שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן לד
א במס' עירובין (ל.) ר' אליעזר אומר ככר זו עלי מערבין לו בה ופרש"י בל"א משום דאין מערבין אלא לדבר מצו' ומצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש ושי' הרמב"ם דה"ה דמשתתפין לו בה וכ' הקרבן נתנאל הטעם דס"ל דעירוב חצרות נמי מצו' וכש"ס שבת (ל"ד.) ופקדת נוך זה עירוב חצרות והטור כ' דאין משתתפין לו בה וכ' המג"א סימן (שפ"ו ס"ק י"א) עירוב חצרות נמי מצו' מ"מ עושה להנאתו ר"ל להתיר הטלטול במבוי. וחלקי אמרה נפשי להבין דבריהם ושמועת הקדמונים וטעם מחלוקותן מוסד על שרשי ההלכה. במס' עירובין (מ"ט.) אי' רבה אמר עירוב משום דירה ע"ש. ושם בפ' חלון (פ.) כתבו התוס' ד"ה רב אמר כו' אפי' למ"ד עירוב משום דירה צריך לזכות כדי שיהא קונה דירה בבית חברו ע"ש ואינו מובן וכי מפני שמקנה בעל הבית לשמעון חברו ומזכה לו ככר לחם עי"ז זוכה שמעון בדירה של ראובן הבעל הבית ובמה קנה הזוכה הפת בדירה של בעה"ב המזכה. ואפשר לומר דהתוס' ס"ל כשי' הרשב"ם במס'ב"ב (פ"ה.) שרשות הנפקד מקום שהפקדון מונח חשיב רשות המפקיד ע"ש וכ"כ הרא"ש במס' פסחים (ה:) דכיון שהשאיל הנפקד את ביתו לשמירת ממונו קרי ביתו של המפקיד ע"ש. והמהרי"ט בתשו' (ח"א ס"ה) הקשה ע"ז במה קנה המפקיד רשותו של הנפקד בלא קנין כסף ובלא חזקה ע"ש והנ"ל דלענין עירוב כ"ע מודו ואימא טעמא רבה בזה בעזה"י עפ"י מה דאי' בירושלמי מס' ברכות (פ' הרואה) ר' יעקב בר זבידא משום ר' חייא בר אבא אמר קנה אומר שהחיינו נתנו לו במתנה אומר הטוב והמטיב והרא"ש פ' הרואה (נ"ט:) כ' וצ"ע דבגמ' דידן לא מצינו הטוב והמטיב אלא היכי דאיכא אחרינא בהדי' ולי נראה דה"נ איכא אחרינא בהדי' אם המקבל עני שזכהו השם לעשות צדקה ואם הוא עשיר שמח הנותן במה שמקבל מתנתו והמג"א סימן (רכ"ג) הק' ע"ז דבאה"ע כתב דדוקא באדם חשוב יש הנאה להנותן שמקבל ממנו ודודי זקני בס' המקנה כ' דשאני לענין קדושין דבעינן שיהי' טובת הנותן יותר מהנאת המקבל בשוה פרוטה וזה לא הוי רק באדם חשוב אבל לענין הטוב והמטיב אינו צריך שיהי' טובת הנותן יותר מטובת המקבל אלא שיהא הטובה גם לאחרים ע"ש. ולפי"ז נלענ"ד ברור דלגבי עירוב כיון דבעה"ב מזכה לאנשי החצר הפת ודאי יש לו הנאה ושמח בזה מה שזיכה הפת לאחרים בין לעני ובין לעשיר ולענין עירוב אין אנו דנין אם הנאת המזכה שוה יותר שוה פרוטה מהנאת הזוכה ואמרינן דהאי הנאה דמזכה הפת לאחרינא חשוב קנין כסף והזוכה בפת זוכה נמי בדירה של המזכה והר"ן בפ"ק דמס' קדושין הקשה ללוי דס"ל בחליפין כליו של מקנה ובהאי הנאה דמקבל מיני' משמע דבכלהו אינשי קונין בשל מקנה וחשיב הנאה במה שמקבל מיני' ואפי' אינו אדם חשוב ולענין קדושין בעי דוקא אדם חשוב וכ' ע"ז דבכלהו אינשי אפי' אינו אדם חשוב יש הנאה להנותן במה דמקבל מיני' אלא היכי דבעינן דוקא שוה פרוטה בעי דוקא אדם חשוב אבל בחליפין דקונין בנעל אפי' אין בו שוה פרוטה בזה מהני אפי' בסתם בני אדם דעכ"פ חשוב הנאה פחות משוה פרוטה ע"ש וברא"ש פ"ק דקדושין (י"ב:) גבי עובדא דציפתא מבואר דהיכי דהאשה נתרצה מהני אפי' בפחות משוה פרוטה וע' במקנה בק"א (סימן ל"א ס"ג) אכן שי' התוס' ריש קדושין דפחות משוה פרוטה לא חשיב קנין כלל וע' תשו' ז' הרא"ם סימן (נ"ב). ובפ' הניזקין (ס) במשנה מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום כ' הרמב"ם בפה"מ לפי שיש להם הנאה שבית שמניחין בו העירוב אינו צריך ליתן בו את הפת. ולפי"ז י"ל דהאי הנאה חשוב קנין כסף מיהו לפי מה דקי"ל כרבה עירוב משום דירה מערבין באוכל אפי' באין בו שוה פרוטה א"כ ל"ש לומר דהאי הנאה חשיב קנין כסף ומכ"ש היכי דבעל הבית מזכה לאנשי החצר א"כ הקל"ד במה זכו אנשי החצר שיהי' להם זכות בדירה של בעה"ב. אמנם הריטב"א אנהיר לן הא מלתא בחי' עירובין (פ וז"ל איתמר שיתופי מבואות רב אמר אין צריך לזכותו כו' וי"ל דרב ס"ל דבשתופי מבוי כיון דאיכא הנאה למערב שהוא מותר במבוי אין צריך לזכות בפירוש דודאי גמר ומקנה להו וכ"ת במאי מקנה לי' י"ל בהנאה דמקבל דחשוב ככסף ואקני לי' מקום בחצרו ע"ש מבואר מזה דמסתבר לי' להריטב"א ז"ל דהך הנאה שיש להמערב שמותר לו להשתמש בחצר ובמבוי חשוב קנין כסף ומהני שאנשי החצר זוכין בדירה של המערב. ולפי"ז א"ש שי' הטור שכ' באומר ככר זה עלי אין משתתפין לו בה ול"ש לומר מצות לאו ליהנות ניתנו דאי נימא דהיתר הטלטול לא חשוב כסף דמצות לאו ליהנות ניתנו א"כ ממילא אין כאן קנין כלל דמה"ט דלא חשוב הנאה גבי הנודר משום דעירוב חצרות חשוב מצוה מה"ט נמי לא חשיב הנאה אצל המערב והקל"ד במאי מקנה בעה"ב את ביתו לאנשי החצר ודו"ק. ובעלמא שפיר אמרינן דנהי דע"ח חשוב מצו' מ"מ עושה להנאתו וחשיב כסף:
ב ושי' הרמב"ם והרשב"א דס"ל דמשתתפין לו בה נראה בעיני עפ"י מה דאי' בפ' הדר (פ) אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו כו' אחד מבני המבוי כו' נכנסין לתוך ביתו ונוטלין שותפין בע"כ ושי' הרא"ש דאין שום עירוב בע"כ חלא היכי דאשתו נותנת הפת אבל הרמב"ם ס"ל להיפך דהא דאמרו בגמ' אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו היינו בסתם אבל אם הבעל מוחה בפירוש אינה יכולה לערב אבל בני החצר והמבוי נוטלין בע"כ ואפי' מוחה בפירוש ועפי"ז יתכן היטב דאפי' היכי דהככר אסור עלי' משתתפין לו בה כיון דיכולין לכוף אותו ונוטלין ממנו שיתופן בע"כ שלא מרצונו לא חשוב הנאה דקי"ל הנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה כש"ס פסחים (כ"ו.) ע"ש ולהכי אתי שפיר מ"ש משתתפין לו בה דקאי על אנשי החצר שהמה רשאים להשתתף עמו בככר האסור לו יען המה יכולים ליטול הפת שיתופן בע"כ שלא מרצונו ודו"ק. והב"י באו"ח סימן (ר"ד) הביא מ"ש בס' אוהל מועד דאכילה ע"י כפי' אין צריך לברך דהנאה בע"כ לא חשיב הנאה והביא ראי' מש"ס כתובות (נ"א:) דאמר רבא כל שתחילתה באונס וסופה ברצון מותרת דהנאה שיש לה ג"כ אונס הוא כפרש"י שם ע"ש והקשו ע"ז מהא דאי' במס' ר"ה (כ"ח) כפאוהו פרסיים ואכל מצה יצא ופרש"י שעכ"פ נהנה הרי דאפי' הנאה הבאה לו בע"כ חשיב הנאה והנכון מ"ש לתרץ עפ"י מ"ש הרמב"ם בה' גירושין (פ"ב ה"כ) שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ לעשות דבר שאינו מחויב אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מ"ע או לעשות עברה והוכה עד שעשה מה שחייב לעשותו אין זה אנוס מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות המצוה ויצרו הרע הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש כחו של יצרו הרע הרי הוא עושה לרצונו ע"ש ולפי"ז באכילת מצה שהוא מ"ע מה"ת אפי' עושה בכפי' חשיב לרצונו ויש לו הנאה. ועפי"ז דן אנכי דודאי לגבי המערב אעפ"י שכופין לעשות עירוב חצרות מ"מ חשיב הנאה כיון דאין זה כפי' באונס וכפי' זו חשוב רצון הנפש והיתר הטלטול בחצר ע"י עירוב החצר הוי כמו אכילת מצה ע"י כפי' דחשיב הנאה מיהו לגבי הנודר מן הככר כיון דכופין אותו לערב אף דשרי עי"ז להשתמש בחצר לא חשיב הנאה דקי"ל הנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה אף דנהנה לבסוף וכיון דלשי' הרמב"ם אנשי החצר נוטלין ממנו שיתופן בע"כ לא חשיב הנאה ול"ש לומר בזה כיון דעושה מצוה אפי' בע"כ חשיב הנאה והוי לרצונו דז"א דהכא הוא להיפך אדרבא אם רצונו בכך חשיב עברה כיון דהככר אסור עלי' בהנאה ושוב אמרינן דודאי אין רצונו בזה ומה שמשתתפין לו הוא הנאה הבאה לו בע"כ בכפי' ומצו' לאו ליהנות ניתנו ולהכי משתתפין לו בה ודו"ק:
ג ובפ' הדר שם בעי הגמ' להוכיח דכופין אותו על השיתוף וקאמר לימא מסייע לי' כופין אותו לעשות לחי וקורה למבוי ודחי שאני התם דליכא מחיצות וכ' התוס' ד"ה שאני פר"ח דין הוא דכופין דמהני מחיצות אעפ"י שנעשו בע"כ של אדם ולא דמי לעירוב דבין הוי משום דירה ובין משום קנין אין לו להועיל בע"כ של אדם וקשה לי לפימ"ש הקרבן נתנאל דעירוב חצרות נמי מצו' א"כ נימא דכופין אותו משום מצו' לשמוע דברי חכמים ושי' רש"י דבמצו' דרבנן אין כופין כבר דחו התוס' בפ' הכותב (פ"ו) והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' ב"ק (מ) דחייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין כיון דלכפרה אתו לא בעי משכוני ובמס' חולין (ק"י:) כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' ולפי"ז י"ל דמה"ט אין הב"ד כופין על השיתוף בכדי לקיים מ"ע דרבנן כיון דמועלת לו להתיר התשמיש בחצר ובמבוי לא עדיפא ממ"ע דאו' שמתן שכרה בצד'. ולפי"ז הא בהא תליא דאי נימא דאין כופין אותו לקיים מ"ע דרבנן לעשות עירוב חצרות כיון דשכרו אתו שמותר ע"י הע"ח להשתמש בחצר ובמבוי ממילא היכי דהככר אסור עליו בהנאה אין משתתפין לו בה משום דנהנה וזה רק אי אמרינן דבין משום דירה בין משום קנין אין לו להועיל בע"כ של אדם וכמ"ש התוס' אכן אי אמרינן דאנשי החצר באין ונוטלין שיתופן בע"כ א"כ כי משתתפין לו בככר שאסור עלי' בהנאה אמרינן הנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה ושפיר את' שיטת הרמב"ם דמשתתפין לו בה ודו"ק:
ובמ"ש התו' בפשיטות דבין משום דירה ובין משום קנין אין לו להועיל בע"כ של אדם נראה דס"ל להתוס' כשי' בעל העיטור דאנסוהו לקנות לכ"ע לא הוי קנין והובא דעתו בש"ע אה"ע סימן (מ"ב) ובש"ע חו"מ סימן (כ"ה סי"ב) והרמב"ם דס"ל דנוטלין בע"כ לשיטתו אזיל דס"ל קנין בע"כ מהני וחשיב קנין כמ"ש המ"מ ה' אישות (פ"ד) ומכ"ש בעירוב חצרות דאיכא מצו' לשמוע דברי חכמים ומן הדין כופין אותו ועביד אינש דינא לנפשי' בכה"ג כש"ס ב"ק (כז:) וכבר אנהיר לן הרמב"ן ז"ל בחי' ב"ב (קע"ד:) דכיון דפריעת בע"ח מצו' וכופין על מ"ע אף אנו יורדין לנכסים ומקיימין לו מ"ע שלו בע"כ ע"ש:
ד והקרבן נתנאל בפ' חלון (אות ל"ז) כתב ז"ל דפשיט' לי' דאין שום עירוב מועיל בע"כ ר"ל בלא נתינת הפת מאשתו או אחד מבני ביתו דהוי כפת גזולה ואין עירוב בפת גזולה אבל כשאשתו או אחד מבני ביתו נותנין הפת אח"כ יש לבני החצר רשות לערב בע"כ ע"ש וכ"כ הט"ז או"ח סימן (שס"ז סק"א) ובמס' נדרים (פה.) חדית לן הרשב"א הובא בר"ן שם דהיכי דאסר עליו בהנאה באין אחרים ונוטלין הימנו בע"כ ולא חשיב גזל והוא אינו יכול למחות ע"ש א"כ הקל"ד אמאי בנודר מן הככר אין משתתפין לו בה נימא כיון דבאין ונוטלין ממנו בע"כ לא חשיב הנאה דנהי דבעלמא ס"ל להרא"ש דאין כופין אותו אלא ע"י ב"ד ושלא ע"י ב"ד חשוב פת גזולה מיהא היכי דהככר אסור עליו בהנאה מחמת נדר א"כ בני החצר יכולין ליטול הימנו הככר בע"כ ולשי' הק"נ והט"ז יכולין לעשות העירוב בע"כ ויכולין להשתתף לו בה ולא חשיב הנאה דקי"ל הנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה. והנ"ל בזה עפ"י מ"ש הרשב"א בחי' נדרים שם דנהי דיכולין ליקח הימנו בע"כ מיהא אי איתשיל אח"כ מחויבין להחזיר לו ע"ש:
ובפ' כל שעה (כג) פרש"י ד"ה מערבין לנזיר ביין אעפ"י שסעודה שאינה ראוי' לו היא הואיל ואי מיתשיל כו' והוא פלאי דבפ' בכל מערבין (כח.) מפורש בגמ' הטעם דאע"ג דלא חזי לדידי' חזי לאחרינא ע"ש והנ"ל דרש"י ז"ל ס"ל כשי' הר"ן בפ' כירה (מו:) דמוקצה מחמת נדר חשיב מוקצה לכ"ע ועיין ש"ע או"ח סימן (ש"ח) ובמג"א ובפ"מ שם (ס"ק ע"ט) דמבואר שם דאפי' נימא מוקצה מחמת איסורא לא חשיב מוקצה היכי דחזי לאחר מיהא מחמת נדר הוי כדחי' בידים ומוקצה לבעלים מוקצה לכל העולם וכן מוכח מפרש"י שם בגמ' פ' כירה וכיון דנזיר אסור ביין להכי קשי' לי' לרש"י אמאי מערבין לנזיר ביין הא אינו ראוי לו והוי מוקצה וממילא הוי מוקצה לכ"ע ותו לא חזי לא לדידי' ולא לאחרינא ולהכי הוכרח רש"י להוסיף הטעם הואיל ואי בעי מיתשל כו' וכיון דקי"ל נשאלין לנדרים בשבת לצורך השבת תו לא חשיב מוקצה גם לדידי' כמבואר בגמ' בפ' כירה שם ע"ש ומה"ט מודה סומכוס דמערבין לנזיר ביין הואיל ואי בעי מיתשיל דנשאלין לנדרים בשבת לצורך השבת שיהי' מותר לשתות יין בשבת כמ"ש התוס' עירובין (ל:) ד"ה אלא כו' ע"ש. וזקני המהרש"א בחי' עירובין שם ביאר מ"ש התוס' לצורך השבת שיהי' מותר לשתות יין בשבת ר"ל דבשאלה זו מותר הנזיר בכל יין שבעולם משא"כ לעיל גבי תרומה דלא הותרו לו אלא אותן פירות וכיון דאין צריך להן בשבת לא הוי כבוד שבת ע"ש אכן בפרש"י פ' כל שעה שם ד"ה מערבין מפורש יוצא וכן לישראל בתרומה דאי בעי מיתשיל כו' ע"ש ונראה בעיני דרש"י ס"ל דגם בתרומה איכא צורך שבת דעי"ז שיכול לאיתשולי ויהי' סעודה הראוי לו מהני העירוב וזה הוא צורך השבת והואיל ואי בעי מיתשיל בשבת תו לא חשיב מוקצה כדאי' בפ' כירה שם ושפיר הוי סעודה הראוי מיהא בהך טעמא לחודא משום הואיל ואי בעי מיתשיל זה לא מהני דהרי אין מערבין בשל הקדש. אף דבידו לאיתשולי דהך טעם דבידו לאתשולי לא מהני רק במידי דחזי השתא לשום אדם כמ"ש התוס' עירובין שם ד"ה ולפרוש כו' ע"ש ולהכי מוכרח הש"ס לומר הטעם משום דחזי לאחרינא ושני הטעמים מתאימים זה לזה. אמנם זה נכון היכי דעירב מדעתו אבל לערב שלא מדעתו שיטלו ממנו הככר בע"כ שוב הדרינן לסברא דחשיב מוקצה ולא חזי הככר לא לדידי' ולא לאחרינא דכיון דאסור הככר עליו בקונם ואסור בהנאה ודחיא בידים וחשוב מוקצה לבעלים וממילא הוי מוקצה לכ"ע ולאחרים נמי לא חזי ול"ש לומר הואיל ואי בעי מיתשיל דאין נשאלין בשבת אלא לצורך השבת והיכי דלא הותר לו אלא אותו הככר אין בהיתר הככר צורך שבת כמ"ש המהרש"א כנ"ל מאי אמרת עכ"פ יש בזה צורך שבת בשביל העירוב מיהא היכי דעשו העירוב בע"כ בגזילה שלא מרצונו לשי' הרא"ש בעלמא לא מהני בפת גזולה מאי אמרת כיון דאסור עלי' הככר בקונם יכולין ליטול הימנו בע"כ א"כ אם ישאול על נדרו אדרבא תו לא מהני העירוב דהחכם עוקר הנדר למפרע והוי פת גזולה וכיון דאי מיתשיל על נדרו לא מהני העירוב א"כ לא הוי לצורך כבוד השבת ותו לא מצי לאיתשולי וממילא לא מצי לאיערובי דלא חזי לא לדידי' ולא לאחרינא דהוי מוקצה לכ"ע ולהכי הרא"ש לשיטתו שפיר כ' דהנודר מן הככר בקונם אין משתתפין לו בה ודו"ק:
ה והנה במה שכתב הקרבן נתנאל דעירוב חצרות נמי מצו' ואמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ולכן משתתפין לו בה והמג"א כ' ע"ז שיש בו הנאה מחמת היתר הטלטול במבוי יש להעיר בזה דבמס' יבמות (קג:) אמר רבא כו' ואחד סנדל של ע"א כו' חליצתה כשרה וכ' הרשב"א בחי' מצות לאו ליהנות ניתנו ואי משום שניהנת שניתרת לעלמא בכך מ"מ עכובא משום מצו' דרמיא עלי' היא ומצו' לאו הנאה היא ע"ש וא"כ ה"נ לענין עירובי חצרות כיון דכל איסור הטלטול בחצר היא מכח המצ' שבאה עליו לעשות עירובי חצרות ושיתופי מבואות והמצו' לאו הנאה. והנ"ל עפ"י מה דאי' בירושלמי מס' שקלים (פ"ב ה"ב) במשנה הנותן שקלו לחברו לשקול על ידו ושקלו ע"י עצמו אם נתרמה התרומה מעל ובגמ' מקשה מה נהנה ומשני א"ר אבין בשם רבנן דתמן כיון שב"ד ראוין למשכן ולא משכנו כמו שנהנה ולפ"ז לענין עירוב חצרות שהב"ד כופין חשיב הנאה. מיהא יתכן לחלק דשאני התם שהרי לקח בידו ממש השקל ונתנו להקדש א"כ הרי מציל את עצמו בממון של הקדש וישתרשי השקל בזה ששקלו ע"י עצמו ואלו לא שקלו ע"י עצמו הי' הב"ד ממשכנין אותו א"כ הוי נהנה ממש מן הקדש ודו"ק:
ובמס' נדרים (לו:) ת"ש תורם את תרומותי' כו' אלא אדעתא דנפשי' כו' וכ' הר"ן ד"ה אלא כו' ואתיא מתני' כחנן דלרבנן לא גרע מפורע חובו דאסור כו' ולי נראה אפי לרבנן שרי כיון דאסיק לקמן דתורם משלו על של חברו טובת הנאה של תורם איכא למימר דתורם ליתן לאותו כהן שהוא רוצה ואדעתא דנפשי' קא עביד ובעל הכרי בגרמא דמדיר בעלמא מתהני מבואר מזה דאף דהמודר משתרשי לי' דלא בעי להפריש תרומה גרמא בעלמא חשיב דממילא מתהני כיון דהמדיר אדעתא דנפשי' קא עביד לתת לאותו כהן שהוא רוצה וה"נ לענין עירובי חצרות דנהי דהוא עצמו אינו רשאי לערב בככר שאסור עלי' בקונם מיהא בני המבוי משתתפין לו בה כיון דבני החצר ואנשי המבוי אדעתא דנפשייהו קא עבדו שהמה יכולין עי"ז להשתמש במבוי ולהתיר הטלטול בחצר לכל אנשי החצר והנודר בגרמא דאנשי המבוי נהנה וממילא מתהני ודו"ק:
ו ובפ' חלון (פ') מעשה בכלתו של ר"א שהלכה לבית המרחץ וחשכה לה ועירבה לה חמותה ובא מעשה לפני ר"ח ואסר כו' ואיבעיא להו משל חמותה עירבה לה ומשום דלא זכתה לה או משלה עירבה לה ומשום דשלא מדעתה וכ' התוס' ד"ה מעשה כו' פי' הקונ' דהאי עובדא בתחומין הוי כו', וי"ל דבעירובי חצרות הי' המעשה כו', ע"ש ובמס' ב"מ (כ"ב) כ' התוס' ד"ה מר זוטרא כו' וכן מבואר בהג"א ובמרדכי שם דאפי' יודע שחברו יתרצה לכשיודע לו אסור לאכלו דקי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולפי"ז יתכן לפרש האי עובדא דכלתו של ר"א דמיירי בע"ח ומשלה עירבה לה שלא מדעתה ולהכי אסר לה ר"ח דהפת חשיב גזולה אפי' בנתרצית אח"כ וחמותה יודעת בבירור שכלתה תתרצה אח"כ אסור ליקח הפת שלא מדעתה דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דחשוב פת גזולה לא קני העירוב בין השמשות אכן רש"י אזיל לשיטתו שכ' דבתרומה דקיימ' לכך ומצוה קא עביד לא חשיב גזל ומהני כלך אצל יפות ועיין בט"ז יו"ד (סימן של"א) ומהני התרומה למפרע א"כ ה"נ לענין עירוב חצרות כיון דקיימ' לכך א"כ לא יתכן לפרש האי עובדא בע"ח דא"כ מהני כי באתה כלתו ונתרצה ולטובתה עבדה חמותה ובזה מהני דאמרינן מדהשתא ניחא לה מעיקרא נמי ניחא לה וכמאן דשוי' שליח דמי, ומכ"ש לשי' הש"ך בחו"מ (סימן שנ"ח) שכ' דהיכי דיודע בבירור שיתרצה אח"כ שרי לאכול א"כ בהאי עובדא שבאתה כלתו ונתרצה ומעיקר' סמכה ע"ז ממילא קנ' העירוב למפרע ואמאי אסר לה ר"ח ולהכי פרש"י דמיירי בעירוב תחומין דאין מערבין לאדם שלא מדעתו:
ולפי"ז באומר ככר זה עלי לשי' הרמב"ם שפיר משתתפין לו בה דל"ש בזה חשש פת גזול' דהרי יכולין ליטול ממנו בע"כ כמ"ש הר"ן בנדרים כנ"ל כמ"ש בס"ק ד' וכיון דאין הפת גזולה מהני העירוב אפי' שלא מדעתו דזכות הוא לו וניחא לי' למיעבד מצוה ואפי' בכפי' חשיב לדעתו כמ"ש לעיל (סק"ב) ול"ש לומר דעכ"פ חשיב סעודה שאינו ראוי' לו כיון דעכ"פ חזי לאחרינא ול"ש לומר כיון דחשיב מוקצה לדיד' חשיב מוקצה לכל העולם ולאחרינא נמי לא חזי דז"א כיון דמתירין נדרים לצורך השבת לא חשיב מוקצה כדאי' בפ' כירה. וה"נ חשיב צורך שבת כדי שיהי' קונה העירוב ול"ש לומר דאי מיתשל יהי' למפרע הפח גזולה לשי' הרשב"א בנדרים (פ"ה) דז"א כיון דאם יתרצה אח"כ וישאול על נדרו כדי לקיים העירוב אמרינן תיגלי מלתא למפרע דניחא לי' בכך והכפי' נמי חשיב רצון אלא שלא הי' רשאי ליתן ברצון מחמת נדרו כמ"ש לעיל מיהו כי איתשיל הוי כאומר כלך אצל יפות ומהני למפרע אכן לשי' התוס' דלא מהני אפי' ביודע שיתרצה אח"כ להכי אין משתתפין לו בה ודו"ק: