שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן כ
ב"ה. לבאר הדין אם שותפות נכרי בבית דירה של ישראל חייבת במזוזה מה"ת:
א בפ"ק דיומא (י"א:) ת"ר בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין חייבת במזוזה. פשיט' מ"ד ביתך ולא ביתה ביתך ולא בתיהם קמ"ל כו' אלא ביתך למה לי כדרבא דאמר רבא דרך ביאתך כו' והתוס' במס' חולין (קל"ו:) ד"ה אלא ביתך למה לי הקשו תימה אמאי לא אמר למעט שותפות דנכרי כדאמר בכל הני דלעיל ע"ש. והנלענ"ד ליישב ק' התוס'. עפ"י מה דאי' בירושלמי מס' יומא (פ"א ה"א) כל הלשכות שהי' במקדש פטורות מן המזוזה חוץ מלשכת פלהדרין שהי' דירה לכה"ג שבעת ימים בשנה א"ר יהודה אף היא גזירה. בשעריך אית תניי תני פרט לשערי הר הבית והלשכות והעזרות אית תניי תני לרבות מ"ד פרט ר' יהודה מ"ד לרבות רבנן. וקשה לי לשי' התוס' במס' ע"א (כ"א.) ד"ה הא כו' דהשוכר בית מה"ת פטורה מן המזוזה דכתיב ביתך ולא של אחרים כמו בטלית שאולה דפטורה מציצית מדכתיב כסותך ולא של אחרים א"כ לר' יהודה למה לי קרא בשעריך למעט של קודש תיפוק לי' מדכתיב ביתך ולזה י"ל כיון דלכל ישראל יש חלק בהר הבית כמבואר ברמב"ם בה' נדרים (פ"ז ה"ב) וז"ל ומותרין בדברים שהם בשותפות כל ישראל כגון הר הבית והעזרות כו'. א"כ ממילא בשל חול כה"ג אף לשי' התוס' חייבת במזוזה כמבואר בבריתא דבית השותפין חייבת במזוזה ולהכי הוצרך ר' יהודה למעט דהר הבית והלשכות פטורות לפי שהן של קודש. אכן קשה לי להיפך לשי' רש"י דחובת הדר הוא מה"ת כפרש"י בפ"ק דע"א שם א"כ לרבנן למה לי קרא לרבות שערי הר הבית והלשכות תיפוק לי' דאפי' בשל אחרים חייב במזוזה דהך ביתך אמר רבא דרך ביאתך ואין אנו דנין על הבית של מי הוא וכפרש"י פ"ק דפסחים (ד) ע"ש. ממילא בלשכת פרהדרא שהי' דירה לכה"ג פשיט' דחייב במזוזה. והנ"ל בזה די"ל דרק בבית דירה של חול קרינן בי' ביאתך שהוא לצורך האדם אבל במקדש שהוא דירה לכה"ג דפרישתו לקודש זה לא חשיב ביאתך תדע דהא שערי היכל לכ"ע פטורין מן המזוזה לפי שהן של קודש ובחול כה"ג חייב אפי' אין בה בית דירה כל שנכנסין ויוצאין בה הוי בכלל ביתך וע' בדרישה יו"ד (רפ"ו סק"ט) ולהכי ה"א דאפי' אית בי' בית דירה לכה"ג פטורה ממזוזה דאף דהכה"ג דר בלשכת פרהדרא ועושה בה צרכי' של חול מ"מ כיון דעיקר דירתו משום דפרישתו לקדושה צורך עבודת יוה"כ היא והיא צורך גבוה ולהכי איצטרך קרא בשעריך לרבות דהיכי דאית בי' בית דירה חייבת במזוזה ור' יהודה ס"ל בשעריך למעט אפי' היכי דאית בי' בית דירה לכה"ג אף דבעלמא מזוזה חובת הדר הוא ולא של בית מ"מ ס"ל לר' יהודה דהך דירה של כה"ג בלשכת פרהדרא משום דהוי דירה בע"כ לא שמה דירה כדאי' בפ"ק דיומא (י) או אפי' נימא דס"ל לר' יהודה דירה בע"כ שמה דירה זה רק בשל חול אבל בשל קודש פטור משום דעיקר דירה של כה"ג בלשכת פרהדרין הוא צורך עבודת יוה"כ דפרישתו לקדושה לצורך גבוה ומצינו כה"ג בנדרים ונדבות דאין קריבן דיו"ט אעפ"י שיש בהם היתר לאכילת אדם מ"מ כיון דעיקרו לגבוה לא חשיב לכם וממעט לי' מדכתיב לכם ולא לגבוה והא דמחייב ר' יהודה סוכת החג במזוזה אף דדר בסוכה לצורך מצו' שאני מצו' דל"ש בה לומר עיקר' לגבוה כמ"ש התוס' שבת (כ"ד.) ואף דבפ"ק דמנחות (ה:) פריך הגמ' אטו מילה צורך הדיוט הוא צורך גבוה הוא י"ל דודאי גוף המצו' אינו צורך הדיוט אבל דנימא דגם הנאה הבאה לו הוא משלחן גבוה זה ל"ש רק בשל קודש דכל מה שנהנה הוא כנוטל פרס מרבו והנאה שיש לאדם משל קודש הוא בכלל העיקר הנעשה לצורך גבוה. איברא דבגוף הדין דמשמע לרבותינו התוס' ישנים והריטב"א ז"ל דלשי' הירושלמי ס"ל לר' יהודה דאפי' אי נימא דירה בע"כ שמה דירה ממעט לה ר' יהודה מקרא בשעריך לפי שהן של קודש לכאורה קשה לי מהא דאי' בירושלמי שם יאות א"ר יהודה בשעריך מ"ט דרבנן אטו בית דירה יש בהן מבואר מזה דהטעם משום דאין בהן דירה ולא מפני שהן של קודש ואלו הי' בהם בית דירה גם שערי הר הבית חייבין במזוזה והוא בכלל שעריך. ותו הקשיתי לשאול דבירושלמי מס' פסחים (פ"ז הי"ב) אי' לא קדשו תחת האגף שבירושלים כו' ר' יוחנן בר מדיי' בשם ר' פינחס מן מה דאנן חמיי רבנן שלחין סנדליהון תחת האגף של הר הבית הדא אמר שלא קדשו תחת האגף של הר הבית וא"כ אמאי נקט הירושלמי יומא בשעריך למעט שערי הר הבית הא שערי הר הבית לא נתקדשו כלל. אפי' בקדושת הר הבית והמה של חול ממש:
והנ"ל עפ"י מה דאי' במס' מנחות (ל"ג:) דלית ליה תקרה פטור מן המזוזה וכ' התוס' שם ד"ה דלית כו' ומה שפי' כו' שאין הבית מקורה קשה מי גרע משערי חצרות כו'. והרא"ש בהלק"ט כ' דשאני חצרות דדרכו להיות כך ומשמשות הבתים ע"ש. ואני רואה דברים אלו מבוארים בירושלמי שם במס' יומא דאי' שם התיב ר' יוסי בי ר' בון לסיוע לרבנן והתני בשעריך לרבות שערי מדינה ושערי חצרות וכי בית דירה אית בהו אלא שבהן נכנסין לדירה ה"נ שערי הר הבית דאמרו רבנן לחיובא ה"ט אעפ"י שאין בהם בית דירה חייבין מפני שבהן נכנסין לדירה ע"ש. ולפי"ז שפיר מקשה הירושלמי יאות א"ר יהודה מ"ט דרבנן וכי בית דירה אית בהו דאלו הי' בית דירה בשערי הר הבית פשוט דחייבין במזוזה כיון דשערי הר הבית חול הם ולא נתקדשו אפי' בקדושת הר הבית אכן כיון דבית דירה לית בהו א"כ אין החיוב מזוזה מצד עצמו של השער רק מפני שבהן נכנסין לדירה וכיון דהר הבית קודש והוא גופי' פטור מן המזוזה ממילא השער נמי פטור ודו"ק:
והרמב"ם בה' מזוזה (פ"ו ה"א) כ' ז"ל עשרה תנאים יש בבית ואח"כ יתחייב הדר בו לעשות מזוזה כו' ושיהי' חול כו' ושם (ה"ו) הר הבית והלשכות והעזרות ובתי מדרשות שאין בהם דירה פטורות מן המזוזה לפי שהן קודש. ובתוס' מנחות (ס"ז.) כ' בד"ה עריסותיכם ולא עריסת נכרי וחד עריסותיכם ולא עיסת הקדש כו' דכיון דגלי לן הכא גבי חלה דהקדש ונכרי שוין ה"ה בכל דוכתא כו' הקדש ונכרי מחד קרא נפקא. ולפי"ז תו לא קשה מה שהקשו התוס' במס' חולין אמאי לא אמר ביתך למעט שותפות נכרי דז"א דכיון דמבואר בברייתא דבית הכנסת חייבת במזוזה ע"כ דהך ברייתא אתיא כמ"ד בשעריך לרבות של קודש ולשי' הרמב"ן הובא בר"ן פ' בני העיר מבואר שם דס"ל קדושת בית הכנסת מה"ת ואפ"ה חייבת במזוזה אף שהוא קודש מכ"ש בשל נכרי דמסתבר טפי לרבות דחייבת במזוזה כמ"ש התוס' מנחות שם דכל היכי דמרבה של קודש כ"ש דמרבה של נכרי ואם בשל קודש שותפות דישראל חייבת במזוזה כ"ש בית של נכרי בשותפות דישראל דחייבת מה"ת במזוזה אפי' לשי' התוס' ודו"ק:
ב והרשב"א ז"ל בחי' חולין (קל"ו.) כ' וז"ל וא"ת ואמאי לא אמרינן ביתך למעוטי שותפות דנכרי כדאמרינן בכל הני דלעיל נ"ל משום מזוזה חובת הדר הוא כו' ואפי' דשותפות דנכרי ישראל הדר בה צריך שמירה. אכן המרדכי כ' בפשיטות להיפך וז"ל הגהות מרדכי פ"ח דחולין שאל ר' אביגדור את ר' חיים בית ישראל ונכרי שותפין בו אם חייב במזוזה כו' וזאת אשר השיב כו' נ"ל שבית ישראל ונכרי שותפות בו פטור מן המזוזה כו' מצינו בפ"ק דיומא גבי הא דתניא בית השותפין מטמא בנגעים כו' דמרבה שותפות דישראל ולא ממעט שותפות דנכרי ואפ"ה שותפות דנכרי לא מטמא בנגעים כדתניא במס' דנגעים והטעם כיון שיש לנכרי חלק בבית זה ונכרי לאו בר טמוי' בנגעים הרי אין כאן בית שלם לגבי טומאת נגעים דבעינן בית שלם וכן לגבי מזוזה כיון שיש לנכרי חלק בגוף הבית ובשער הרי אין כאן בית שלם להתחייב במזוזה כו' ע"ש:
ודע דמ"ש ר' חיים דשותפות דנכרי לא מטמא בנגעים כדתניא במס' נגעים לקוצר ידיעתי לא מצאתי דין זה במס' נגעים ואולי כונתו למה דתני' בתוספתא (פ"ו) דמס' נגעים ושם אי' בזה"ל בית שצדו אחד נכרי וצדו אחד ישראל צדו אחד בארץ וצדו אחד בחוץ לארץ אין מטמאין בנגעים וכן העתיקו הרמב"ם והר"ש ז"ל. וקשיא לי מדוע לא נקט התוספתא בלשון מבואר יותר ובקיצור הוי לי' לומר בית של ישראל בשותפות נכרי אינו מטמא בנגעים:
ובש"ס נגעים (פי"ג) הובא בפ' העור והרוטב (קכ"ח.) אבן שבזוית בזמן שהוא חולץ חולץ את כלו ובזמן שהוא נותץ נותץ את שלו ומניח את חלק חברו ופרש"י ד"ה כשהוא חולץ כו' כדכתיב וחלצו את האבנים (פי' לפרש"י דלשון וחלצו הוא לשון רבים עיין בת"כ) ובד"ה נותץ את שלו פרש"י חולץ את האבן ונותץ את צד שלו וזה אינו מובן מה בעי רש"י בזה שמפרש על דין נותץ את שלו חולץ את האבן מה ענין חליצה אצל נתיצה. ובד"ה ומניח של חברו פרש"י דהא כתיב ונתץ את הבית ולא שתי בתים וקשיא לי בזה מדוע לא פרש"י כשי' הר"ש שכ' דפי' במשנה במס' נגעים וכ"כ הרב שם ומניח של חברו מדכתיב אבניו ולא של חברו ע"ש:
והנ"ל עפ"י מה דאי' בש"ס דע"א (מ"ז.) מי שהי' ביתו סמוך לע"א נידון מחצה על מחצה אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ ופרש"י של אותו כותל מטמאין כשרץ אפי' חלקו לפי שאין ברירה והתה"ד (סימן של"ז) הוכיח מזה דכל אבני הכותל שבצד זה ושבצד השני של שניהם שוה דאי ס"ד דכל צד שכנגדו הוא חלקו א"כ יש ברירה וכ"כ הריטב"א במס' ע"א שם ע"ש. וכן הוא בש"ע חו"מ (קנ"ז ס"ו) אכן שי' הרמב"ם דהא דתנן כותל הסמוך לע"א אבניו עציו ועפרו מטמאין היינו חלק הפנימי לצד הע"א אבל חלק הפונה לצד חוץ לצד דירת ישראל טהור הוא. ע"ש. ובירושל' סוף פ' בתרא דבבא מציעא אי' כותל שבין שתי חצרות ונפרץ רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כלו לזה וכלו לזה מה מפקא מביניהון מצא מציאה מ"ד מחצה לזה ומחצה לזה מחציו ואילך לזה ומחציו ואילך לזה מ"ד כלו לזה וכלו לזה המוציא זכה. ולפי"ז הרמב"ם דמפרש כותל הסמוך לע"א אבניו עציו ועפרו מטמאין כשרץ היינו רק צד של ע"א אבל צד השנית של ישראל טהור נראה דס"ל כהך מ"ד בירושלמי דכותל שנפרץ בין שתי חצרות אמרינן מחצה לזה ומחצה לזה וכיון דמחציו ואילך לישראל לכך טהור הוא ולפי"ז הא דתנן במס' נגעים אבן שבזויות נותץ את שלו ומניח של חברו שפיר כ' הר"ש הטעם מדכתיב ונתץ את אבניו משמע דוקא שלו וצד הפונה לבית חברו אינו שלו ואינו בכלל אבניו. אכן לשי' רש"י והריטב"א דס"ל דכותל הסמוך לע"א מטמא אפי' חלקו של ישראל ולמ"ד בירושלמי דכותל שבין שתי חצרות שנפרץ אמרינן כלו לזה וכלו לזה א"כ א"א למעט מדכתיב אבניו דנימא ולא של חברו דהא כל האבנים אפי' צד הפונה לבית חברו חשיב שלו ואם מצא מציאה אפי' בצד של חברו קנה משום דיד שניהם שוה בכל האבנים ואם צד האחד אבנים פשוטות וצד השני אבני גזית הכל בשותפות כדאי' בתה"ד שם. איברא דקשאי לי במה שפרש"י דאפי' חלקו של ישראל אסור משום דאין ברירה הא קי"ל כראב"י השותפין שנדרו הנאה זה מזה אמרינן זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו וביאר הר"ן ז"ל במס' נדרים דאפי' למ"ד בעלמא אין ברירה האי ברירה עדיפא שע"ד כן לקחוהו שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא כלו שלו ע"ש. וכ"כ הרשב"א בתשו' סימן (ס"ב) דאם רבים לקחו אתרוג לצאת בו אמרינן דהוי כהתנו דבשעה שיקח כל האחד האתרוג לצאת בו יהי' כלו שלו ע"ש א"כ בכותל הסמוך לע"א נמי נימא דהוי כהותנו שצד האחד מהכותל יהי' של נכרי בשעה שישתמש בו והצד השני שהישראל משתמש בו יהי' של ישראל ואין הנכרי יכול לאסור של ישראל. אכן נכון היטב עפ"י מה דאי' בירושלמי דמקשה לרשב"ל דס"ל ע"א שנשתברה מאלי' מותרת בכותל הסמוך לע"א עכ"פ הוי כנשתברה מאלי' ומשני דמיירי שהשתחוה לכל אבן ואבן ואח"כ בנאה ע"ש. וטרם שהי' כותל בנוי ודאי כל האבנים של שותפות וכן בכותל שנפרץ בין שתי חצרות דכיון שנפל הבנין ואין כאן רק האבנים של שותפות שפיר פליגי בירושלמי דחד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כלו לזה וכלו לזה משום דבכל אבן יש לכל אחד מהשותפים זכות להשתמש בו ובכל חלק מן כל האבן יש להנכרי זכות. ובמס' שבת (קכ"ה.) תנור וכירים יותץ מחוסר נתיצה יותץ שאין מחוסר נתיצה טהור פרש"י ד"ה ואם לאו כו' דנתיצה לא שייך אלא בבנין מחובר וכשאין מחובר שבירה שייך כו' ע"ש. וכ"כ בפי' הר"ש ע"ש. וכיון דגבי בית המנוגע ונתץ את הבית כתיב ע"כ הוא רק בבנין מחובר א"כ תו הדרינן לסברא דאמרינן יש ברירה דכל אחד מהשותפין הצד שמשתמש בו הצד הפונה לדירתו חשיב שלו וצד השני שחברו משתמש בו הוא רק לחברו. אכן מבואר בגמ' יבמות (ק"ג.) דמקשה דנימא כתותי מכתת שעורי' ולא קרינן בי' והבא אל הבית ומשני ונתץ את הבית כתיב אפי' בשעת נתיצה קרוי בית והיינו משום דאין נתיצה בלא חליצה ואפ"ה קרוי בית ולהכי פרש"י נותץ את שלו פי' חולץ את האבן ואח"כ נותץ את שלו וכיון דחולץ את האבן א"כ הכל בשותפות ולהכי לא פרש"י דממעט מדכתיב אבניו ולא של חברו כיון דאמרינן כלו לזה וכלו לזה א"כ הכל אבניו:
ולפי"ז אני אומר דהא דאי' בתוספתא בית שצדו אחד נכרי וצד אחד של ישראל אינו מטמא בנגעים בדוקא נקט כה"ג דהיכי דהוי בשותפות נכרי וישראל ויד שניהם שוה דיש לומר כלו לזה וכלו לזה חשיב בית של ישראל כיון דיש לישראל זכות בכל חלק וחלק של האבנים והעצים והכל חשיב אבניו משא"כ היכי דמבורר החלק של נכרי היינו שצדו האחד הוא רק להנכרי בכה"ג לא חשיב חלק של ישראל בית שלם ובית חסר אינו מטמא בנגעים ופטור מן המזוזה אבל בית שאינו מבורר החלק של נכרי והישראל דר בו שפיר קרינן בי' ביתך וחייב במזוזה דממ"נ אי אמרינן יש ברירה א"כ בשעה שמשתמש בו חשיב הכל שלו דהוי כהתנו מתחילה שבשעה שישתמש בו יהי' כלו שלו וכמ"ש הר"ן ז"ל בריש פ' השותפין ואי אמרינן אין ברירה א"כ חשיב הכל שלו דאמרינן כלו לזה וכלו לזה כפרש"י בע"א (מ"ז) כנ"ל וחשיב בית של ישראל וקרינן בי' ביתך ודו"ק: