אור ברסלב
שות מהראש סימן כח

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן כח

סימן כז

ב"ה. מה שהשבתי לש"ב המופלג החריף החסיד מגזע היחש מו' יחיאל מיכל בעל המחבר ס' חסדי אבות:

ע"ד שאלתו כשרוצין להכשיר הטסין של ברזל מהכירה להשתמש עליהן בחג הפסח אם מוכרח לעקור הטסין להשליכם לאש וזה כמעט אין רוב הצבור יכולין לעשות או די ללבן כמו שהם מונחין ויקלוף הטיט מן הקצוות ויניח שם גחלי אש:

תשובה. לא ידעתי מה זו שאלה, וכי פסח אחד יש לנו והא מעשים בכל יום שרתיחת החלב או מרק הבשר נשפך על הטס ואף דבשר בחלב יש קולא דהיתרא בלע גבי חמץ נמי י"ל היתרא בלע וכתוס' פ"ק דמס' חולין (ח') ד"ה שלבנה כו' ע"ש ואפי' היכי דבלע איסור מהני בליבון במקום שמשתמשין וכבלעו כך פולטו והדין מבואר להלכה בש"ע יו"ד סימן (קכ"א) ע"ש ובנידון שאלתינו קיל יותר שהרי אם באנו לחוש שהקצוות בלעו ואח"כ יהי' פולטין מוכרחין אנו לומר שבעת יחמנה הטסין מן האש והי' כי יחם כלו יפלטו הקצוות מהבלוע בתוכם מה שבלעו מכבר ומקום הבישול של הטסין יבלעו פליטת הקצוות וזה מכחיש החוש שידוע שבשעה שהאש בוער תחת הטסין האש שורף ואין כאן לא בליעה לקצוות ולא בליעה למקום הבישול כי באש כלה ואבד כרגע ונעשה ליבון היטב וז"ב:

וכאשר יתבונן על מהות השאלה יבין בשכלו עד היכן ישראל קדושים והכשר הטסין הוא בזהירות וחומרא משמרת למשמרת במה יש לחוש על בליעת הטסין איך יתכן שבלעו חמץ אם מן הקדרה שנתבשל בה חמץ הא קי"ל אין בלוע יוצא מכלי אל כלי כמבואר בכ"ד ועיין ט"ז יו"ד סימן (צ"ג) ואם אפי' נימא דע"י האש בולע או אולי אפו חמץ על הטסין הלא לא נעשה דבר ערב הפסח ובהגיע זמן איסור חמץ כבר נעשה הבלוע לפגם ורבו המכשירין וכ' התוס' פ' השוכר את הפועל (ס"ו) בד"ה מכלל כו' ובחמץ בפסח לספרים דגרסי במשהו כרב כו' מ"מ אין לאסור טעם לפגם כו' ע"ש:

ב ובפ' כל שעה (ל'.) אמר רב קדרות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו אחר הפסח כו' ובתוס' שם ד"ה אמר רב כו' מספקא לן אי קסבר רב נותן טעם לפגם אסור או מותר ואי ס"ל נט"ל מותר אפ"ה קאמר הכא שפיר ישברו כו' דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמו שהוא אבל הכא אינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הכלי ע"ש ובמס' ע"א (ס"ח) בגמ' שאין ראוי לגר אינו קרוי נבלה ור"מ האי למעוטי סרוחה מעיקרא ופרש"י ד"ה שאינה ראוי לגר שהסריחה אלמא מדאיפגם בטל איסורא ובד"ה סרוחה מעיקרא כו' הואיל ואיפגמה מקודם שבאה לידי נבלה לא חל שם נבלה עליו אבל היכי דאיתסר מעיקרא תו לא פקע איסור משום פגם ע"ש ובתוס' שם (ע"ו.) ד"ה מכאן כו' ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה הי' בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם. ולפמ"ש התוס' פ"ק דחולין דחמץ חשיב היתרא בלע א"כ קשה לי אמאי אמר רב קערות בפסח ישברו אי נימא דרב ס"ל נותן טעם לפגם שרי א"כ כי נבלע החמץ בקדרה קודם הפסח ואיפגם טרם הגיע זמן האיסור חמץ א"כ זה הוי כסרוחה מעיקרא ומעולם לא חל עליו שם איסור ויתכן דרב לא אמר קדרות בפסח ישברו אלא היכי שנשתמש בקדרה חמץ סמוך לזמן האיסור ובהגיע זמן איסור חמץ הוי עדיין בן יומא וחל עליו שם איסור אך מדאמר רב סתמא קדרות בפסח ישברו משמע כל קדרות ואפילו אינו ב"י:

והנ"ל עפ"י פרש"י במס' ע"א (ס"ז:) ד"ה ואידך אי אפשר דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו כו' ע"ש ופי' לפרש"י ראיתי עפ"י מ"ש הר"ן לתרץ מה שהקשו התוס' במס' ע"א (ע"ו) ד"ה בת יומא כו' לשי' רש"י דלינת לילה פוגמת למה הוצרך התורה שבירה בכלי חרס הרי לא נעשה נותר עד שיעלה עמוד השחר ואז כבר הוא לפגם וע"ז כ' הר"ן דלא קשה מידי שהבלוע כל זמן שהוא בדופני הקדרה ראוי לגר ומעצמו אסור אלא שפוגם את התערובות וכיון שעדיין שם נותר עליו צותה התורה לבערו ע"ש ולהכי פרש"י אי אפשר דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו דאלו מעצמו אינו פוגם אלא שהבליעה פוגם את התערובות ולפי"ז א"ש הא דאמר רב קדרות בפסח ישברו וה"ט דנהי דס"ל לרב נט"ל שרי זה רק היכי דפוגם כמו שהוא נמצא דמעולם לא חל עליו שם איסור בשעת הבליעה משא"כ היכי דבלע טעם מושבח נהי דחמץ חשיב היתרא בלע מיהו בהגיע זמן איסור חמץ חל עלי' שם איסור ול"ש לומר כיון דאיפגם טרם הגיע זמן האיסור חשוב סרוחה מעיקרא דז"א דהבלוע כל זמן שהוא בדופני הקדרה מעצמו אינו פוגם ונהי דכשיבא אל התערובות יהי' פוגם הרי כבר חל עליו שם איסור טרם שנבלע במאכל ולכן הקדרות בפסח ישברו דחשיב איסורא בלע ודו"ק:

שכבר התעוררו דרש"י סותר א"ע בפירושו איברא דבגמ' ע"א פרש"י א"א דלא פגמה פורת' בתבשיל הבא אחריו משמע דהבליע' בעצמו אינו פגום ובמס' פסחים (מ"ד:) פרש"י בד"ה והכא אסור כו' דאותו בליעה מששהתה בדופני של כלי כו' הופג טעמו מטעם הכלי נפגם הבליעה מבואר מזה דרש"י ס"ל דהבליעה מעצמו פגום הוא מחמת הכלי וכל ששהה יותר בדופני הכלי פגום ביותר שהכלי פוגם את הבליעה. והנ"ל לאחד שני הפירושים ואלו ואלו דברי א"ח המה עפ"י מה דאי' בסוף מס' אבות דר"ן (פ' מ"א) שלש דברים בכלי חרס בולע ואינו פולט ואינו מבאיש מה שבתוכו. ועפי"ז כ' המרדכי פרק אין מעמידין והובא בב"י יו"ד סימן (קכ"ב) די"א דאין נותן טעם לפגם בכלי חרס ע"ש. ולפי"ז א"ש דבש"ס פסחים (מ"ד) קאי על כלי מדין דאסרה התורה גיעולי נכרים וכתיב כל דבר אשר יבא באש כו' ע"כ מיירי בכלי מתכות וכיו"ב להכי פרש"י מהכלי נפגם הבליעה אכן במס' ע"א מפרש רש"י לשון הגמ' דנקט קדרה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא וסתם קדרה כלי חרס נמי במשמע ולהכי מפרש רש"י א"א דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו דנהי דכלי חרס אינו מבאיש מה שבתוכו היינו כל זמן שהוא בדופני הכלי מעצמו אינו פוגם והבליעה ראוי לגר אכן בתערובות פוגם. ולפי"ז א"ש מה דאמר רב קדרות בפסח ישברו דע"כ מיירי בקדרות של חרס דבעי שבירה ואין להם תקנה בהגעלה וכלי חרס אינו פוגם את הבליעה נמצא אפי' אינו בן יומא בהגיע זמן האיסור חמץ כל זמן שהבלוע בדופני הכלי מעצמו אינו פגום וראוי לגר וחל שם איסור על הבליעה ובכה"ג דחל שם איסור עליו ס"ל לרב דלא מהני פגמא להפקיע שם איסו' מהכלי. וזה נכון בכלי חרס אכן בנידון שאלתינו על הטסים של ברזל דהיכי שאינו בן יומא הבליע' נפגמה ע"י הכלי ובהגיע זמן איסור החמץ כבר נעשה הבליעה לפגם לכ"ע שרי ונהי דתוך חג הפסח יש לחוש לשיטת הפוסקים דס"ל כיון שהחמירו דחמץ בפסח במשהו גם נותן טעם לפגם אסור מיהו כיון דאחר חצות היום בערב הפסח לכ"ע אינו אוסר בנותן טעם לפגם א"כ חשיב עכ"פ היתרא בלע ומהני הליבון במקום תשמישו וכבלעו כך פלטו אפי' לשי' הרשב"א כמבואר ביו"ד סימן (קכ"א) ע"ש ובפרי חדש ודו"ק:

ג והנה נודע שי' הרמב"ן ז"ל דבלוע בכלי לא נעשה נבלה והראב"ן אסברא לן מהא דאי' בפ' בהמה המקשה (ע"א) אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מקבל טומאה ושם ע"ב כי קאמר רבה כגון שבלע שתי טבעות אחת טמאה ואחת טהור' דלא מטמא לה מטמאה לטהורה. והנה מה דמדמה איסור לטומאה לכאור' ק' דהרי גמ' מפורשת מס' יבמות (ק"ג:) איסו' מטומא' לא ילפינן וכבר העיר בזה במבוא השערים (סימן נ"ד) ובסימן (נ"ז) כתב דהיכי דאיכא סברא למילף גמרינן איסור מטומאה וחילוק זה נכון היטב ומוכרח מכ"מ בש"ס דמצינו בגמ' דמדמה איסור לטומאה במס' ברכות (נ') אלמא כיון דפרח לה טומאה ה"נ גבי זימון ובמס' שבת (קכ"ג) מדלענין טומאה לאו מנא כו' ע"ש ובמס' עירובין (כ"ד:) פרץ אמה כו' ע"ש וכבר העירו בזה והוכיחו מזה דמלתא דתליא בסברא דמי איסור לטומאה אך לענין בלועה בכלי לא נעשה נבלה צל"ע מה זו סברא למילף מטומאה ושם יליף מקרא כדאי' בפ' בהמה המקשה. והנ"ל עפ"י מה דחדית לן רבותינו התוס' במס' זבחים (ע"ח.) ד"ה הפיגול כו' דאף דא"א שלא ירבה מין אחד על חברו מיהו לא מצטרף המיעוט עם הרוב להשלים השיעור והיתר הבטל אינו מתהפך לאיסור ע"ש במס' נדה (מ"ז.) ד"ה אתי כו' מדאו' הכל נאסר לזרים מטעם תערובות התרומ' שאינו ניכר אבל מה שגם החולין נחשבו בתרומה ליפטר מן החלה כאלו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן ע"ש מבואר מזה דלא מצינו בכה"ת שאיסור שנתערב בהיתר יהי' נהפך ההיתר לאיסור. ועפי"ז שפיר כ' הראב"ן דאפי' במקום דאמרינן חתיכה נעשה נבל' הבלוע בכלי לא אמרינן נעשה נבלה שהרי אפי' לענין טומאה דמצינו שטומאה הנוגע בטהר' נהפך הטהור לטומאה בנגיע' ואפ"ה אין טהרה בלוע מק"ט והטהור בטהרתו ומכ' גבי איסור אין הבלוע נעשה נבל' שיהי' ההיתר נהפך לאיסור ע"י בליעת האיסור ומיהו הבלוע באוכל שפיר אמרינן נעשה נבלה דגבי טומאה. נמי אין אוכלין מצילין על הבלועים שבתוכה כש"ס פ' העור והרוטב (קכ"א:) ע"ש ושם (קכ"ו) הכלב שאכל בשר מת כו' ע"ש:

ודע שיש להעיר ממה דאי' במס' כלים (פ"ט מ"ו) כוש שבלע את הצינורא מלמד שבלע את הדרבן לבינה שבלעה את הטבעת והן טהורין נכנסו לאהל המת נטמאו כו' ע"ש וכ' הר"ש שאין מציל באהל המת וכן מיד כלי חרס אלא כלי שיש לו תוך ע"ש ובריש מס' זבחים (ג:) תוכו מבעיא לי' לאוכלין שגיבלן בטיט והכניסן לאויר תנור ע"ש מבואר מזה דל"ש בלוע אלא היכי שיש לו תוך והטומאה או הטהרה מונחת בתוך דהוי שני גופים נפרדים זה מזה משא"כ לבינה שבלעה את הטבעת ונצרף עמה בכבשן שנעשו גוף אחד אין זה בלוע כי הכל נעשה גוש אחד ומכ"ש בבליעה בכלי לענין איסור הבלוע שהכל נעשה גוש אחד ולא יתפרדו זה מזה ול"ש בלוע בזה. אכן זה סותר ש"ס מפורש במס' נדה חרסין שנשתמש בהן זב שבלעו משקין כו' אי לא לא פרש"י דהוי לי' טומאה בלועה בחרסין וטומאה בלועה לא מטמא ע"ש. והרמב"ם ה' ט"מ (פכ"ג ה"ה) כ' אין הבלועין נצלין אלא בבטן נפש החיה כמו שבארנו אבל הבלועין בגוף הכלים והאבנים אינן נצלין כו' והראב"ד השיגו שם והכ"מ כ' לחלק דטומאה בלועה בכלי חשיב בלועה ואינה מטמאה אבל טהרה בלוע בכלי אינו ניצלת ע"ש ואמנם דברי הראב"ן אינם מובנים לי דנהי שטומאה בלועה בכלי אינה מטמאה מה שחוץ לכלי אבל היכי שהטומאה והטהרה שניהם בלועין במקום אחד יחדיו ידובקו ולא יתפרדו אי לא בלוע בבעלי חיים לכ"ע מטמא הבלוע וכפרש"י פ' בהמה המקשה (ע"א:) ד"ה כי קאמר כו' אבל טבעת בטבעת לאו בית הסתרים שייך בהו אעפ"י שנטמנו באדם ה"ה כמונחים בתיבה ונטמאו כו' דטעמא דמחט משום בלוע ע"ש ובלוע לא חשיב רק בלוע בבעלי חיים אבל טהרה הבלוע בכלי לא חשיב בלוע וממילא מק"ט כי נוגעת בטומאה הבלועה בדופן הכלי ונראה דמסתבר לי' להראב"ן דנהי דטהרה בלוע בכלי לא חשיב בלועה מיהו כיון דהטומאה בלועה אין הטהרה מקבל טומאה וטעמא נראה לי כיון דכתיב וכי יגע על פני משמע דוקא בגלוי כדאי' בפ' בהמה המקשה (ע"ב.) אך קשה והרי דחרסין שבלע משקין כל זמן שהם נבלעין בחרסין חשוב בלוע מיהו אם הוסק התנור והי' חרסין אלו בתנור מבואר במשנה דמס' כלים ובגמ' נדה שם דהתנור טמא דמחמת שהוסק התנור יצאו המשקין א"כ מה"ט נמי נימא דהבלוע מהכלי יוצא ע"י האש לכלי אחרת ובכן ראיתי שהגאון אמרי ברוך והגאון מהרי"ש הביאו דבס' תורת יקותיאל כ' דהבלוע יוצא מכלי אל כלי בלא רוטב ואין ספרו עמדי לראות טעמו ונימוקו ולא ידעתי מה כחו להשיג על הקדמונים ומפורש בהג"א מס' חולין (ק"ח) דכ"ש שתי קדרות שהן אצל האש אחת של חלב ואחת של בשר שהן רותחות דאין נבלע מזו לזו אעפ"י שנוגעות ע"ש ולענ"ד נראה דמהך משנה דכלים ראי' ברור' להג"א דתנן התם חרסין שנשתמש בהם משקין טמאין ונפלו לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף משקה לצאת ופרש"י במס' נדה שם ד"ה שסוף כו' וכיון שהי' חרסין אלו בתנור בשעת היסקו יצאו המשקין ונטמא תנור מאוירו וקשה כיון שיצאו המשקין א"כ פשיט' דהתנור טמא ומה קמ"ל והנראה לענ"ד עפ"י מה דמבואר בש"ע יו"ד סימן (צ"ב ס"ו) דאם נפל כנגד האש מותר שהאש שורפו ואז הקדרה נמי שרי שאינו נכנס הטיפה בקדרה כלל ע"ש ולפי"ז א"ש דודאי לענין טומאה מיד שיצא מעט משקה טמאה מן הקדרה ע"י היסק התנור נטמא התנור מאוירו אעפ"י שנשרף תיכף הטיפה שיצא מן החרסין נטמא התנור מאוירו דהוי כנוגע במשקין אכן זה מהני לענין טומאה דלא בעי שיבלע אדרבא הבליעה אינו מטמא אלא הטומאה באה בנגיעה שנגעה בגלוי או מאויר דהוי כנוגע משא"כ לענין איסור אדרבא נוגע אינו אוסר אלא מחמת בליעה וכיון דטיפה שנפלה על הקדרה אמרינן שאם נפלה כנגד האש האש שורפו ולא נכנסה הטיפה לקדרה שהטיפה נפלה עלי' מכ"ש היכי דשתי קדרות עומדות אצל האש ונוגעות זו בזו אף אם פולטות ומדייתי מיהו כח האש והחום שורפת הטיפה היוצאת טרם נבלע בקדרה האחרת וז"ב ונכון בעזה"י. ומכ"ש בטסים הברזל שהאש בוער וכל פליטה היוצאת מהם נשרף כרגע וכלה באש ואיך יבלע הפליטה בקדרה שיבשלו בה בפסח ובזה הדבר ברור דלכ"ע אמרינן דאין הבליעה יוצא מכלי אל כלי ודו"ק:

ד ובפ' דם חטאת (צ"ז.) ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביד לה מו"ש וכ' התוס' ד"ה ממתין כו' אין לפרש דמו"ש קודם שנעשה נותר כו' ע"ש והרמב"ם כ' בה' מעשה הקרבנות (פ"ח הי"ד) השפוד והאסכלא מגעילן עקב אכילה כו' והראב"ד השיגו ע"ש והנ"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל אין כלי מציל על טהרה בלוע בתוכו ממילא לענין איסור נותר לא חשיב בלוע וחל עלי' שם איסור נותר וכיון דבאה אזהרה לא תותירו ומחויב להשתדל שלא יהי' נותר כמ"ש הרמב"ם בה' ק"פ (פ"י) ובארתי הדבר בספרי ראש המזבח חי' זבחים (ל"ו.) ד"ה א"כ כו' ע"ש. להכי ע"כ המו"ש והגעלה נעשה קודם שנעשה נותר אכן להפוסקים דס"ל כלים מצילין על טהרה הבלועה בתוכו א"כ כל זמן שבלוע בתוך דופן הכלי לא חל שם נותר ובשעה שפולט ליתא לאיסור בעינא כש"ס פ' השוכר את הפועל (ע"ו.) ובזה א"ש לישנא דגמ' דמקשה סוף סוף כי פליט איסורא קא פליט ולא קאמר נהי דהתירא בלע מיהו סוף סוף נעשה איסור ולהנ"ל נכון דלא חייל שם איסור על הבלוע עד שיפליט כי פליט בהגעלה ליתא לאיסורא בעינא ובמס' ע"א שם פרש"י ד"ה לעולם כו' שכשנעשה נותר לא הוי איסור בעיני' שבתוך דופני הכלי הי' בלוע ומעולם לא הוכר איסורו מזה משמע דס"ל לרש"י דחל שם איסור נותר בעוד שהי' בלוע בדופן הכלי אלא שהי' האיסור בעין ולא הוכר ורש"י לשיטתו אזיל דס"ל דמו"ש הי' קודם שנעשה נותר וגי' רש"י בפ' דם חטאת שם ממתין לה זמן אכילה כמ"ש הכ"מ בה' מעשה הקרבנות שם ודו"ק:

ה והתוס' זבחים (צ"ו.) כתבו בד"ה אלא כו' דשבירה לאו משום בלועה היא ע"ש והרא"ם ביאר הדבר דהתורה הקפידה על כך לבער את הנותר ולפי"ז נראה דלא חשיב בלוע והא בהא תליא דממ"נ אי בלוע בקדרה של חרס זה הוי כאוכלין שגבלן בטיט דא"א להפריד ונעשה גוש אחד ולא חשיב בלועה כנ"ל ואי בלוע בכלי מתכת א"כ חשיב יכול לצאת ומקפיד עליו דמבואר במס' נדה (ס"ב:) דלכ"ע לא חשיב בלוע אכן זה רק באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן מבואר בגמ' שם דאפי' במקפיד עליו חשוב בלוע. ולפי"ז. נלענ"ד דלענין חמץ הבלוע בכלי חרס ודאי לא חשוב בלוע ואינו מציל על טהרה הבלוע בתוכו דהוי כאוכלין שגבלן בטיט משא"כ בחמץ הבלוע בכלי מתכות דאפשר להפריד האיסור שפיר חשיב בלוע כיון דל"ש בזה לומר דנעשה גוש אחד ומפריד הבליעה ע"י הגעלה וא"צ לשבור הכלי ובזה ל"ש לומר דיכול לצאת ומקפיד עלי' לא חשיב בלוע דבחמץ לא הקפידה התורה לבערו אלא היכי שיש בו ממש בעין אבל הבלועה אינו מחויב להשביתו והרי עכ"פ מהני הביטול בלב וחושבו כעפר ואפי' אם רוצה בקיומו ע"י דבר אחר כ' התוס' במס' ע"א (ל"ב.) ד"ה והא כו' שהר"ת כ' להתיר להשתמש בכלי הבלוע חמץ לתת לתוכו דבר יבש ע"ש. וא"כ בנידן שאלתינו לענין הטסים של ברזל שע"ג הכירה דעכ"פ הטסים אינן ב"י ובשעת הליבון כבר איפגים הבליעה ואין כאן אלא איסור דרבנן שגזרו על אינו ב"י אטו ב"י ואפי' לשי' הר"ן דס"ל דהבלוע לא איפגם מעצמו אלא כשבא לתערובות מיהו א"א שיחול עליו שם איסור דממ"נ כל זמן שהבלוע הוא בדופני הטסים חשיב בלוע דבאיסור דרבנן אפי' ביכול לצאת ומקפיד עליו חשיב בלוע כנ"ל ועל בלוע לא חייל שם איסור ואם אחר שבא בתערובות אז הוא לפגם ואפי' לשי' הרמב"ם דס"ל אין הכלי מציל על הבלועה בתוכו ואפי' כלי של אבנים מיהו כיון דעושה הליבון טרם הגיע זמן האיסור זה הוי כמו הגעלה בכלי טרם שנעשה נותר דמהני לכ"ע ואפי' לשי' הר"ן דחמץ שמו עלי' וחמיר מנותר זה רק בהגיע זמן איסור חמץ ועדיין יש בו טעם מושבח אבל היכי דאיפגים הבלוע עד לא הגיע זמן איסור החמץ לענ"ד לכ"ע חשיב היתרא בלע ואפי' לשי' הרשב"א די בליבון במקום שמשתמשין בו כל השנה ואמרינן בזה כבולעו כך פולטו ודו"ק:

ו ועתה אשובה אראה מה יש לחוש לאיסור בפסח אם על היורות והקדרות אשר מעמידין על הטסין בחג הפסח כבר בארתי דקי"ל אין בלוע יוצא מכלי אל כלי בלא רוטב ואם אפי' יתנו מאכל בעין על הטסין יש פוסקים דס"ל אין בלוע יוצא מן הכלי בלא רוטב היכי דהבלועה כחוש ואם רדו מצה חמוצה במרדה ואח"כ אחרות אינו אסור אלא הראשונה מפני שיש קצת בעין והמ"א סימן (תנ"א ס"ק ל"ז) כ' שזה דעה דחוי' היא ולענ"ד דחוי' זו חוזר ונראה עפ"י פי' רש"י במס' זבחים (צה:) בלוע בלא בישל לא מבעיא כיון דהוי נותר כו' בישול ובליעה שמן המנחה והוא פלאי למה פרש"י שבלע שמן המנחה ולא פי' שבלע ממה שאפו בתנור המצות ולהנ"ל נכון דמסתבר לרש"י שאין בליעת כחוש יוצא אף מן הכלי בלא רוטב ויתכן יותר בעיני עפ"י מה דחדית לן שארי הפני יהושע בחי' פסחים (ל.) ד"ה בגמ' כו' דכיון דאיסור חמץ כחוש בטבעו אין בליעת טעמו נרגש בקדרה אלא משהו דעיקר איסור בליעת כלים היינו כגון בשר כו' ע"ש ובזה ההוראה של האפי רברבי שהביא המג"א לענין הרחת שרדו בה מצה חמוצה עולה יפה וכדת של תורה יצאה ההוראה ממנו דמצה שרדו בראשונה נאסרת מפני שבלע ממה שיש קצת בעין אבל האחרות לא בלעו רק מן המרדה שבלע משהו ומשהו אינו יכול לצאת כמבואר ברשב"א חי' חולין (ק.) ומה"ט פרש"י במס' זבחים בישול ובלוע שמן המנחה אבל מה שאפו המצות בתנור בליעה מכחוש לא חשיב רק משהו אינו יוצא בלא רוטב אפי' מן הכלי. ועיין פרי מגדים ה"פ סימן (תס"ז ס"ק י"ז) במשבצות שם כ' דמשהו יוצא מן הכלי מיהא אין זה מוכרח ומ"ש דא"כ כלי שבלע משהו לא תהני הגעלה דבריו אינם מובנים לי דהגעלה פשיט' דמהני דאי אמרינן משהו אינו יוצא מן הכלי פשיט' דשרי ואי משהו יוצא א"כ מהני ההגעלה ובזה ודאי אמרינן כל מה שעתיד לפלוט פולט בהגעלה ראשונה ועיין תוס' חולין (ח.) ד"ה שלבנה כו'. ועכ"פ שפיר י"ל דרש"י ס"ל דמשהו אינו יכול לצאת מן הכלי ומכ"ש בליעה כ"ש ודו"ק:

והרמב"ם ה' תרומות (פט"ו הי"ט) כ' קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בישל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה"ז מותר לבשל בה והשיגו הראב"ד דזה צריך הגעלה ודוקא קדרה של נחושת אבל של חרס אין לה תקנה והכ"מ הביא שנשאל הרמב"ם ע"ז מחכמי לוניל והשיב ז"ל משנה שנוי' בסוף מס' תרומות המערה כו' שזה הנבלע בחרסים אין בו ממש ולא היא עין התרומה אלא המים שנתבשלה בהם התרומה הם הנבלעים ואין לאותו היוצא אם יצא ממש ולא טעם כו' ע"ש וביאור דברים אלו נלענ"ד עפ"י מ"ש התוס' מס' חולין (קי"ב) ד"ה הלכתא בנתבשלו חשיב ג' טעמים כיון דבלע ע"י המים ע"ש ומבואר בתה"ב להרשב"א דתרומה חשיב היתרא בלע ולפי"ז מבואר כוונת הרמב"ם דמ"ש בגמ' ואם בישל בה בנותן טעם זה הוא מכח הממש שיש בעין בקדרה אבל הבלוע בחרסים אין בו ממש ולא היא עין התרומה אלא המים שנתבשלה בהם התרומה הם נבלעים בקדרה נמצא דהבלוע הוא נ"ט בר נ"ט דקי"ל דמותר ורב דאמר קדרו' בפסח ישברו לטעמי' אזיל דס"ל נ"ט בר נ"ט אסור כדאי' בפ' כל הבשר) קי"א). ובנידן שאלתינו על הכשר הטסין ידוע שאי אפשר כלל להשתמש בחמץ בעין על גוף הטסין בלי הפסק כלי בשעה שבוער האש תחת הטסין וכל התשמישין על הטסים הוא ע"י הקדרות ולפעמים מכח האש הגדול עולה רתיחה ונשפכו המים שהחמץ מתבשל וזה רק נ"ט בר נ"ט דהתירא ועיין תשו' פני ארי' סימן (ל"ח ל"ט) שכ' דבאוכל נמי אמרינן נ"ט בר נ"ט. ותו דבשעה שנשפכו המים על הכירה כרגע כלה ואבד ומיד נעשה הליבון מכח האש וכבר הורה גבר בתשו' יעב"ץ ח"א סימן (ק"ג) והובאו דבריו להלכה ביד אפרים יו"ד סימן (צ"ז ס"א) ע"ש ומבואר בש"ע או"ח שכל הכלים הולכין אחר רוב תשמישן. ואחר מוצא הדברים הנ"ל תם אני לא אדע אחר שישראל קדושים ומלבנין הטסים במקום שמשתמשין עושין ליבון גמור ובמקום הקצוות קילוף הטיט ומניחין גחלי אש וזה הוא עכ"פ ליבון קל ועדיף מהגעלה מי הוא הצדיק יותר מרב אשי דאמר כעין חדתא פרזליהו בנורא וקתייהו ברותחין והירא שמים יצא בזה כל הדעות בהכשר ויתרון לכן לענ"ד הדין ברור בעזה"י שאין צריך לעקור הטסין ולהשליכם לאש ואפי' מהדרין מן המהדרין ומנהג ישראל תורה.

והנלענ"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין:

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה