אור ברסלב
שות מהראש סימן כז

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן כז

סימן כו

ב"ה. אשר נשאלתי מסוחר אחד שעשה קנין אצל אדון נכרי קודם הפסח על סך מסוים י"ש והי' הי"ש במרתף של המוכר אלא שהקונה התנה שיקח הי"ש בר"ח אייר ועד הזמן יהי' כל אחריות של הי"ש והפחת על המוכר וכן המנהג אצל האדונים שרשאי למכור את הי"ש שהוא בעין ונותן להקונה י"ש אחר הנולד בבית המוקד ושאל לאחד אם צריך למכור והשיב לו שא"צ למכור וסמך ע"ז ולא מכר וכעת אחר עבור ימי הפסח נודע הדבר ורצה אחד להורות שהי"ש אסור לישראל:

א תשובה. מנהג ישראל למכור הי"ש מהיות טוב אבל אם לדין אין כאן שום איסור הנה המורה לאיסור השוה דין זה למה דאי' בש"ע או"ח סימן (ת"מ ס"ד) ישראל שהפקיד חמצו כו' עובר עלי' אף המפקיד אכן טעות דמוכח הוא דלא דמי כלל שאני התם דגוף החמץ הוי של המפקיד וכמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים יש מן הגאונים כו' וקבל הנפקד עליו אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד כו' מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא ע"ש וכל פקדון בעינא הדרא ואין רשות להנפקד למכור או להחליף הפקדון ולענין הקדש יכול המפקיד להקדיש הפקדון אף דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו זה רק היכי שהחפץ אצל איש שאינו רוצה להחזירו לבעלים ומה"ט גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינו יכולין להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו כש"ס ב"ק (סט.) אכן המפקיד יכול להקדיש הפקדון כש"ס ב"ב (פח.) ע"ש וכמ"ש התוס' ב"ק (ע) ד"ה לא ובש"ע חו"מ סימן רי"א ס"ז) מי שהי' לו כו' לפי שהפקדון ברשות בעלי' הוא ומכ"ש לשי' הרשב"ם ב"ב (פ"ה.) דרשות הנפקד הוא רשות המפקיד ע"ש. דאמרינן מסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו:

ב ובמס' ב"ק (קי"ב.) א"ד לה ארישא כו' ופרש"י דקסבר רבא חיוב אונס' משעת שאלה מוטל על השואל ופליגי דר"פ דאמר לא רמי חיוב אונסין אשואל עד שתיאנס. ולפי"ז לפי מה דקי"ל דלא רמי חיוב אונסין עד שעת אונס פשיט' שכל זמן שהפקדון בעין הוא ברשות המפקיד והנמ"י והר"ן כ' מ"ש הרא"ה דאי שאל חמור לרכוב עלי' שליחו ומתה בדרך והדבר ספק אי מחמת מלאכה מתה אי לא כיון דקי"ל שאינו מחויב עלי' עד שעת אונסין פטור שהרי זה כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ואיני יודע אם הלויתני והש"ך בחו"מ סימן (רצ"א) השיג על הרא"ה דזה הוי כאומר איני יודע אם החזרתי לך ע"ש. ולענ"ד נראה דהנמ"י מסתבר לי' דיד השואל כיד המשאיל ולענין הקדיש יכול המשאיל להקדיש מה שהשאיל ביד אחרים כמו שכ' התוס' ב"ב (פ"ז:) ד"ה הלוקח כו' ע"ש ובש"מ ב"מ (מ"ג.) כ' בד"ה הא כו' וז"ל הריטב"א כו' וי"ל דשואל לא קניי' כלל ולא אפקי' מרשות הבעלים שהבעלים יכולים למכרה ולהקדישה הלכך חיובו על שעת האונס כו' ע"ש ובפ' הרואה כתם (נח:) ד"ה ולענין וא"ת מדינא נמי תתחייב השני' לכבסו כדאמר בפ' המדיר כל שנולד הספק ברשותו עלי' להביא ראי' וי"ל כיון דאינו לשני' אלא בתורת שאלה אינה ממש ברשותו ע"ש וא"כ ל"ש בזה לומר דהוי כאומר איני יודע אם החזרתי לך דמעולם לא נפיק מרשות הבעלים ול"ש חזרה כלל דכל היכי דאיתא קאי ברשות הבעלים. והרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ה סימן ל"ג ול"ד) כ' דאין המשאיל יכול להקדיש מטלטלין השאולין ביד השואל כיון דיש לשואל שיעבוד וזכות להשתמש בחפץ כל ימי השאלה ע"ש ולפי"ז הוא לשיטתו שפיר השיג על הרא"ה דודאי כיון דהוא מסופק אם מתה מחמת מלאכה או לא הוי כאומר איני יודע אם החזרתי לך ואין זה דומה לחלוק הנמצא בו כתם דשאני התם דאפשר לכבס החלוק וכשהיא מחזירה החלוק לחברתה אחר הכיבוס חזר החלוק להיות בעין כבראשונה ואין אנו דנין על גוף החלוק שהרי החזירה החלוק בלי שום שינוי ואך הדין ביניהם על שכר הכיבוס ולהכי הוי כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך אבל חמור שמת הספק אם מתה מחמת מלאכה וחשיב חזרה ואם מת החמור שלא מחמת מלאכה לא חשיב חזרה שהוא קיבל ממנו חמור חי והוא משיב לו חמור המת נמצא דזה חשיב איני יודע אם החזרתי לך אכן זה רק בשואל לזמן שיש קנין לשואל על משך הזמן ימי שאילה להשתמש בע"כ של המשאיל וזה הוי קנין שיעבוד וקנין הגוף בהוצאה מרשות המשאיל כמ"ש הרש"ל ביש"ש שם אכן בשאלה סתם דקי"ל דהמשאיל יכול לתובעו בכל עת שירצה א"כ אין להשואל שום שיעבוד על החפץ נהי דאישתעבדו נכסי השואל בחיוב אונס דמתילד שלא מחמת מלאכה מיהא לא רמי החיוב עד שעת האונס ואפי' למ"ד משעת שאלה היינו דכי נגנבה או נאנסה אמרינן דאישתעבד משעת שאלה מיהא כל היכא דאיתא בעינא או שמתה מחמת מלאכה אין שום חיוב על השואל וכל היכי דאיתא ברשות המשאיל קאי בזה לכ"ע אם מת החמור וספק אם מת החמור מחמת מלאכה בזה ש"א דהוי ספק אם נתחייבתי לך. והש"ך בחו"מ סימן (ל"ט ס"ק מ"ט) הביא מ"ש הרשב"א דאף אם נכתב השטר מדעת המלוה יכול לחזור בו והביא ראי' מש"ס קדושין (מ"ז.) במלוה ברשות בעלים לחזרה וכיון דשיעבודא דאורייתא א"כ התם נמי נשתעבדו לו נכסי הלוה משעת הלואה אף שלא נכתב השטר א"ו אע"ג דנשתעבדו כו' והש"ך הביא ראי' מהא דאמר ר"ה השואל קרדום כו' בקע בו קנאו כו' למאי אילימא לאונסין מ"ש מפרה דמשעת שאילה אלא לחזרה אלמא אע"ג דחייב אונסין ונשתעבדו נכסי השואל אעפי"כ אם לא בקע בו יכול לחזור ונפלאתי על הרשב"א כו' ע"ש. ולפימ"ש ניחא דבשלמא במלוה דלהוצאה ניתנה ושיעבודא דאו' א"כ מיד שנותן המלוה המעות ליד הלוה חל חיוב ושיעבוד על נכסי הלוה בחיוב ממון לשלם להמלוה אבל בשואל דשאלה בעינא הדרה מה שיעבוד נכסים יש בזה וכ"ז שלא נולד אונס אין כאן שיעבוד נכסים דאפי' למ"ד משעת שאלה היינו רק היכי שנולד האונס אמרינן דאישתעבדו נכסי משעת שאלה אבל כל זמן שהחפץ בעין אין כאן שיעבוד נכסים דשאלה בעינא הדרא ומבואר כן בפרש"י ב"ק (קי"ב.) ובש"מ ב"מ פ' השואל בשם הריטב"א ע"ש. וממילא שפיר יכול המשאיל לחזור בו עד שלא בקע השואל בקרדום ודו"ק:

ג ובנידן שאלתינו דגוף הי"ש הוא של האדון הנכרי והוא יכול לעשות עם הי"ש כרצונו למכרו וליתן אותו במתנה בלי שום מוחה ובישראל כה"ג יכול להקדישו שזה הוא שלו וברשותו והמנהג מן המוכרים הי"ש לעשות כמה עניני מסחר עד שיגיע הזמן וטרם שהגיע הזמן אין הקונה יכול לתבוע את המוכר שיתן לו הי"ש נמצא דהקונה הי"ש לא קנה גוף הי"ש אלא קנה שיעבוד הגוף של האדון נהי דאם לא ימכור הנכרי את הי"ש יתן להקונה ישראל הי"ש המוכן בעין מ"מ הוי כחמץ של נכרי שעבר עלי' הפסח. ועיין תוס' ב"מ (ס"ד:) ד"ה האי כו' ומ"מ ל"ק דהתם יכול המוכר לתת לו חיטים אחרים כו'. ובש"ע או"ח סימן (רמ"ו) ישראל שהשכיר כו' יש מתירין אם קיבל על הנכרי אחריות מיתה וגזילה גניבה ויוקרא וזולא וי"א כיון שהנכרי אינו יכול למכרה נקראת בהמת ישראל מבואר מזה דהיכי דהנכרי רשאי למכור אפי' בכה"ג דגוף הבהמה הוא כעת של ישראל חשיב בהמת נכרי הואיל וכל האחריות על הנכרי ובידו למכור ומכ"ש היכי דגוף הדבר מתחילה של הנכרי הוא ואפי' בפקדון לא אמרינן דקאי ברשות של המפקיד אלא היכי שאין רשות להנפקד להשתמש בו אבל היכי דרשות ביד הנפקד להשתמש בו וליתן להמפקיד התמורה והחילוף בזה לא אמרינן רשות הנפקד כרשות המפקיד וזה חשיב כמלוה להוצאה ניתנ' ועיין תוס' ב"מ (כט.) ד"ה והוי כו' ובתוס' ב"מ (מג) ד"ה מאי כו' ע"ש דמבואר מדבריהם דבמלוה אפי' היכי דהמעות בעין אינו חייב להחזיר אותן המעות ובש"ך חו"מ סימן (רצ"ב סק"ט) כ' לחלק לענין אם נפסל המטבע דאף אם ישנו המעות בעין אינו יכול לומר הרי שלך לפניך משא"כ בגזלן או שואל שלא מדעת הבעלים יכול לומר הרי שלך לפניך. ועיין בש"ע או"ח סימן (ת"ן ס"א) ואף שכ' המ"א הטעם מפני שאינו בעין זה רק היכי שכבר הי' שעה אחת גוף החמץ ביד ישראל בקנין הגוף אלא דנתנו אח"כ להנכרי בהלואה משא"כ בנידן שאלתינו מעולם לא התחיל הקנין שיהי' גוף הי"ש קנוי להישראל בקנין הגוף ומשעה ראשונה לא בא החמץ לרשות ישראל והחמץ הוא ברשות הנכרי ובאחריות המוכר הדבר ברור שאין שום חיוב על הקונה הישראל לבער או למכור החמץ ומכ"ש בעבר עלי' הפסח שאין שום חשש איסור והי"ש מותר לשתותו לכתחילה אליבא דכ"ע.

הנלע"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין:

בשולי המכתב. הקצה"ח בסימן (רי"א) הביא מהא דכ' הטור וש"ע או"ח סימן (רמ"ו) דאם השאיל או השכיר בהמתו לנכרי והתנה עמו שיחזירנה קודם שבת ועיכבה בשבת יפקירנה ודבר שאינו ברשותו אינו יכול להפקיר א"ו דהטור ס"ל דיד השואל כיד הבעלים וכל היכא דאיתא ברשות המשאיל קאי ודחה דשאני התם שהתנה עמו להחזיר קודם שבת א"כ כלתה ימי השאלה קודם השבת ולענ"ד דחוי שלו חוזר ונראה דאדרבא כיון דהתנה בפי' שיחזיר לו הבהמה קודם השבת וכלתה זמן השאלה או השכירות א"כ כל עבודה שהנכרי עושה עם הבהמה הוי גזילה ובגזלן אפי' לשעה אין הבעלים יכולין להקדיש או להפקיר ומזה יהי' סיוע למ"ש הב"ח בתשו' סימן (קכ"ד) דהפקר מהני לדבר שלא בא לעולם ומכ"ש דמהני ההפקר לדבר שאינו ברשותו והמעיין שם יראה דאתי עלה מדין סילוק דמהני אפי' בדבר שלא בא לעולם כדאי' בהג"ה ש"ע חו"מ סימן (ר"ט ס"ח) ועיין מ"ש בתשו' לעיל (כ"ו א'):

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה