אור ברסלב
שות מהראש סימן לה

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן לה

סימן לד

שפעת שלום ליח"ס הגבירים הנכבדים יראי ה' ובראשם הרב המאוה"ג וכו' מוה' יואל נ"י דאוידזאהן האבד"ק הערץ ברומעניען ה' עליהם יחי'.

מכתבם הגיע עדי לנכון וצעקתם גדלה ע"ד התועבה הנעשה ע"י השו"ב שלכם ותורף שאלתכם שהשו"ב ר"ג מתחילה בא לק"ק שלא ברשות ואח"כ מפני הלחץ זו הדחק נתפשרו אתו השו"ב שהי' מקודם וכאשר הכירו את ר"ג על נכון המה ראו כן תמהו שמצאו שאין סכינו יפה ורמ"ז כאשר נודע לו הדבר צעק ונתן קולו ברחובות שיהי' נזהרין מלאכול משחיטת ר"ג אכן רח"ש ורא"מ שו"ב עשו שלום באופן שר"ג לא ישחוט רק עופות ושלא ישחוט רק בסכין שלהם שיהי' בדוק מהם וכעת העיד רח"ש שר"ג שחט כל היום עופות ורח"ש בא ומצא אותו שהוא שוחט עופות בסכין פגום ושאל אותו מדוע שחט בסכין הזה והשיב שלא הי' לו אחרת וכעת ר"ג מכחיש את רח"ש ואומר שהחליף את הסכין למען התגולל עליו ורח"ש השיב לו אתה יודע בעצמך כמה פעמים מצאתי סכינך פגום אחר השחיט' וכעת שאלת רבים מהעם מה דינם של השו"ב שידעו שר"ג שחט בסכין פגום והחרישו וגרמו לאכול טרפות ולאסור הכלים של אנשי העיר:

א תשובה. הנה בגוף עדותו של רח"ש יש ריעותא גדולה מלבד שהוא נוגע ובע"ד הרי משים עצמו רשע שהי' כובש נבואתו ולא הודיע לאנשי העיר ולא הזהיר אותם לבל יתגאלו מאכילת בשר פיגול של שחיטת ר"ג וגם לא עשה כדת אשר הניח את ר"ג לשחוט בסכין שאינו בדוק, מאת רח"ש או מר' א"מ והרי רח"ש ורא"מ עברו על לפ"ע לת"מ והיכי דיש בידו למנוע מלעשות איסור והחריש ולא אמר ולא מידי ג"כ עובר על לפ"ע לת"מ כמ"ש המ"ל בה' כלאים (פ"א ה"ו) ע"ש וכן מוכח מתוס' שבועת העדות (ל':) ד"ה אבל כו' ועי"ל דכשעושין איסור ע"י לא מקרי שוא"ת והכא כדפי' בקונ' כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ע"ש:

ובפ' המדיר (ע"ב) ואלו יוצאות שלא בכתובה כו' מאכילתו שאינו מעושר כו' ה"ד אי דידע לפרוש ואי דלא ידע מנא ידע כו' והקשה הראב"ד ז"ל אמאי לא אוקמי במודית ותי' דאינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע אכן הרשב"א והר"ן ז"ל השיגו וכ' דל"ש אאמע"ר היכי דמפסיד ממון לעצמו והכא הרי מפסידה כתובה ע"י הודאתה ע"ש. ובפ' המפקיד (מ"ב:) האי אפטרופא דיתמי דזבן להו תור' ליתמי ומסרה לבקרא לא הוי לי' ככי ושני למיכל ומית כו' מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי לי' לעיוני ע"ש. ובמס' ב"מ (נ"ח) רמי לי' רב יוסף ב"ח לרבה תנן נושא שכר אינו משלם ורמינהו השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עלי' הי' שכיר שבת כו' נותנין לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עלי' מאי לאו לשלם כו' ע"ש ובתוס' שם (נ"ז:) כ' בד"ה שומר חנם אינו נשבע נראה ה"ה דאינו משלם דאפי' שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל כו' ולא משני כשפשע כו' ע"ש והש"ך בחו"מ (סימן ס"ו) כ' דלא אפשר לאוקמי הברייתא כשפשע דא"כ קשיא רישא דקתני אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עלי' ואי בשפשע אפי' אין נותנין לו שכר שבת פושע מזיק הוא וחייב בתשלומי נזק ע"ש ואמרתי להצדיק דברי רבותינו בעלי התוס' עפ"י מה דאי' בפ' הנזקין (נ"ג:) העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מד"א וחייב בדיני שמים כו' פרה שהכניסה לרבקה ע"מ שתניק ותדוש מי חטאת כו' ופרש"י ד"ה ותדוש בתבואה עם השאר דתשלומין ליכא על מעשה ידיו דאמר לטובה הכנסתי' שתניק ופסולה לא הוי רק מחמת מחשב' כו' וגרמא בנזקין פטור ועיין רמב"ם ה' חובל ומזיק (פ"ז) ובהשגות ובכ"מ שם וא"כ קשה איך אפשר לאוקמי הברייתא דהשוכר את הפועל לשמור את הפר' לשמור את התינוק שלא יטמאו אותו כפרש"י שם א"כ איך אמרו בגמ' לפיכך אחריות שבת עליו נהי דפושע מזיק הוא מיהו מה שנפסלה הפרה ומה שטמאו את התינוק הוי היזק שאינו ניכר והפועל לא עשה שום מעשה ואין בזה לכל היותר אלא גרמא בעלמא במה שהסיח דעתו ובכה"ג אפי' בהדיוט פטור בדיני אדם אכן כבר אנהיר לן זקני התב"ש סימן (י"ח ס"ק כ"ד) דשומר גרע ממזיק והשומר חייב אפי' בהיזק שאינו ניכר ואפי' בגרמא משום דבעי השבה גמורה ושמירת החפץ מוטל עליו ואיבעי לי' לעיוני ע"ש אכן זה רק בהדיוט אבל בהקדש דאין בו דין שומרין אין על השומר שום חיוב תשלומי ההפסד מה שנפסלה הפרה או מחמת שטמאו את התינוק דל"ש לחייב את הפועל באחריות שבת לא משום דפושע מזיק הוא דהא לא הוי אלא גרמא והיזק שאינו ניכר וגם ל"ש לחייבו בתשלומין בתורת שומר דהא בהקדש ליכא דין שומרין כלל. מיהו זה רק בשכיר יום שאין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריו' שבת עליו אכן היכי שנותנין לו שכר שבת בהבלעה בזה אמרינן איבעי לי' לעיוני ולהכי שפיר כ' התוס' דבהקדש אפי' בנושא שכר פטור מפשיעה דאי נימא דחייב הוי לי' לאוקמי הברייתא בפשיעה וברישא דהוא שומר חנם פטור ואין אחריות שבת עלי' דנהי דפושע מזיק הוא הכא כיון שההיזק אינו ניכר ולא עשה מעשה והוי רק גרמא בנזקין אינו חייב לא משום מזיק ולא משום שומר אבל בסיפא בנושא שכר אחריות שבת עליו אפי' בגרמא ובהיזק שאינו ניכר כמ"ש זקני התב"ש דנושא שכר איבעי לי' לעיוני ובעי השבה גמורה א"ו דבהקדש אפי' בנושא שכר פטור מן הפשיעה כיון דמזיק לא הוי בהיזק שאינו ניכר, וגרמא בעלמא ואי משום דין שומר ל"ש דין שומרין בהקדש:

ולפי"ז בנידון שאלתינו דהשו"ב רח"ש ורא"מ שומרי שכר הן ואיבעי להו לעיוני וליתן בכל עת הנצרך ליתן לר"ג סכין בדוק ולשמור שלא יבא לידי קלקול וכעת נעשה היזק גדול לאסור הכלים של אנשי העיר והמה גרמו בנזקין והמכשלה הזאת תחת ידם וידעו ואשמו וכיון דמחויבים לשלם הנזק תו ל"ש בזה אין אדם מע"ר כיון דע"י עדותן והודאה שלהם מחייבין א"ע ממון ודו"ק.

ב ושי' הראב"ד נראה שהוא כשי' הר"ח הובא בטור חו"מ (סימן ל"ח) שכ' עדים שאמרו שקר העדנו לא מבעיא שאין משלמין עפ"י עצמן אלא אפי' העדות שהעידו מתקיים ע"ש. אכן הרא"ש ס"ל דמשלמין עפ"י עצמן וכ"כ בש"ע חו"מ סימן (כ"ט ס"ב) ע"ש. איברא דאפי' לשי' הפוסקים דס"ל דמשלמין ממון עפ"י עצמו אפי' היכי דעושה עצמו רשע זהו רק אם אנו דנין לענין חיוב ממון מיהו לפסול א"ע אינו נאמן אכן כבר חדית לן המרדכי פ' חזקת בענין נסכא דר' אבא (סימן תקכ"ח) דאפי' לרבא דאמר בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני הוי לי' רשע ואין אדם מע"ר הכא דאיכא עד אחד פסול לנפשי' וכן הדין התם ברביעה אם הי' ע"א עמו פסול כו' ע"ש מבואר מדברי המרדכי דמסתבר לי' דהתם ברביעה מיירי שהעד השני אינו אומר שהי' לרצון אבל אם גם העד השני מעיד שהי' לרצונו ל"ש בזה אין אדם מע"ר ונפסל בעדותו עפ"י עצמו ועפ"י עד הכשר. ובנידן שאלתינו הלא יש עד כשר הוא השו"ב רמ"ז שעומד בצדקתו ועין תשור כי איש אמונים הוא והוא העד כי קשר בוגדים הוא לעשות קשר שאינו של קיימא ובזה נאמן לפסול א"ע כנ"ל ובפ' י' יוחסין (ע"ג:) ערער דמאי אלימא ערער חד והאמר ר' יוחנן אין ערעור פחות משנים כו' וכי אמר ר"י אין ערעור פחות משנים ה"מ היכי דאיתא חזקה דכשרות אבל היכי דליכא חזקה דכשרות ע"ש ועפי"ז מובן היטב דינו של המרדכי דנהי דאין אדם משים עצמו רשע מיהו אבדה חזקת כשרות שלו ומה"ט אין מוסרין לו עדות לכתחילה וע' חו"מ (סימן ל"ד) ולהכי כי איכא עוד עד אחד כשר המעיד ע"ז שפיר מהני הודאת עצמו בצירוף ע"א לפסול א"ע:

ג ובפ' זה בורר (כז.) אייתי תרי סהדי אסהידו בי' בחד מהנך חד אמר קמא דידי גנב קבא דחושלא וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא ע"ש והוכיחו הרי"ו דעדות מיוחדת לפסול איש מהני ומצטרפין וכמ"ש המהר"מ פדואה תשו' (ל"ז) ע"ש ובהגה' מור"ם חו"מ סימן (ל"ד סכ"ח). ובס' מעין החכמה בפ' משפטים אסברא לן בטעמא דהא מלתא עפ"י מ"ש התוס' מס' ב"ב (לא:) ד"ה וזו באה כו' תימה נהמנינהו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא כו' דל"ש מיגו דאין דעת שניהם שוה ומה שירצה זה לטעון לא יטעון זה ע"ש וזה נכון כשאנו דנין על מיגו בשנים דאי בעי הוי פסלינהו לקמאי בגזלנותא דע"ז י"ל שלא רצו להעיד כך משא"כ בעדות מיוחדת שפיר יש לו מיגו להשני דאי בעי הוי אומר עדות שגם הוא ראה כמו הראשון דהכא אין אנו דנין רק על מיגו באחד דלא הי' צריך להעיד קמאי דידי גנב קתא דבורטיא אלא שהי' לו להעיד שגם הוא ראה הגניבה של קבא דחושלא זהו תורף דבריו אף שאין זה לשונו. ולענ"ד קשה א"כ בהא דאמרו בגמ' פ' ז"ב (כה.) בר בניתוס אסהודו בי' תרי סהדי חד אמר קמי דידי אוזיף בריביתא וחד אמר לדידי אוזפן בריביתא פסלי' רבא והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות כו' רבא לטעמי' דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וקשה אמאי פסלו רבא לבר ביניתוס ע"י עדות מיוחדת והכא ל"ש מיגו דהא אי העיד השני ג"כ כמו הראשון היינו דקמאי דידי אוזיף בר ביניתוס להעד השני בריבית א"כ הי' נפסל העד הראשון דהיכי דאיכא עד המעיד שכן הוא כמו שאמר הראשון בזה שפיר יכול לפסול א"ע אעפ"י שהוא משים א"ע רשע כמ"ש המרדכי הבאתיו לעיל אכן מקום אתי לקיים דברי הגאון מעין החכמה דהנה בש"ס כריתות (י"ב:) אי' אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות וכ' התוס' שם ד"ה דאי בעי כו' ולענין עדות אפשר שלא הי' בר הגדה שלא נתכוין להעיד ושם בד"ה לא נתכונתי להעיד מכאן אר"י וכן דן הלכה למעשה דעדים ששמעו כו' אך לא נתכונו לשם עדות אין בעדות' כלום אם באים אח"ז להעיד ותמוה לרבים מהא דאי' במס' מכות (ו) דשיילינן להו אי למחזי אתיתי אי לאסהודי כו' ומה יעשו שני אחין כו' ע"ש מבואר מזה דלא בעי כונה לאסהודי ועיין בש"ע חו"מ סימן (לו) והנ"ל עפ"י מה דמבואר בכ"ד דכל מלת' דלא רמי' על אינש לאו אדעתי' ובמס' קדושין (עג:) בזמן שאין מקחו בידו אינו נאמן ופרש"י כיון דלאו עלי' רמיא תו לא דייק לזכור מי הוא ולהכי אינו נאמן ושם (ע"ד.) ונחזי זוזי ממאן נקט ל"צ דנקט מתרוייהו ופרש"י קס"ד שלא קיבל מעות אלא מאחד מהם הא ודאי מדכיר דכיר ע"ש מבואר מזה דהיכי דרמי אדעתי' מהני עדותו והיכי דלא רמי עלי' אמרינן דלאו אדעתי' ולא מהני עדותו אפי' באומר ברי לי ובפ' האשה שלום (קי"ד:) כ' התוס' ד"ה וקאמרי סימנים פר"ח ש"מ דאשה ועד אחד בספינה שטבעה והכירוהו ואמרו מת לא מהני ע"ש וה"ט משום דאמרו בדדמי ושי' הרא"ש שם (קטו) דרק בעד אחד לא מהני עדותו אבל היכי דאיכא שני עדים מהני עדותן דבשנים לא שייך לומר דמטעי טעי ואמרו בדדמי ושי' הרי"ף שם דגם בשני עדים במקום סכנה דלא מצי לכוין היטב יש לחוש שהעידו בדדמי מאומדן הדעת ע"ש ולפי"ז א"ש דבש"ס כריתות דמיירי בעד אחד שהשביעו אותו שיודע בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכונתי והיינו כיון דלא נתכוין ולא רמי אדעתי' הוא ידע בנפשי' שאינו יודע דבר ברור ואפי' באומר ברי לי אמרינן דמעיד בדדמי מאומד הדעת שהרי הוא בעצמו אומר שלא נתכוין ובכה"ג לא רמי אדעתי' ולא דייק לזכור להכי חשיב אינו יודע ולא מהני עדותו ואפי' בשני עדים ששמעו ולא נתכונו להעיד מסתבר להו לבעלי התוס' דאין בעדותן כלום דאינו דומה שמיעה לראי' דכל דלא נתכונו להעיד יוכל להיות שלא כיונו שמיעתן והשומע בלי כונת הלב אפשר דמטעי ומעיד בדדמי ומאומדן הדעת משא"כ במס' מכות שם מיירי דיש הרבה עדים ואפי' בלא נתכונו להעיד הרי נתכונו לראות ואין אנו דנין על אמיתת הענין לדעת האמת כי עפ"י שנים עדים יקום דבר שאומרים שיודעים בבירור שכן הוא וחזו היטב אך אנו דנין מפני שנמצא בהם אחד קרוב או פסול שזהו מגזה"כ שיהי' בטל כל העדות ולהכי שפיר אמרינן מה יעשו שני אחין שראו כו' והקרוב שלא נתכוין להעיד אינו פוסל ותתקיים העדות בשאר ובעלמא היכי שלא נתכוין להעיד מיהא מצטרף עם עוד אחד ומהני עדותו מה שאומר ברי לי שכן הוא והוא עד או ראה או ידע ודו"ק:

ולפי"ז גבי עובדא דבר ביניתוס שפיר פסלו רבא מכח עדות מיוחדת משום דהאי דאמר קמאי דידי אוזיף בריביתא אית לי' מיגו דאי בעי אמר לא נתכונתי והוי מלתא דלא רמי' אדעתא ולא מהני עדותו לפסול איש והרי אפי' בממון הקל לאחר שיצא המקח מת"י לא דייק לזכור מי הוא וממילא לא מפסל הלוה לא מפני הודאת עצמו דאין אדם מע"ר ואדם קרוב אצל עצמו ולא מפני עדותו של השני שהרי לא נתכוין להעיד ולא דייק לזכור ואינו בכלל והוא עד אכן זה רק לגבי הלוה דליכא אלא עד אחד אבל לגבי בר ביניתוס המלוה הרי יש כאן שני עדים הלוה וגם השני המעיד קמאי דידי אוזיף בריביתא ובשני עדים מהני עדותן שראו אפי' לא נתכוונו להעיד ודו"ק:

ד ובמס' כתובות (מ"ד.) שני שטרות היוצאין בזה אחר זה כו' שניהם במתנה ביטל שני את הראשון מ"ט רפרם אמר אימר אודיי אודי לי' כו' מאי ביניהו א"ב אורועי סהדי ופרש"י החתומים בראשון לרפרם פסולין ובתוס' שם ד"ה א"ב אורועי סהדי תימה גדול מה שפי' בקונ' לפסול את העדים דאין יכול לפסול את העדים בענין זה ונראה לר"י דאם יש לזה מקבל מתנה שום שטר אחר שהעדים אלו חתומין בו מרעין לי' לשטרא הואיל והוא מודה שהן פסולין ע"ש והקשיתי מהא דאי' במס' שבועות (מ"א.) הב לי ק' זוזי דאוזפינך א"ל להד"ם אזל אייתי סהדי דאוזפי' ופרעי' כו' רבא אמר כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וקשה נימא כיון דהמלוה מודה שהעידו בשקר במה שאמרו שהלוה פרע א"כ לדברי המלוה סהדי שקרי נינהו ופסולין לעדות ואיך נוציא ממנו על פי עדותן והרי אפי' בשטר אחר מרעין לי' לשטרא ומכ"ש בהך עדות גופי'. והמג"ש כ' ליישב פרש"י במס' כתובות שם וז"ל למה לא יפסלו הרי המקבל מתנה והנותן שניהם מעידין שהעידו שקר והמקבל מתנה נאמן דאפי' לוה בריבית שהוא עצמו פסול אמרינן בסנהדרין לדידי אוזיף בריביתא גבי בר ביניתוס וקבלי' רבא לסהדותא דפלגינן דיבורא והכא אפי' פילוג דיבורא אין כאן דהא אין פוסל א"ע אלא שהי' מהדר אזיופא ועבר על לפ"ע כו' וגם הנותן משכחת לה דכשר באופן דליכא נפקותא לנותן כלל ע"ש ובד"ז ההפלאה הק' על המג"ש דא"כ פשיט' דמצי לפסול העדים ומ"ט דרב אחא ע"ש ותו ק' לשי' המרדכי דחדית לן דהיכי דאיכא עד כשר המסייע לדברי המעיד על עצמו שעשה עבירה אמרינן אדם מע"ר א"כ הכא שהנותן הוא עד כשר ואינו נוגע כלל א"כ המקבל נפסל בהודאת עצמו שעשה זיוף ועפ"י עדותו של הנותן ומ"ש המג"ש דבמה שעבר על לפ"ע לא נפסל לעדות לא כן שמענו ממ"ש המרדכי בשם הר"ש דהיכי דאמר שכתב כל הס"ת בכוונה שלא לשמה אינו נאמן דאאמע"ר. מבואר מזה דהיכי דעובר משום לפ"ע אמרינן אאמע"ר ולא מהימן לפסול הס"ת דמכ"ש דאין מקבלין עדותו לפסול העדים דאפי' נימא דלא מיפסל לעדות אחרת מיהא בעדותו של מעשה זו שעושה עצמו רשע איך נאמין לו בלא פילוג הדיבור והנ"ל עפ"י מה שאמרתי להדר פני זקני המהרמ"ל שכ' דנוגע פסול מטעם קרוב ואפי' לחובתו והקשו עליו שסותר גמ' מפורשת בסנהדרין (י.) פלוני רבע שורי כו' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו ולענ"ד שי' המהרמ"ל נכון היטב דבמס' סנהדרין דאנו דנין לענין השור שנרבע דאין חיוב מיתה של השור בא מכח הבעלים להכי שפיר אמרו אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל שורו דקורבא ל"ש אלא קורבת הגוף לעצמו או שארו הקרוב אלי' אך עצמו ובשרו איש את אחיו אבל קורבא בין איש לממונו אין זה קורבא כלל אכן היכי דראובן תובע ממון לשמעון אפי' למ"ד שיעבודא דאו' ואישתעבדו נכסיו של שמעון מיהו אין החיוב בא מכח הנכסים ועיקר החיוב והשיעבוד הוא על גופו של הלוה והנכסים אינם אלא ערבין של הלוה כש"ס בכורות (מ"ט.) מכדי נכסי דבר אינש אינון ערבין בי' מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע ולערב מצי תבע לי' נמצא דכי מחויב הלוה לשלם מוכרחין אנו לומר דשיעבוד הגוף של הלוה קדים ברישא וממילא מה"ט מוכרחין אנו לומר דעד המעיד והוא נוגע בדבר אין זה תורת עד כלל כיון דנוגע לעצמו ואפי' מעיד לחובתו אינו אלא בתורת הודאת בע"ד אבל לא מתורת עדות דאדם קרוב אצל עצמו ואין דינו כעד פסול כמ"ש הרא"ש במס' מכות (ו:) דהתורה אמרה עפ"י שנים עדים יקום דבר במקיימי דבר ולא בעושי דבר ע"ש. והנה כבר כתבתי דהמרדכי חדית לן דהיכי דאיכא עד כשר המסייע לדברי השני המעיד לפסול א"ע אמרינן אדם משים אע"ר ולפי"ז נלענ"ד דהא דאמרו בגמ' כתובות בשני שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון ועדים החתומים בראשון פסולין ה"ט משום דהנותן והמקבל מצטרפין לפסול העדים והמקבל מתנה נאמן כיון דפלגינן דיבורא ואין אדם משים עצמו רשע וכן הנותן כשר להעיד ואף דתחילתו בפסול מחמת נוגע אין דינו כעד פסול ועל בעל דין אמרינן אדם קרוב אצל עצמו וכל מה שהעיד בנוגע לעצמו הוי כאלו לא העיד כלל מיהו מה שנוגע לאחר מקבלין עדותו דפלגינן דיבורו והאי דאמר לדידי אוזיף בריבית הוי כאלו העיד לאחר לוה ולא לי וע' תומים סימן (ל"ד ס"ק כ"ו) א"כ הנותן שמעיד שהשטר מזויף נהי דהוי נוגע מיהו פלגינן דיבורא והוי כאומר שהעדים החתומים בשטר המה פסולי עדות מחמת שזייפו שטר אצל איש אחר וזה מהני רק לפסול העדים אבל אין המקבל מתנה מיפסל עפ"י עדותו של הנותן שהרי לא העיד כלל על גופו של שטר של המקבל מתנה וזה נכון לענין שני שטרות היוצאין בזה אחר זה דאנו דנין לענין זיוף ומיפסלו העדים ע"י עדותן של הנותן והמקבל שמעידים שהעדים החתומים עשו זיוף ואין נ"מ אם שטר הזה או אחר משא"כ במס' שבועות דעדים מעידין שהלוה פרע ל"ש לומר שיהי' העדים פסולין ע"י עדותן של הלוה והמלוה בהודאת שניהם שעדיין לא פרע שזה אינו עדות כלל מחמת נגיעה ול"ש בזה לומר פלגינן דיבורא שמעידין שלא פרע לאיש אחר דאין בזה עדות לפסול דרק בעדות בפסול עבירה שייך לומר פ"ד והוי כמעיד במקום אחר אשר אינו נוגע לעצמו ודו"ק. ובשו"ב העובר על לפ"ע לת"מ לכ"ע פסול להיות שו"ב דמתא וכמ"ש ז' התב"ש.

וכתבתי המעט פלפול כי אין בהמ"ד בלא חידוש אכן לדינא תדעו כי דברים כאלו אין להורות אלא במה שעיני בשר יוכלו לראות ורשות ביד הרב ויח"ס להעביר את השו"ב אם לזמן ואם עד עולם ובלבד שלא יהי' נוגעים ח"ו ודעתם לשם שמים למען ישמעו ויראו וילמדו לדעת את ה' והשו"ב צריך להיות ירא ה' מרבים.

כתבתי לכם כאשר עם לבבי וה' הטוב ישפות לכם שלום וברכת טוב כנפש:

הכותב אלכסנדר שמואל היילפרין:

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה