אור ברסלב
שות מהראש סימן כב

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן כב

סימן כא

שוי"ר לכבוד הרב הה"ג החריף ובקי מוה' משולם ני' הערש הארן האבד"ק סטנאב רוסיא:

מכתבו עם שאלת הרב יותר מחצי תשובה קבלתי לנכון ושורש השאלה לענין עיסה שנתחמצה בשמרים שהי' בבית המוכר ישראל בחג הפסח האמנם אין הדבר ידוע בבירור אך אומדנא דמוכח טובא ורגלים לדבר שכן הוא ורבים מאנשי העיר לא ידעו מזה וקנו השמרים בחזקת היתר ועשו לחם לכבוד שבת והורה כ"ת להתיר באכילה ע"י הולכת הנאה ליה"מ. ויען שיש מפקפקים על הוראה זו לכן נפשו בשאלתו לשמוע דעתי.

תשובה. לימוד ערוך בידינו פרק כל שעה (ל':) אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו כו' שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש כו' ר"ש קנסא קא קניס כו' ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא ואזדא רבא לטעמי' כו' אמר לן פוקו וזבינו חמירא דבני חילא ופרש"י ד"ה שלא בזמנו כו' מותר אפי' בנותן טעם ע"ש ועל הא דאמרו בגמ' ואזדא רבא לטעמי' כי הראב"ן ז"ל פי' שהבעלים ישראל אפו מיד אחר הפסח לבני חילא ולא הי' להם להחזיק אלא בשאור שהי' בביתם ועברו עליו בב"י ואפ"ה כיון דעירבו לנכרי מותר לנו למזבן בהם דע"י תערובות לא קניס ר"ש ע"ש. והחק יעקב באו"ח סימן (תמ"ב ס"ק ט"ז) וכן המק"ח בסימן (תמ"ז ס"ק כ"ב) כתבו מדעתא דנפשם דעיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח מהני הולכת הנאה ליה"מ דלא עדיף מעמיד דרבנן מטעם גמור ע"ש. ובתשו' נטע שעשועים (סימן י"ח) הביא דברי החק יעקב והשיג עליו מגמ' מפורשת דאי' בפ"ק דחולין (ו':) הלוקח יין לתת לתוך המורייס כו' חייב משום דמאי כו' והן עצמן מותרין מפני שהן תערובות ולא גזרו על תערובות דמאי והתניא הנותן כו' ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית כו' שאני שאור ותבלין דעבידי לטעמא וטעמא לא בטל הרי מבואר מזה דאף דלא גזרו על תערובות דמאי ואפי' בפחות מששים בנותן טעם כגון יין לתוך המורייס אפ"ה חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית כיון דלטעמא עבידי לא בטל ה"ה נמי גבי עיסה שנתחמצה בשמרים שעבר עליו הפסח אף דר"ש לא קניס על ידי תערובות אפי' בנותן טעם מיהו השאור דעביד לטעמ' חשיב כאלו הוא בעינ'. והנה במה דאמרו בגמ' בפשיטו' דלא גזרו בתערובות דמאי לכאורה קשה מזה בהא דאי' במס' מנחות (ל"א) תניא אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין כו' ופרש"י ד"ה טבל דמאי כו' ע"ש ושם מסיק בגמ' דהלכה כר"ש שזורי ע"ש וקשה אמאי צריך לעשר הא על דמאי בתערובות לא גזרו אכן הדבר נכון היטב דע"כ לא אמרו לא גזרו על תערובו' דמאי אלא היכי שהחבר קנה תערובות אבל אם החבר קנה דמאי בעין ואח"כ נתערב אצלו פשיט' דחייב לעשר דכבר נתחייב לעשר הדמאי בשעה שהי' אצלו בעין ודו"ק. והנה בהא דאמרו בגמ' חולין חושש משום מעשר ומשום שביעית התעוררו התוס' מס' בכורות (ל') ד"ה מעשרות מדוע נקט מעשר אצל שביעית ומדוע לא נקט טבל או דמאי ע"ש:

והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בתוספתא דמס' תרומות (פ"ח) שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואח"כ נתחמץ מותר שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר מבואר מזה דאף דשאור עביד' לטעמא ולא בטל זה רק היכי דלא נודע עד שניכר הפעולה ויהיב טעמא אכן אם נודע טרם החמיץ אעפ"י שנתחמץ אח"כ מותר דהידיעה גורמת הביטול ונהפך האיסור להיות היתר אמנם זה רק באיסורין שאין בהם דין הרמה כגון איסור שביעית וכי"ב אכן בשאור של תרומה דמלבד האיסור תרומה לזר יש בו מדין גזל השבט לא מהני הידיעה כלל אלא א"כ הגביהו ועד שלא הגביהו חוזר וניעור אם נפל אח"כ עוד סאה תרומה. ועיין ש"ס בכורות (כ"ב:) ובתוס' שם ד"ה תעלה ועיין בפרי חדש יו"ד (סימן צט):

ולפי"ז א"ש היטב דבשלמא בחמירא דבני חילא שפיר אמרינן דהשאור בטל וחשיב ע"י תערובות אף דהשאור עביד לטעמא מיהא כיון דידע המערב טרם החמיץ וערבינהו לבני חילא שפיר מהני הביטול וחשיב תערובות וכי קניס ר"ש בעינא אבל לא ע"י תערובות אכן בפ"ק דחולין בנותן עיסה לשכנתו ואמר לה עשי לי משליכי ע"כ חושש לשאור ותבלין משום מעשר ומשום שביעית ופרש"י ומפריש עליהם דמאי בזה שפיר אמרינן דממ"נ חייב לעשר דהמערב את השאור שלו בעיסה ודאי חייב להפריש דמאי כיון דכבר הי' אצלו בעין וחכמים חייבוהו להפריש דמאי וכיון דמחויב להפריש שוב לא מהני הביטול עד שיגביהו ואצל הנותן העיסה לשכנתו לא חשיב תערובות כלל כיון דשאור עביד לטעמא והוא לא ידע מן התערובות עד אחר שהשאור עשה פעולתו והחמיץ העיסה ובכה"ג חשיב השאור כאלו הוא בעיני'. ולהכי א"ש דנקט מעשר ושביעית ולא נקט סתם דחייש משום דמאי דהגמ' רבותא נקט וחדשות שמענו מזה להלכה דקמ"ל דאף דבעלמא שאור של שביעית שנפ' לתוך העיסה הידיעה גורמת הביטול ואפי' החמיץ אח"כ שרי מיהא בנותן לשכנתו כיון דחושש משום מעשר וצריך להפריש דמאי ממילא לא מהני גם לאיסור שביעית ודו"ק.

ב ובמג"א סימן (תמ"ב סק"ט) הביא מ"ש הראב"ן מעשה באחד שבישל דבש כו' והדבש הראשון שבישל הי' מחומץ בשמרי שכר והתיר רבינו יעקב להניחו עד אחר הפסח ולמכרו דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו פסח אלא היכי דאיתא בעיני' ונפלאתי על דבריו דהכא כיון דמעמיד הוא חשיב כאלו הוא בעיני' כו' ע"ש וש"ב בתשו' גור א"י חלק או"ח סימן (ס"ב) כ' וז"ל במה שמביא המג"א דברי הראב"ן להלכה יש לשדות בו נרגא מתרי טעמא חדא מהא דאי' בש"ע יו"ד (סימן קי"ד ס"ו) צריך ליזהר ולבדוק ולחקור בשאר משקה של דבש שעושים העכו"ם עכשיו אם נותנין בו שמרים של יין וכ' הרמ"א ואם דרכו לתת בו שמרים אסור לקנות מהם אם אין במשקה ששים מן השמרים כו' הרי להדיא דאף בשמרי שכר של איסור לא חשיב מעמיד דהרי אפי' ביין נסך לא חשיב מעמיד שנית כיון דהדבש הי' רביעי או חמשי יש להקל כמ"ש הב"י יו"ד (סימן קי"ב) בשם בעל העיטור דחמצן של עוברי עבירה מותר לאחר ג' אפיות כו' הרי להדיא אף דכל עיסה נתחמץ זה מזה והראשון נתחמץ מחמצן של עוברי עבירה אפ"ה לאחר ג' אפיות מותר דכבר נתבטל כו' ע"ש:

אכן כבר הבאתי באות (א) מה דאי' בתוספתא תרומות שאור של שביעית שנפל לתוך העיסה ידע בו ואח"כ נתחמץ מותר והטעם מפני שהידיעה גורמת הביטול וכל שנודע טרם החמיץ העיסה לא חשיב השאור מעמיד ובטל משא"כ אם לא נודע עד שהשאור עשה פעולתו והחמיץ העיסה אין השאור בטל בעיסה כיון דאוקומי מוקים חשיב כאלו הוא בעיני' וכבר למדנו מתורתו של הר"ן ז"ל במס' נדרים דהיתר בהיתר לא בטל כמו שהוכיח הר"ן שם ע"ש ואעפי"כ חמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל מותר לאכלו בפסח אף דבשעה שנתערב הי' היתר בהיתר ול"ש בי' ביטול כלל אפ"ה שרי לאכלו בפסח דמיד שהגיע ערב הפסח אחר חצות החמץ הוא איסור ובטל בששים ונהפך האיסור להיות היתר ממילא גם בפסח אינו חוזר ואוסר במשהו דכבר נתבטל החמץ ערב הפסח אחר חצות וכבר ביאר הדברים הפר"ח ועי' מקור חיים (סימן תמ"ז):

ולפי"ז א"ש היטב דגבי משקה דבש של נכרי דיש בו חשש שמא עירב בו יין נסך שזה הוא איסור שפיר אמרינן כיון דידע הנכרי המערב שעירב בהמשקה יין נסך א"כ טרם שעשה היין הפעולה להחמיץ או להטעים את המשקה כבר נתבטל היין בהמשקה בששים ולא חשיב השמרי יין מעמיד כיון שידע עד שלא נתחמץ ואף דהמערב הוא נכרי כבר כ' הרשב"א והר"ן בפ' אין מעמידין (לה.) דגם בנעשה אצל נכרי מהני הביטול וכן הוא שי' הרמב"ן. ומה"ט נמי בחמירא דבני חילא שרי לן לזבוני דאף דהעיסה של בני חילא נתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח אפ"ה העיסה מותרת דלא קניס ר"ש חמץ שעבר עליו הפסח אלא היכי דאי' בעיניה אבל לא ע"י תערובות ול"ש לומר שאני שאור דלטעמא עבידי וטעמא לא בטל וחשיב מעמיד כאלו הוא בעינא דז"א כיון שהמערב ידע עד שלא החמיץ השאור את העיסה שפיר בטל כנ"ל וכבר נתהפך האיסור להיות היתר דלא קניס ר"ש ע"י תערובות משא"כ בדינו שנשאל עליו הרמב"ן באחד שבישל הדבש בשמרי דבש שהראשון הי' מחומץ בשמרי שכר ורבינו יעקב התיר נמכרו אחר הפסח בזה שפיר תמה עליו הראב"ן דל"ש בי' תערובות דשאור ושמרי שכר חשיב דבר המעמיד וכאלו הוא עומד בעיני' ול"ש בזה לומר כיון דידע טרם החמיצו השמרי שכר אז לא הי' חשיב דבר המעמיד ונתבטל בששים דז"א כיון דבשעה שעירב השמרי שכר הי' היתר וכן בשעה שעירב הדבש השני או השלישי הי' קודם הפסח בזמן היתר והיתר לא בטל ובהגיע ערב הפסח אחר חצות זמן האיסור כבר ניכר פעולת השמרים והוי איסור המעמיד ועבידי לטעמא וחשיב כאלו הוא בעין ואין בזה תערובות רק חמץ בעיני' ודו"ק. ובמג"א (סימן תמ"ז ס"ק מ"ה) הביא מ"ש המהר"ם לובלין שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור דהוי כאלו הוא בעיני' עיין סימן תמ"ב ס"ה נראה כונת המג"א לחזק דברי המהר"מ עפ"י שי' הראב"ן שכ' לאסור הדבש שבשלו בשמרי דבש שהראשון נתחמץ בשמרי שכר ולהנ"ל חלוקים הענינים בטעמן והחילוק מוכרח שהרי הראב"ן כ' להדיא להתיר חמירא דבני חילא אף שנתחמצה העיסה בשאור של עוברי עבירה ועבר עליו הפסח מטעם דלא קניס ר"ש בחמץ שעבר עליו הפסח אלא היכי דאיתא בעיני' אבל לא ע"י תערובות הרי מבואר מדבריו דס"ל דעיסה שנתחמצה בשאור שעבר עליו הפסח חשיב תערובות ואיך אסר הראב"ן את הדבש שבישלו בשמרי שכר א"ו דחלוקים הענינים בטעמן כנ"ל ודו"ק:

אכן מקום אתי להתאים רבותינו ודברי מהר"ם לובלין אינו סותר דינו של הראב"ן ואלו ואלו דברי א"ח ומר אמר חדא ומר אמר חדא דחמירא בני חילא שפיר כ' הראב"ן דשרו לן לזבוני כיון דהקונה הלחם הוא הקונה העיסה עם השאור של עוברי עבירה בתערובות ור"ש לא קניס ע"י תערובות משא"כ בדינו של מהר"מ שהקונה קנה השמרים שעבר עליו הפסח א"כ הרי קנה את החמץ בעין וחל על הקונה חובת הביעור ואף דעירבו אח"כ בעיסה מיהו כיון דלא נודע לו עד שניכר הפעולה וחשיב דבר המעמיד והוי כאלו הוא בעיני' בכה"ג לא חשיב ע"י תערובות ומה"ט כתבתי לעיל דלהכי אי' במס' מנחות בנתערב טבל דמאי צריך לעשר ודו"ק:

ג ובפ' יוצא דופן (מ"ז.) עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ור' יהודה כו' ופרש"י חייבת בחלה ולא אמרינן דתרומה פוטרת לה ואע"ג דתרומה אינו חייב בחלה מדומע חייב בחלה מ"ט דדימוע דרבנן הוא דמדאו' חד בתרי בטל כו' ע"ש והקשיתי לשי' הטור או"ח (סימן תמ"ב) שכ' דבר המעמיד מה"ת לא בטל א"כ איך אמרו בגמ' דימוע דרבנן הא השאור של תרומה הוי דבר המעמיד ומה"ת לא בטל ותו הא ר' יהודה ס"ל מין במינו לא בטל מה"ת והכא מיירי במין במינו כמ"ש הרא"ש במס' טבול יום (פ"ב) ע"ש והנ"ל האף אמנם יש פוסקים דס"ל דבר המעמיד לא בטל מה"ת וכן מין במינו ס"ל לר' יהודה דאינו בטל היינו דאין הרוב מבטל את המיעוט אם בדבר המעמיד משום דניכר הפעולה והוי כמאן דאיתא בעיני' ואי במין במינו לר' יהודא משום דס"ל כל מין במינו בעצם אינו מבטל אדרבא הוא מחזקו כמ"ש הר"ן במס' נדרים. אכן זה ודאי ברור דאין המיעוט מבטל את הרוב והרי כל עיקר דיליף ר"י דמין במינו לא בטל הוא מקרא ולקח מדם הפר ומדם השעיר מבואר דדם הפר אינו מבטל מיעוט הדם השעיר ואצ"ל דדם השעיר אינו מבטל את דם הפר ולענין דבר המעמיד אם באנו לדון שכל העיסה הוא כשאור של תרומה זה ודאי אינו שהרי מדאו' חד בתרי בטל ואיך נימא להיפך דהמיעוט מבטל הרוב אבל מסתבר דכל דבר המעמיד כיון דאקומי קא מוקים חשיב כאלו הוא בעיני' וכש"ס ע"א (ל"ה ולפי"ז נלענ"ד לחלק הענינים דבפ"ק דמס' חולין גבי הנותן עיסה לשכנתו אין אנו דנין על חיוב העיסה אלא אנו דנין על השאור ותבלין שבה שיש בזה חשש דמאי ואף דבתערובות דמאי לא גזרו מיהו בשאור ותבלין דלטעמא עבידי וטעמא לא בטל וחשיב השאור כאלו הוא בעיני' וחייב להפריש דמאי משא"כ בפ' יוצא דופן גבי עיסה שנתחמצה בשאור תרומה אין אנו דנין על השאור אבל אנו דנין על העיסה שאתה רוצה להפקיע חיוב חלה מן העיסה כיון שנתחמצה בשאור של תרומה שפיר אמרו בגמ' דימוע דרבנן דממ"נ אם זה כתערובות וגוף אחד א"כ אחרי רבנים להטות ואי אמרת דהשאור חשיב כאלו הוא בעיני' א"כ איך יפטור את העיסה מן החלה ודו"ק:

ד ובפ"ק דפסחים (ט"ו:) מחלוקת בשש אבל בשבע ד"ה שורפין כו' לימא מסייע הפת שעיפשה ונפסל מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח שאני התם דעפרא בעלמא ותמוה בעיני כיון דמטמאה טומאת אוכלין לא יתכן לומר עפרא בעלמא הוא והרמב"ם בה' טומאת אוכלין (פ"ב) כ' דאוכל הנפסל מאכילת אדם אינו מק"ט והקשו עליו מה יענה לסוגי' זו וע' צל"ח. ואני הוספתי להקשות דהא שאור אינו ראוי לאכילת אדם כש"ס ביצה (ז:) ואפ"ה מקבל טומאת אוכלין לב"ש אפי' פחות מכביצה ולב"ה עכ"פ היכי דיש בו כשיעור ביצה כש"ס ערלה (פ"ב מ"ד) ע"ש ובפ"ק דחולין הנותן לשכנתו עיסה כו' חושש לשאו' ותבלין שבה משום מעשר כו' ע"ש וכלל הוא כל שחייב במעשר מקבל טומאת אוכלין כש"ס פ' בא סימן (נ:) ע"ש ובפ' העור והרוטב (קכ"ט.) כיפת שאור כו' מצינו לאוכלין שמטמאין טומאה חמורה ע"ש:

והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בפ' בכל מערבין (כ"ח:) דכפניות מקבלין טומאת אוכלין הואיל וחזו למתקן ע"י האור ושם כ' התוס' והריטב"א הטעם כיון דכתיב אשר יאכל משמע אפילו היכי דאינו ראוי עכשיו לאכול רק שיהי' ראוי אח"כ ע"י תיקון מקבל טומאת אוכלין ומקרי אוכל לענין זה ע"ש. והאי טעמא נמי איתא בשאור דנהי שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא בפני עצמו מיהו כיון דחזי ע"י תערובות לתקן עיסה ועומד לכך שפיר חשיב אוכל לענין קבלת טומאת אוכלין. ולפ"ז א"ש היטב דהרמב"ם שפיר קאמר היכי דנפסל מאוכל אדם אינו מקבל טומאת אוכלין מיהו זה רק היכי דלא חזי אפילו ע"י תיקון ואינו קיימת לאכילה לא קרינן בי' אשר יאכל אכן הש"ס בפ"ק דפסחים דמיירי בפת שעיפשה דזה חזי לחמע בו עיסות אחרות כש"ס פסחים (מ"ה:) ונמצא דחזי לאכילה ע"י תיקון וקיימת עדיין לאכילה שפיר מטמאה טומאת אוכלין משום דקרינן בי' אשר יאכל ודו"ק. ובמס' מנחות (ק"ב:) א"ל ר"א לר"כ מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא כו' ושם (ק"ב.) כל היכי דאי בעו לא מצי זריק לא משוי לי' אוכל ולא מקבל טומאת אוכלין ופרש"י ד"ה מעילה כו' אבל טומאה משום אוכלא כו' וכ"כ דלא הוי אוכלא אע"ג דחזו למהוי אוכלא לא מקבל טומאת אוכלין כו' ע"ש מבואר מפרש"י ז"ל דבלן קודם זריקה לא חשיב אוכל כיון דבשעה שנתקבל הדם בכוס לא הי' חזי אלא מכח כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכיון דנפסל הדם ולא מצי תו לזרוק ממילא אין מקום להחשיבו אוכל. ולפי"ז א"ש מה דמשני בפ"ק דפסחים ש"ה דעפרא בעלמא הוא דנהי דבכל השנה הפת שעיפשה מקבל טומאת אוכלין היינו משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות וקרינן בי' אשר יאכל כיון דקיימת לאכילה ע"י תיקון עיסה משא"כ בפסח דעומד לשרפה ואינה קיימת לאכילה ממילא אין תורת אוכל עליו וחשיב עפרא בעלמא ונשרפת עם הטמאה אכן זה רק בשאור שאינו ראוי עכשיו לאכילה משא"כ בחמץ הראוי עכשיו לאכילה יתכן שפיר דאינו נשרפת עם הטמאה אפי' בשבע דאף דהולך לאיבוד לא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי ואסור לאבדו ולגרום לו טומאה בידים ודו"ק:

ה ועפי"ז נלענ"ד דעיסה שנתחמצה בשמרים שעבר עליו הפסח שרי לן עפ"י הולכת הנאה ליה"מ אפי' להפוסקים דס"ל דלא מהני הנאה ליה"מ להתיר באכילה זה רק היכי דהאיסור הוא אוסר את כל התערובות אבל אין מקום לאסור העיסה באכילה מפני שנתחמצה בשאור של עוברי עבירה דאי אפשר לאחוז החבל דאם אתה רוצה לאסור את העיסה מחמת שנתערב בו חמץ שעבר עליו הפסח א"כ הכל שרי דלא קניס ר"ש חמץ שעבר עליו הפסח ע"י תערובות מאי אמרת השאור והשמרים חשיב דבר המעמיד וכאלו הוא בעיני' ואין אנו דנין על העיסה רק על השאור שהוא בעינא וזה ל"ש אלא לענין איסור הנאה אבל לענין איסור אכילה הרי השאור אינו ראוי לאכילת אדם ונהי דבפסח אסור ועובר עליו על ב"י משום דראוי לחמע בו עיסות אחרות והתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו וע' בר"ן פסחים (מ"ו:) מיהו אחר הפסח דמה"ת שרי אלא דקנסא קא קניס ר"ש וכי קניס ר"ש בעיני' אבל לא ע"י תערובות ממילא בשאור שאינו ראוי לאכילה ל"ש בי' איסור אכילה לא בעיני' ולא ע"י תערובות ואף דאח"כ ראוי לאכילה זה גופי' חשיב ע"י תערובות דהרי השאור והשמרים בעצם אינן ראוין לאכילה כלל ומה שראוי עכשיו לאכילה הוא רק בגרם העיסה ע"י תערובות:

ובש"ס דכריתות (ה.) לחם מקלוי לא אתי משום דקלוי איתא בעיני' לחם לא איתא בעיני' ע"ש ובס' מנחות (נ"ד:) רב ור"ח ור"י אמרו משתערין כמות שהן שמואל ור"ש ב"ר ור"ל אמרו משתערין לכמות שהן ע"ש ובשמרי חמץ ממ"נ אי ניזל בתר השתא אחר שנתערב בעיסה א"כ חשיב תערובות ואי נימא דאזלינן בתר מעקרא כמו שהי' מקודם אז לא הי' ראוי לאכילה כלל ואין מקום לדון עליו אלא דחכמים אסרו בהנאה וממילא אסור לערבו שיהנה ממנו ועל זה שפיר מהני שיוליך הנאה ליה"מ ודו"ק:

ו ובתוס' פ' אין מעמידין (ל"ה) ד"ה מפני שמעמידין אותו בעור קבת נבלה וא"ת מאי אריא נבלה אפי' שחוטה נמי אסורה משום בשר בחלב וי"ל דדוקא נקט נבלה דאז איכא בה איסורא דאו' אבל בשחוטה משום בשר בחלב ליכא איסור דאו' דצונן בצונן הוא ואע"ג דאוקמו קא מוקים אינו אסור אלא מדרבנן וע' בש"ך יו"ד (סימן פ"ז סק"ל). ובר"ש מס' אהלות (פי"ג מ"ה) אלו ממעטין כו' פחות מכביצה אוכלין כו' ונראה דה"ט משום דמדאו' בעינן כביצה כו' וכיון דמדאו' טהור ממעטי תדע מידי דהוי אכותי שישב בחלון דממעט אעפ"י שגזרו עליהם להיות כזבין ומדאו' לא מקבלי טומאה כו' לא דמי דהתם עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאו' אבל כותי ופחות מכביצה ודאי נמי מדאו' טהור ע"ש:

ובפ' בנות כותים (לד) ד"ה וזובו כו' וא"ת ואמאי לא שרפינן הא שורפין על ספק רוקו דע"ה כ"ש בזובו של עכו"ם וי"ל דבע"ה שורפין משום דאית בי' דררא דטומאה דאורייתא כו' אבל עכו"ם אין לו שום טומאה דאורייתא ע"ש. ולפי"ז א"ש הא דאמרו בגמ' בפ"ק דחולין דחושש לשאור ותבלין שבה משום דעביד לטעמא וחשיב דבר המעמיד כמו שביאר הענין הפר"ח ביו"ד (סימן צ"ח) להכי אמרינן נהי דלא גזרו על תערובות דמאי מיהא בשאור ותבלין דמתקן הכל ואוקומי קא מוקים חשיב עיקר ועומד בעינא ואסור דהוי כמו גבינות של עכו"ם דאסורין מפני שמעמידין אותן בעור קבת נבלה דכיון דאוקומי קא מוקים חשיב איסור בעינא וכש"ס פ' אין מעמידין (ל"ה.) ואעפ"י שכל גבינות עכו"ם לא נאסרו אלא מספק מקרי ודאי איסור הואיל שהחכמים אסרוהו מתחילה מכח ספק דאו' ועיין בט"ז יו"ד (סימן ק"א סק"ד) משא"כ חמץ שעבר עליו הפסח אף דהשאור חשיב דבר המעמיד מיהא כיון דליכא איסור דאו' זה לא הוי רק כמו צונן בצונן בבשר בחלב דכל שהודאי אינו אלא איסור דרבנן גם דבר המעמיד לא חשיב בעינא ודו"ק:

ז ובפ"ק דחולין (ד:) חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין ובס' חק יעקב כ' דהאידנא חשידי בכך ולא אמרינן בהו לא שביק התירא ואכל איסורא ובתשו' ל"ש נדפס בסופו תשו' מהגאון מהרש"ק ז"ל מבראד ושם אמור עם הספר מהא דאי' בש"ע חו"מ (סימן ר"ן) דאין אומרים דאביהם קנה אח"כ את המטלטלין דאדרבא אמרינן חזקה כאן נמצא וכאן הי' ובודאי מעיקרא נמי הי' של אביהם ע"ש. ולענד"נ דבסחורה העומדת למכור ל"ש לומר כאן נמצא וכאן הי' דמי פתי מחזיק הסחורה לזמן מרובה והרי דרכן של הסוחרים לקנות ולמכור כל שעה וכן מבואר בנה"מ (סימן ס') ע"ש שהביא שכן מבואר בתשו' מוהרי"ט בראשונות (ס' רכ"ח) ע"ש וממילא אפי' במומר להכעיס וכן בנידן אשר דנין שכ' כבודו שכפי שמכירין את המוכר לא חש לאהדורי על היתרא זה רק באוכלין שהוא מחזיק לעצמו אכן שמרים ידוע שמתקלקל בזמן קצר ודרכו למכור השמרים בזה אמרינן מן הסתם השמרים שהי' אצלו בחג הפסח כבר מכר אותן ואלו הנמצאים חדשים מקרוב באו. ובהכי ארוחנא ליישב דברי רבותינו התוס' חולין שהקשו שם שהרי פת עכו"ם אסור ומה הועילו שמחליפין ע"ש. ולכאורה אינו מובן קו' התוס' אטו אין בידו להחליף בפת פלטר דמותר ולהנ"ל א"ש דפת פלטר דעשוי למכור בכה"ג ל"ש לומר כאן נמצא וכאן הי' ואפילו בחשידי להכעיס דל"ש בהו חזקה דלא שביק היתרא ואכל איסורא אפ"ה אמרינן מן הסתם מה שהי' לו תוך הפסח כבר מכר והפת הנמצא אצלו כעת קנה מחדש למכרו ולהכי משמע להו להתוס' דמיירי בככרות של בעה"ב שאינו עשוי למסחר ואפ"ה שרי כיון דלא שבקי היתרא ואכלו איסור' בודאי החליפו:

עוד נראה בעיני דלענין חשש חמץ שעבר עליו הפסח ל"ש לומר כאן נמצא וכאן הי' דבשלמא בעלמא אזלינן בתר חזקה דהשתא כמו שהוא עכשיו ברשותו ושלו הוא כמו כן בודאי מעיקרא נמי הי' שלו וברשותו משא"כ בחמץ בפסח ל"מ לשי' הר"ת במס' זבחים דאיסור הנאה לית לי' בעלים אלא אפי' להנך דס"ל איסור הנאה אית להו בעלים מיהו בחמץ בפסח דהכל מצווין עליו לבערו א"כ אדרבא אי נימא כאן נמצא וכאן הי' א"כ אתה מוציאו מרשותו וממ"נ לא הי' שלו בתוך הפסח וגם אי עבר עליו בב"י וב"י וחכמים קנסו אותו ואסרו החמץ בהנאה א"כ גם עכשיו אינו ברשותו וכבר ביאר הקצ"ח דאפי' נימא איסור הנאה אית לי' בעלים מיהו עכ"פ אינו ברשותו ובחי' למס' זבחים הארכתי בזה בעזה"י:

ועוד נראה בעיני עפ"י מ"ש התוס' חולין (נ"א.) ד"ה המוציא דדוקא לקיים המקח אמרינן כאן נמצא וכאן הי' אבל לא לבטל המקח ע"ש. ובנידון השאלה אי נימא כאן הי' א"כ השמרים אסורין והמקח בטל שהרי הוא מקח טעות ולהכי עדיף לומר שקנה מחדש השמרים לקיים המקח. עוד יתכן בעיני כיון דהשמרים שרשן ומקורן מן הנכרי ויש להם חזקת היתר עדיף טפי לאוקמי על חזקת היתר ואי אמרינן כאן נמצא וכאן הי' אמרינן שהי' עד עכשיו ברשות המוכר הנכרי דמוקמינן בחזקת מרי' קמא. מכל הלין הדבר נכון היטב כמו שהורה מעלתו ויפה דן ויפה הורה.

והנלענ"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה