"ב) דלהכי מברך על ביעור משום דמיד שגמר בדעתו לבער ולבטל נעשה המצו' דתשביתו א"כ הבדיקה והביעור גופי' חשיב ביטול והוא בכלל השבתה. ולפימ"ש התוס' בשם הירושלמי דעיקר החשש בקטן וכן בנשים גבי חמץ דאיכא טרחא יתירה יש לחוש דלמא לא בדקו בחורין כדין וכ' התוס' ריש פ' כל שעה (כא) ד"ה ואי אשמועינן חי' משום דמצנעה כו' ואין זה מצוי כיון שאינו יודע היכן הוא כו' דכל כמה דלא משכחת לה לא עבר בב"י ע"ש וביאר הפ"י דהיכי דלא בדק כלל חשיב מצוי כיון דמשתמשין שם מיהא היכי דקיים מ"ע מדבריהם ובדק הבית אלא דחי' אכלה ומשיירה ומצנעה עכ"פ לא חשיב מצוי ע"ש ולפי"ז כיון דעכ"פ הקטן מהימן על הבדיקה נהי דחיישינן שמא לא בדק יפה עכ"פ לא חשיב מצוי וע"י אמירה דהני יצא הבית הזה מכלל ודאי חמץ ולא קרינן בי' ולא ימצא שהרי עכ"פ אינו מצוי ולא גרע מחי' דאכלה ומצנעה דלא חשיב מצוי וכל כמה דלא משכחת לה לא עבר בב"י ואף דחכמים תקנו בדיקה יפה בחורין ובסדקין ומוטל על הבעלים מ"ע דרבנן לענין זה שפיר אמרו בגמ' המנוהו רבנן בדרבנן ומהימן הקטן על הבדיקה וממילא מהימן על הביטול כיון שאין בזה טרחה והביטול עם הבדיקה מעידין זע"ז ומהני מחשבה עם המעשה ודו"ק:

ושארי הצל"ח התעורר בהא דאי' בפ"ק דפסחים הבודק צריך שיבטל ולשי' הרמב"ם אין צריך לבטל דהביעור בעצמו הוי ביטול בלב ע"ש ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש במה דאי' במס' תרומות (פ"ג) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר כו' לא אמר כלום וכ' התוס' פסחים (סג.) ד"ה המתכוין כו' דברים שבלב הם ע"ש והקשיתי דהא תרומה מהני במחשבה ול"ש לומר דהוי דבר שבלב והנ"ל דודאי אלו לאהי' אלא מחשבה לתרומה בלי אמירה מהני מחשבתו שחל התרומ' במחשבה מיהו כיון דנתכוין לומר לא גמר בלבו שיהי' חל התרומה במחשבה עד שיוציא בשפתיו ולהכי לא מהני מחשבתו לנגד הדיבור ולפי"ז באיסור חמץ נמי יתכן שהביעור סותר מחשבתו דאלו גמר בלבו דמשוי לי' עפרא בעלמא א"כ אין צריך ביעור דרחמנא אמרה תשביתו חמץ ולא אמרה תשביתו עפר אכן זה נכון עד שלא תקנו חכמים דבעי בדיקה וביעור בפועל מיהא אחר תיקון חכמים דבעו ביטול ובדיקה שניהם מתאימים זה לזה. ובהכי ניחא לי מה דקשאי לי במה דמוכח בגמ' פסחים (מה:) דת"ק סבר כופת שאור שיחדו לישיבה לא בטלה מתורת אוכל ולא גמרינן דין חמץ מדין טומאה כנ"ל ובמס' עירובין (עח.) אמרו בגמ' טומאה אשבת קא רמית שאני איסור שבת דאפי' ארנקי מבטל ובפ"ק דמס' סוכה (ד.) כרים וכסתות לא הוי מיעט ואע"ג דבטלינהו בטלה דעתו אצל כל אדם וכ' התוס' לא דמי לארנקי כו' ע"ש ולפי"ז קשה לי דלגבי חמץ דאיכא איסור ב"י וב"י יש לנו לומר דאם מהני יחדו לישיבה לענין טומאה דאמרינן דבטלה מתורת אוכל מכ"ש בחמץ דמהני הביטול להפקיע מתורת אוכל והיכי דאיכא איסורא אמרינן אפי' ארנקי מבטל. והנ"ל דה"ט דהת"ק ס"ל דלא בטלה כיון דרבנן תקנו לבער החמץ והתורה אמרה תשביתו שאור דהמצו' באה עלינו לשוי' כעפר בעלמא וכיון דהוא מיחדו לישיבה חזינן דחס עלי' וכיון דהריעותא לפנינו שלא עשה כתיקון חכמים להכי ס"ל דלא גמרינן חמץ מטומאה ולא בטלה מתורת אוכל דהמעשה מוכיח על מחשבתו דהביטול מתורת אוכל אינו בלב שלם לקיים מ"ע דתשביתו ודו"ק:

ג ועפי"ז אמרתי דלהכי לענין כתיבת סת"ם אמרו בגמ' פ' הניזקין דהקטן והנכרי פסולין מטעם דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ולא אמרו בפשיטות משום דבעי לשמה והקטן אין לו מחשבה ואפי' היכי דסתמא לשמן קיימי מחשבת קטן גרע דחשוב מתעסק וכמ"ש התוס' חולין ולהנ"ל נכון כיון דכתיבת סת"ם מוכרח להיות נכתבין כתיב' תמה ודקדוק היטב בתגין וצורת האותיות וכי"ב א"כ המעשה מוכיח שאין זה מתעסק בעלמא כי אם מלאכת שמים. וזה נראה מכוון בלשון הגמ' מנחות ספרים יש להם בדיקה ונקחין מכל אדם היינו כיון דבדק וראה שהכתיבה הוא כתיקון ספרי דווקני להכי נקחין מכל אדם דליכא למיחש דלמא כתבו כמתעסק שהרי הלין כתבא מוכח שנכתב בכונה וממילא אמרינן סתמא לשמן קיימו ותפילין אין להם בדיקה לפיכך אינם נקחין אלא מן המומחה שהוא יודע דבעי עיבוד לשמה דעל העיבוד אין לנו עד מוכיח כלל שנעשה לשמה לפי מה דקי"ל כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה כ' התוס' שם דלשי' רש"י גם ס"ת אינה נקחית אלא מן המומחה מיהו יש לסמוך בזה שרוב ספרי המצויין אצל ס"ת בקיאין בזה וזה מהני מן הסתם באין ריעותא לפנינו אכן בנידן שאלתינו קלקול הכתב מוכיח שנכתב בקלות המרוץ ולא תואר ולא הדר לו שוב יש לנו לחוש שכתבה כמתעסק בעלמא ושמא לא למד צדק ושמא שכח או זדונו בחבו ואין יראת ה' בלבו ול"ש בזה לסמוך על הרוב ספרי מגמר גמירי וישרי לב דהרי הריעותא לפנינו וסברא זו מבוארת בכ"ד ומקור מש"ס ריש פ"ב דכתובות (ט"ז:) רוב נשים כו' וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. ובהכי ארוחנא לישב מה שהקשיתי בש"ס יבמות ריש האשה בתרא (קי"ט.) לא תנשא אמאי כו' ורוב נשים מתעברות ויולדת כו' מתני' ר' מאיר היא ובמס' נדה (כ"ט.) מקשה הגמ' לימא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ומשני מתני' בשלא הוחזק עוברה וקשה שהרי אפי' באשה שהלכה ולא ידעינן ולא ראינו ולא שמענו שנתעברה סהכינן בזה דרוב נשים מתעברות ויולדות ומכ"ש בראינו שילדה אלא שלא הוחזקה עוברה דודאי יש לנו לומר דאזלינן בתר הרוב ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולפימ"ש א"ש דבנידן דש"ס יבמות גבי האשה שהלכה אין ריעותא לפנינו להכי סמכינן על הרוב משא"כ במס' נדה דחזינן שהפילה והרי הריעותא לפניך שאשה זו אינה מן הרוב וע' תוס' יבמות (ל"ז) ד"ה וזו כו' וע' בספרי ראש המזבח חי' זבחים (כ"ט.) ובנידן שאלתינו הואיל ונראה בעליל שאין הסופר מן הרוב המומחין ויראי ה' יש לחוש שקלקל ותיקן בחק תוכות וכי"ב ודו"ק:

ד ובמה שיח"ס רצונם להחליף על ס"ת נאה הנה בש"ס ב"ק (ט) במה שאמרו בגמ' הדור מצו' עד שליש פרש"י שאם מוצא שני ס"ת לקנות כו' ויקח את ההדר והרא"ש במס' סוכה פ' לולב הגזול הביא הש"ס דב"ק וכ' לפרש אם קנה לולב ונזדמן לו אחר כו' ע"ש ומרן הב"י הבין שיש חילוק דעות בין רש"י להרא"ש שלרש"י ז"ל דוקא אם עדיין לא קנה אך אז יש מצו' לקנות את ההדר אבל אם כבר קנה אינו מחויב למכור ולקנות כמ"ש הב"י או"ח סימן (תרנ"ו) ע"ש ולענ"ד אין מחלוקת בזה כלל אך הרא"ש דמצייר באתרוג שפיר מפרש באם קנה מחויב למכור ולקנות את ההדר בתוספת דמים עד שליש אכן רש"י ז"ל דמצייר בס"ת לא הי' בידו לפרש אם כבר קנה דהרי קי"ל אין מוכרין ס"ת ואפי' ס"ת ישן לקנות בו חדש ואפי' החדש אינו מעוכב אלא לתת דמים כדאי' במס' מגילה (כ"ז.) אבל תורה בתורה לא ע"ש וע' ש"ע או"ח סימן (קנ"ו ס"ו) והנה במ"ש הב"י דאם קנה אינו מחויב למכור ולקנות לכאורה קשה לי מהא דאי' במס' מנחות (ס"ד.) הי' לפניו שתי חטאות כו' שחט כחושה כו' ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט הרי אף שכבר נשחטה הכחושה אעפי"כ מחויב לשחוט שמינה ע"ש ואין לומר צורך גבוה שאני שהרי מסיק הגמ' בפ"ק דמנחות (ה:) אטו מילה צורך הדיוט הוא ע"ש. והנ"ל דשאני התם דכל כמה דלא נזרק הדם לא נגמר בכשרות וכל כמה דלא נתקבל הדם לא אמרינן כל העומד לזרוק כזרוק כמ"ש התוס' חולין (פ:) ד"ה דכמה וממיל' בשחט כחושה אמרינן דמחויב להביא שמינה אבל בקנה ס"ת משעה שקנה יצא חובת מ"ע וכבר קיים המצו' ואסור למכרו וזה נכון היכי דקנה ס"ת הכשר באין חשש פסול משא"כ בנידן שאלתינו שיש לחוש שלא יצאו ידי חובת המצו' כלל ע"כ מחויבים להדר המצו' ולקנות ס"ת כשרה ומהודר ודו"ק:

ה וחזינא לרב גדול הוא נהי גיסי ה"ג ז"ל שכ' בתשו' הנספחת לס' נחלת יעקב והתעורר במה שאנו נותנין לסופר לכתוב ס"ת ויוצאין בזה מצות וכתבתם לכם כמ"ש הרמב"ם וגם אנו יוצאין ידי חובת קריאה בציבור אף בפ' זכור שהוא דאו' הא אין ע"א נאמן להוציא מחזקה ואיך פוטר א"ע מחזקת החיוב שחל על האדם ולהנ"ל הדבר נכון דאף דמבואר בש"ס עירובין (צ"ו:) המוציא ציצית בשוק פסולין דטרח אינש לעשות פתילי חיטין כעין ציצית אבל בס"ת דהלין כתב' מעיד הפעולה על פועלה שנכתב בכשרות לשם קדושת ס"ת דמי פתי יטריח א"ע בעבודה קשה לדקדק באותיותי' עם התגין ופתיחה וסתומה עפ"י התורה והמצו' ולמה יחטיא המטרה לכתוב שלא לשמה. ומבלעדי זאת נכון הדבר היטב עפ"י מ"ש בחי' בפ' האשה רבה (צ"ד:) בפרש"י ד"ה וגיסו בעל אחות אשתו ובא ע"א ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעלך כו' והתוס' כ' בד"ה ואע"ג כו' ומיירי באמרו לו שני עדים שמתה אשתו ועד אחד על גיסו אבל בע"א על מיתת אשתו אינו יכול לישא אחותה וע' במהרש"א שם ובב"י באה"ע כ' דרש"י לא ס"ל כהתוס' והוא פלאי דהא משנה מפורשת הוא אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאשא את אחותה ובגמ' שם (צ"ד.) דייק הש"ס הא עד אחד מהימן פרש"י ד"ה סיפא כו' בתמי' מי מהימן ע"א לומר מתה אשתך לישא את אחותה. והנ"ל עפ"י מה דאי' בפ' עשרה יוחסין (פ) סוקלין ושורפין על החזקות והרמב"ם בה' סנהדרין פט"ז) כ' דא"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו הוחזק בעד אחד כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא אשה זו גרושה היא ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור הוחזק בע"א ע"ש ובפ' החולץ (ל"ט:) אישתמודעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' קרוב והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא וכ' הרי"ף דאפי' אשה או קרוב מהימן משום דלא אמלתא דאיסורא ולא אממון קא מסהיד אלא גילוי מלתא בעלמא וע' ב"י אה"ע סימן (קס"ט) ובב"י סימן (קנ"ז) הביא מ"ש הריב"ש תשו' סימן (קפ"ב) שנראה לו לפי לשון הרי"ף שאין אשה וקרוב נאמן לומר זה אחיו כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאז אין מעידין לא על ממון ולא על איסור ע"ש. ועפי"ז מכוון היטב לשון הש"ס אין האיש נאמן לומר כו' שאשא את אחותה מבואר מזה שמעיד לתכלית הזה הרוצה שישא את אחותה ובזה מסתבר דאינו נאמן להתיר המוחזק אצלינו באיסור כיון שמעיד ביחוד להפקיע חזקת האיסור אכן רש"י ז"ל דקדק בלשונו שכ' לפרש וגיסו בעל אחות אשתו ובא עד אחד ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעלך מזה נראה בעליל דבשעה שהעיד לזה שמתה אשתו לא הזכיר לו שגיסו בעל אחות אשתו מת נמצא דלא העיד לא על ממון ולא על איסור ובזה שפיר מהימן:

ובפ' האשה שלום (קי"ז.) אר"נ באת לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ונותנין לה כתובתה תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה מ"ט אדעתא דכתובה אתאי ע"ש. וממילא יצא הדין לגבי סופר סת"ם דבשעה שהקונה לוקח הס"ת אטו שואל ממנו אם הס"ת כשר לקרות בו ולצאת בו י"ח מצו' של וכתבתם הדבר ידוע וברור שכל כותב סת"מ כותב לשם קדושת ס"ת ומקדש האזכרות וזה אינו נוגע לעדות ממון או להוציא חזקת החיוב של אחרים וזה רק היכי דאין שום ריעותא לפנינו אבל היכי דהכתב מוכיח ההיפך שלא נסתם רק כמתלמד ונער יכתבם המנוער מחכמה וריק מיראת ה' פשוט שטוב הדבר לבחור בטוב ולקיים מצוה זא"ו שיהי' עצהיו"ט ונאה.

הנלע"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה