שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן כד
ב"ה. ביו"ד סימן (קצ"ח ס"כ) כתב המחבר דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ אבל הצפורן עצמה אינה חוצצת כו' ובט"ז שם (ס"ק כ"א) ומאחר כו' אבל בשבת ויו"ט אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים לא תאמר לעכו"ם שתחתוך לה דכיון שאין מצו' גמורה בנטילת צפרנים דהא אפשר בניקור תחתם לחוד למה נבטל בזה שבות כו' ע"ש ובנה"ך השיג וכתב בד"ה ודבריו תמוהין כו' וא"כ כיון דמשמע מהפוסקים דעכ"פ מצו' היא בנטילת צפרנים וכמ"ש ואמירה לנכרי שבות ובמקום מצו' לא גזרו כו' דכ"ש לדעת הראב"ד דהצפורן מעכב מדינא פשיט' דהוי במקום מצו' כו' ע"ש. וחלקי אמרה נפשי בזה:
א בפ' המצניע (צ"ד:) הנוטל צפרניו זו בזו כו' ר"א מחייב וחכמים אוסרין משום שבות ובגמ' אמר ר"א מחלוקת ביד אבל בכלי חייב פשיט' זו בזו תנן מהו דתימא רבנן בכלי נמי פטרו כו' ופרש"י ד"ה מ"ד בכלי נמי רבנן פטרו דאין כאן משום גוזז דלא שייך אלא בצמר בהמה ובתוס' שם ד"ה אבל בכלי ד"ה חייב כ' היינו כרבי יהודה דמחייב במלאכה שא"צ לגופה כו' אבל רש"י פי' דפטרו משום דלא שייכא גזיזה אלא בצמר ואין נראה לר"י דבהא ליכא למטעי דבכל בעלי חיים שייכא גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז ע"ש. ולענ"ד נראה להצדיק פרש"י דרש"י ז"ל דקדק בלשונו שכ' דלא שייך גזיזה אלא בצמר הנה לא כ' דאינו חייב אלא בצמר דודאי כן הוא כמ"ש התוס' דבזה ליכא למטעי דהרי מבואר בברייתא בפ' כלל גדול (ע"ד:) התולש את הכנף חייב משום גוזז אבל הדבר ברור שתולש הוא רק תולדה כמ"ש הרמב"ם (ה"ש פ"ח ה"ג) לא כן גוזז הצמר הוא אב מלאכה ובמס' בכורות (כ"ה.) כתבו התוס' בד"ה ואמר רשב"ל חייב משום גוזז כו' משום תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגדולו בבעלי חיים כמו הושיט ידו למעי בהמה כו' ע"ש. ובפ' כלל גדול (ע"ג:) אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר כו' ובפרש"י שם ד"ה וצריך לעצים להסקה משום דצריך להם הוי תולדה דקוצר דצריך נמי לקצור ובתוס' ד"ה וצריך לעצים נראה דאפי' לר' יהודה דמחייב מלאכה שאין צריך לגופה בעינן צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה כו' ע"ש והדברים סתומים ועניים במקום זה ועשירים במקום אחר והסתומות מפורשות כאשר אתבונן בכונת פרש"י והתוס' ז"ל עפ"י מה דאי' בירושלמי פ' כלל גדול ז"ל קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר ואינו חייב משום מיפה את הקרקע לא צריכה אלא בקצר לייפות את הקרקע מהו שיהא חייב משום קוצר ומשום מייפה את הקרקע והדברים סתומים ואנהיר לן הא מלתא הגאון מהרמ"ז ז"ל בגליון הש"ס שם עפ"י מ"ש הר"ן (ספי"ד) במס' שבת בד"ה ולפיכך כו' לפי שסחיטה זו אינה אב מלאכה אלא תולדה היא כעין מפרק שהיא תולדה דדש ולא דמי לדש אלא היכי שצריך למשקה ע"ש ולפי"ז בקוצר לצורך עשבים פשוט להירושלמי דאינו חייב משום יפוי קרקע כיון דיפוי הקרקע אינה אב מלאכה רק היא תולדה דחורש ואם אינו צריך אין כאן מלאכה כלל דלא דמי לחורש אבל בקצר לייפות הקרקע חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום חורש ע"ש ודברי פח"ח. אכן יש לדון בזה דלא דמי למ"ש הר"ן דבשלמא בסוחט והמשקה הולך לאיבוד שפיר כ' הר"ן דאין כאן מלאכה כלל ואפי' תולדה ל"ש בזה דאין זה תולדה דדש דכל דש נשאר האוכל קיים ואין לנו נפקותא אם הוא צריך לגופה של מלאכה או לא דאין אנו דנין על מלאכת מחשבת אלא על גופה ומעשה הפעולה העושה מלאכה בשבת משא"כ בסוחט והמשקה הולך לאיבוד אין כאן מלאכה אסורה. כלל וכן מוכח עי"ש ולפי"ז מבואר היטב כונת פרש"י שכ' דזומר וצריך לעצים תולדה היא וזה דחדית התוס' דאפי' לר' הטעם והסברה בתוס' מס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' ע"ש וזה נכון בסוחט והמשקה הולך לאיבוד אבל בקצר לצורך עשבים והוא מייפה את הקרקע שפיר יתכן דלר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב ה"נ דחייב משום מייפה את הקרקע דנהי דהוא אינו מתכוין לכך וא"צ לזה מיהו עכ"ז הרי הוא עשה את המלאכה ומייפה את הקרקע וזה תולדה דחורש. והנלענ"ד בטעמא של שמועה זו עפ"י מה דאסברא לן הרב המגיד והלחם משנה בה' שבת (פ"ז) דכל אב מלאכה הוא בעושה הפעולה דומה ממש בכמות למלאכה שהיתה במשכן אכן התולדה חשיב היכי דאינו עושה הפעולה בכמות שנעשה המלאכה במשכן אלא שדומה באיכות להאב שנוגע לתכלית הכונה של האב מלאכה מבואר היטב כונת פרש"י שכ' דזומר יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב בעי צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה וכן בקצר לצורך עשבים והוא אין צריך לייפות הקרקע פשוט להירושלמי דאינו חייב אלא משום קוצר ואינו חייב משום יפוי הקרקע וה"ט כיון דיפוי הקרקע אינה אב מלאכה אלא תולדה דחורש ואלו קצר לייפות הקרקע יתכן שפיר דחייב שתים אחת משום קוצר דהוי אב מלאכה ואחת משום מייפה הקרקע דהוי תולדה דחורש דהגם הפעולה אינו דומה בכמות לחורש עכ"פ דומה באיכות שתכלית החורש לטוב הקרקע אכן היכי דאינו צריך לייפות הקרקע והוא אינו קוצר רק לצורך העשבים ל"ש כלל לחייב משום יפוי הקרקע דאין זה תולדה דחורש כלל דאין זה דומה לחורש לא בכמות ולא באיכות ודו"ק. עכ"פ למדנו מזה דשי' התוס' והר"ן מתאימים דאפי' לר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב זה רק באב מלאכה אבל לא בתולדה דבזה לכ"ע בעי שיהי' צריכה לגופה כמו בזומר וצריך לעצים ובעינן שיהי' הדמיון של מלאכה שהיתה במשכן שכל מלאכת המשכן הי' צריך לשרשה וגופה של מלאכה כמ"ש התוס' במס' שבת (צ"ד.) ע"ש:
ב ובמס' ביצה (כ"ג:) מהו לעשן כו' מפני שהוא מכבה כו' פרש"י והוא אב מלאכה ואינו מובן מה בעי רש"י בזה ולהנ"ל א"ש היטב דהנה השיטה מקובצת שם הק' דהא הוי מלאכה שא"צ לגופה דהא אין רצונו לכבות לעשות גחלים ע"ש ולענ"ד אי משום הא לק"מ דיתכן דס"ל כר' יהודה דמלאכה שא"צ לגופה חייב מיהו הא ודאי קשיא דבתולדה אפי' לר' יהודה בעי דוקא צריך לגופה ולהכי פרש"י והוא אב מלאכה ודו"ק:
ג וברמב"ם ה' שבת פי"ב) המכבה כ"ש חייב כו' המכבה גחלת של מתכת פטור ואם נתכוין לצרף חייב והוא תולדת מכבה וכ' הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב כו' ואפי' לא יהא צריך לצירופו הא איהו ס"ל כר"מ דמלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' ע"ש וכבר הקשו כן התוס' במס' שבת (מ"ב:) ובמס' יומא (ל"ד:) דר' יהודה ס"ל דמלבנין עששיות של ברזל להחם המים ביוה"כ בשביל הכהן גדול ומשמע דאפי' בודאי מצרף והא ר"י ס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב והמכבה גחלת של עץ שלא יזיקו בו רבים חייב ע"ש ולהנ"ל א"ש דבשלמא מכבה גחלת של עץ זה הוא אב מלאכה שהכיבוי היתה במשכן לצורך פחמין א"כ אפי' במכבה בשביל שלא יזוקו בו ס"ל לר' יהודה דחייב אפי' במלאכה שא"צ לגופה אבל במכבה גחלת של מתכת וכן בהאי דמס' יומא דמלבנין עששיות להחם המים אפי' בודאי מצרף זה הוי רק תולדה להרמב"ם הוי תולדה של מכבה ולרש"י והראב"ד מצרף הוא תולדה של מכה בפטיש ע"ש וכיון דאין מצרף רק תולדה אפי' לר' יהודה בעי דוקא מלאכה הצריך לגופה וכל שאינו צריך לגופה של מלאכה לא חשיב מלאכה כלל ודו"ק:
ולפי"ז א"ש מה שפרש"י בפ' המצניע מהו דתימא בכלי נמי רבנן פטרו דאין כאן משום גוזז דלא שייך גזיזה אלא בצמר ומה שהק' התוס' דבזה ליכא למטעי דבכל בעלי חיים שייך גזיזה כדאמר לעיל התולש כנף חייב משום גוזז להנ"ל לק"מ דנהי דהתולש חייב משום גוזז וכן הגוזז חייב בכל בעל חי היינו משום תולדה דגוזז דכל עוקר דבר מגידולו הוי תולדה דגוזז מיהו חילוק גדול בין הגוזז צמר דהוי אב מלאכה ולר' יהודה אפי' באין צריך לגופה של מלאכה חייב משא"כ בתולש כנף או בגוזז בשאר בעלי חיים נהי דחייב משום תולדה מיהו בעי דוקא שיהי' צריך לגופה של מלאכה ולהכי פרש"י מבואר היטב דל"ש גזיזה אלא בצמר ואך גזיזה בצמר חשיב אב מלאכה אבל בצפרנים וכי"ב נהי דחשיב תולדה מיהו כיון דא"צ לגופה כמ"ש התוס' דפשיט' דא"צ לגוף הצפרנים וה"א דבכלי נמי פטרו רבנן ואפי' לר' יהודה משום דבתולדה אפי' לר' יהודה בעי שיהי' צריך לגופה של מלאכה והכ' קמ"ל דהנוטל צפרנים בכלי חייב משום תולדה דגוזז וס"ל לרש"י כשי' הריב"ש בתשו' סימן (שצ"ז) דגוזז במשכן הי' לצורך עורות תחשים אעפ"י שלא היו צריכין להגיזה והגזיזה עצמה היא המלאכה וע' במג"א (סימן ש"ג) ודו"ק:
ד ובפ' הלוקח בהמה (כ"ה) וסבר ר' יוסי בן המשולם דבר שאין מתכוין אסור והתניא שתי שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר ר' יוסי בן המשולם אומר גוזז במספרים ואינו חושש ופירש רש"י ד"ה גוזז את הראש שמשחיר במספרים ומשייר מן המאדים ואילך ואינו חושש משום גיזה בקדשים אלמא משום דאין מתכוין לשום גיזה אלא לתקן שרי כו' ע"ש ואינו מובן מה שכ' רש"י לפרש ומשייר מן המאדים ואילך שזה לישנא יתרה ומה בעי רש"י בזה וגם במ"ש רש"י ה"ג עיקרן מאדים וראשן משחיר ובספרים הי' כתוב עיקרו משחיר וראשו מאדים כמ"ש התוס' שם ע"ש. וגוף פרש"י במ"ש לפרש להוכיח דר' יוסי בן המשולם ס"ל דבר שאינו מתכוין שרי וה"נ להכי שרי משום דאינו מתכוין לשום גיזה אלא לתקן והיא פלאי דהרי מודה ר"ש בפסיק רישא והכא עושה בכונה וגוזז במספרים וע"ש בתוס' ד"ה גוזז כו'. אכן לענ"ד א"ש היטב דכבר מצינו מחלוקת הקדמונים דהתוס' בפ' המצניע (צד:) ס"ל דכל שאינו צריך להגיזה חשיב מלאכה שא"צ לגופה ומה"ט ס"ל להתוס' דאליבא דר"ש הנוטל צפרניו אפי' בכלי פטור אכן הריב"ש ס"ל דגוזז הי' במשכן לצורך עורות תחשים ולא לצורך השער אך הגזיזה עצמה היא שורש המלאכה וזה נכון היכא דגוזז לגמרי השערות ולא נשאר מעיקר השער כלום והעור נשאר חלק משא"כ היכי דראשן משחיר ועיקרן מאדים שפיר פרש"י לשי' דכל גיזה ל"ש רק בצמר ונהי דאסור נמי בשאר בעלי חיים זה רק היכי דהעור נשאר חלק אבל היכי דמשייר מן המאדים א"כ אין זה דומה לגיזה כלל לא לגיזה דצמר שהרי אינו צריך לגוף השערות השחורות ולא לגיזה של עורות תחשים ואלו הי' עיקרן משחיר א"כ הוא מוכרח לגזוז מעיקרן וזה חשיב גוזז ופשיט' דלא מהני מה שמתכוין לתקן דעכ"פ הוא גוזז ומתכוין לגזוז ודו"ק:
ה והנה בתשו' ח"צ (סימן פ"ב) הביא מ"ש הנה"ך להתיר קציצת הצפרנים בשבת ע"י נכרי דקציצת הצפרנים דשבת אינו אלא שבות והוא השיג עליו וכ' דרוב הפוסקים ס"ל דהוי מלאכה דאו' כמ"ש הריב"ש בתשובה. והנה הוא שם הנה"ך למטרה אבל ירה חץ גם לעומת הט"ז שכ' שקציצת הצפרנים אינו אלא שבות ולענ"ד אין דברי הח"צ מוכרחין ורואה אני דברי הט"ז וגם דברי הנה"ך מאושרין חיים וקיימים ואפרש שיחתי. הנה שפתי המחבר בש"ע ברור מללו דאין גופה של צפורן חוצצת והאשה אינה מקפדת בכך והא דנהגו הנשים ליטול הצפרנים הוא רק זהירות. מפני הטיט שתחת הצפורן. אבל הראב"ן כ' דהצפורן עצמו חוצץ מפני שעתיד לגדל וניוול הוא והאשה מקפדת על כך וסופו עומד לקצוץ:
ובפ' בהמה המקשה (ע"ג כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן מטביל עד מקום מדה והק' התוס' וא"ת ואידך להוי חציצה כו' ע"ש וכ' הר"ן בחי' לתרץ כיון דטבל הכלי ולא קצץ א"כ חזינן דאינו מקפיד ולהכי אינו חוצץ. ולפי"ז נלענ"ד דלשי' הפוסקים דס"ל דהצפורן אינו חוצץ והאשה אינה מקפדת עליו כלל ממילא נטילת הצפרנים בשבת לצורך הטבילה להרים מכשול מחשש הטיט שתחת הצפורן אין בזה רק שבות אבל אין בזה שום מלאכה דאו' דקי"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור והכא לכ"ע פטור כיון שא"צ כלל לגופה של מלאכה וא"צ לא לגוף הצפרנים ולא לצורך תיקון הגוף מן האדם והוא אין מתכוין להסיר הצפרנים מן הבשר כי הצפרנים מיעוט שאינו מקפיד עליו ואך הכונה לתקן הטבילה מפני הטיט וזה יכול לתקן ע"י ניקור משא"כ לשיטת הראב"ן דס"ל דגוף הצפרנים חוצצין וניוול הוא והאשה מקפדת עליו בזה יתכן שפיר דאיכא מלאכה דאו' הגם דאין לו צורך בגופן של הצפרנים ואינו דומה לגוזז את הצמר מיהא כיון דכונתו להסיר הניוול מהבשר חשיב אב מלאכה שזה דומה למלאכה שהיתה במשכן הגזיזה לצורך עורות תחשים ודו"ק:
ולפי"ז אני אומר שגם לשי' הט"ז שכ' להתיר ע"י ניקור הטיט מוכרח לומר שמן הדין מותר לגלח הצפרנים בשבת ע"י נכרי במקום מצו' דטבילה בזמנה אשה לבעלה וכיון דמותר לקצצן והיא אינה קוצצת מוכיח הענין דע"כ אינה מקפדת על כך ושפיר מהני הטבילה ואין כאן חציצה ואף דעתיד לגדל ועומד לקצוץ זה הוי כידות הכלים הארוכים דאף דעתיד לקצצן אמרינן כיון דטובל ואינו קוצץ ע"כ אינו מקפיד ולא חשיב חציצה כמ"ש הר"ן במס' חולין הנ"ל. ולשי' הראב"ן דס"ל דגוף הצפורן ניוול הוא לה וחוצץ א"כ הוא מקפדת בזה וניחא לה לקצצן א"כ חשיב גזיזה מה"ת וא"כ אינה יכולה לקצצן בשבת והדרינן לסברא דכיון דעתיד לגדל ועומד לקצוץ ממילא חוצצת ול"ש לומר מדטבלה ולא קצצה ע"כ דאינה מקפדת דזה אינו דבאמת היא מקפדת בכך והא דלא הסירתן הוא מפני איסור שבת וכיון דלשי' הראב"ן אין לה תקנה ע"י ניקור מפני שהצפרנים חוצצין. אך י"ל דאפי' ישראל הקוצץ הצפרנים לחברו ומכוין לתקן בשביל הטבילה של מצו' אין כאן איסור דאו' כיון שאינו מתכוין לשום גזיזה אלא לתקן בשביל המצו' ואף דהוי פסיק רישא שרי כיון דהוי פסיק רישא דלא ניחא לי' וכש"ס שבת (קג.) התולש עולשין כו' וכגון דלא מכוין ומקשה הגמ' והא מודה ר"ש בפס"ר ולא ימות ומשני לא צריכא דעביד בארעא דחברי' ע"ש. וה"נ להראב"ן דס"ל דמוכרח לקצוץ הצפרנים בשביל הטבילה א"כ כונתו רק לתקן בשביל הטבילה ובשלא לעצמו הוי פס"ר כיון דעכ"פ מסיר הניוול ומיפה א"ע משא"כ ע"י אחר אפי' ע"י ישראל אין כאן מלאכה דאו' וממילא ע"י נכרי שרי:
ה ובש"ס יבמות (לג:) זר ששימש בשבת במאי כו' ואי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו יצאת וקשה לי אמאי לא מוקי בזר ששימש בשבת שהקטיר קטורת דיש בו משום מכבה כדאי' במס' ביצה (כ"ב:) מהו לעשן כו' ופרש"י ובהאי עשן איכא אב מלאכה שהוא מכבה הגחלים כשנותן אבקת הבשמים עליהם ע"ש ומבואר בש"ס כריתות (יט) דאפי' לר"י דס"ל הבערה ללאו יצאה בכבוי מודה דחייב סקילה וכרת אם הוא מזיד ובשוגג חייב קרבן וכ"כ התוס' ישנים במס' שבת (כט) ואף דבמקטיר קטורת הכיבוי היא מלאכה שא"צ לגופה מיהא עולא מוקים לר' יוסי כר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב כדאי' במס' שבת (ל:) וכן הרמב"ם ס"ל להלכה דחייב. ויתכן בעיני דאי אפשר לאוקמי בהכי דא"כ חייב שתים אפי' למ"ד דאין איסור חל על איסור דהא מכבה חייב בכ"ש כמ"ש הרמב"ם בה' שבת (פי"ב) והקטרה לא הוי פחות מכזית כש"ס זבחים (קט.) ותוס' מנחות (כו:) עי"ש ואפי' לפימ"ש התוס' במס' שבועות (כ"ג:) ד"ה דמוקי אפי' בחצי שיעור אמרינן אין איסור חל איסור זה רק באיסורי אכיל' אבל בשאר איסורין לא אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה כמ"ש הח"צ בתשו' (סימן פ"ו) ובכה"ג דהכיבוי בא בתחילה ואיסור זרות בא בהקטרה בכזית כ"ע מודו דחייב משום זרות ומשום שבת ואף דאיכא למ"ד דס"ל מלאכה שא"צ לגופה פטור אין זה ענין לאיסור חל איסור או לא. ואין להקשות לשי' הרי"ף דס"ל בשרא אגומרי איכא משום מכבה כדאי' במס' ביצה שם א"כ במקטיר אברים נימא דחייב משום שבת על הכיבוי דזה אינו דהקטרת האימורין אינו בא על הגחלים דעל האש אמר רחמנא לאפוקי כבבא כדאי' במס' זבחים (מ"ו.):
אמנם לפי מה שכ' התוס' במס' יומא (ל"ד:) ד"ה הני מילי דר' יהודה נמי ס"ל דבר שאינו מתכוין באיסורי שבת מה"ת שרי א"כ י"ל דאפי' במקטיר הקטורת אינו חייב משום כיבוי כלל כיון דאינו מתכוין ואף דהוי פסיק רישא זה רק היכא דעושה מלאכה בשביל עצמו אבל בעושה מצו' ודעתו לתקן המצו' והכיבוי הנעשה ממילא הוי פסיק רישא דלא ניחא לי' ודו"ק:
ו ובפ' כל התדיר (צא:) אמר שמואל המתנדב יין מזלפו ע"ג האישים מ"ט א"ק ויין לנסך חצי ההין אשה כו' והא קא מכב' כו' כיבוי דמצו' שאני ת"ש כו' יין נסך לספלים או אינו אלא לאישים אמרת לא יכבה ל"ק הא ר"י הא ר"ש ובתוס' שם ד"ה הא ר"י הא ר"ש וא"ת הא שמעינן לי' לרע"ק דסבר כר"ש כו' ע"ש. ובפרש"י ד"ה הא ר"ש שמואל כר"ש ס"ל דכיון דאינו מתכוין לכבות אין לא תכבה ראי' עליו לאסור למיעקר משמעותא דאשה משום קושיא דלא תכבה וא"ת פסיק רישא ולא ימות הוא אפשר דמזליף לי' בטיפין דקות מאוד הלכך אי נמי מכבה בטיפים גסות דבר שאינו מתכוין הוא ע"ש והדברים סתומים וכבר נתקשו בזה מה מועיל שבידו לעשות היתר בטיפים דקות והרי עכשיו עושה באיסור בטיפים גסות והוא מכבה בפסיק רישא ותו ק' כיון דאפשר לקיים הזילוף בטיפים דקות מדוע יזלוף בטיפים גסות והרי התורה אמרה לא תכבה. והנ"ל דהנה דהא דמשני הגמ' כיבוי דמצו' שאני יש לפרש הכונה כיון דמכוין למצו' אינו עובר משום לא תכבה דהוי דבר שאינו מתכוין ואף דהוי פסיק רישא כיון דלא ניחא לי' בכיבוי שרי וכשי' הערוך הובא בתוס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' ע"ש ויתכן עוד לפרש מצו' שאני כיון דעושה בכונה לקיים המ"ע אין זה בכלל אזהרה דלא תכבה. ובש"ג מס' שבועות (פ"ד) כ' דהיכי דמתכוין לתקן אע"פ שמוחק להדיא את השם ואין במחיקה ההיא שום תיקון אלא שמכוין לתקן שפיר דמי והביא ראי' מש"ס בכורות (כ"ה.) גבי פרה אדומה שיש בה שתי שערות שחורות גוזז במספרים ולא חיישי לאיסור גיזה כיון שאינו מתכוין לגוז אלא לתקן הפרה ואעפ"י שהוא גוזז להדיא ע"ש ועיין תשו' רמ"א (סימן ק') ועיין תשו' דודי זקני בית אפרים חיו"ד (סימן ס"א). ובמס' ברכות (כ.) בגמ' אבל מטמא למת מצו' כו' שוא"ת שאני ופרש"י ד"ה שוא"ת כו' דמעיקרא כשנתן ל"ת דטומאה לא על מת מצו' נכתב ע"ש:
ודע דבתורה כתיב שני פעמים לא תכבה ופרש"י לעבור עליו בשני לאוין. ובפ' כהן גדול (מח:) מבואר התם דפליגי ר"י ורע"ק דר"י ס"ל כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מת מצו' מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ותו לא בעי קרא להתיר כהן גדול ונזיר שמטמא למת מצו' ורע"ק ס"ל דבעי קרא מיוחד לכ"ג והוא נזיר דשרי לטמא למת מצו' ואי לאו קרא ה"א דחד לאו שר' רחמנא אבל תרי לאוין לא שרי' רחמנא. והרמב"ן בנימוקי החומש פ' צו כ' דחד קרא לא תכבה בא להורות אזהרה שאם נתעצלו כהנים וכבתה האש עברו בלאו ע"ש ולשי' זו קשה לי טובא במה דמשני הגמ' בפ' כה"ת. דהא דתניא דמזלף יין ע"ג האישים אתי כר"ש דס"ל דבר שאין מתכוין מותר והוא פלא הרי עדיף דבר שאינו מתכוין מאלו לא עביד מעשה כלל והרי אפי' בנתעצלו וממילא נכבה האש מוזהרים הכהנים בלאו דלא תכבה אכן הדבר נכון היטב דודאי מסתבר שלא להוציא הקרא ממשמעותא דמצו' לזלף היין ע"ג האישים וכפרש"י והא דכתיב לא תכבה אזהרה זו לא נאמרה היכי דמקיים המצו' לזלף ע"ג האישים וכמו דאמרינן דלאו דטומאת כהנים לא נאמרה גבי מת מצו' מיהא כיון דשנה הכתוב לעבור בשני לאוין י"ל דתרי לאוין לא שרי' רחמנא ומוטב לומר דיין לספלים ולא ע"ג אישים אכן זה רק בעושה מעשה בפועל דבזה לשי' רש"י עובר בשני לאוין אכן היכי דאינו מתכוין לכבות לר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין כמאן דלא עביד מעשה כלל אף דהכיבוי ממילא הוא נמי באזהרה בלאו מיהא בזה לכ"ע ליכא רק לאו אחד ובזה שפיר י"ל דאזהרה זו לא נאמרה במקום מצו' דזילוף היין ע"ג האישים. ולפי"ז אני אומר דודאי גם בטיפים דקות יש בזה חשש כיבוי אלא כיון דאינו מתכוין ואין בזה פסיק רישא ממילא אפי' אם נכבה אין כאן רק לאו אחד לר"ש דלא עדיף דבר שאינו מתכוין מאלו לא עשה מעשה כלל מיהא כיון דחזינן דשרי' רחמנא חד לאו א"כ ע"כ אזהרה דלא תכבה לא נאמרה במקום מצו' דזיליף יין ע"ג האישים תו אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ושרי גם בטיפים גסות אכן זה נכון לר"ש אבל רע"ק דס"ל דלא אמרינן מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין ושרי גם בטיפים גסות שוב אמרינן נהי דמזלף טיפין דקות שרי אבל בטיפים דקות דיש בזה פסיק רישא ועביד מעשה ועובר בשני לאוין לא מסתבר דשריא רחמנא לכן עדיף לי' לרע"ק לאפוקי קרא ממשמעותא וס"ל יין לספלים אתי ודו"ק:
ז תו כ' הח"צ וז"ל גם מ"ש דבלא"ה יש פוסקים דאפי' מלאכה גמורה מותר לומר לנכרי במקום מצוה כמבואר בהר"ן תמהני עליו דאזיל בתר איפכא והרי כל הפוסקים ראשונים ואחרונים חולקים כו' ע"ש. ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש הג"מ בשם הראבי' הובא בט"ז או"ח (סימן ש"ז סק"ד) דאפי' במלאכה דאו' לא אסור לומר לנכרי אלא היכי שאי אפשר לעשות בהיתר אבל אם אפשר לעשות היום בהיתר מותר לומר לנכרי לעשות ע"ש. והדברים מבוארין בטעמן דבשלמא באומר לנכרי שידליק לו הנר בשבת בזה ס"ל להפוסקים דאסור אפי' במקום מצו' כיון דאי אפשר להדליק הנר בשבת אלא בעבירה ע"י מלאכה דאו' וכיון דאמירה לנכרי שבות ולהסמ"ג היכי דהנכרי עושה מלאכה בשביל ישראל הוי איסור מה"ת שהרי הנכרי עושה מלאכה בשבת לצורך ישראל והישראל נהנה ממה שנעשה מלאכה בשבת משא"כ היכי דאפשר לעשות בהיתר כגון שהישראל אומר לנכרי להביא לו חפץ מרה"ר לרה"י דהרי ביד הנכרי להביא ע"י מחיצה של בני אדם דבזה שרי אפי' לישראל עצמו נהי דהנכרי לא עשה מחיצה של בני אדם והביא מרה"ר לרה"י בזה לא נהנה הישראל כלל מן העבירה ומה לו להישראל במה שהנכרי הביא מרה"ר לרה"י בלא מחיצה של בני אדם והנכרי לצורך עצמו עשה שלא רצה להטריח א"ע ולעשות מחיצה של בני אדם:
ולפי"ז נראה ברור דה"ה לענין נטילת צפרנים בשבת לצורך טבילה כיון דביד הנכרי ליטול הצפרנים ביד ובזה הוי לכ"ע רק מדרבנן ושרי ומכ"ש לפי שביארתי למעלה דכל שמכוין בשביל תיקון הטבילה אין כאן איסור גוזז כלל. וא"כ אפי' אם הנכרי חותך הצפרנים ע"י כלי בזה אמרינן נכרי אדעתא דנפשי' קא עביד שאינו רוצה להטריח לקוץ הצפרנים בידו ובפי' נמאס הדבר וע"כ מה שקוצץ בכלי לצורך עצמו הוא דקא עביד ואין הישראל נהנה מזה מה שעשה הנכרי מלאכה דאו' בכלי וז"ב:
ח במס' שבת (קלג.) בשר אעפ"י שיש שם בהרת כו' אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור רבא אמר אפי' תימא ר"ש מודה ר"ש בפסיק רישא כו' ואביי אליבא דר"ש האי בשר מאי עביד לי' כו' באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין ומקשה הגמ' ע"ז ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' ע"ש והתוס' מס' יומא (ל"ד:) ד"ה הי' הקשו לשי' הערוך דס"ל פסיק רישא דלא ניחא לי' שרי א"כ אמאי לא הקשה הגמ' לרבא דאמר מודה ר"ש בפס"ר ואי איכא אחר ליעבד אחר ואני מוסיף בזה דגם לשי' התוס' קשה דהא לפימ"ש התוס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' מוכח שם דלכ"ע היכי דעושה לצורך מצו' אף דהוי פס"ר מיהא כיון דלא ניחא לי' שרי ע"ש. והנה התוס' והרשב"א הקשו אמאי לא משני אביי הברייתא בחדא מלתא באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין ואתי' הברייתא לכ"ע ולמה לי' לאוקמי הברייתא רק כר' יהודה והנלענ"ד בזה עפ"י מה דחדית לן הרשב"א בחי' בנועל ביתו וצבי ניצד בתוכו אפי' אם דעתו על הצבי כיון דדעתו נמי על מלאכת היתר שרי והביא סמוכין לזה מהירושלמי וכן אי' בש"ס בבלי יומא (פ"ד:) ראה תינוק שנפל לים כו' ואע"ג דקא מכוין כו' ע"ש והר"ן השיגו וכ' שאפי' אינו מתכוין לנעול בעד הצבי אסור דמודה ר"ש בפסיק רישא ושאני ראה תינוק שנפל לים שהוא חוב מוטל עליו ומלאכת מצו' הוא עיין בחי' הרשב"א ובהר"ן סוף פ' האורג:
ולפי"ז א"ש דאביי לא מצי לאוקמי הברייתא לכ"ע בחד תירוצא דמיירי באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין דממ"נ אם אינו מכוין רק לקוץ בהרת בנו א"כ אין זה מספיק לר' יהודה דהא הוא ס"ל דבעי מילה לשמה כדאי' במס' ע"א (כ"ז.) וא"כ לא מצי לאוקמי הכתוב להתיר למול במקום בהרת בכה"ג ואי דנוקמא דקא מכוין לקוץ בהרת בנו וגם מכוין לשם מצוה למול את בנו זה ניחא לר' יהודה דאי לאו דרבי קרא ימול אפי' במקום בהרת ה"א דאסור אף דמכוין לשם מצו' כיון דר' יהודה ס"ל דבר שאינו מתכוין אסור ומכ"ש בפסיק רישא כמ"ש התוס' במס' שבת (מ"א:) ובמס' יומא שם אכן לר"ש הקל"ד למה לי קרא כיון דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר ואביי ס"ל דלר"ש אפי' פסיק רישא שרי א"כ ע"כ חוב עליו למול את בנו אפי' במקום בהרת והוא עושה מלאכת מצו' וחוב עליו למול את בנו א"כ אפי' מכוין נמי להנאת עצמו לקוץ בהרת בנו נמי שרי דזה דומה לראה תינוק שנפל לים ובכה"ג אפי' להר"ן שרי. ולהכי אביי מוקי הבריתא כר' יהודה היינו במכוין לשם מצוה ואפ"ה בעי קרא ימול אפי' במקום בהרת דאי לאו קרא ה"א דאסור כיון דס"ל לר"י דבר שא"מ אסור ומכ"ש בפס"ר ולרבא אפי' לר"ש אסור דהוי פס"ר ואביי אליבא דר"ש מוק' לה באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין היינו דאינו מכוין לשם מצו' כלל אלא לקוץ בהרת בנו ואפ"ה שרי. ולפי"ז א"ש שי' הערוך דאליבא דרבא ל"ק ואי איכא אחר ליעבד אחר כיון דהאב מכוין למול את בנו הוא קודם ומ"ע על האב וכמ"ש הש"ך חו"מ סימן (שפ"ב) משא"כ לאביי דמוקי באומר לקוץ בהרת בנו קא מכוין ואינו מכוין כלל למול את בנו א"כ בלא"ה אין האב מקיים המ"ע המוטל' עלי' נהי דהמילה כשרה ומ"ע של מילה קיים אבל המ"ע המוטלת על האב שימול את בנו לא קיים דאפי' למ"ד מצות אין צריכות כונה היינו דיוצא מן הסתם אבל אם מכוין בכונה שלא לשמה כבר כ' הר"ן במס' ר"ה (סוף פ"ג) דחדית לן הרשב"ם דבכונה שלא לצאת לכ"ע לא יצא ע"ש. א"כ בלא"ה מיעקר המ"ע המוטל' על האב ולהכי שפיר מקשה הגמ' ואי איכא אחר ליעבד אחר. ובזה מסולק מה שהקשה זקני התב"ש על הש"ך ע' תב"ש (סימן כ"ח) ובתשו' ד"ז בית אפרים ח' חו"מ (סימן ס"ז) ודו"ק:
ט ובתשו' הריב"ש סימן (שפ"ז) הביא שי' הרמב"ן דאסור לומר לנכרי להדליק נר לסעודה בשבת בשביל ישראל כיון שהישראל נהנה מאור הנר אבל לומר לנכרי לעשות שופר וכי"ב אפי' מלאכה דאו' בשבת אפ"ה שרי דל"ש לומר דהישראל נהנה ממלאכת איסור בשבת דקי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש ולפי"ז יתכן דלשי' הפוסקים דס"ל דקציצת הצפרנים אינו מעכב בטבילה וחשיב מיעוט שאינו מקפיד דהאשה אינה מקפדת בכך אלא דנהגו לקצץ הצפרנים משום זהירות וחשש הטיט שתחת הצפרנים ומן הדין סגי בניקור א"כ אין בזה הנאה להאשה מה שהנכרי חותך את הצפורן וכיון דיש בזה מצו' ל"ש בזה אמירה לנכרי שבות דהישראל אינו נהנה ממלאכת הנכרי כלל ואף דנהנה דעושה הטבילה כדת שלא יהי' שום חשש חציצה בזה מהני דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אבל לשי' הראב"ן דס"ל דאשה מקפדת בצפורן גדול א"כ יש לה הנאה ובזה אמרינן אמירה לנכרי שבות והוי דומי' דהדלקת הנר בשבת ע"י נכרי דאסור ודו"ק. והראב"ד בה' שבועות (פ"ו ה"ט) כ' כיצד כו' ואם נשבעו אנשי העיר שלא יהנו ממנו הרי יכול למול וללמד את בניהם בחנם וכ' שם הלח"מ דאע"ג דהאב חייב בכך מצות לאו ליהנות ניתנו וע' בט"ז יו"ד סימן (רכ"א סקמ"ב) מבואר מזה דאפי' היכי דאיכא תיקון הגוף מיהו כיון שעושה על כונה לשם צורך המצוה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו שהרי הערלה מאוסה היא וחרפה הוא לנו כש"ס נדרים (ל"א:) מאוסה היא הערלה כו' ע"ש. ובמס' יבמות (ע"א) וצריכי כו' משום דמאיס ע"ש. ובספרי ראש המזבח בחי' מס' זבחים (כ"ב:) כ' דמילה מלבד תיקון המצו' אית בה תיקון הגוף ע"ש ובפ' האורג (ק"ו.) מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי ופרש"י הא נמי מתקן גברא ע"ש ונראה בעיני דאפי' לשי' הפוסקים דס"ל דהיכי דאיכא הנאת הגוף עם המצו' לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו יתכן היטב עפ"י מה שכ' המג"ש בפ' האורג שם דמילת קטן בשעת המילה אינו רק תיקון מצו' והתיקון גברא ל"ש בקטן רק דהתיקון בא אח"כ כשהגדיל ע"ש ועפי"ז נראה דבכונה כ' הראב"ד ויכול למול את בניהם דלמול את הגדול לא שייך לומר מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דאיכא תיקון הגוף עם תיקון המצו' אבל למול את בניהם שפיר אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו כיון דבשעת מילה אין כאן תיקון הגוף אלא דהועיל בזה להסיר הניול ממנו כשיגדיל ולפי"ז גם שי' הראב"ן נכון כיון דהצפורן כמו שהוא עכשיו גם להראב"ן אין האשה מקפדת אלא שכ' כיון דהצפורן עתיד לגדל עד דע"כ עתידה לטלן להכי גם עתה חוצץ דכל העומד לגזוז כגזוז דמי א"כ אין זה רק כמילת קטן דאמרינן אפי' בנשבע שלא יהנה מן המוהל אפ"ה יכול למול את בנו ודו"ק:
והש"מ במס' כתובות (ה) כ' דגבי מילה איכא מלאכת גוזז במה שחותך הערלה ע"ש והקשו לשי' הריב"ש שכ' דגוזז השערות מן העור חייב אעפ"י שא"צ לשערות שכן הי' במשכן גוזז לצורך עורות תחשים א"כ איך מוכח ר"ש דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא למשרי מילה וקשה נימא דאיצטרך קרא למשרי משום גוזז דחייב ולהנ"ל לק"מ דנהי דגוזז חייב אפי' באין צריך לגיזה דשערות מיהו עכ"פ צריך לגופה של מלאכה לתיקון העור שיהי' ממחק ונקי בלא שערות וזה חשיב צריך לגופו וגם צריך לגופה וכן הי' במשכן לשי' הריב"ש שתכלית המלאכה שהי' צריכין לעור התחש למכסה האהל דוקא לא שערות משא"כ במילה נהי דגוזז הערלה אין כאן שום צורך לגופו ואין שום תיקון בזה דר"ש ס"ל תיקון מצו' לא חשיב תיקון ור' יהודה דס"ל מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מבואר מזה דס"ל דמילה חשיב תיקון גברא כנ"ל ולהכי באמת אית בי' נמי משום גוזז כשי' הש"מ ודו"ק: