אור ברסלב
שות מהראש סימן יז

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן יז

סימן טז

להרב הגדול המופלג השנון מ' אלטר שפירא ני' האבד"ק אקנא באקיווינא.

מכתבו מיום ה' החלף הגיע עדי לנכון וע"ד אשר דרש ממני להגיד לו דעתי אשר נשאל באחד שהי' לו בית קטן והי' חייב מעות לאחד מבניו ונתן טאבולאצי' וקודם מותו צוה לבניו שימכרו הבית וישלמו את הנושים ומן המותר יקנו גוילין ויכתבו ס"ת עבור נשמתו והמותר יתנו לחתנו כי הוא עני וירא ה' ובניו המה במצב טוב וכעת היורשין רוצים לקיים צוואת אביהם אך האחד ממאן לשמוע ואינו רוצה לקנות גוילין לס"ת רק ליתן את הדירה לגיסו הוא חתן אביו באשר הוא עני ונצרך לזה וע"ז כ' מעלתו שהדין מבואר בש"ע חו"מ (סימן קי"ז) דהיכי דעשאו אפותיקו להמלוה אין הלוה יכול להקדישו והיכי שהדירה שוה יותר מן החוב יש בזה ב' דעות בהג"ה ש"ע יו"ד (סימן רנ"ח ס"ז):

א תשובה. אין הדמיון עולה יפה ע"כ לא פליגי אלא היכי שהקדיש המשכון שיהי' חל ההקדש מעכשיו טרם שילום חובו להמלוה אבל בנ"ד שציוה הש"מ שימכרו הבית וישלמו חובותיו ומן המותר יכתבו ס"ת אין חולק בדבר ולימוד ערוך הוא שדה זו שמשכנתי לך לעשר שנים לכשאפדנה ממך תקדוש מי לא קדשה (נדרים פ"ו) ועיין בש"ך יו"ד שם. וביו"ד (סימן רכ"א ס"ז) המשכיר בית לחברו כו' אם לא בלשון הקדש ממש כו' וכ' הש"ך שם (ס"ק מ"ה) משמע דבהקדש לכ"ע יכול לאסור כו' ותימה דלקמן (סימן רנ"ח) כ' הרב בהגה אם יש לו משכון ביד חברו י"א דאפי' המותר אינו יכול להקדיש ע"ש ולענ"ד י"ל דשאני משכון ביד חברו דקי"ל ב"ח קונה משכון כש"ס פ"ק דמס' קדושין (ח:) ע"ש ובחי' הריטב"א שם כ' וז"ל וכיון דאית לי' למלוה קנין בגוף המשכון כו' ל"מ לאחר שהחלוטוהו לו הב"ד בפרעון חובו או שהורהינהו אצלו ולא פרעו דהא פשיט' דדידי' הוא אלא אפי' קודם לכן כו' ע"ש ועיין בש"ע אה"ע (סימן כ"ח) וכיון דהמשכון קנוי להמלוה שוב אין ביד הלוה להקדישו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואינו ברשותו משא"כ במשכיר בית לחברו דקי"ל שכירות לא קניא כדמסיק הש"ס פ"ק דפסחים (ו.) ושי' התוס' במס' ע"א (כ"א.) ד"ה הא כו' דהשוכר בית פטור מה"ת מן המזוזה כיון דבמזוזה כתב ביתך ושכירות לא קניא אין זה ביתך לגבי השוכר אלא בית המשכיר ע"ש ובמס' ב"מ (ק"א.) לענין מעקה השוכר חייב אף דכתיב ביתך כבר כ' הסמ"ג והג"מ ה' רוצח (פי"א) דזה רק מדרבנן אבל מה"ת פטור השוכר ע"ש וכיון דשכירות לא קניא שפיר יכול המשכיר להקדיש הבית שהשכירו לאחרים וקרינן בי' ואיש כי יקדיש את ביתו דאע"ג שהשכירו הוא בית המשכיר ואף דבמס' ב"מ (נו:) אמרו בגמ' שכירות ליומא ממכר הוא כתבו התוס' שם דזה רק לענין אונאה ובנמ"י שם כ' דנהי דלענין זכות של השתמשות חשיב מכר מיהא אין להשוכר זכות וקנין בגופו של הבית ועיין בלח"מ ה' שכירות (פ"ז ה"ה) והדברים עתיקין ודו"ק:

ב ובפ' אעפ"י (נ"ט:) כ' התוס' בד"ה שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנה תקדוש דקדשה משמע דבעודה ממושכנת אינו יכול להקדיש כו' ותימה דאמרינן בסוף פ' א"נ רב מרי בר רחל משכן לי' האי נכרי ביתא אזל זבנה לרבא כו' נטר תריסר ירחי שתא ושקל אגר ביתא ואמטי' לרבא כו' אלמא הפקיע המכר כחו של רב מרי בר רחל שהי' לו בבית הנכרי שהיתה ממושכן בידו והפקיע המכר כחו והוצרך להעלות לו שכר לרבא ע"ש ובפ' האומר משקלי עלי (כ"א.) הוסיפו לבאר הקושי' כיון דיכול לזבנה א"כ אמאי אינו יכול להקדישה ע"ש ושארי הפ"י במס' כתובות כ' לתרץ ק' התוס' דשאני נכרי הממשכן דקי"ל כת"ק דר"מ בש"ס פסחים (ל"א.) דישראל מנכרי אינו קונה המשכון ונכדי החריף מ' יוסף באב"ד שי' התעורר דאפי' ישראל מישראל אינו קונה משכון רק במטלטלין אבל לא במקרקעי כדאי' בפ' השולח (לז.) אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו ה"נ דלא משמט א"ל שאני משכון דקני לי' ע"ש בפרש"י ובפ' א"נ (ס"ז:) בפרש"י ובתוס' ד"ה ושביעית משמטת לא דמי למלוה על המשכון דשאני מטלטלין דתפיס להו וקנה להו כו' אבל קרקע לא ע"ש והפ"י בחי' כתובות הרגיש בזה ע"ש. ולענ"ד דברי רבותינו התוס' נהירין וצהירין עפ"י מה שכ' התוס' פ' א"נ(ס"ד:) ד"ה ולא ישכור הימנו בפחות כו' דכשמלוה על הבית או על השדה שרי טפי בנכייתא דהוי כאלו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמרינן לעיל גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידי' ומיהא בערכין דקאמר ריבית גמורה היא והתורה התירה משמע כפי' הקונ' דבבית ל"ש תיוהא ושום ספק מדחשיב לי' ריבית גמורה כו' ע"ש והרמב"ם ה' מלוה ולוה (פ"ו ה"ז) כ' הורו רבותי שהמלוה את חברו ומשכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותי' כל ימי המשכונה אעפ"י שאינו מנכה לו כלום ה"ז אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינים שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן בית שהרי אין בשדה פירות מצוין בעת הלואה כו' ואפשר שיפסיד בזריעתה ועבודתה כו' והממשכן גמר והקנהו גוף זה לפירותיו ע"ש והפ"י בפ' א"נ (ס"ז.) הרחיב הדיבור וכ' שם בד"ה והנה כו' דאע"ג דמשכנתא בלא נכייתא אינה יוצאה בדיינים הינו משום דכמכורה לו דמיא ואינו אוכל פירות בתורת ריבית אלא בתורת מכר שמכר לו בתחילה השדה על מנת זה שיאכל הפירות כל זמן שלא יחזיר לו דמי המכירה כו' דל"ש לומר כמכירה דמיא אלא היכי שהתנה מעיקרא ע"מ שיאכל הפירות אבל כל שלא התנה לא דמי למכירה כל עיקר ודמי טפי לר"ק וכ"כ בס' קק"ד וכן מצאתי להדיא בלשון הרמב"ם כו' ע"ש ועפי"ז אני אומר דהלוהו ודר בחצרו משמט כש"ס פ' השולח משום דלא דמיא למלוה על המשכון דאינו משמט משום דקי"ל ב"ח קונה משכון רק במטלטלין אבל לא בקרקע אכן זה רק בישראל מישראל דאין להמלוה שום קנין בגוף הבית הממושכן לא קנין הגוף דאין ב"ח קונה משכון בקרקע ולא קנין פירות דמעולם לא הקנה הלוה להמלוה את קנין פירות וזכות השתמשות בחצר שלו וממ"נ אם התנה המלוה עם הלוה בשעה שנותן לו המעות שהוא נותן המעות להלוה על מנת כן שעבור המתנת המעות ידור בחצרו עד שיפרע לו ויחזיר לו המעות זה ריבית גמורה ויוצאה בדיינים שהרי אפי' במכר הבית והתנה עמו כשיהי' לו מעות יחזיר לו הבית כמו במוכר בית עיר חומה הכתוב בתורה אמרו בגמ' ריבית גמורה היא והתורה התירה אבל בעלמא ריבית קצוצה הוא ויוצאה בדינים ואם בלא התנה בשעת הלואה שהוא נותן המעות ע"מ כן שידור בחצרו נהי דהלוה נתן הבית והחצר במשכון להמלוה מיהא אין בזה תורת מכר וזביני אין כאן אך הלואה ושיעבוד היא והשביעית משמטתו אכן זה רק גבי ישראל מישראל דשייך בי' איסור ריבית משא"כ ישראל המלוה לנכרי כגון ברב מרי בר רחל דהאי נכרי משכן לי' ביתא ורב מרי התנה עם הנכרי שנותן לו המעות על מנת כן שידור בחצרו עבור המתנת המעות עד שיחזיר לו הנכרי את המעות שהלוה לו א"כ שפיר חשיב מכירה וקנין וכך לי נכרי הממשכן בית כמו ישראל הממשכן שדה דכל שהתנה בשעת שנתן המעות שע"מ כן הוא נותן המעות שיאכל הפירות עד שיחזיר לו המעות זהו תורת מכר וקנין ונכרי הממשכן הבית ע"מ שהמלוה ידור בו עדיף הקנין של המלוה יותר מקנין השדה שמשכן ישראל משום דאפי' לשי' הפוסקים דס"ל דגבי שדה אפי' בלא נכייתא אין כאן ריבית גמורה עכ"פ חשיב אבק ריבית והקנין הוא עכ"פ האיסור דרבנן משא"כ בנכרי הממשכן הבית ע"מ שהמלוה ידור בו עד שיחזיר לו המעות כל שהתנה בשעת נתינת המעות שעבור זה שימתין לו המעות ידור בחצר מכירה גמורה וקנין כסף הוא שמקנה הנכרי להמלוה את גוף הבית לפירותיו ודו"ק.

ג ובמס' ערכין (כ"א.) כ' התוס' בד"ה הכא כו' דאשכחן בעלמא הקדיש לוה וזבין לוה משמע דמצי מקדיש ומזבין לי' מיהו ב"ח מוציאו מיד הקדש ומיד הלוקח כו' מיהו כל זמן שלא גבאו הוי קדוש ומכור ע"ש. ובפ' החובל (צ':) הוסיפו לבאר דבריהם הטעם דחל ההקדש משום דהוי ברשותו ומ"מ הב"ח גובה דלא אלים כח ההקדש מכח המקדיש ונראה דעתם בזה דאפי' לבר פדא דס"ל קדושה לא פקעה בכדי ואפי' במפרש נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו נקצצו פודן פעם אחת כדאי' במסכת נדרים (כ"ט) ע"ש ובמס' גיטין (פ"ד) כיון דפסקא פסק' וכ' הר"ן בחי' שמעינן מזה דהנותן מתנה לחברו גוף ופירות יום א' אמרי' דזכה המקבל לעולם ע"ש ובפ' בכל מערבין (ל"ו) בעא רבא מר"י ככר זו כו' היום קודש ולמחר חול כו' ופירש"י ולמחר חול על מעות שיש לי בביתי מבואר מזה דרש"י מפרש כן משום דקשי' לי' איך אפשר לומר ולמחר חול וכי קדוש' שבהן להיכן הלכה וס"ל קדושה לא פקעה בכדי ולהכי הוכרח לפרש למחר חול על מעות שיש לי בביתי מיהו זה רק היכי דמקדיש דבר שהוא שלו וברשותו אבל היכי דמקדיש נכסיו המשועבדין לב"ח לא אלים כח הקדש מכחו של המקדיש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ובתוס' פ' לולב הגזול (מ"א:) כ' בד"ה הילך אתרוג זה במתנה על מנת להחזיר כו' וא"ת איך יצא הא קי"ל כל מתנה שאם הקדישה אינה קדוש לא שמה מתנה וי"ל דה"נ הוי בידו להקדישו להיות קדוש כל זמן שהוא בידו עד שיחזיר ע"ש. ובפ' המניח (ל"ג:) ת"ר שור תם שהזיק כו' מכרו מכור וכי מאחר שחוזר וגובה למה מכור לרידיא הקדישו מוקדש משום דר' אבוהו כו' וקשה לי בהקדישו מוקדש למה הוצרך לר' אבוהו שאינו קדוש רק משום גזרה נימא דחל ההקדש מה"ת עד שעת גובינא כמו דמהני המכירה להדיוט עד דאתי ב"ח וגבאו:

ובירושלמי פ' האשה שנפלו (ה"י) הקדיש תשעים מנה והי' חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר שלא יהא הקדש נראה יוצא בלא פדיון ר' אבוהו בשם ר' יוחנן מועלין בו מעילה גמורה וקשיא אם מועלין מעילה גמורה יהי' נפדה בשווי' ואם אינו נפדה בשווי' לא ימעלו בו ע"ש. ובירושלמ' מס' קדושין פ' האומר ר' אבוהו בשם ר' יוחנן ה"ז עולה שלשים יום כל שלשים יום ה"ז עולה לאחר ל' יום יוצאה לחולין מאלי' מעילתה מה היא ר' יוחנן אמר מעילתה ברורה דכל שלשים יום שהיא עולה מעל ומביא קרבן מבואר מזה דהקדש לשעה חל עלי' ההקדש מה"ת ומעילתה ברורה וא"כ לשי' התוספות דהלוה יכול להקדיש שיהי' חל ההקדש עד שיבא הב"ח ויגבה א"כ מה הקשה הירושלמי בפ' האשה שנפלו על ר' יוחנן אם מועלין מעילה גמורה יהי' נפדה בשווי' נימא הב"ח שפיר מוציא מיד הקדש משום דלא אלים כח הקדש מכח המקדיש דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מיהו כל זמן שלא גבאו בחובו חל ההקדש ומועלין בו מה"ת ועיין ר"נ נדרים (כ"ט.) שכ' בד"ה אמר כו' דכל קנין שאינו עולמית כו' כיון דודאי חייל עלי' הקדש שאינו עולמית בדין הוא נמי דתיחל קדושת הגוף לזמן ידוע כו' ע"ש:

ד ובפ' המניח שם בגמ' מכרו מכור לרידיא פירש"י שאם חרש בו הלוקח אינו נותן דמי החרישה לניזק והקשו ע"ז דבפשיטות יש לפרש שמכור לרידיא שהמכירה קיימת כ"ז שלא בא לידי גוביינא והלוקח יכול לחרוש בו בע"כ של המזיק ושניהם אינן יכולין לבטל את הקנין וכפי' המגיד משנה ה' נזקי ממון (פ"ח) ועיין שיטה מקובצת שם:

והנ"ל עפ"י מה דאי' בירושלמי מס' שבועות (פ"י ה"א) המשעבד שדה לחברו והלך ומכרה ר' אחא אמר מכורה לשעה ר' יוסי אומר אינה מכורה לשעה כו' מה פליגין כשאומר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו ודבר זה צריך התבוננות מ"ט של מ"ד אינה מכורה לשעה והרמב"ן במלחמות אנהיר לן טעם של שמועה זו דר"י ס"ל כמ"ד במס' כתובות (צ"ד.) דחיישינן שמא תכסוף אכן אנן קי"ל כמ"ד אין חוששין שמא תכסוף וע"ש בתוס' ובמלחמות מס' יבמות (ס"ו:):

ובפ"ק דמס' ב"ק (י"ג:) למעוטי נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר כו' שנאמר והועד בבעליו והמית איש כו' עד שתהא מית' והעמד' בדין וגמר דין שוין כאחד ופירש"י דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין. ושי' הרמב"ם דלא בעי בעלים אחד רק דעכ"פ יהי' בעלים להשור בשעת העמדה בדין עיין ה' נזקי ממון (פ"ה) ובלח"מ שם. ולפי"ז נלענ"ד דנהי דקי"ל דאפי' באפותיקו מפורש מהני מכירה לשעה דקי"ל כמ"ד דלא חיישינן שמא תכסיף זה רק היכי דאין בזה רק חשש בעלמא אבל היכי שהדבר ברור שהב"ח יבא עי"ז לידי הפסד הסברא נותנת דכ"ע מודו דאין ביד הלוה למכרו אפי' מכירה לשעה. וכיון דבשור תם שהזיק אם מכרו עד שלא עמד בדין לשי' רש"י יהי' פטור ולא יהי' להניזק ממה לגבות כיון דבעינן שיהי' שעת נגיחה והעמדה בדין וגמ"ד בבעל אחד וכיון דמה"ת משועבד השור להניזק משעת נגיחה כדאי' בגמ' פרק המניח שם ממילא לפירש"י הוי כמוכר דבר שאינו ברשותו ואין ממכרו ממכר כלל דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ובזה כ"ע מודו דאינו יכול להזיק שיעבוד של חברו באפותיקי מפורש ואינה מכורה אפי' לשעה כנ"ל מיהו אם חרש בר הלוקח אינו נותן דמי החרישה דקי"ל אפי' במוכר דבר שאינו ברשותו אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' כש"ס ב"מ (ס"ו) ע"ש. ועיין בגמ' ב"ק פ' מרובה (ע) אורכתא כו' אי תפיס לא מפקי' מיני' וע' במלחמות שם והארכתי בזה (בתשו' א' אות ט') ע"ש. אכן לשי' הרמב"ם והתוס' דלא בעינן שעת נגיחה ושעת העמדה בדין בבעל אחד א"כ שפיר מהני המכירה עכ"פ לשעה עד שעת גוביינא מיהו זה נכון במכירה להדיוט אבל בהקדיש אי נימא דחל ההקדש עד שעת גוביינא א"כ יהי' פטור לגמרי דבעינן שיהי' להשור בעלים בשעת גמר דין ושור הקדש אין לו בעלים ולהכי אפי' לשי' התוס' דס"ל בעשה שדה אפותיקו והקדישו חל ההקדש עד שעת גוביינא מ"מ בשור תם שהזיק גם רבותינו בעלי התוס' ס"ל דאין המזיק יכול להקדישו אפי' לשעה ואינו חל ההקדש כלל ואין הקדשו הקדש אלא משום דר' אבוהו ודו"ק:

ה עוד העיר כ"ת עפ"י מ"ש הרמ"א בחו"מ (רנ"ב) מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני כך וכך ומת היורשין פטורין הנה הרגיש בעצמו דכיון דמצוה לבניו יש בזה משום מצוה לקיים דה"מ ובלא"ה אין זה ענין לכאן דשאני נודר סתם בלא שיעבד נכסיו דאין בזה חיוב רק מכח חובת גברא וכיון דמת חפשי מן המצו' ונדרו בטל משא"כ היכי דהקדיש הדירה ביחוד לקנות הס"ת בזה אין שום חולק דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט ודברי ש"מ ככתובין ומסורין ומכ"ש שכתב וחתם בשטר ואפי' בנודר משמע מתוס' מס' ערכין (ו) ד"ה כי פליגי כו' דמיד אישתעבדו נכסי וכן הבין דו"ז בתשו' בית אפרים חיו"ד (נ"ה) ע"ש ואין לומר דזה רק היכי דהנכסים ברשות הנודר והמקדיש אבל בנידן שאלתינו שהדירה ממושכן ואינו ברשותו ולא מצי להקדיש אלא אחר שיפדנה וישלם את נושיו וא"כ אי אפשר שיחול ההקדש עכשיו בשעה שנודר ז"א דנהי דקי"ל אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ואיש כי יקדיש את ביתו מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו זה רק לענין דלא מצי להקדיש החפץ שיחול עליו הקדושה שימעול בו ואין זה קנין של הקדש דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו מיהא עכ"פ מהני ההקדש של הלוה דחל החיוב ממון ואישתעבדו נכסי לשלם להקדש כפי הנודר כמ"ש התוס' ב"ב (קנ"ז.) ד"ה דאיקני כו' דאלים כח השיעבוד מכח קנין ע"ש דמבואר מדבריהם דיכול לשעבד דבר שאינו ברשותו ולכ"ע חל השיעבוד לענין זה שאחר שמשלם החוב המוקדם בא הב"ח שאחריו וגובה ממנו וז"ב. והגאון רעק"א בהגהות על מס' ב"ק (צ"א.) הקשה בהא דאמרו בגמ' שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין הקדישו מוקדש משום דר' אבוהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון בלא ר' אבוהו נימא דהקדש חל מה"ת דהרי מבואר בפ"ק דמס' ב"ק (יג:) נגח ואח"כ הקדיש פטור א"כ נפקע חיובו לגמרי וסיים בצע"ג ע"ש וכבר קדמו בזה השיטה מקובצת שם ומפרש להא דנגח ואח"כ הקדיש פטור זה רק בשור המועד דמשתלם מן העלי' אבל שור תם דאינו משתלם אלא מגופו אינו יכול להקדישו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וע' בבאר הגולה חו"מ (ת"ו ס"ג). והנ"ל עפ"י מה דמבואר בירושלמי פ' האשה שנפלו (ה"י) היכי דהקדיש הלוה מטלטלין מועלין בהן מעילה גמורה כיון דאלו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ע"ש ואינו מובן מה מהני בזה שאם עבר ותפס עכ"פ לעת כזאת לא תפס הגזבר ואיך יחול ההקדש על מה שנשתעבד לאחרים והרי אין אדם מקדיש דבר שאינו תחת ידו ואינו ברשותו. והנ"ל עפ"י מ"ש בס"ק הקודם דנהי דאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו מיהא יכול לשעבד דבר שאינו ברשותו דאלים כח השיעבוד מכח הקנין ובמס' כתובות (מ"ב.) כ' התוס' ד"ה ר"ש דבקנס אפי' ייחד לו כלי לא קנה כיון דאינו מתחייב עד העמדה בדין חשיב דבר שלא בא לעולם ע"ש ואלו בשור תם שהזיק אע"ג דקי"ל פלגא נזקא קנסא ולר"י לא קנה הניזק גוף השור עד העמדה בדין מיהא כ"ע מודו דחל השיעבוד של הניזק משעה שהזיק השור והשיעבוד הוא מה"ת שחל על גוף השור המזיק כדאי' בפ' המניח שם. ובהקדיש עולה לבדק הבית דקי"ל דאין קדושת בדק הבית חל על גופה של עולה כדאי' במס' תמורה (ל"ב:) ואפ"ה יכולין הגזברין לעכב העולה והמקדיש חייב לשלם דמי העולה לבדק הבית ולפי' התוס' שם ד"ה והאמר כו' החיוב והשיעבוד לשלם דמי העולה הוא מה"ת ע"ש וע' במ"ל ה' ערכין (פ"ו הי"ב) ד"ה הי' כו' ויש להסתפק כו'. ולפי"ז נראה בעיני דנהי דבעלמא אמרינן דב"ח הראשון קדים ואין הלוה יכול לומר שהוא תופס לב"ח מאוחר מיהא בהקדש דקי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכבר חדית לן הראב"ד בה' מעילה (פ"ו ה"ז) דכל אדם שהקדש תחת ידו ה"ה הגזבר וכן מבואר בפרש"י בפ' שילוח הקן (קל"ט:) ד"ה דמחוסר הקרבה כו' אבל בדק הבית גמרו בהפרשתו ואי משום דלא הביאו ליד גזבר הכל גזברין הם נמצא דהלוה עצמו שהקדיש המטלטלין הוא עצמו נעשה גזבר וב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ממילא חל ההקדש מה"ת דיד גבוה שולטת בכ"מ והמטלטלין הם ברשות הגזבר שהוא רשות ההקדש וזה מכוון בלשון הירושלמי אלו עבר הגזבר ותפס אין מוציאין מידו נמצא דעכשיו כבר תפס הגזבר המטלטלין דהמקדיש עצמו הוא הוי הגזבר וכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא. מיהא בשור תם שהזיק דמבואר בפ' המניח (ל"ד:) קדמו ב"ח וגבאו כו' לא עשה ולא כלום א"כ ממילא לא מהני לתפוס בשביל הקדש אך ז"א דהא בגמ' שם מקשה ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה כו' ומשני שאני התם דאמר לי' אלו גבך הוי לא מינך הוי גבי לי' ע"ש וזה נכון אצל ב"ח הדיוט אבל בהקדישו מזיק אי אמרינן ב"ח מאוחר שקדם וגבה אין מוציאין מידו תו ל"ש לומר אלו גבך הוי לא מינך הוי גבה לי' דהא הקדש פטור מן הנזיקין מיהו ז"א דכיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו שוב ל"ש לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ול"ש בזה לומר יד גבוה שולטת בכ"מ ואין להקדש על השור רק שיעבוד חוב ושיעבוד ממון של הקדש לא אלים משיעבוד של הדיוט ושפיר מצי אמר הניזק אלו גבך הוי לא מינך הוי גבה לי' ול"ש לומר דהוא עצמו נעשה גזבר וההקדש קנה לי' דז"א כיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו א"כ אין ההקדש חל על גוף החפץ ולא חשיב גזבר של הקדש כנ"ל אלא חשיב כהדיוט התופס בשביל החוב ובשור תם לכ"ע אמרינן ב"ח מאוחר שקדם וגבה לא גבה:

אכן לפי מה דחדית לן ר' אבוהו דעכ"פ בעי פדיון ומוסיף דינר וכ' המביט בתשו' ח"א (סימן ר"י (דאף דקי"ל התופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה זה רק היכי שאינו יכול לקנות כלל אבל היכי דעכ"פ יכול לזכות בשביל הב"ח חלק מעצמו כפי סדר בע"ח בזה גם השליח נעשה בעלים ויכול לתפוס הכל ומה שגבה גבה א"כ ה"נ יכול הלוה להיות גזבר על כל השיווי ויכול לתפוס עבור ההקדש וממילא נעשה השור הקדש מה"ת וגבי הקדש לא מצי אמר הניזק אלו גבך הוי מינך הוי גבה לי' א"כ שפיר אמרו בגמ' נגח ואח"כ הקדיש פטור אכן זה רק אחרי דחדית לן ר' אבוהו דבעי פדיון אבל בלא ר' אבוהו א"כ אין מקום שיחול ההקדש דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ונהי דמצי משעבד לי' מיהו בזה אמרינן דב"ח מוקדם קדים ולא מהני התפיסה בזה דהתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא מהני התפיסה והגזבר ג"כ לא מהני התפיסה דא"ל אלו גבך הוי לא מינך הוי גבה ודו"ק:

ובתשו' מהריא"ז (סימן ע"ד) הביא מה שנשאל מאת הג' מהר"ז לנדא לבר פדא דס"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכאומר מעכשיו כמ"ש הר"ן במס' נדרים (כ"ט.) קשה דבפ' כיצד מערימין אי' אמר בכור זה יהי' עולה עם יציאת רובו כשיצא רובו חל עלי' קדושת בכור דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין ע"ש ואי נימא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מעכשיו נמצא דקדושת עולה קודמת והמשיב נלחץ בזה. ורואה אני שנעלם מהם מה דמבואר בירושלמי מס' קדושין (פ"ג ה"א) ר' אבוהו בשם ר"י ה"ז עולה לאחר שלשים ומכרה ה"ז מכורה כו' ר' בא בשם ר"י ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך שלשים אינה מכור' כו' ליידא מילה א"ל לאחר שלשים לשייר לו גיזה ועבודה מבואר מזה דאפי' למ"ד אמירה לגבוה כמסירה להדיוט עם מעכשיו ואינו יכול לחזור ואם מכרה תוך שלשים אינו מכור מ"מ אינו חל קה"ג שיהי' הבהמה קדוש בקדושת עולה ומותרת בגיזה ועבודה ומה"ט שפיר אמרינן דעם יציאת רובו חל עליו קדושת בכור בקדושת הגוף ודו"ק:

ובתשו' הרשב"א (סימן תקס"ג) השיב כו' אבל הקדש בדק הבית אינו כן שאני סובר שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר שלשים יום לא אמר כלום לפי שכל הנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה קי"ל גופא קני מהיום ופרי לאחר מיתה אבל לגבוה והקדש אי אפשר לומר כן לפי שא"א שהאילן של הדיוט יונק משדה הקדש כו' דשלהי המוכר הבית (ע"א:) כו' ובירושלמי אי' בהפקר כן כו' שא"א שיהי' השדה מופקרת ופירותיו לבעלים וע' בהג"ה ש"ע חו"מ (סימן רנ"ז) והקצ"ח תמה דמבואר בש"ס נדרים גבי האומר שור זה עולה לאחר שלשים יום דפליגי הפוסקים אם יכול לחזור בו אבל לכ"ע אם לא חזר הוי הקדש וכ' שהרשב"א מיירי שחזר בו ע"ש ודבריו נפלאים בעיני שכל עין רואה בתשו' הרשב"א יראה שאין מקום לנטות לפרש דמיירי שחזר בו ועוד דבירושלמי אי' אף בהקדש כן כל עמא מודו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וע' בירושלמי פ' מי שאחזו (ה"ג) והנ"ל לקיים דברי הרשב"א ז"ל דודאי היכי דאמר שור זה הקדש לאחר שלשים יום ההקדש חל לאחר שלשים יום ובתוך השלשים יום לא חלה על גוף הבהמה לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים ומותרת בגיזה ועבודה משא"כ היכי דאמר שור זה הקדש מהיום ולאחר שלשים יום דגבי הדיוט אמרינן גוף מהיום ופירות לאחר שלשים יום ובהקדש אי אפשר לומר כן שהגוף יהי' של הקדש והפירות של הדיוט שהרי הם יונקין מהקדש ולרבנן דאמרי היכי דאמר מעכשיו ולאחר שלשים הוי חזרה שפיר י"ל דחל ההקדש לאחר שלשים יום ובתוך שלשים הוי כחולין דהוי כאומר שדה זו יהי' הקדש לאחר שלשים יום מיהו כיון דבהקדש אמירה לגבוה הוי כמסירה עם מעכשיו ואינו יכול לחזור בו א"כ הא דאמר לאחר שלשים יום שיורא הוא דשייר הזכות לעצמו לגיזה ולעבודה והוי כאומר גוף מהיום להקדש מעכשיו והפירות עד שלשים יום לעצמו וזה אי אפשר לכן שפיר כ' הרשב"א דלא קדיש כלום ודו"ק:

ובנידן שאלתינו כיון שאמר הנודר שימכרו הדירה והמעות שיקחו יהי' לצורך ס"ת שפיר חל הנדר ואשתעבדו נכסי וע' תשו' מהרי"ט (ח"א סימן ל"ט) וז"ז ידע כ"ת דבתשו' מחנה אפרים ה' צדקה (סימן ב') כ' לחלק דהיכי דנודר לצדקה ולא בירר הדבר שיחול עליו הקנין בזה לא הוי רק נדר אבל היכי דאומר סלע זה לצדקה כבר זכו בו ענים ע"ש ולפי"ז אפי' לשי' הרמ"א דס"ל דאין היורשין מחויבין לקיים נדר אביהם בנ"ד שבירר שהדירה יהי' לסלק הנושים בו ומן המותר יכתבו ס"ת לכ"ע אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומכ"ש באב שציוה לבניו שכבר כתבתי במק"א דיש בזה משום כיבוד אב ואני אומר להבנים שרוצים לקיים צוואת אביהם כחם יישר ודו"ק.

ואסיים ואומר ישא שלום וברכה מאת הדורש בשלום כל אוהבי התורה

אלכסנדר שמואל היילפרין:

בשולי המכתב. ושי' הר"ת דקדושת דמים נמי מפקיע מידי שיעבוד ובפ' המניח (ל"ג:) ת"ר שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש משום דר' אבוהו גזירה שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון וכ' התוס' אבל בלא ר' אבוהו לא קדיש כו' וקשה מכאן לר"ת שמפרש קדושת מטלטלין מפקעת מידי שיעבוד ואפי' קדושת דמים ולענ"ד נראה לתרץ שי' הר"ת דבפ' המדיר (ע.) במשנה המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס ופרש"י דאין הנאת תשמישו נאסר עלי' דהא משועבד לה והק' התוס' שם דבגמ' פריך וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם כו' מגופה דמתני' הוי מצי למיפרך דלא מצי אסר לה תשמיש משום דמשועבד לה וכ' זקני המהרש"א לפימ"ש התוס' דחיוב ושיעבוד מזונות של אשה אינו אלא דמרבנן לא הוי מצי לאתויי מתשמיש דהוי חיוב ושיעבוד מה"ת ושם בגמ' אב"א שהדירה כשהיא ארוסה שהגיע הזמן ולא נישאו ופרש"י דמדאו' לא משתעבד לה לפיכך חל הנדר דאיסור דאו' הוא ומדרבנן חייב לזונה. ובירושלמי שם פריך ויש אדם נודר שלא לפרוע חובו ומשני כמ"ד אין מזונות אשה מה"ת ע"ש. ולפי"ז א"ש שי' הר"ת דודאי הקדש מפקיע שיעבוד מטלטלין משום דשיעבוד של מטלטלין לכ"ע לאו דאו' היכי שמכר המטלטלין מה"ת אין ב"ח גובה מהם ואפי' היכי דהקנה את המטלטלין לב"ח בקנין אגב קרקע כבר כ' התוס' ב"ק (י"ב.) ד"ה אנא כו' דקנין אגב הוא מדרבנן ע"ש וע' תומים סימן (קי"ז) שכתב דמטלטלין שהקנה אגב קרקע לרוב הפוסקים שיעבודא לאו דאו' וכיון דשיעבוד מטלטלין אינו אלא מדרבנן שפיר חל ההקדש דהוי מה"ת ומפקיע שיעבוד דרבנן אבל שור תם שהזיק דמה"ת משתעבד השור להניזק גם הר"ת מודה דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואינו ברשותו שהרי השיעבוד של הניזק הוא מה"ת ודו"ק:

ובשיטה מקובצת פ' החובל (צ.) כ' יש שואלין מאי אריא הקדש אפי' מכר נמי שהרי אמרו עשה שורו אפותיקו ומכרו אין ב"ח גובה הימנו ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש התוס' מס' כתובות (מ"ט:) ד"ה הוא דיש מקומות דסברא הוא לחלק בין מתנה למכר כמו בעשה שורו אפותיקו ומכרו אין ב"ח גובה הימנו כדאי' בפ' חזקת (מ"ד.) דנראה דוקא מכרו אבל נתנו במתנה ב"ח גובה הימנו כו' ע"ש. ובתוס' ערכין (ל"א:) כ' בד"ה דאי כו' דמתנה אינה כמכר ויכול לגאול לעולם ע"ש וממילא בהקדש דהוי כמתנה ה"א ב"ח גובה הימנו אלא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד הב"ח ודו"ק:

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה