אור ברסלב
שות מהראש סימן יט

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן יט

סימן יח

להרב הג' מוה' יצחק שור ז"ל

מכתבו הגיע עדי לנכון וע"ד אשר נשאל באופה אחד שאפה מצות על חג הפ' מן עיסה של בעה"ב במים שלנו אלא שעירב בהם ב' שליש מים שלא לנו ונודע הדבר ושאלו אותו למה עשה כן והשיב ששמע מאופה אחד שהמנהג כן ומורה אחד הורה לאסור המצות כיון שאין האופה נאמן לומר שעשה כן בשוגג כמ"ש הרשב"א בתשו' על הטבח שהוציא טרפה מת"י שאינו נאמן לומר שוגג הייתי:

א תשובה. מקור דין זה בש"ס פסחים (מ"ב.) עברה ולשה כו' מ"ז שרי ור"א אסר ולשי' רש"י לא קאי על מים שלנו ומותר אפי' במזיד אכן הרי"ף והרמב"ם ס"ל דאסור ובתשובת הרשב"ץ (ח"ב סימן פ') כ' דהאיסור הוא רק מחמת קנס ולא מחשש חמץ ובשוגג שרי והכרעת הרמ"א או"ח (תנ"ה ובמג"א סקי"ד) דבשוגג שרי ולמען ידע המורה האוסר כי טעה בדבר משנה אברר שיחתי. הנה קנסו שוגג אטו מזיד ל"ש בזה כיון דמכוין לאפות מצה לשם אכילת מצה אין הסברא נותנת לקנסו כדמשני הש"ס פ' הנזקין (נ"ד.) גברא לתקוני מכוין כו' גברא לטהורי מנא קא מכוין ואנן ניקום ונקנסי' ע"ש ותו דהרי הגמ' מסיק שם דר' יהודה כי קניס בדאו' אבל בדרבנן לא קניס ואף דשם עמוד ב' אמרו בגמ' ה"ט דר' יהודה משום דאתי לאיערומי ופירש"י ולהתכוין ויאמר שוגג הייתי ולא נתכונתי להעלותן ש"ה דעכ"פ אין בזה חשש אכילת איסור אבל הנוגע לחשש חמץ בפסח לא חשידי ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן ול"מ דמהימן לגבי עצמו כש"ס כתובות (כ"ב:) בניסת לאחד מעדיה ע"ש. ובמס' כריתות (י"ב:) ל"ש אלא לעצמו כו' ע"ש ובתוספתא דטהרות ע' יעצמו כיצד כו'. תנאי הי' בלבי שומעין לו עיין כ"מ ה' שבועות (פ"ב) מיהו אף לאחרים נמי מהימן כמבואר בכ"ד והרי המבשל בשבת בשוגג שרי ובמזיד אסור והשוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשרה ומוקי לה בגמ' חולין (י"ד:) כר' יהודה ובשוגג שחיטתו כשרה ל"ש לו ול"ש לאחרים כמבואר בגמ' שם ועיין תוס' פ' הנזקין שם בד"ה המבשל כו' ע"ש ולא חיישינן שמא מזיד הוא ואף די"ל דשאני התם דהוי איסור דאוריי' להכי לא חשיד אבל באיסור דרבנן חיישינן שמא מזיד הוא מיהו מצינו בגמ' דגם באיסור דרבנן לא חיישינן דהרי במחיצה שנעשה בשבת בשוגג שרי לטלטל כש"ס עירובין (י"ד) ולא אמרינן שמא מזיד הוא והרי הכהנים זריזין הם ומשנה ערוכה היא הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורין ואף דשם מיירי לענין חיוב ממון ופשיט' דמהימן ואין מוציאין ממון מספק מ"מ לפי מה דמקשה הגמ' במס' נדרים (ל"ו) אמאי פיגולן פיגול לימא לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ' הר"ן דהגמ' מקשה משוגג ומה זו קושיא דלמא מש"ה פיגולן פיגול משום דאמרינן מזיד הוא א"ו דלא חשידי הכהנים לפגל במזיד דאחזוקי ברשיעי לא מחזיקינן. ובאשה שזינתה וסברה שמותר כ' בתשו' מוהרי"ק הובא בט"ז יו"ד (סימן צ"ט) כיון דכתיב ומעלה בו מעל אסורה לבעלה הרי דלא אסרה מחשש שמא מזידה היא ובמס' סנהדרין (מ"א) עדי נערה המאורסה כו' לאוסרה על בעלה באנו והא אתרו בה כו' ואליבא דר"י כו' ע"ש וקשה נימא דאין ה"נ דאתרו בה לאוסרה על בעלה דבלא אתרו בה יהי' בידה לומר סבור הייתי שמותר וכפירש"י שם (ט':) ד"ה אלא להבחין שלא יכול לומר סבור הייתי שמותר כו' אכן לשי' המוהרי"ק א"ש דאפי' אומר מותר נמי אסורה לבעלה. והרשב"א שאסר את הטבח מפני שהוציא טרפה מת"י משמעות לשונו שראה שמזלזל באיסורין והוציא כ"פ טרפה מת"י וכן נוטין דברי הרמ"א ביו"ד (סימן ב') ואף להש"ך שם דוקא בכה"ג דהוי לי' להשגיח ובפשיעה לא דקדק משא"כ אומר מותר שוגג קרוב לאונס הוא:

ב עוד אמינא טעמא בזה להיתרא עפ"י מה דמצינו דמבעיא להו בגמ' אי קנסו בנו אחריו ומסיק דלממונא קנסו כש"ס גיטין (מ"ד:) ולפי"ז י"ל דע"כ ל"ש קנסא אלא היכי דאופה לעצמו משא"כ האופה עיסה של אחרים והוא אומר שוגג הי' א"כ מן הדין שרי ואין האופה חייב לשלם משום מזיק שהרי הוא אומר שוגג הי' ובמוגרמת פטור מלשלם דקי"ל כרב כש"ס ב"ק (צ"ט) וא"כ איך ניקנוס לאסור המצות בממון אחרים. ואין לומר כיון דקי"ל אומן קונה בשבח כלי כש"ס ב"מ (קי"ב) ועיין תוס' שם ד"ה אומן כו' ועיין ברא"ש מס' קדושין (מ"ח.) ובש"ע חו"מ (ש"ו ש"ך ס"ק ג') א"כ קני האופה את העיסה והוי לי' ממון דידי' ז"א דאי נימא דהוי של האופה ונקנסי' א"כ המצות אסורין לאחרים וזה הוי קלקול ולא חשיב שבח מיהו ז"א כיון דלפי דבריו המצות מותרין א"כ שפיר י"ל דאומן קונה בשבח כלי מיהו זה רק היכי דהאומן רוצה לקנות אבל היכי שמחזיר המצות ואינו רוצה לקנות א"כ ממילא המצות מותרין גם לאחרים דלא קנסו אלא לממון שהוא שלו ולא בשל אחרים ודו"ק:

ג ובתשו' אחת כתבתי ע"ד אשר כתבו איזו מחברים שהסופר צריך להקנות הגט להבעל אחר שנכתב הגט משום דאומן קונה בשבח כלי ולענ"ד אין לחוש בזה ל"מ לפימ"ש הרשב"א בחי' ב"ק (צח.) דבכל דוכתא אמרינן אדעתא דבעה"ב אשבח אלא אפי' להחולקים זה רק בשאר אומנות דהוי דבר השוה לכל נפש ולא בעי כונה לשם בעלים יתכן דאדעתא דנפשי' אשבח אבל בגט אשה דבעי לשמו ולשמה מלבד זה שהשמות מוכיחין שנכתב הגט לשמה מסתבר דעל דעת הבעל אשבח דהנה הר"ן ז"ל התעורר במס' גיטין (כב:) במשנה דתנן התם האשה כותבת והא מחסר' הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה כו' ע"ש ושם בגמ' (כ) אמר ר"ח יכילנא למפסלינהו לכולי גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה לי' ודלמא אקנויי אקני לי' רבנן ופרש"י האי זוזא מדידה כו' ע"ש נראה דרש"י לא רצה לפרש דרבנן אקנויי אקני לי' הגט משום דקשיא לי' א"כ הוא מחוסר הקנאה בין כתיבה לנתינה ולכן פרש"י דאקנו לי' רבנן האי זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב לי' איהו ומשום דאומן קונה בשבח כלי אין חשש דע"כ הסופר על דעת הבעל אשבח דאי אדעתא דנפשי' א"כ יהי' הגט מחוסר הקנאה ופסול לגרש בו ואין כאן שבח אלא קלקול וע"כ כל מה שעשה הסופר הכל בשליחת הבעל עשה ודו"ק:

ד עוד יתכן בעיני לחלק בין אם אפה המצות בפסח בזה אפשר לומר דאינו נאמן לומר שוגג היתי להתיר המצות כיון דעדותו נוגע לענין איסור בשעה שאנו דנין אם המצות מותרין או לא משא"כ היכי דהעובדא קודם הפסח דאז אין עדותו נוגע להתיר ספק איסור לכ"ע נאמן ומקבלין עדותו להתיר המצות בחזקת שמותרין לאכילה בפסח:

ובפ' האשה רבה (צד:) פרש"י ד"ה וגיסו בעל אחות אשתו ובא עד אחד ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעלך כו' והתוס' שם כ' בד"ה ואע"ג כו' ומיירי באמרו לו שני עדים שמתה אשתו וא' העיד על גיסו אבל בע"א על מיתת אשתו אינו יכול לישא אחותה ועיין מהרש"א שם ובב"י אה"ע כ' דרש"י לא ס"ל כשי' התוס' ע"ש והיא פלאי דהא משנה מפורשת אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו ולא מתה אשתי שאשא את אחותה ובגמ' יבמות (צד.) דייק הש"ס הא עד אחד מהימן פרש"י ד"ה סיפא כו' בתמי' מי מהימן ע"א לומר מתה אשתך לישא אחותה ע"ש. והנלענ"ד עפ"י מאי דאי' בפ' עשרה יוחסין (פ.) סוקלין ושורפין על החזקות וכ' הרמב"ם ה' סנהדרין (פט"ז) דא"צ שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו יוחזק בעד אחד כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא אשה זו גרושה היא ואכל או בעל בעדים אחר שהותרו בו ה"ז לוקה אעפ"י שעיקר האיסור הוחזק בע"א ע"ש:

ובפ' החולץ (ל"ט:) אישתמודיעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א בעדים וחד"א אפי' קרוב והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא וכ' הרי"ף דאפי' אשה או קרוב מהימן משום דלא אמלתא דאיסורא ולא אממון קא מסהיד אלא גלויי מלתא בעלמא עיין בב"י אה"ע (סימן קס"ט) והריב"ש תשו' (קפ"ב) כ' שנראה לו לפי לשון הרי"ף שאין אשה וקרוב נאמן לומר זה אחיו כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה דאז אין מעידן לא על ממון ולא על איסור והובאו דברים אלו בב"י אה"ע (סימן קנ"ז) ע"ש. ועפי"ז נלענ"ד דהא דתנן במס' יבמות אין האיש נאמן לומר כו' ושאשא את אחותה בדיוק נקט הש"ס כן שהוא מעיד שמתה אשתו ורוצה שישא את אחותה ובזה מסתבר דאינו נאמן להתיר המוחזק אצלינו לאיסור ובעי עדות גמורה אכן רש"י ז"ל דקדק בלשונו שכ' לפרש וגיסו בעל אחות אשתו ובא ע"א ואמר לו מתה אשתך ולזו אמר מת בעלך מזה נראה להדיא דרש"י כ' זאת בכונה דבכה"ג מהני עדותו כיון דבשעה שהעיד לזה שמתה אשתו לא הזכיר לו כלל שגיסו בעל אחות אשתו מת וכן בשעה שהעיד להאשה שמת בעלה לא הזכיר בעדותו שאחותה מתה נמצא דלא העיד להתיר להאיש שישא את אחותה ובכה"ג שהעיד שמתה אשתו הרי לא העיד לא על ממון ולא על איסור ושפיר מהימן להחזיק הדבר שכן הוא ואח"כ ממילא מותר האיש שישא את אחותה וז"ב בעזה"י:

ובירושלמי מס' ר"ה (פ"ב ה"א) ר' אמי מל עפ"י נשים וכן הוא בירושלמי יומא (פ"ג) ובציון שם הביא מ"ש הש"מ במס' כתובות (ע"ב.) בשם הקדמוני' דנשים אינם נאמנים באיסורין ותמה ע"ז מהא דאי' במס' פסחים (מ) דמסר לאמי' דמנקיט' לי' חוטי בארבא ואי נימא דשימור משעת קצירה הוא מן התורה כדעת הפר"ח איך האמין לאשה ע"ז. ובירושלמי שם אמר ע"א נולד איש פלוני בשבת מלין אותו ע"פ ופי' הק"ע אמר שנולד התינוק בשבת מלין אותו בשבת הבא על פיו ע"ש ולהנ"ל א"ש היטב דעדות כזה שמעיד בשעת שנולד התינוק וכן האשה המעידה על החיטים בארבא טרם הגיע החיוב של אכילת מצה א"כ אין העדות להוציא ממון או לאסור או להתיר אין זה רק גלוי מלתא בעלמא ומהני אפי' עדות אשה ובנידון שאלתינו נמי מהני מה"ט במה שהאופה אומר שהמצות כשרים המה וכי שמע מאנשים האופים שעושין כן לכתחילה ודו"ק:

את זה ראיתי לכתוב כאשר נראה ברור בעיני בעזה"י

כותב וחותם אלכסנדר שמואל היילפרין

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה