שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן כא
תשובה להרב הגדול וכו' מוה' יוסף יהודה נ"י ראב"ד ומו"ץ דק"ק קאסוב.
הנה בענין גט בע"כ או להתיר אשה על אשתו משום דאמרינן לאדם חטא בשביל שתזכה וה"נ מוטב שיעבור על חדר"ג ולא ישב בהרהור עבר' ושלא יבא ח"ו למכשול גדול אין זה דבר ברור ובמס' מנחות (מ"ח) פריך הגמ' בפשיטות וכי אומרים לאדם חטא בשביל שתזכה ע"ש ובתשב"ץ (ח"ב נ"ג) כ' ז"ל מ"ש שמוטב שנסכים בהיתרו של זה אע"פ שיש בו עברה שהרי הוא מתחרט ולא שיעמוד בעבירה של חרטה כל ימיו בזה אני אומר שלא כדבריך שאין לומר לאדם עמוד וחטא חטא זה כדי שלא תחטא חטא אחר כו' וכן השיב הרשב"א ז"ל על מי שנשבע כו' ואסר הרב לפי ששחוק בקוביא עבירה ואין נזקקין להתיר כדי שלא יעבור עבירה וכ"ש בנידון הזה שההיתר הוא עבירה בשעתה כו' ע"ש. ולענין גט בע"כ או לישא אשה על אשתו נלענ"ד דל"ש כלל הך סברא חטא בשביל שתזכה דע"כ לא אמרינן חטא בשביל שתזכה אלא היכי דהחטא אינו נוגע אלא להחוטא ואינו חב לאחרים אבל היכי דהחטא נוגע לגרע זכות חברו בזה כ"ע מודו דאמרינן מה חזית דדמא דידך סומק טפי והרי בשנים שהלכו בדרך ואין לו אלא קיתון של מים שאינו מספיק לשניהם דדריש רע"ק וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חברך כש"ס ב"מ (ס"ב.) דוקא בשלו אמרו אבל להציל עצמו בשל אחרים קי"ל דאסור להציל עצמו בממון אחרים כש"ס ב"ק (קי"ז:) ובפ' הכונס (ס':) ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים כו' וקא מבעיא לי' מהו להציל עצמו בממון חברו כו' חבול ישיב רשע גזלה ישלם כו' ויצילה דלא שביק להו לאחלופי ופרש"י שלא ישרפוהו ע"ש מבואר מפרש"י דאפי' במקום סכנת נפשות אסור להציל א"ע בממון חברו ואפי' לאחלופי. ואפי' בשב ואל תעשה שכ' התוס' פ' הבא על יבמתו (נד:) דהיכי דלא עביד מעשה אמרינן מה חזית דדמא דחברך סומק טפי דלמא דמא דידך סומק טפי זה רק היכי דלא התחייב בזה לחברו ולא קיבל על עצמו שום שיעבוד לנגד חברו אלא דהתור' אמרה ל"ת על דם רעך ומצו' להציל את חברו וממילא כ"ש היא שמצו' להציל את עצמו וחיי עצמו קודמין אכן בשלו אמרו אבל שישא אשה על אשתו ולמנוע מאשתו שכו"ע זה הוי כמציל א"ע בממון חברו וצערא דגופא והרי משעת נשואין נשתעבד מה"ת בשכו"ע וגם אפי' בלא חדר"ג אסור לישא אשה על אשה כמ"ש הנמ"י פ' ארבעה אחין. ובתוס' יבמות (ס"ד.) כ' בד"ה אעפ"י כו' היכי דשהה עמה י' שנים שרי להכניס צרתה כמו שמצינו באברהם ע"ש מבואר מדבריהם דקודם י' שנים אפי' לא זכה להבנות ומכ"ש היכי דיש לו בנים אסור להכניס צרה לביתו ובתשו' בשמים ראש (קסח) כ' וז"ל ובשעת נשואין אדעתא דהכי נשאת לו שיצטרך רצונה בשעת גרושין וה"ז כגוזל וחומס לזכות לנפשו. ואני מצאתי און בדבר מהא דאי' מגילת רות (ד' י"ו) ויאמר הגואל לא אוכל לגאול וכ' התרגום פרוקי כה"ג לית אנא יכיל למפרק על דאית לי איתתא לית לי רשו למיסב אחרניתא ע"ש:
ב ובפ' יוה"כ (פ"ג.) בסוגי' דמאכילין אותו הקל הקל תחילה טבל ותרומה תנאי הוא כו' והק' בס' פר"ד דרוש (י"ט) למה לא נעשה תיקון אחר וינצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה והוא שיתקן הטבל ויפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל דמין במינו הוא בטל ברוב ע"ש ואני הקשיתי מהא דאי' במס' חולין (קל:) מנין לבעה"ב שאכל טבלים שפטור מתשלומין ת"ל ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך א"כ איך אפשר לומר טבל ותרומה מאכילין אותו תרומה מלבד איסור תרומה לזרים יש בזה איסור משום גזל וחבול רשע גזלה ישלם אפי' לאחלופי משא"כ אם מאכילין אותו טבל אין בזה איסור גזל כיון דאין זכות לכהן אלא משעת הרמה ואילך:
ובמס' קדושין (עט.) הי' בודק את החבית להיות מפריש עלי' תרומה כו' פרש"י להיות סומך עליו בהפרשת תרומותיו כשבא לשתות כו' מכאן ואילך ספק תרומה ויחזור ויתרום ובתוס' רי"ד כ' ז"ל קשה לי בהאי פירוש' דכיון דכבר שתה מה דהוי הוי ואפי' איגלאי מילתא דשתה טבלים אינו חייב להפריש תרומה עליהן ע"ש. והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' חולין (קל"א.) ת"ש הרי שאנסו בית המלך את גרנו אם בחובו חייב לעשר שאני התם דקא משתרשי לי' ובתוס' ד"ה שאני הקשו דה"נ מתנות כהונה כשאכלן משתרשי לי' כו' ע"ש וכ' הר"ן ז"ל לתרץ שכל שנתכוין ליקח מתנות כהונה לעצמו ושינה אותן בצביעה או אכלן שוב אינו משלם אע"ג דמשתרשי לי' שהרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין בהם אבל אנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון שלא הפקיע מצותו ומשתרשי לי' עדיין מצותו עלי' כו' ע"ש:
ובפ' כל שעה (ל"ח.) בתוס' ד"ה אתיא כו' הקשו כיון דבעינן מצה משלכם אמאי איצטרך למעוטי טבל תיפוק לי' דבעינן שלכם וטבל אינו שלכם כדמוכח גבי אתרוג של טבל דלכ"ע לא יצא משום דלא הוי שלכם ע"ש ואמרתי דלפי מה דחדית הר"ן במס' חולין שוב לק"מ קושית התוס' דבשלמא באתרוג דהוי בעין ולא שינה אותו א"כ לא הפקיע מצותו ודאי לא חשיב שלכם דנהי דאין לכהן אלא משעת הרמה ואילך מיהו כיון דמוטל עליו מצות הפרשת תרומה ומעשר לא חשיב שלכם משא"כ גבי מצה של טבל דבעי לקיים מ"ע של אכילת מצה וכי אכל המצה הרי הפקיע מצותו וחיוב ממון אין במת"כ שפיר חשיב שלו ולפי"ז אמינא טעמא להצדיק פרש"י במס' קדושין דמיירי שמפריש חבית יין להיות סומך עליו כשבא לשתות כו' ומה שהקשה התוס' רי"ד כיון דכבר שתה מה דהוי הוי ואפי' איגלאי מלתא דשתה טבלים אינו חייב לק"מ דבשלמא במס' חולין דמיירי באוכל טבלים ונתכוין שיקח המתנות כהונה לעצמו שפיר אמרינן כיון שחיוב ממון אין כאן אלא שמוטל עליו מ"ע מה"ת שיתן מתנות כהונה לכהן וכל שהפקיע המצו' פטור מלשלם אף דמשתרשי לי' משא"כ בנידן דהי' בודק את החביות דאין דעתו להפקיע המצוה ואינו מתכוין לגזול המתנות כהונה שיקח לעצמו אדרבא הרי הפריש החבית יין להיות סומך עליו בהפרשת תרומה ומעשר זה דומה להיכי דאנסו בית המלך את גרנו בחובו כיון דנהנה ומשתרשי לי' מצות מתנות כהונה מוטלת עלי' וחייב לעשר ודו"ק:
ג אכן מה שהקשיתי למה בטבל ותרומה מאכילין אותו תרומה נימא דעדיף טפי להאכילו טבל דאין בזה איסור גזל דהרי אין זכות לכהן אלא משעת הרמה ואילך וכי אוכל הטבל הפקיע המצו' של מתנות כהונה אבל במפריש התרומה וקורא לה שם כבר יש זכות לכהן כמ"ש התוס' יבמות (צ"ג.) ד"ה קנוי' כו' ובפירות ערוגה נמי לא בעי מעכשיו לפי שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש אף דבתשו' מוהרי"ט ח"א תשו' (כ"ב) כ' שאינו יכול להקנות לבני אדם שאינם מבוררין ועפי"ז כ' בתשו' מחנה אפרים ה' צדקה (ס"ב) דאף דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מ"מ היכי דהקדיש ממון לענים סתם לא הוי כמסירה כיון שאין מבורר איזו ענים ע"ש ולפי"ז י"ל דבתרומה ג"כ ל"ש לומר אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון שהכהנים אינם מבוררין אכן ז"א דרק בצדקה שהוא נותן מנדבת הלב לכן מסתבר דכל שלא בירר שם הענים לאו כמסירה דמי משא"כ בתרומה נהי דיכול לברר להפריש התרומה איזו שירצה מיהא קדושתו בהפרשתו ומיד שתרם הוי ממון כהן וז"ב ואף דהוי ממון שאין לו תובעים מיהא איסור גזל יש בזה וחבול ישיב רשע גזלה ישלם ואפי' לאחלופי. אכן הדבר נכון היטב דשאני תרומה דהרי בידו לשאול עלי' א"כ טרם שבא ליד כהן ל"ש בזה לומר חבול רשע גזלה ישלם אפי' לאחלופי כיון דבידו לאתשולי ומיהדר לטבלא ויפריש ממק"א ואפי' אם כבר אכלה קי"ל כאמימר דס"ל אכלה כולה נשאלין עלי' אי בשוגג מחוסר קרבן ואי במזיד מחוסר מלקות כש"ס שבועות (כ"ז:) וא"כ כי מיהדר לטבלא שפיר יכול להפריש ממק"א כפרש"י בקדושין כנ"ל ונהי דאיסור אכילתו לא מיתקן דממ"נ אכל איסור טבל או תרומה מיהא עכ"פ איסור גזל ל"ש בזה דהרי לא הפקיע המצו' דאדרבא הרי הפריש תרומה ובאכילתו לא נתכוין שיקח לעצמו מתנות כהונה בגזילה אלא להציל א"ע מחולי הרעבון ואח"כ ישלם להכהן ול"ש בזה חבול רשע גזלה ישלם אפי' לאחלופי דבתרומה בידו להחליף ע"י שאלה כנ"ל ודו"ק. ולפי"ז לא קשה מה שהקשה הפר"ד למה לא יתקן הטבל ויפריש תרומה ויחזיר ויערבנה עם החולין דז"א דבשלמא היכי דאכילת התרומה באיסור שפיר אמרינן אפי' אכלה כולה נשאלין עלי' משא"כ אם יערב התרומה בחולין ובטל מה"ת ברוב ואין כאן שם תרומה כלל וכי אכלה כולה תו אין בידו לאתשולי וא"כ בשעת אכילה יש בזה איסור גזל דנהי דאיסור תרומה בטל אבל ממונא לא בטל דצריך להרים ובירושלמי מפרש מפני גזל השבט ושי' התוס' בכורות (כ"ב:) ד"ה תעלה כו' דאינו יכול לפטור א"ע בממון וע' ש"ס ביצה (ל"ח:) איסור בטל ממונא לא בטל וא"כ שוב אמרינן חבול רשע גזלה ישלם אפי' לאחלופי ודו"ק:
ד והנה שתי תקנות מצינו להתיר האיש מכבלי העיגון גט בע"כ או שישא אשה על אשתו ויש בזה שינוי דעות הי מיניהו עדיף ולענ"ד נראה בעיני שאין כל הענינים שוין דהיכי דהאשה אסורה עליו מחמת עידי כיעור וכי"ב מוטב להתיר גט בע"כ אבל היכי דאנו דנין מחמת שלא זכה להבנות ממנה וכי"ב בזה נכון יותר להתיר לו שישא אשה על אשתו ואימא טעמא דידי עפ"י מה דמצינו שאחימלך אמר אל דוד אין לחם חול תחת ידי כי אם לחם קודש יש אם נשמרו הנערים אך מאשה וכ' ע"ז הרלב"ג והתיר הכתוב אכילתה לזרים ולא אכילתה בטומאה כי הזרות יתכן שיותר מפני פקוח נפש כי האכילה הוא בעצמותה מסירה הסכנה שתהי' מהרעבון ואולם הטומאה אין ראוי שתדחה מפני זה אחר שאינה בעצמותה סיבה להסיר הסכנה והאמנם דבריו תמוהין דקי"ל אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש אבל דבר ברור הוא דסברת הרלב"ג נכונה עכ"פ היכי דאנו דנין לענין הקל הקל מסתבר יותר להתיר האיסור המסיר המכשול וקל הוא לעומת האיסור שאינו סיבה בעצמותו להועיל בדבר. ולפי"ז אני דן דהיכי דהאשה מותרת לו אלא שלא זכה להבנות ממנה בזה נכון יותר להתיר לו שישא אשה על אשתו דאיסור זה שישא אשה אחרת וידור עמה זה גופ' ועצמותו סיבה להציל האיש מדבר עבירה וקדוש יהי' שרוי בתוך מעיו לא כן הגט בע"כ הוא איסור בפועל אשר עצמותו אינו מסיר המכשול ולא הועיל הגט לרפאות השבר אלא שעי"ז יהי' ביכולתו שישא אשה אחרת אכן היכי דהאשה אסורה עליו האמנם התוס' ריש מס' זבחים (ב:) ד"ה סתם כו' כ' דאפי' זינתה אם ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ע"ש כבר כתבו הפוסקים לחלק דהיכי דידוע שזנתה אינו מחויב לגרשה דלא חיישינן שמא יבא עלי' דהיא נמאסת בעיניו אכן היכי דהוי רק ספק שמא זינתה מחויב לגרשה וע' מ"ש בספרי ראש המזבח זבחים שם ובאופן הזה נמצא מתהפך הדבר שבאם ישא אשה על אשתו אינו מסיר המכשול כמו אם יתן לה גט דמה שיגרשנה זהו הוא הסיבה בעצמותה להיות גדר לשמור התורה והמצו' ודו"ק:
ה ובתשו' שו"מ מהדורא ד' (סימן קכ"ב) כתב בד"ה והנה לפענ"ד שיש תקנה כו' דיש לזכות לה גט ע"י אחר ובודאי זכות היא לה שהרי בעוה"ר בזמן הזה פריצות שכיח כו' ויכול לישא אחרת כשיזכה לה גט עכ"ל והמעיין בתשו' מוהרי"ק (סימן קמ"א) יראה שכ' שם דאין זה תקנה כיון דלשי' הרי"ף בפ"ק דגיטין אפי' היכי דהוי זכות לא מהני אלא דאינו יכול לחזור אבל להתיר האשה אינה מותרת עד שיגיע הגט לידה ע"ש א"כ לא הועיל כלום להצילה מדבר עבירה איברא דהטור ביו"ד (סימן רס"ז) כ' דאפי' לשי' הרי"ף היכי דאמר זכו בשטר שחרור מיד יצא העבד לחירות אפי' עד שלא הגיע השטר שחרור ליד העבד אכן לענ"ד זה רק בשחרור עבד דמצינו בגמ' זיכוי ע"י אחר אבל באשה לא מצינו זיכוי גט ע"י אחר ובירושלמי הובא בתוס' פ"ק דמס' גיטין (י"א:) ד"ה בגיטי נשים הגע עצמך כו' אשתו של מוכה שחין כו' ואין האשה מתגרשת ע"י אחר בע"כ ואף דגם העבד אינו משוחרר בשטר ע"י אחרים בע"כ כדאי' בגמ' ובש"ע וע' תוס' מס' קדושין (כ"ג:) ד"ה מהו כו' מיהו בסתם אמרינן זכות הוא להעבד כש"ס פ' השולח (מ:) חיישינן שמא זיכה לו גט ע"י אחר ע"ש ועכ"פ יכול למכרו שלא מדעתו ותו דקי"ל כרבנן דס"ל זכות הוא להעבד שיצא לחירות שיהי' ברשות עצמו אבל גבי אשה מן הסתם הגט חוב הוא לה ובפ' האשה שלום (קי"ח:) גבי המזכה גט לאשתו במקום קטטה מסיק הגמ' שם ת"ש דאר"ל טב למיתב כו' ע"ש:
ו ובעיקר הדין המבואר בש"ע אה"ע (סי"א) דמזכה לה גט הקשה בס' א"מ שם כיון דעיקר הטעם דזכין לאדם שלא בפניו כתבו התוס' כתובות (י"א.) כיון דזכות הוא לו אנן סהדי דניחא לי' ועביד שליחותי' וכיון דחזינן השתא דשבק' התירא ואכל' איסורא ל"ש לומר אנן סהדי דניחא לה ע"ש. והנה המעיין בתוס' כתובות שם ד"ה מטבילין גר קטן יראה שהתוס' מפרשים דמהני הטבילה דקדושיו קדושין מה"ת אכן מפרש"י ד"ה ע"ד ב"ד כו' וה"ה גר על ידיהן ומגעו ביין כשר וכבר הרגיש בזה בשיטה מקובצת ע"ש. והקצ"ח (סימן רמ"ג) הביא מ"ש התה"ד דהמשרתת יכולה להפריש חלה משום דזכין לאדם שלא בפניו והשיג עלי' דל"ש זכין לאדם שלא בפניו אלא היכי דהזוכה מקבל חפץ בשביל אחר כגון בגט דגוף הנייר יש בו איזו שיווי והמזכה הוא נותן להשליח שיזכה בעד האשה אבל חלה אין שום קבלה לבעלת הבית דנימא שזכין לאדם שלא בפניו מבואר מזה דהא דאמרו זכי' מטעם שליחות זה רק היכי דהוי זכות גמור ואנן סהדי דניחא להו לבעלים שפיר מהני בתורת שליחות אכן היכי דל"ש לומר אנן סהדי דניחא לי' וכגון בגר קטן דאין שליחות לקטן ל"ש לומר זכי' מטעם שליחות מיהו היכי דזוכה בחפץ בזה לא בעי שליחות כלל ואמרינן זכין לאדם שלא בפניו וז"ב:
ובפ' השולח (ל"ז:) אין כותבין פרוזבל אלא על הקרקע ואם אין לו מזכהו קרקע כל שהוא וכ' הר"ן ומכאן נ"ל דמה דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כ"ש מתחייב הוא בכך אלא שאפשר לדחות שזה מקולי פרוזבל ע"ש וביו"ד סימן (קס"ד ס"ה) כ' הרמ"א דאין המלוה יכול לומר הקניתי לו משלי ע"י אחר דלא מהני בלא דעת הלוה והק' הט"ז מ"ש מפרוזבל דמהני אפי' שלא בפניו דהקילו בו כיון שהוא מדרבנן כו' וק"ו הוא מפרוזבל כו' דאל"כ גם הוא עשה איסור א"כ נימא דגם כאן מהני כשמקנה לו שלא בפניו וכ' ע"ז הנה"כ דיש לומר דדוקא דומיא דפרוזבל דהחוב הנמשך ממנו אינו בא מיד רק אח"כ כשמגיע שנת השמטה משא"כ הכא במה שמקנה לו בא חובתו מיד כו' ע"ש. ולפ"ז נלענ"ד דודאי היכי דאנו דנין להתיר את האשה להנשא לאיש אחר ע"י זיכוי הגט ע"י אחר אמרינן דל"ש בזה זכין לאדם שלא בפניו דנגד איסור דאו' בעינן שיהי' זכות גמור ואנן סהדי דניחא לי' ושליחותא עביד דאז מהני הזכי' בתורת שליחות ומה שמזכה לה גוף הנייר של הגט זה לא חשיב זכות גמור יען החוב יתר על הזכות וגם שבא החוב בשעת מעשה. ואם נמשך חוב יתר על הזכות ל"ש לומר אנן סהדי דניחא לה אדרבא אנן סהדי דלא ניחא לה משא"כ לענין להתיר לאיש שישא אשה על אשתו בזה סמכינן במה שמזכה לה גופו של גט כיון שגוף הדבר זכות הוא לה ואע"פ שנמשך ממנו חוב מ"מ כיון דעכשיו היא מורדת לנגד הבעל ול"ש בזה לומר צוותא דגופה עדיף לה מאי אמרת אולי תתחרט אח"כ ותשוב אל בעלה בזה אמרינן כיון דעכשיו זכות הוא שמזכה לה גופו של גט ואף דאח"כ נמשך ממנו חוב יותר על הזכות מיהו כיון דאיסור שישא אשה על אשתו בזה"ז אינו אלא איסור דרבנן שפיר מהני בכה"ג כמו דמהני בפרוזבל:
ובזה א"ש דהתוס' בכתובות שכ' דמיירי לענין שיהי' גר מה"ת וקדושי' קדושין דאו' להכי כ' הטעם דאנן סהדי דניחא לי' דבעינן שיהי' זכות גמור וגם כיון דאינו זוכה בשום חפץ ל"ש לומר זכין לאדם שלא בפניו רק היכי דהוי מתורת שליחות ואנן סהדי דניחא לי' ושליחותי' קא עביד משא"כ לפרש"י שמפרש דמהני טבילת גר קטן שלא יאסור היין במגע וזה הוי רק מדרבנן כמ"ש הש"מ שם ולזה סגי כל שעכשיו זכות הוא לו ודו"ק:
ז ובשאלתות פ' וארא כ' הטעם מדוע בג"ע יהרג ואל יעבור משום דפגמה לה דהוי כקטלה וראיתי בקונ' אחד שכ' ע"ז חזות קשה הוא דלדברי השאלתות אם היא פגומה מקודם שכבר זינתה לא אמרינן יהרג ואל יעבור וזה ודאי ליתא ולכן כ' דכוונת השאלתות דפגים לה היינו שמחטיא אותה דהוי כקטלה כמ"ש רש"י פ' תצא ולכן אף שכבר פגומה מחויב למסור א"ע ויהרג ואל יעבור ומבואר במג"א (סימן ש"ו) דאפי' ברוצים לאונסה מותר לחלל את השבת ואני אומר שדבריו וביאורו כונת השאלתות המה חזות קשה דאדרבא במג"א שם מבואר להיפך דדוקא ברוצים להמירה בע"כ וכל ימי' תחלל את השבת ומוטב לחלל שבת אחד ואל יחלל שבתות הרבה כש"ס יומא (פ"ה:) ושם נכון הדבר היטב דמחללין שבת בשביל פקוח נפש להציל איש מישראל מן המות להביאו לחיי עולם כדי שיקיים חוקי התורה והמצוה וישמור שבתות הרבה אבל איך אפשר לומר דאם אונסין אותו לבא על הערוה יהרג ואל יעבור שלא להביא האשה לידי חטא זה הוי כאומר מוטב שיחלל שבתות הרבה ויהרג איש מישראל בשביל שלא יחלל שבת אחד באונס ואין זה אלא דברי תימה. ותו ק' דהרי בש"ס סנהדרין (ע"ג:) גבי רודף מסיק הגמ' הטעם דניתן להצילו בנפשו משום דקא פגים לה ע"ש מבואר להדיא דלא קפיד רחמנא על האיסור אלא מחמת דפגים לה וע"ש בתוס' ד"ה ומה כו' ושם עמוד ב' בפרש"י ד"ה במקפדת על פגמה דאי בשאינה מקפדת לא אמרו רבנן למקטלי' משום עבירה דלא חמיר מעכו"ם ושבת. ושם אמרו בגמ' אפגמה רבה כו' פרש"י כגון כו' חרפתה מרובה שהולד ממזר כו' ע"ש ותם אני מדוע הקשה על השאלתות יותר מעל הגמ' כיון דאמרו דהתורה קפיד על פגמה א"כ ברודף אחר ח"כ שכבר זינתה לא יהי' ניתן להצילו בנפשו אכן לק"מ דגם בכבר זינתה שייך פגמה ואטו מי שאכל שום יוסף עוד ויאכל שום ואם תתעבר ויהי' הולד ממזר אנה תוליך חרפתה והתורה חסה על כבודן של בנות ישראל וז"ב בעזה"י: