אור ברסלב
שות מהראש סימן כו

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן כו

סימן כה

ב"ה. להלכות פסח. לחכם אחד.

שאלה. באחד שקנה אצל אדון נכרי כל השמרים שיהי' נעשין בבית המוקד שלו הנקרא בריי הוז והקונה היהודי נתן קאפציע והאדון התנה עמו בשטר במפורש שבאם הקונה לא יקח פעם אחת השמרים ישפוך השמרים החוצה וינכה הדמים על חשבון הקאפציע וטרם הפסח שאל בעצה לאיש אחד אם מחויב למכור השמרים ומקלו הגיד לו שאין למכור כי לעת הזאת עדיין אין שם שמרים ועת' עבר הפסח ונשאל ממנו השאלה והציע הדבר לפני לשמוע דעתי בזה והנני להשיב כאשר יתן ה' בפי אותו אדבר בעזה"י:

א תשובה. ידוע שי' הר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים ישראל שהפקיד אצל נכרי אינו עובר מה"ת בב"י דנתמעט מדכתיב בבתיכם ובתשו' כתר כהונה (סימן כ') כ' וז"ל וצ"ע דהא הר"ן הקשה מה מהני בהרהינו ואמר מעכשיו הא קי"ל לא יקרא לה שם עד שתאפה הואיל ואי בעי מיתשל עלה וה"נ נימא הואיל ובידו לפדותו ותי' דמחוסר ממון לא אמרינן הואיל א"כ איך כ' הר"ן דהישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי מה"ת אינו עובר בב"י נימא הואיל ובידו שיקח את הפקדון מן הנכרי כקו' הר"ן וא"ל דהתורה מיעט' מבבתיכם א"כ מאי מקשה הר"ן נימא הואיל ובידו לפדותו הא עכ"פ נתמעט מבבתיכם ע"ש ולענ"ד נראה דברי הר"ן מאושרין דבשלמא היכי דאנו רוצין לפטרו מטעם שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים בזה אמרינן הואיל ואי בעי מיתשל ועוקר הנדר למפרע והרי כאלו לא קרא שם הקדש עלי' ומתחילה שלו הי' ועבר על ב"י וב"י ובכה"ג דעובר למפרע חל עליו חובת הביעור מעכשיו דחשיב עתה שלך משא"כ בפקדון שהפקיד חמצו אצל נכרי דהחמץ שלו הוא גם עכשיו אבל הרי נתמעט מבתיכם שהתורה אמרה שאינו עובר בב"י וב"י אלא היכי שנמצא החמץ בביתו של ישראל ולא היכי שהחמץ אינו בבית ישראל אלא בבית הנכרי ואם יקח אח"כ הישראל החמץ מיד הנכרי האמנם יעבור בב"י אכן אין זה גורם חובת הביעור מעכשיו כי אך להבא משעה שיקח החמץ ואז יעבור בב"י אבל אין מקום לומר שיעבור למפרע בב"י וב"י. ומה"ט כבר כתבו דל"ש חצי שיעור לענין איסור בב"י דדוקא באיסורי אכילה דחזי לאיצטרופי והח"ש שאכל באיסור אכל אבל ב"י דאינו עובר אלא מכאן ולהבא למפרע לא עשה שום איסור. איברא דזה ודאי צריך ביאור מה דק"ל להר"ן בהרהינו אצל הנכרי דנימא הואיל ובידו לפדותו ומה זו קושיא אטו משום דלוה ממון אצל הנכרי גרע מהפקיד חמצו אצל נכרי ולא לוה כלל דנתמעט מבתיכם וא"כ מכ"ש בהרהינו אצל הנכרי דל"ש לומר דעובר בב"י משום דבידו לפדותו חשיב שלו והרי עכ"פ נתמעט מדכתיב לא ימצא בבתיכם. והנ"ל בהקדם לתרץ מה דתמה הט"ז באו"ח סימן (ת"מ סק"ד) שהקשה על מ"ש הרא"ש דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו של המפקיד ביתו קרינן בי' א"כ לפי"ז בנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל נמי נימא הכי והוי ביתו של נכרי ואמאי אמרינן בגמ' נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל זקוק לבער ייחד לו בית אינו זקוק לבער הא עכשיו קיימינן דגם בסתם הוי לי' כביתו של נכרי ולמה לי דוקא ייחד לו בית ע"ש. והנ"ל דהנה נודע שי' הרי"ף בפ"ק דמס' גיטין (ט') שכ' בטעמא דמתני' דהכותב נכסיו לעבדו ושייר קרקע כל שהיא דלא יצא לחירות כיון דשייר קרקע כ"ש סתם לא יכול עבדא לברורי להאי כ"ש דליקני איהו שאר נכסים הלכך לא קנה בנכסים ולא מהני כלום והר"ן והתוס' הקשו ע"ז מש"ס כתובות (קט.) האי דאמר לי' דקלא לברת אזיל יתמי פליג כו' הכא דקלא גביכו שמעינן מינה שנוטל דקל אע"ג דלא אמר דקל פלוני וכן הקשו מהא דאי' בגמ' מנחות (ק"ח) בית בביתי אני מוכר לך דעכ"פ נותן לו הקטן ומס' ב"ב (ק"ז.) חצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל הכחוש עכ"פ מוכח דקנה אפי' לא בירר והנלע"ד להצדיק את הרי"ף דס"ל דנהי דהחיוב והשיעבוד חל על המוכר ועל הנכסים דעכ"פ זכה הלוקח או המקבל מתנה בחלק הכחוש וכן בדקל לברת חל החיוב על היורשין שיתנו דקל אחד כפי שיבררו המה זה רק אם אנו דנין לחייב את הנותן או לפטור אותו פשיט' דלא מצי לפטור א"ע מכל וכל שהרי מכר או נתן והתחייב א"ע בחלק מן הנכסים ואם מכר בית בביתו עכ"פ מחויב ליתן הבית הקטן אכן אין ענין שיעבוד אצל קנין וס"ל להרי"ף דכל שלא בירר מה מכר לא שייך בזה קנין הגוף ואין זה קנין עצם וכל זמן שלא בירר המוכר איזו בית הוא רוצה ליתן להקונה אין להקונה שום קנין הגוף כלל וזיל הכא קא מדחי לי' וזיל הכא קא מדחי לי' ונמצא לפי"ז דגבי עבד כיון דהאדון שייר קרקע כ"ש סתם ולא יכול עבדא לברורי להאי כ"ש א"כ אין להעבד שום קנין הגוף וממילא לא זכה בעצמו ואין זה שטר שחרור שהרי עדיין גופו קנוי להאדון ודו"ק:

ובמס' עירובין (נ.) אמרו בגמ' מ"ט דרב משום דלא מסיים אתרי' ופרש"י וכיון דלא סיים לי' לא קנה כלל ועיין בפהמ"ש להרמב"ם ובטור או"ח סימן (ת"ט) הביא הב"י שם פה"מ להרמב"ם וכ' שאפי' להפוסקים כשמואל ס"ל דשמואל נמי הכי ס"ל דכל היכי דלא סיים המקום לא קנה כלל ע"ש. מיהא זה רק היכי דעדיין לא הגיע לידו ולא זכה בו כלל אבל היכי שכבר זכה הקונה בחלק מבורר זה פשוט דחשיב קנין עצם אם בקנין עולם חשיב קנין הגוף ואם בקנין תשמיש לזמן חשיב קנין פירות והמשכיר בית לחברו ואמר לו בית בביתי אעפ"י שהדין שהמשכיר יכול לדחות השוכר ולהוציאו מן הבית שהשוכר דר בו וליתן לו בית אחר מיהא כ"ז שהשוכר דר בהבית הזה חשיב עכ"פ קנין פירות וכבר כ' הריטב"א והנמ"י במס' ב"מ (נ"ו:) דקנין תשמיש לשעה חשיב מכר לגבי זכות תשמישו של החפץ ולפי"ז המפקיד חפץ אצל חברו מיד שקיבל הנפקד הפקדון ונתן רשות להמפקיד להניח חפצו בבית כבר זכה הנפקד במקום שמונח הפקדון ונהי דביד הנפקד לסלק ממקום הזה ולהניח הפקדון בזוית אחרת מיהא כ"ז שלא סלקו חשיב זכות וקנין פירות במקום הזה וכשיניח הפקדון במקום אחר יהי' אז הזוית האחרת מקום שיניח הפקדון שם הוא זכות המפקיד. ועיין תוס' פ' השולח (מ"ח.) ד"ה אי כו' וי"ל כיון דתחת זו תחזור לו אחרת לא קרינן בו שדה מקנה אלא שדה אחוזה. ובש"ס קדושין (מז.) כ' הרשב"א דהמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחול אעפי"כ אין הקונה מחויב להחזיר השטר דגוף השטר קנוי לו שהרי יכול לקדש בו אשה ע"ש ואף דהלוה יכול לסלקו במעות ומחויב הקונה להחזיר השטר אפי' אינו משלם לו רק דמי הנייר מיהא כל זמן שלא סילק דמי הנייר השטר קנוי להמלוה. ועיין ב"ש א"ע סימן (כ"ח) ובש"ך חו"מ סימן (ס"ו ס"ק נ"ט וע"ה) ובתומים שם ובנה"מ (ס"ו וסימן רמ"א):

ובתוס' ב"ב (ע"ז.) כ' בד"ה קני כו' דמכירת שטרות לא הוי אלא מדרבנן כו' והא דלא תקנו שיוכל להקדישן כו' ובהגהות של הגאון רעק"א התעורר היכן מצאו התוס' דאינו יכול להקדישן אי מהאי דפסחים הא שם איתא ג"כ דזבין מלוה אלא דדוקא השטר יכול למכור אבל לא החוב א"כ י"ל ה"נ השטר יכול להקדיש וכדקי"ל בש"ע יו"ד (סימן רנ"ח) וצ"ע עכ"ל. ולענ"ד י"ל דשם ביו"ד מקור הדין מהרשב"א כמובא בב"י שם והרשב"א ס"ל דאין המלוה מחויב להחזיר השטר עד שישיב לו הקונה עכ"פ דמי הנייר א"כ יש לו זכות בהשטר ולהכי ס"ל דיכול להקדישו אכן התוס' יתכן דס"ל כשי' הר"ן פ' האיש מקדש דהיכי דמחל החוב מחויב הקונה להחזיר השטר דגופו של השט"ח הוא קנין הגוף של הלוה ולהכי לא מצי המלוה להקדיש את השטר עכ"פ מבואר דהיכי שיש לו זכות ואין ביד אחרים לסלקו מכל וכל רק נגד תשלומי דמים או שיתן לו אחרת במקומו בכה"ג חשיב קנין. ולפי"ז הנכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל אפי' בלא ייחד לו בית כיון שהמקום של הפקדון קנוי להמפקיד א"כ מקרי ביתו של נכרי. אך ז"א דהא קי"ל נתינה בע"כ הוי נתינה ועיין ש"ס ב"מ (מט.) שקולי זוזך לא הוי אפי' שומר חנם א"כ הרי הישראל יכול לסלק המפקיד הנכרי מכל וכל וכל שעתא מצי הנפקד הישראל לאמור להנכרי צא וטול לך הפקדון ולהכי שפיר אמרו בגמ' דוקא ייחד לו בית דאז יש להנכרי קנין בגוף המקום אף דיכול לסלקו מיהא כיון דכעת עדיין לא סלקו הרי קנוי המקום להמפקיד שהרי ייחד לו בית משא"כ בלא ייחד לו בית ולא סיים אתרי' א"כ לא קנה המפקיד הנכרי שום מקום, והרי יכול הנפקד לסלק את הנכרי המפקיד מכל וכל אין להנכרי לא שיעבוד ולא קנין על מקומו של הנפקד וקרי שפיר בית של ישראל.

ב ובש"ס ב"ק (קי"ח.) הלוהו בישוב לא יחזיר לו במדבר ובפרש"י שם לא יחזיר לו במדבר אם אין זה תובעו אין זה יכול לכופו לקבל חובו או פקדונו במדבר דלאו מקום שימור הוא. ולפי"ז נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל שפיר מצי הישראל להחזיר החמץ להנכרי בכל עת שירצה הישראל וממילא אין שום זכות להנכרי על הבית של ישראל דאין להנכרי לא קנין ולא שום שיעבוד דקנין הגוף או קנין עצם ל"ש בזה כיון דלא סיים הישראל המקום ולא ייחד לו הבית ושיעבוד ל"ש בזה כיון דהישראל לא נשתעבד כלל ובידו להחזיר הפקדון לבעלי' להנכרי והדבר תלוי ברצון הישראל אכן בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי והגיע זמן הפסח פשוט דאין הנכרי יכול לכוף את המפקיד לקבל פקדונו כיון דאם יחזיר הנכרי להישראל את החמץ בעת שיאסר בהנאה עי"ז א"כ זה גרע מהיכי דמחזיר לו במדבר דבמדבר לאו מקום שימור ואם מחזיר החמץ בפסח הוי כמזיק בידים ואוסר עי"ז את הפקדון בהנאה וא"כ מן הדין אין הנכרי יכול לכופו שיקבל את החמץ בהחזרה והנכרי מחויב להחזיק החמץ אצלו עד אחר הפסח וכיון דאינו יכול לסלק זכות הבעלים א"כ שפיר כ' הרא"ש דכיון שנשאל המקום להמפקיד ביתו קרינן בי' דהרי עכ"פ יש להמפקיד זכות השימוש בבית הזה על משך הימים של חג הפסח שגוף הפקדון יהי' מונח שמה ואין הנפקד יכול לסלק הפקדון משם. אכן אכתי י"ל כיון דאין הנכרי מצי לסלוקי א"כ חשיב ביתו של ישראל ונאסר החמץ בהנאה א"כ שוב נימא דהנכרי יכול לכוף הישראל שיקבל הפקדון ול"ש לומר בזה קבל פקדונו בישוב לא יחזיר לו במדבר כיון דבין כך ובין כך החמץ אסור בהנאה א"כ אין הנכרי עושה היזק לישראל בזה שמחזיר לו החמץ בזמן הפסח אך ז"א כיון דאי נימא דיכול להחזיר החמץ א"כ היכי דמצי לסלקו חשיב ביתו של נכרי ויהי' מותר החמץ ותו שוב לא מצי להחזיר ובכה"ג אוקמי אדינא לחומרא כמ"ש התוס' ב"מ (ל:) ד"ה אף כו' וי"ל דאם היתה כשרה הוי ניחא לי' ולכך אין להכשיר ע"ש.

ג איברא דאפשר לומר דהא דמבואר במשנה דש"ס ב"ק קיבל הפקדון בישוב לא יחזיר לו במדבר דין זה רק בישראל המפקיד לישראל דאית בי' דין שומרין ואפי' שומר חנם עכ"פ חייב בפשיעה וכיון שקיבל עליו לשמור את הפקדון אשר הפקיד אצלו ממילא אינו יכול להחזיר לו הפקדון במדבר דלאו מקום משומר הוא אכן בנכרי אין בו דין שומרין ושי' התוס' והרא"ש במס' ב"מ (נ"ז:) דהיכי דאין בו דין שומרין אפי' בפשיעה פטור ע"ש בתוס' ד"ה ש"ח כו' וברא"ש שם א"כ מעולם לא נתחייב הנכרי לשמור הפקדון ושפיר יכול להחזיר החמץ הנפקד אצלו אפי' בחג הפסח וא"כ שוב לא קרינן בי' ביתו של ישראל אך ז"א דנהי דאין דין שומרין בנכרי ופטור אפי' מן הפשיעה זה רק היכי דלא עביד מעשה אלא שלא שמר כראוי אבל היכי דקא עביד מעשה בידים האי מזיק הוא וכ"כ הרא"ש בתשו' (כלל ל"ט ס"ב) לענין שומר שמסר לשומר ע"ש שכ' דהוי כמשליכו לנהר ובכה"ג אף מוהרי"ק מודה וע' ש"ך חו"מ (סימן (ש"א סק"ד) וכן מוכח מהא דאי' במס' ב"ב (נ"ב.) קיבל מן הקטן לא יחזיר לו וכ' הרשב"ם שהרי אינו יודע לשמור וכמשליך לאיבוד דמי מבואר מזה דנהי דאין דין שומרין בקיבל מן הקטן אפ"ה אם החזירה לקטן הוי מזיק בידים ולפי"ז לשי' התוס' והרא"ש שכ' שזה חשיב מזיק ממילא אין הנכרי יכול להחזיר החמץ בפסח דאף דאין בו דין שומר מיהו דין מזיק שייך גבי' וכיון דאינו יכול להחזיר ממילא חשיב ביתו של המפקיד הישראל אכן הרמב"ן בחי' ב"ב שם בקיבל מן הקטן לא יחזיר אין זה מדין מזיק רק מדין השבת אבדה ואם החזירו לקטן אינו חייב לשלם ע"ש:

ובמס' גיטין (ע"ה.) ובתוס' שם ד"ה מכלל כו' כ' לחלק לענין נתינה בע"כ ושם בחי' הרשב"א הרחיב הביאור לחלק דבגט אמרינן נתינה בע"כ שמה נתינה וגבי בית עיר חומה אמרינן נתינה בע"כ לא שמי' נתינה היינו טעמא דבגט אשה אין הבעל קנוי להאשה וכן האדון אינו קנוי להעבד ואם נותן הגט להאשה בע"כ דידה אין מפקיע זכותה ומה"ט נמי יכול האדון לשחרר העבד בע"כ משא"כ בית עיר חומה כבר יש להלוקח זכות וקנין בבית והוא רוצה להפקיע זכותו להחזיר המעות להלוקח בע"כ בזה אמרינן נתינה בע"כ לא הוי נתינה ע"ש. ולפי"ז יתכן שפיר דהנכרי יכול להחזיר החמץ בפסח בע"כ של המפקיד דדוקא בישראל דשייך בי' דין שומרין נהי דיכול להחזיר הפקדון מיהו עכ"פ מחויב להחזיר במקום המשתמר ואי מחזיר במקום שאינו משתמר אף אי נימא דאין זה מזיק חייב מדין פושע ועל דעת כן קבל הפקדון שיהי' בו דין שומר משא"כ בנכרי שקבל הפקדון אין בו דין שומרין ממילא להנך פוסקים דס"ל דהיכי דאין בו דין שומרין פטור אפי' מן הפשיעה דלא קבל עליו שום שמירה אלא דהוי כנותן רשות שיניח הפקדון בביתו ממילא יכול הנכרי להחזיר הפקדון אפי' שלא במקום המשתמר נמצא דהר"ן שפיר כ' דשי' הקדמונים נכון היטב בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי דנתמעט מבתיכם דכיון דהנכרי יכול להחזיר החמץ ולכוף הישראל שיקבל בחזרה הפקדון וביד הנכרי לסלק את הישראל בע"כ דידי' כיון דאין להישראל שום זכות בית בלא שום שיעבוד על הנכרי דממ"נ אי מדין שיעבוד של הנכרי הא קי"ל אין דין שומרין בנכרי והגאונים ס"ל דאפי' דין פשיעה ל"ש גבי נכרי שומר החמץ ואי מדין קנין וזכות בבית כיון דלא יחד לו הבית א"כ חשיב מקום שאינו מסוים ול"ש בזה קנין עצם בבית כנ"ל ודו"ק. אמנם כל זה נכון גבי פקדון אולם בהרהינו ישראל אצל הנכרי והנכרי הלוה מעות לישראל על חמצו בזה כ"ע ס"ל דנהי דאין בנכרי דין שומרין זה מהני דאם הישראל תובע שהנכרי ישלם לו עבור הפקדון הנאבד בפשיעה יכול הנכרי לפטור א"ע שהוא לא קבל עליו דין שמירה כלל ואפי' דין פשיעה ל"ש גבי' משא"כ היכי שהנפקד תובע חובו המגיע לו מהמפקיד ישראל בכה"ג אליבא דכ"ע אפי' היכי דאין בו דין שומרין חייב בפשיעה והתוס' ב"מ ובמס' שבועות (מ"ג:) כ' דבמשכון הוי כאלו התנה בתנאי מפורש שאם יאבד המשכון יאבד מעותיו א"כ אין חילוק בין שומר נכרי או שומר ישראל דבשלמא היכי דמפקיד סתם שייך לומר דאף הישראל מקבל עליו דין התורה ועל דעת כן קבל הפקדון לא כן הנכרי אינו בכלל דיני התורה וכ"ז מן הסתם אבל בהתנה עמו מפורש פשיט' דהנכרי התחייב א"ע וקבל עליו שאם יאבד המשכון יאבד מעותיו נמצא דהנכרי אינו יכול לכוף להישראל שיקבל ממנו החמץ שהרהינו אצלו ובזה לכ"ע קרוי ביתו של ישראל ול"ש למעטו מבתיכם רק היכי דהנכרי יכול לכוף להישראל להחזיר לו הפקדון ודויק:

ד ולפי"ז בנידן השאלה כיון דהמוכר השמרים הנכרי התנה עם הקונה היהודי שאם לא יקבל הקונה תיכף השמרים רשות בידו לשפוך השמרים לחוץ א"כ ל"ש לומר שהנכרי השאיל להישראל המקום ובזה לכ"ע לא חשיב ביתו של ישראל ובכה"ג אמרינן דנתמעט מבתיכם. והאמנם כעת נראה שלא שפך האדון השמרים לחוץ וע"כ דהשאיל להקונה המקום בזה י"ל דלא ניחא לי' להקונה לזכות מקום בבית האדון ועוד כיון שלא סיים האדון המקום וביד המוכר לשפוך השמרים לחוץ בכה"ג ל"ש לומר דהוי ביתו של ישראל דהא מעולם לא ייחד הבית להקונה. וכן מוכח במס' ביצה (מ.) אמרי בי רב כגון שייחד לו קרן זוית ולכאורה קשה לשי' הרא"ש מה חילוק יש בין ייחד לו קרן זוית ובין לא ייחד לו הא אפי' בלא ייחד לו אמרינן כיון דהשאיל לו המקום חשיב ביתו של המפקיד ולפימ"ש א"ש דהתם נמי כיון שיכול לסלקו אינו קנוי המקום להמפקיד היכי שלא סיים לו מקום מיוחד ודו"ק:

ה ובנידן שאלתינו י"ל דאפי' איסור דרבנן ל"ש בזה דדוקא בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי מדרבנן קנסוהו דאסור בהנאה דנהי דנתמעט מבתיכם ואינו עובר מה"ת מיהו כיון דבידו שיקח הפקדון חשיב כאלו הוי שלו וברשותו תחת ידו משא"כ בנידן השאלה מעולם לא זכה הקונה בגוף השמרים דהרי קודם הפסח לא הי' השמרים בעולם ובתוך הפסח בשעה שנעשו השמרים ג"כ לא זכה בהם הקונה דהא עדיין לא בא לידו ונהי דבידו שיקח השמרים ויהיו [שלו] וקי"ל דאפי' למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' משבא לעולם יכול לחזור בו אפ"ה אי שמיט ואכיל לא מפקינא מיני' כש"ס ב"מ (ס"ו:) מיהו עד שלא בא לידו אין עובר הקונה בב"י כמ"ש התוס' פסחים (מ"ו:) ד"ה הואיל דל"ש לומר הואיל ואי בעי קני לי' ע"ש ולא דמי למי שקנה המאלצין מהשררה דשאני התם דעכ"פ המאלצין איתניהו בעולם ובכה"ג קנה כש"ס גיטין (מ"ב:) עבד שמכרו רבו לקנס כו' הא עבדא והא שור ע"ש בתוס' וגם בלא"ה בהגיע הפסח באו המאלצין לתוך הרחיים וכיון דהרחיים משועבד ליתן מקום להמאלצין עבור הקונה א"כ מיד שבאו המאלצין לתוך הרחים לרשות ישראל באו וקנה המאלצין מדין חצר ולא גרע מאושלה מקום כש"ס גיטין (ע"ז:) וע' בט"ז או"ח סימן (ת"נ). ועוד נ"ל דאפי' אם אין שום קנין להישראל בהרחיים נמי קנה הישראל המאלצין כיון דיש להישראל שטר כמאן דתפיס דמי כמ"ש בחו"מ סימן (ר"ט ס"ד) ובנה"מ ביאר שם דעיקר הדבר דמיירי במכירה בשטר כהאי דזבנה לכתובתה דאמרי' דהטעם דהלוקח לא בעי לתבוע להמוכר ע"ש וה"נ בענין המאלצין כיון שהשררה אינו לוקח המאלצין כלל אלא שהישראל בא להרחיים ולוקח המאלצין וכיון שהקונה אינו תובע להשררה בכה"ג שפיר קני לי' ודו"ק אכן בנידן שאלתינו דהקונה מוכרח לבא אל האדון ולתבוע שיתן לו השמרים ורק האנשים הממונים לעשות השכר המה לוקחים השמרים מן השכר ואצלם לוקח הקונה כל השמרים אשר הופרשו מן השכר בזה שפיר אמרינן דלא קנה הישראל כלל השמרים:

ו אכן יש להעיר בזה לפימ"ש הרש"ל בתשו' סימן (ל"ו) דאף בדבר שאין בו קנין מדאו' מ"מ דינא דמלכותא דינא וקונה ובס' מקור חיים כ' הך טעם על המאלצין אכן לענ"ד קנין סטומתא ודינא דמלכותא מועיל רק לענין חיוב ושיעבוד על המוכר אבל קנין הגוף ל"ש בזה וטעמא דידי עפמ"ש דקנין סטומתא לא עדיף מקנין דבריהם מדרבנן וכבר חדית לן בס' גט פשוט וכ"כ המק"ח דכל קנין של דרבנן לא מהני רק לעשות הפקר וממילא יכול השני לזכות אבל לעשות דבר שאינו שלו כשלו ע"י קנין דרבנן לא אפשר ולפי"ז בקונה המאלצין י"ל דמיד שבאו המאלצין להרחיים באו ברשות ישראל אבל השמרים לא זכה בהם הקונה הישראל דנהי דמהני הקנין סטומתא שהנכרי מחויב ומשועבד ליתן השמרים ומהני להוציא את השמרים מרשות המוכר דקנין של דבריהם מהני לעשות הפקר מיהו לא מהני הקנין סטומתא בדבר שלא בא לעולם דנימא מכי בא לעולם זכה הקונה ונעשה שלו בקנין עצם וקנין הגוף וז"ב בעזה"י:

ז ולפי מ"ש התוס' פ' אין מעמידין (ל"ב.) ד"ה והא כו' יש פוסקים דצריך ליזהר שלא לעשות שום תשמיש בכלים הבלועים חמץ בפסח משום דהוי רוצה בקיומו כו' ע"ש ואפי' הר"ת דפליג בזה משום דאין האיסור בעין אבל היכי דהחמץ בעין מודה הר"ת דרוצה בקיומו של חמץ אסור ולפי"ז בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי אפי' נימא דנתמעט מבתיכם היינו רק דאינו עובר בב"י וב"י אבל עכ"פ איכא איסורא משום רוצה בקיומו של החמץ מיהא זה רק בחמץ של ישראל אבל רוצה בקיומו של חמץ של נכרי או של הפקר בזה אינו מחויב לבערו דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים י"ל דאין בזה איסור רוצה בקיומו ואפי' נימא דנהי דאינו מחויב לבערו מיהא רוצה בקיומו אסור אפי' בשל אחרים זה רק היכי דרוצה בקיומו ועושה מעשה אבל רוצה בקיומו במחשבה שלא ע"י מעשה אין זה בכלל איסור רוצה בקיומו כתוס' פ' השוכר את הפועל (ס"ד.) ד"ה רע"ק כו' ע"ש וכן מבואר בתשו' שער אפרים סימן (ו) בהגה שם:

ח ובפ' כל שעה (כ"ו:) הנאה הבאה לאדם בע"כ אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה כו' אמר אביי מנא אמינא לה דתניא אמרו עליו על ריב"ז שהי' יושב בצלו של היכל כו' ורבא אמר שאני היכל דלתוכו עשוי והוי שלא כדרך הנאתן והק' התוס' א"כ למה אסור לישב בצל אשרה והמ"ל ה' יסה"ת (פ"ה ה"ח) הוכיח דהתוס' ס"ל דצלו של היכל שרי אפי' באפשר וקא מכוין דכל שלא כדרך הנאתו שרי לכתחילה ע"ש ולענ"ד אין זה הוכחה די"ל דגם התוס' ס"ל דאפי' שלא לצורך הנאתו אסור לכתחילה וריב"ז דישב בצלו של היכל משום דלא אפשר והא דהקשו מצל אשרה היינו משום דמשמע להו להתוס' דצל אשרה אסור אפי' היכי דלא אפשר וקא מכוין ועיין בש"ך יו"ד סימן (קמ"ב סקל"ד). ובירושלמי מס' ע"א (פ"ג הי"א) מפני מה צלה אסור מפני שהיא בהנאה ומקשה ע"ז הרי הקבר אסור בהנאה כו' וריב"ז ישב בצלו של היכל הוי לית טעמא משום שהוא אסור בהנאה היכל משום דלתוכו עשוי ולמה צל אשרה אסור וניחא להו דשאני אשרה דעשוי לצל והוי כדרך הנאה קשה דזה ניחא לרבא ומה יענו התוס' לאביי דס"ל בצלו של היכל שרי משום דלא אפשר ולאביי שרי בלא אפשר וקא מכוין אפי' בשאר איסורי תורה ואפי' כדרך הנאתו ואמאי אסור לישב בצל של אשרה אפי' היכי דלא אפשר וזהו הוא קושית הירושלמי שהוכיח דבכל איסורי הנאה שרי ליהנות מן הצל וא"כ לא יתכן לומר דצלה של אשרה אסור מפני שהוא אסור בהנאה דא"כ עכ"פ היכי דלא אפשר נימא דשרי כמו בצלו של היכל. והשעה"מ ה' יסה"ת (פ"ה ה"ח) הקשה אמאי צל אשרה אסור מ"ש משלהבת של ע"א דשרי כדאי' בפ' משילין (לט.) וברמב"ם ה' עכו"ם (פ"ז ה"י) כ' וגחלת של ע"א אסורה והשלהבת מותר מפני שאין בו ממש והרי הצל ודאי אין בו ממש. והנלענ"ד לתרץ עפ"י מה דאי' בפ' השוכר את הפועל (ס"ג:) שכרו לשבור ביין נסך מהו כיון דרוצה בקיומו אסור או דלמא כל למעוטי תפלה שפיר דמי אמר רב נחמן ישבור ותבא עליו ברכה. ולפי"ז י"ל דשאני שלהבת דמכלה ממשות הגחלת וע"י אש השלהבת הגחלת הולך לאיבוד וכל שמתרבה השלהבת ממעטת הגחלת א"כ במה שרוצה בקיום השלהבת הוא ממעט תפלה של הגחלת ומשום איסור הנאה לא איכפת לן כיון שאין ממש בשלהבת משא"כ בצל אשרה היכי דקא מכוין ליהנות א"כ מלבד איסור הנאה הרי יש איסור רוצה בקיומו וזה לכ"ע אסור:

איברא דלפי"ז קשה דאין מקום למה שהקשו התוס' לרבא דס"ל בצלה של היכל שרי מ"ש' דאסור לישב בצל אשרה ולהנ"ל לק"מ דשאני ע"א דכי קא מכוין ליהנות ממנה הרי רוצה בקיומה ואפי' היכי דנהנה שלא כדרך הנאה עכ"פ איכא איסורא משום דרוצה בקיומה. והנ"ל עפ"י מה דאי' בפ' השוכר את הפועל (ס"ד.) ישראל שהי' נושה בנכרי מנה כו' אם אמר לו המתן לי עד שאמכור ע"ז ואביא לך אסור כו' משום דרוצה בקיומה וכ' התוס' והר"ן שם דזה דוקא היכי שאינו יכול להפרע ממקום אחר אבל היכי דאפשר להפרע ממקום אחר שרי דל"ש בזה איסור רוצה בקיומה ע"ש:

ולפי"ז לאביי לק"מ הא בצלו של אשרה אסור דממ"נ אי בלא אפשר בענין אחר וקא מכוין שיהנה מצל האשרה א"כ איכא איסורא משום דרוצה בקיומה ואי באפשר בענין אחר וקא מכוין ליהנות גם בצלו של היכל אסור משום איסור הנאה אבל לרבא שפיר הקשו התוס' כיון דלרבא מותר ליהנות מצלו של היכל משום דהוי שלא כדרך הנאה א"כ מה"ט שרי אפי' באפשר וקא מכוין וא"כ קשה מ"ש דבצל אשרה אסור באפשר וקא מכוין דבזה ל"ש איסור רוצה בקיומה כיון דאפשר בענין אחר ומשום איסור הנאה ליכא כיון דהוי שלא כדרך הנאתו והוצרכו התוס' לתרץ דאשרה עשוי לצל וחשיב דרך הנאה. ולפי"ז יפה כ' המ"ל שזה מוכח דהתוס' ס"ל שלא כדרך הנאה מותר אפי' היכי דאפשר בענין אחר וקא מכוין ליהנות ודו"ק:

ט אכן אין זה מוכרח דבפ' השוכר את הפועל שם בעי הגמ' להוכיח דאפי' היכי דרוצה בקיומה אם הוא ממעט בתפלה שרי דהא לרע"ק דס"ל המקיים בכלאים לוקה אפ"ה עוקרין עם הנכרי בכלאים אע"ג דרוצה בקיומן שלא יתעקרו מאליהן עד שיעקור הוא והקשו התוס' דהא לרע"ק נמי לא אסור המקיים בכלאים אלא היכי דעושה מעשה איסור ותירצו דמ"מ מחשבתו משוי לי' מעשה כיון שהוא עושה מעשה כשהוא עוקרה דמראה שרוצה במה שהוא ע"ש. ולפי"ז א"ש דיתכן דגם לרבא לא שרי בשלא כדרך הנאה אלא היכי דלא אפשר בענין אחר מיהא לאביי דס"ל צל ההיכל חשיב דרך הנאה ומכ"ש דצל אשרה אסור משום דהוי דרך הנאה בכך ממילא אסור לישב בצל אשרה הן באפשר בענין אחר וקא מכוין אסור משום דאסור בהנאה אם זה כדרך הנאה או דאביי ס"ל דאפי' שלא כדרך הנאה נמי אסור עכ"פ יש בזה משום איסור הנאה כיון דאפשר בענין אחר אסור ליהנות מאיסור הנאה. ואם לא אפשר וקא מכוין נהי דבצל של היכל שרי דהיכי דלא אפשר וקא מכוין ס"ל לאביי דשרי ליהנות מיהא באשרה אסור לישב בצלה משום דקא מכוין ורוצה בקיומה ובשעה שהוא יושב בצל האשרה מחשבתו ניכרת מתוך המעשה שרוצה בקיומה ורוצה ליהנות שהרי הוא עושה מעשה ויושב תחת צל האשרה וא"כ אפי' בלא אפשר וקא מכוין אסור משום דרוצה בקיומה וזה נכון לאביי דס"ל דגם שלא כדרך הנאה אסור א"כ הרי הוא עושה מעשה איסור ואף דבעלמא היכי דלא אפשר וקא מכוין שרי מיהא בע"א נוסף האיסור משום דרוצה בקיומה ומחשבתו עם המעשה חשיב מעשה איסור משא"כ לרבא דס"ל שלא כדרך הנאה שרי א"כ לא עביד מעשה איסור כלל ואי משום רוצה בקיומה זה הוי רק מחשבה ואין לומר דמחשבתו ניכרת מתוך המעשה שהוא יושב תחת הצל אשרה דז"א דאדרבא הרואה אומר שאינו רוצה שיהנה מע"א ואינו רוצה בקיומה שאלו הי' מכוין שיהנה הי' יושב תחת ענפי האילן כדרך הנאה והרי הוא יושב חוצה לה ע"כ דאינו רוצה ליהנות כלל ולא עביד מעשה איסור וממילא אפי' קא מכוין ליהנות זה הוי רק מחשבה ואין בזה איסור רוצה בקיומה ושפיר הקשו התוס' לרבא אמאי אסור לישב בצל אשרה אפי' היכי דלא אפשר נימא דהוי שלא כדרך הנאה ושרי דאין כאן איסור הנאה וממילא אין כאן מעשה איסור וממילא אין כאן איסור רוצה בקיומה אפי' קא מכוין ליהנות ומה"ט נמי נימא דאפי' אפשר וקא מכוין שרי כיון דרבא ס"ל שלא כדרך הנאה שרי ודו"ק:

י ודע דקשה לי במה דמשמע מהתוס' דבמחשבה לחוד ל"ש איסור רוצה בקיומה שהרי אמרו בגמ' מפורש דהיכי דהעכו"ם אומר לישראל המתן עד שאמכור הע"א אסור משום רוצה בקיומה והרי הכא הישראל לא עשה שום מעשה כלל ואין בזה אלא מחשבה לחוד ואפשר לומר דכל עיקר מ"ש התוס' דמחשבה לחוד אין בה איסור זה רק במחשבה בלב ואיני ידוע לזולתו אבל במחשבה גלוי' ומפורסמת דברים שבלבו ושבלב כל אדם בזה מוזהר משום איסור רוצה בקיומה ומה לי אם ניכר מחשבתו ע"י שעוקר עם הנכרי דאמרינן מחשבתו משוי לי' מעשה כשהוא עוקרה מראה שהוא רוצה שלא יתעקרו מאליהם עד שיעקור הוא. ומה לי אם הנכרי אמר לו שימתין עד שימכור הע"א וישלם לו והישראל לא אפשר להפרע ממקום אחר והוא ממתין ומצפה שהנכרי ימלא דבריו לקיים הבטחתו עכ"פ מחשבה גלוי' היא וידוע ע"י אמירת הנכרי והסכמת הישראל נראה ברור שהישראל הנושה רוצה בקיומה של הע"א במחשבה ידוע לזולתו אכן בנידן שאלתינו ל"ש לומר שהקונה עשה איסור שרוצה בקיומו של החמץ דאדרבא הרי ידוע שהמוכר התנה שבאם לא יבא הקונה לזמנו ישפוך השמרים לחוץ והקונה לא הלך להאדון לבקש ממנו להמתין לו ע"כ שהקונה נתרצה שהאדון ישפוך השמרים לחוץ ולו יהא שבמחשבתו רצה שהאדון לא ישפוך את השמרים לחוץ ואדם בהול על ממונו מיהא אין כאן מעשה מוכיח על זה אלא מחשבת הלב בסתר ואינו מוזהר בזה משום רוצה בקיומו של החמץ. ותו י"ל כיון שידע בנפשי' שהאדון התנה עמו תנאי מפורש שבאם לא יבא לזמנו שיקח השמרים ישפוך אותם לחוץ זה גופי' חשיב הפקר והרי בקיבל מן הקטן והחזירו להקטן כ' הרמב"ן בחי' ב"ב (נב.) דחשיב אבדה מדעת והוי הפקר כיון שנתנו לקטן מקום שאינו משתמר הרי הפקירו ע"ש:

יא והנה הטור בחו"מ סימן (רס"א) כ' להלכה אבדה מדעת הוי הפקר. והב"ח בתשו' סימן (צ"ד) הביא מעשה באחד שנתן מטבע מזויפת להתינוק שלו לשחוק ולקחה הנער וקידש אשה במטבע זו והשיב הב"ח דכיון דנתנו לתינוק מקום שאינו משתמר חשיב אבדה מדעת ולשי' הטור אבדה מדעת הוי הפקר והוא פלאי שהרי בש"ס ב"ב (פ"ז:) אי' השולח בנו אצל חנוני וצלוחית בידו כו' שיבר את הצלוחית החנוני חייב כו' צלוחית אבדה מדעת הוא ואסיק כגון שנטלה למוד בה לאחר ושואל שלא מדעת גזלן הוא א"כ מבואר דאבדה מדעת לא הוי הפקר ואלו הי' הפקר לא שייך בזה שואל שלא מדעת גזלן וכבר עמדו בזה הט"ז והקצ"ח ע"ש. והב"י הקשה על הטור מסברא וכי בשביל שזה לא חשש על נכסיו נאמר שהפקיר ממונו ע"ש. אכן השיטה מקובצת פ' אלו מציאות (כ"ה:) אנהיר לן טעמא של שמועה זו והביא מ"ש הריטב"א אבדה מדעת אף שלא הפקירו מ"מ ודאי נתיאשו הבעלים מן החפץ ע"ש וכ"כ הש"מ במס' ב"ב שם ובריש פ' א"מ (כ"א:) פרש"י אבדה מדעת שלא נפל ממנו ומדעת הניחה הוי הפקר ונראה דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל יאוש מטעם הפקר כפרש"י במס' גיטין (ל"ח.) ובס' מקור חיים הרחיב הביאור לחלק בין הפקר ליאוש דהפקר יוצא מרשות הבעלים מיד שהפקירו הבעלים וטרם שבא ליד זוכה עוד אין עליו רשות הבעלים אבל היאוש אינו יוצא מרשות בעלים עד שיבא לרשות זוכה. והרמב"ן במלחמות פ' אלו מציאות כ' בסוגי' דראה סלע שנפלה כו' וזו כיון שנטלה לגזלה ה"ה כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבדה ולא ע"מ לגזלה קודם יאוש אי אפשר לקנותה מפני שידו כיד הבעלים ע"ש והקצ"ח הק' על המלחמות מהא דאי' במס' ב"מ (כ"א.) גבי תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנה תחתי' דהוי נמי מטעם יאוש אע"ג דהתאנה ברשותו ולענ"ד לא אבין קושיתו דנהי דלא מהני היאוש כל זמן שהתאנה ברשותו מיהו המוצאה ומתכוין לקנותה שפיר אהני לי' היאוש והרמב"ן לא קאמר אלא היכי דהמוצאה נטלה קודם יאוש ע"ד להחזירה לבעלים ונעשה ידו כיד הבעלים וא"א לקנותה ואין היאוש מהני להוציא מרשות הבעלים עד שיבא ליד זוכה שמכוין לקנותה ובזה מהני היאוש והקנין כאחד וז"ב בעזה"י:

ובש"ס ב"ק (צ"ז.) התוקף ספינה של חברו נחית אדעתא דגזלונתא נוטל הפחת והק' אי בפחתא דלא הדר כולה בעי לשלומי דקי"ל אין שמין שברים לגזלן ותי' דמיירי שלא נתכוין לגזלה לגמרי רק להשתמש בה ולהחזירה ואע"ג דהוי גזלן לענין אונסין לא נחשב גזלן דלקני' בשינוי ולא נפיק מכלל שואל ע"ש. ובתוספתא דמס' מעילה תניא קרדום של הקדש בקע בו ובא חברו ובקע בו כולן מעלו והקשו התוס' מס' קדושין (נ"ה.) ד"ה אמאי כולן מעלו הא קי"ל אין מעילה אחר מעילה אלא בבהמה וכלי שרת וכ' הריטב"א בחי' שם לתרץ כיון דלא נתכוין לגזול לגמרי אף דשואל שלא מדעת הוי גזלן מ"מ אינו מוציא גוף הקרדום מרשות ההקדש ע"ש ואף דהתוס' ב"מ (צ"ט.) לא ניחא להו בחילוק זה היינו בתשמיש שיש בו חסרון נמצא דגזל גוף הקרדום כיון דאין בידו להחזיר הקרדום כמו שהי' משא"כ היכי שהשימוש הוא בלי שום פחת בכלי בזה כ"ע מודו דכיון שנטלה ע"מ להחזיר גוף הכלי לבעלים ולא לקחה רק להשתמש בה שימוש בלא חסרון נהי דשואל שלא מדעת חשיב גזלן מיהו לא נפיק מדין שואל על גוף הכלי וכנ"ל. ולפי"ז דינו של הב"ח יצא לאור כהוראת הב"ח דודאי כיון שנתן האב המטבע להתינוק הוי אבדה מדעת כיון שנתנו במקום שאינו משתמר הדבר ברור שנתיאש מן המטבע ונהי דיאוש לא הוי הפקר ואינו יוצא מיד רשות הבעלים עד שיבא לרשות זוכה מיהו כיון שלקח הנער המטבע וקידש בו את האשה הרי הוציאה מרשות הבעלים ומהני הקנין עם היאוש שנעשה שלו אכן זה רק בלקחה כדי לקנותה שיהי' שלו ולא נטלה ע"ד להחזירה לבעלים אדרבא הוציאה מרשות עצמו ונתן הטבעת להאשה שתקנה בתורת כסף קדושין משא"כ בש"ס ב"ב בשולח ביד בנו הצלוחית ונטלה החנוני למוד בה לאחרים ודעתו להחזיר גוף הצלוחית להבעלים נהי דשואל שלא מדעת חשיב גזלן על השימוש מיהו לא נפיק מדין שואל וגוף של הצלוחית לא יצא מרשות הבעלים ויד החנוני כיד הבעלים דמשעה שנטל החנוני הצלוחית מיד הקטן ע"מ להחזיר לבעלים נעשה ידו כיד הבעלים וא"א לקנותה ביאוש כמ"ש הרמב"ן במלחמות ודו"ק:

ובמס' מעילה (כ"א.) במשנה השולח ביד חש"ו לא עשו שליחותו חנוני מעל ופרש"י והתוס' לפי שחשו"ק לאו בני דעה ולאו בני מעילה נינהו הלכך הקדש לא יצא לחולין עד שבא ליד החנוני לכשיוציא ע"ש וקשה לי מהא דאי' בסוף מס' חולין (קל"ט.) גבי מקדיש תרנגולתו לבדק הבית כיון דמרדה פקעה קדושתיהו והק' הרשב"א וקדושה שבהן להיכן הלכה ותי' דהקדש דמים אינו אלא שיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו הוי לי' הפקר ופקע לי' שיעבוד ממון שיש לגבוה עלי' וכדאמרינן לענין שיירא שעמד עלי' גייס דיכול לומר מהפקר קא זכינא ע"ש א"כ בשלח ביד חש"ו אפי' לקחו החנוני והוציאו אמאי מעל לימא אנא מהפקר קא זכינא שהרי מיד שנתן המשלח ביד חשו"ק הוי אבדה מדעת ונתיאש והוי הפקר ופקעה הקדושה ואין כאן מעילה שכבר יצא לחולין. ואין לומר דדוקא היכי דהגזבר מתיאש אבל בעלים לא דז"א דכבר חדית לן הראב"ד ה' מעילה (פ"ו ה"ז) דכל אדם שהקדשו ת"י ה"ה הגזבר וכן מבואר מפרש"י בפ' שה"ק (קל"ט.) ד"ה דמחוסר הקרבה כו' אבל בדק הבית גמרו בהפרשתו ואי משום דלא הביאו ליד גזבר הכל גזברין עלי' ע"ש ולפימ"ש א"ש דבשלמא גבי תרנגולת שמרדה ואנו דנין לענין שה"ק א"א לקיים המ"ע אלא כשהמוצאה זכה בה שפיר אמרינן דפקעה הקדושה ע"י היאוש וכי זכה מהפקר קא זכה והרי היא חולין משא"כ בשלח ביד חש"ו והגיע ליד החנוני שהרי החנוני אינו מכוין לקנות מהפקר והוא מכוין לעשות שליחותא של המשלח בזה שוב אמרינן דאין היאוש מוציא מרשות הבעלים וכי בא ליד החנוני ג"כ לא יצא מרשות הבעלים כיון שלא עשו שליחותו ולכך אמרינן דהחנוני מעל לכשיוציא ודו"ק. ובנידן שאלתינו כבר בארתי דל"ש בזה לומר דרשות האדון חשוב ביתו של הקונה שהרי המוכר התנה עם הקונה תנאי מפורש דמחויב הקונה לבא בעתו ובזמנו לקבל השמרים ואם לא יבא ולא יקבלם ישפוך השמרים לחוץ א"כ אין השמרים ברשות הקונה ובזה מהני היאוש שמעולם לא זכה בהן הקונה היהודי ובזה ל"ש הערמה כלל ודו"ק. לכן הדין ברור ונכון שהשמרים מותרין באכילה לכתחילה.

הנלענ"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין:

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה