אור ברסלב
שות מהראש סימן טז

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן טז

סימן טו

שוי"ר לכבוד הרב הגדול החריף מוה' צבי הכהן ני' ברוינשטיין אב"ד דק"ק לאנצקרוניא. רוסיא:

צעקתו במכתב מיום א' שבוע זו הגיע עדי ע"י בנו החריף שי' בדבר הנשאל מאחד הנשלח לו בשר והשולח כתב שזה בשר כשר וסבר שנמלח כדין ובישלו כך ועשה ראססעל ונתנו הבשר הרותח על קערות וטעלליר וגם עירו רוטב רותח על כמה טעליר ואחר עבור מעל"ע נודע הדבר ומעלתו אסר הכלים ואיש אחד אשר לא הגיע להוראה אמר להשואל שלא ישגיח על המורה כי הכלים כשרים הכל:

א תשובה. תם אני לא אדע מה להשיב על המתיר יען אדמהו אכנהו ולא ידעתיו אך כפי הוראה לבש גאות לקנטור ולא למד צדק. בראשון חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר ומה מקום דחק והפסד ראה בזה להתעבר על ריב לא לו ולא ידע כי בנפשו הוא ולא ידע ואשם. ומה שהצטדק שסמך א"ע על הא דקי"ל אין בלוע יוצא מחתיכה בלא רוטב וכיון שנתנו הבשר על הטעליר בלא רוטב הכלי אינו בולע ומעלתו השיב כיון שחתכו הבשר בסכין אגב דוחקא דסכינא יוצא רוטב אני לא באתי לידי מידה זו אלא אפי' בלא דוחקא מיד שהניחו הבשר רותח על הטעליר נאסר הכלי וחילי דידי ממ"ש הבית מאיר בחי' הנדפס על יו"ד (סימן צ"ד בט"ז ס"ק י"ד) וז"ל מעתיק כו' שבכל חלקי אורז ודוחן יש גוף שמנונית חמאה בין כל גרעין וגרעין וזה לא חשיב אלא בעין ע"ש וה"נ בנידן הנשאל ידוע הדבר שהבשר הנעשה ממנו בישול ראססעל בשעה שלקחו הבשר מן הכלי הראשון והניח על הטעליר לא ימלט שלא היו על הבשר הרבה רוטב ושמנונית המרק וזה לא חשיב בליעה אלא בעין. תו כ' דהמתיר השיב שסמך א"ע שדרך המבשל שמערה מים רותחין על הבשר טרם שנותנין אותו לקדרה לבשלו וזה הוי חליטה זה טעות גדול דאין אנו בקיאין בחליטה ותו חליטה לא הוי רק בשמוהו בכלי ראשון שמעלה רתיחה עומד אצל האש וע' ש"ס פסחים (מ.) לא ליחלוט אינש תרי חטי בהדי הדדי כו' ולא סליק להו דיקולא דמיא ע"ש והיכי דשמו הבשר במים רותחין בכלי ראשון יש מקום להקל עפ"י שי' התוס' והר"ן דס"ל דם שמלחו ושבישלו אינו עובר עליו אבל בכלי שני או בעירוי לכ"ע הוי מה"ת ועובר עליו דעירוי לא חשיב בישול להקל:

ב תו השיב המתיר דסמך א"ע על שי' התוס' דס"ל דם שבשלו דרבנן ואחר שנודע לאחר מעל"ע הוי תרי דרבנן ומעלתו כ' ע"ז דראוי להחמיר כרש"י והרמב"ם דס"ל דם שבישלו עובר עליו מה"ת וחייב כרת הנה כן הוא שכן כתב הרשב"א במשמרת שראוי להחמיר אפי' בספק שבקל יכול ליגע באיסור כרת והובאו דבריו בס' פ"מ אכן ידע כבודו שבדם האברים אין בו רק ל"ת גרידא ואולי כונתו אם לא הודח הבשר אז הדם שעל פני הבשר הוא בכרת וזה מבואר בגמ' כריתות (כ"ב.) ע"ש. ובש"ס מנחות (כ"א.) מסיק הגמ' הקפה את הדם ואכלו חייב ע"ש ובירושלמי ריש פ' יוה"כ א"ר יונה דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה ומקשה ע"ז מהא דתני המחה את החלב וגמעו הקפה הדם ואכלו חייב אלמא דחשיב אוכל ומשני לה דהא דאמר ר' יונה דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה זה רק לענין טומאת אוכלין אבל לא לענין איסורין לאכילה ע"ש וטעמו של שמועה זו מה ראה הירושלמי לחלק בין טומאת אוכלין ובין איסור אכילה נ"ל עפ"י מ"ש התוס' מנחות (ס"ט.) ד"ה דבלע כו' א"נ נהי דאיפסל מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מ"מ לענין איסור לא להוי עיכול מידי דהוי חלב ונבלת עוף טהור בכפרים שצריך מחשבה אע"ג דלענין איסורא לקי בלא שום מחשבה וזה כתי' של רב האי מיהא אין ראי' מזה דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים החלב לתוך פיו ואוכלו ע"ש והנה בתוספתא מבואר דנהי דחדית לן ר' יונה דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה זה רק בלא חישב עליו לאכלו אבל אם חישב עליו לאכלו מהני מחשבתו דחשיב אוכל לענין קבלת טומאת אוכלין וכ"כ הרמב"ם ה' ט"א (פ"א הי"ט) ע"ש. ולפי"ז מבואר היטב הטעם לחלק בין איסור אכילת הדם שנקרש ובין טומאת אוכלין דכיון דעכ"פ מהני מחשבה לדם שנקרש להחשיבו אוכל לקבל טומאת אוכלין שוב אמרינן דלגבי חיוב איסור אכילה הקפה את הדם ואכלו חייב דאין לך מחשבה גדולה מזו שמשים הדם בתוך פיו ואכלו ודו"ק. ובתשו' מהר"י מינץ (סימן ט"ו) הביא מהא דאי' בתשובה מעשה הי' בראש אווז שנתבשל כשהוא שלם ולא חתכוהו לשנים והכשירו רבינו קלונימוס הזקן כי אין בדמו כזית לאסור והוכיח מזה דה"ה בעוף שנתבשל בלב דבוק ולא קרעו שיש להקל כיון דבלב עוף אין בו כזית דם כדאי' בגמ' כריתות (כ"ב.) והנה הר"י מינץ בתשו' שם התעורר מהא דאי' בפ' גיד הנשה (צ"ח.) האי פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר מר בר ר"א לשעורי' בתלתין פלגא דזיתא אמר לי' אבוהו לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורי' דרבנן ועוד הא אמר ר"י חצי שיעו' אסור מה"ת ע"ש שכ' דשאני דם שבשלו דס"ל להתוס' והר"ן דם שבשלו דרבנן. והנלענ"ד בזה כאשר אתבונן בלשון רש"י שפי' בפ' גיד הנשה בד"ה לא תזלזל כו' ועוד מדאו' ח"ש אסור מה"ת וח"ש מנין ת"ל כל חלב ע"ש. ואינו מובן מה בעי רש"י בזה שכ' להוכיח דח"ש אסור מה"ת מדכתיב כל חלב וכי כעורה שמעתא דאמר ר' יוחנן ח"ש אסור מה"ת דחזי לאיצטרופי כדאי' בגמ' יומא (ע"ד) והתוס' שם התעוררו אמאי לא קאמר מטעם דכל חלב לרבות חצי שיעור ע"ש וצבא הקדמונים כתבו דמקרא דכל חלב דמרבה חצי שיעור לא שמענו רק איסור חמור דעונשו כרת כמו חלב אבל איסורי אכילה שהם בל"ת גרידא לא שמענו מזה להכי חדית לן ר"י דח"ש אסור מה"ת בכל איסורין אפילו בהנך דאין בהו איסור כרת אפ"ה ח"ש אסור מה"ת מצד הסברא כיון דחזי עכ"פ לאיצטרופי ועיין בר"ן מס' שבועות (פ"ג). ובתשו' ח"צ אסברא לן דח"ש אסור מה"ת מטעם אחשבי' ולפי"ז למדנו חילוק בין איסור חמור כגון חלב שהוא בכרת. לשאר איסורים שהם בל"ת גרידא דבאיסור דעונשו כרת איסור ח"ש מה"ת אפי' ע"י תערובות דאיתרבי ח"ש מדכתיב כל חלב משא"כ שאר איסורין דלא איתרבי מקרא אלא מצד הסברא דחזי לאיצטרופי ומטעם אחשבי' וזה לא שייך רק היכי דאוכל ח"ש שהאיסור בעין אבל היכי דנתערב ח"ש ל"ש בזה אחשבי' ולא חזי להצטרף ועיין תוס' מס' ע"א (ס"ח) ד"ה ואידך כו' ועיין תוס' מס' מעילה (י"ח.) ד"ה תני א"צ לצרף כו' ולפי"ז בפלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא שפיר אמרו בגמ' ועוד הא אמר ר"י ח"ש אסור מה"ת ופירש"י דמרבה לה מדכתיב כל חלב ובזה אסור ח"ש מה"ת אפי' ע"י תערובות משא"כ בראש אווז שנתבשל ולא פתחו אותו לחתכו לשנים א"כ אין לנו לדון על איסור בעין אלא על אכילת ראש האווז שבלע הדם שפיר הורה רבינו קלונימוס דבזה יש להקל כיון דאין בדמו כזית א"כ הוי רק ח"ש ע"י תערובות וכיון דדם האברים הם בל"ת גרידא לא מרבינן ח"ש מקרא רק מצד הסברא כיון דחזי לאיצטרופי ומטעם אחשבי' וע"י תערובות ליכא למימר אחשבי' וגם לא שייך בזה חזי לאיצטרופי כיון דאין בכל התערובות רק חצי שיעור. אמנם זה נכון בנידון של רבינו קלונימוס שנשאל על ראש אווז שאין בו רק דם האברים. אכן בנידון שנשאל הר"י מינץ על הלב שנתבשל בלא מליח' דמבואר בגמ' כריתות שם דבלב אית בי' דם שחייב עלי' כרת ע"ש א"כ גם ח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת וזה דומה ממש לפלגא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא ובזה אין מקום להקל אלא לשי' התוס' והר"ן דס"ל דם שבשלו אינו עובר עליו מה"ת:

אכן לפימ"ש הכנה"ג הובא בס' פ"מ יו"ד (סימן ע"ב) דהדם שבתוך הלב הבא מעלמא חלוק מדם דילי' שדם דילי' הוא צלול אבל דם הבא מעלמא וכנוס בתוכו הוא קרוש ע"ש ושי' רש"י כפי הגי' שלו דחיוב כרת הוא על הדם הבא מעלמא ועל דם דילי' אינו בחיוב כרת, א"כ א"ש היטב הוראת הר"י מינץ דנהי דדם הבא מעלמא וכנוס בתוך הלב הוא בכרת זה רק כל זמן שהדם לא נקרש או שנקרש ואוכל הדם בעין דבזה חדית לן הירושלמי דנהי דם שנקרש לא חשיב אוכל לענין טומאת אוכלין מיהו לענין איסור אכילה אהני בזה לחייבו משום דאין לך מחשבה גדול' מזו שמשים הדם בפיו ושייך בזה אחשבי' לאוכל מיהו זה רק היכי דאוכל הדם בעין אבל ע"י תערובות דל"ש אחשבי' א"כ הדר דינו דדם קרוש אינו לא אוכל ולא משקה ואין לנו לדון רק מחמת הדם דילי' ואין בזה רק ל"ת גרידא וכיון דאין בו כזית תו יש מקום להקל משום דהוי ח"ש ע"י תערובות ובזה אפי' טרם שבשלו אין כאן איסור מה"ת ואחר שבשלו כ"ש הוא שיש מקום להקל כשי' התוס' והר"ן דס"ל דם שבשלו אינו עובר עליו ויש עוד מקום להקל דשאני תרבא ובשרא דהם מין בשאינו מינו אבל בדם האברים מבואר בתשו' ג"ו יו"ד (סימן כ"ט) והובא בגליון מהרש"א על יו"ד (סימן ס"ט ש"ך ס"ק נ"ח) שכ' בפשיטות שדם האברים עם הבשר שוין בטעם וכן מבואר בחי' הרשב"א בגמ' חולין (קי"ב) בסוף ד"ה אמר ר"נ כו' ובטעימה אי אפשר דטעם דם שנתבשל עם השומן אינו ניכר ועיין בכריתי שם:

אמנם יש להעיר כיון דמבשלו במים הדם אוסר המים שהוא אינו מינו וחוזר ואוסר הבשר מיהו לשי' הרשב"א הובא בט"ז יו"ד (סימן צ"ח) בכה"ג אמרינן סלק שאינו מינו ומינו רבה עליו ועוד י"ל דהרוטב עם הבשר הוי מין במינו כמבואר בחי' הרשב"א חולין (צ"ח.) מיהו זה רק היכי דאנו דנין על דם האברים אבל היכי דלא הודח הבשר ואנו דנין לאיסו' מכח דם הנפש שעל פני הבשר בזה לכ"ע הדם חשיב אינו מינו עם הבשר:

ג ובפ' בהמה המקשה (ס"ט.) והרי קא מבעיא לן בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם קא אתיא ושריא ה"נ ל"ש או דלמא תרי איסורי אמרינן תלתא לא אמרינן ופרש"י תרי איסורי אמרינן דשרי אבל חלב ודם ויוצא לא וכ' התוס' שם ד"ה או דלמא תרי איסורי אמרינן לאו דוקא תרי איסורי אמרינן דאיכא נמי איסור גיד הנשה ע"ש. ולענ"ד י"ל אדרבא תלתא איסורי קיל יותר מתרי איסורי עפ"י מה דאי' במס' זבחים (ע"ח.) הפיגול והנותר שבללן זה בזה ואכלו פטור שאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חברו ויבטלנו כו' ובתוס' שם כ' בד"ה הפיגול כו' וע"ק אם נפרש הפיגול והנותר והטמא שבללן יחד למה לי' למימר שא"א שלא ירבה מין אחד על חברו הא ודאי יש כאן שנים המבטלין את השלישי ואכולהו ליפטור דכל אחד הוי בטל ומבטל ע"ש. אך זה רק במין במינו אבל מין בשאינו מינו ל"ש ביטול ברוב כדמסיק הגמ' זבחים שם והנה רש"י כ' שם לפרש בד"ה אלא מין בשא"מ שהטעם ניכר בו בטעמא מיחייב ולקי מה"ת כו' ע"ש וזה נכון למ"ד טעם כעיקר מה"ת אבל למ"ד טעם כעיקר לאו דאו' ולשי' הר"י דאורליינש דעל טעם כעיקר לא לקי א"כ אמאי מוקי הא דאריב"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור דמיירי דוקא במין במינו הא גם במין בשא"מ פטור אמנם הדבר נכון היטב דעכ"פ במין בשאינו מינו חייב משום דקי"ל כזית בכדי א"פ לוקה מה"ת וזה רק במין בשאינו מינו דל"ש ביטול ברוב אבל מין במינו דבטל ברוב שרי מה"ת אפי' בכזית בכדי א"פ כמ"ש התוס' זבחים (ע"ט.) ד"ה אמור כו' ע"ש. ועיין תוס' פסחים (מ"ד.) ד"ה איתבי' כו' ועיין פני יהושע שם ולפי"ז א"ש דבשלמא בש"ס זבחים דמיירי שבלל תלתא איסורי מין במינו שפיר כ' התוס' דפטור אכולהו דכל אחד נעשה בטל ומבטל משא"כ בפ' בהמה המקשה שפיר מבעיא לי' דלמא תלתא איסורי לא אמרינן דחלב ודם ויוצא הוי מין בשאינו מינו ובזה ל"ש לומר ביטול ברוב אי לאו כל מכח לא אמרינן והיכא דהאיסור בעין אלא דבללן זה בזה א"כ עכ"פ איכא כזית בכדי א"פ וז"ב. ובסוף פ' גיד הנשה (ק"ג:) מבואר בגמ' אבר מן החי שחלקו מבחוץ פטור ע"ש ובפרש"י שם ד"ה מהו מי מצטרפי כו' בתוך כדי א"פ כו' או דלמא כיון דחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מחייב והכא חייב כו' ומה"ט כ' הפ"מ יו"ד (סימן ס"ה) דה"ה בגיד הנשה דחידוש הוא דעץ הוא והתורה אסרתו בזה אין לך בו אלא חידושו דאינו אסור אלא באכלו בפעם אחת בכזית אבל אינו מצטרף בכזית בכדי א"פ ומה"ט דן הפ"מ דבגיד הנשה לא אמרינן חצי שיעור אסו' מה"ת כיון דלא חזי לאצטרופי ע"ש. ולפי"ז ממילא לא ק' קו' התוס' שהתעוררו מדוע לא אמרו בגמ' בהמה בעלמא לאו מכח חלב ודם וגיד הנשה אתי ושריא דז"א כיון דהיכי דאיכא תלתא איסורי מג' שמות אדרבא השנים מבטלין את השלישי ואכולהו פטור דכל אחד הוי בטל ומבטל ואף דהוי מין בשאינו מינו זה רק היכי דנותן טעם או משום דעכ"פ הוא אוכל כזית בכדי א"פ משא"כ גיד הנשה דקי"ל אין בגידין בנותן טעם וגם שאינו מצטרף לכזית בכדי א"פ א"כ תו הוי כמין במינו וממילא איסור גיד עם החלב והדם הוי בטל והשנים מבטלין את השלישי האיסור גיד אכן חלב ודם ואיסור יוצא מהבשר בזה איכא תלתא איסורי מין בשאינו מינו בזה לכ"ע ל"ש לומר איסורין מבטלין זא"ז דעכ"פ יש בזה משום אוכל כזית בכדי א"פ. ומזה מוכח דהדם והבשר חשיב מין בשאינו מינו דאי נימא הדם והבשר חשיב מין במינו א"כ הדרינן לסבר' דא"א שלא ירבה מין אחד על חברו ושוב ליתא אלא תרתי איסורי שהרי הדם והבשר מבטלין זא"ז ומין במינו בטל ברוב מה"ת ואין כאן לא משום כזית בכדי א"פ ולא משום טעם כעיקר ודו"ק:

והתוס' פ' בהמה המקשה שם ד"ה תלתא לא אמרינן הקשו בתימה מאי מבעי לי' הא קי"ל זה וזה גורם מותר ולפמ"ש התוס' מס' ע"א (מ"ט) ד"ה שאם כו' דאין נקרא זה וזה גורם אלא היכי ששניהם מענין אחד כמו הברכת איסור באילן היתר ששניהם אילן כו' ע"ש והכא הגורמים החלב והדם והבשר כל אחד הוא ענין בפני עצמו ופעולתם לפניהם שונים זה. מזה וטרם יתאחדו המה נכרים ומחולקים בשמא ובטעם. ועיין בר"ן שם שכ' דזה וזה גורם מותר הוא מטעם ביטול ודו"ק. אף גם זאת אפי' נימא הדם עם הבשר חשיב מין במינו אי נימא הדם שעל פני הבשר עם הדם הבלוע חשיב מין במינו והדם שעל פני הבשר היא המיעוט ובטל ברוב הדם הבלוע מיהו כיון שהדם בעין נתערב עם המים מיד שנתנו בקדרה לבטלו א"כ נאסר המים מכח הדם שעל פני הבשר שהוא מין באינו מינו וטעם כעיקר דאו' ובזה לא אמרינן סלק את שאינו מינו כאלו אינו ומינו רבה ומבטלו כיון שבא הדם מקודם לשאינו מינו ובכה"ג לכ"ע לא אמרינן סילוק. אמנם בנידון שאלתינו יש מקום להקל לשי' האו"ה דהיכי דלא נודע לא אמרי' דנעשה נבלה וכ"כ בחי' הגרשוני יו"ד (סימן צ"ח ט"ז סק"ה) ע"ש ומכ"ש בלא נודע עד אחר מעל"ע. ואין השאלה רק על הכלים ודוק:

ד וזאת לדעת שדעת רש"י והרמב"ם שכ' דם שבשלו עובר עליו לאו יחידאי הוא שהרי הר"ן בחי' במס' חולין קיים שי' רש"י להלכה וגם הבעל העיטור ס"ל דם שבשלו עובר עלי' מה"ת ובימינו נתגלה חי' הרשב"א על מנחות שמה הרחיב הדיבור והחזיק במעוז שי' רש"י וכתב דאפי' נימא דלזעירי קפאו באור פטור לאו הלכתא כותי' דקי"ל כבתרא כרבא דמחייב גם בפנימיות הואיל וכנגדן ראוי בחיצוניות כמו כן יש לנו לומר דגם באור הואיל וכנגדו דם שקרש בחמה כמו זה שקרש באש ראוי בחיצוניות ע"ש. אמנם שלא לשבור דברי רבותינו בעלי התוס' חלקי אמרה נפשי להתבונן בדבר ולעמוד על יסוד אמת לענ"ד. דהנה בגוף הדין דחדית לן זעירי דם שבשלו אינו עובר עליו ופרש"י בין דחולין בין דקדשים אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבשלו לא חזיא תו למלתי' ונפיק מתורת דם ומליח הרי הוא כרותח. היא פלאי איך אפשר לומר דהתורה לא חייבה על הדם אלא בראוי לכפרה דהא בגמ' בפ' דם שחיטה מרבה דם חי' ודם בהמה אשר איננה טהורה שאינה ראוי להקרבה וכבר התעורר בזה הרמב"ן בנימוקי החומש (פ' אחרי) אמנם לענ"ד הדבר נכון היטב דודאי התורה רבתה כל דם אפי' של חי' ושל בהמה לא טהורה מיהא רק בעוד ששמו עלי' והדם הוא בהויתו אך אז תורת הדם עלי' אבל הדם שמלחו או שבשלו דאישתני ונפיק מתורת דם זהו אינו בכלל אזהרת כל דם ל"ת ומה שפי' רש"י דלא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה פי' לפירושו דכל שבדם הקדשים נתקלקל הדם ואישתני ואינו ראוי לכפרה משום דנפיק מתורת הדם גם בחולין לא יחשב לדם וזה מדוקדק בלשון הגמ' מנחות שם דמקשה דמיעט קרא לדם הא לאו הכי ה"א ליבעי מלח כיון דמלחו נפיק לי' מתורת דם. ובר"ן פ' כל הבשר (קי"ב.) ד"ה האי בר יונה כו' כ' וז"ל וטעמא דדם שבשלו דכיון דנתבשל נפיק לי' מתורת דם ודכותי' נמי מלחו כיון דמלחו מליח כרותח הרי נשתנה ואינו עובר עלי' כו' ע"ש והרא"ה בבדק הבית (בית ג' ש"ג) במליחת הבשר כ' וז"ל ואפשר לומר שהדם נפגם הוא במלח כו' דלאו אורחא דדם במלח כו' ע"ש. ודברים אלו קלורין לעינים לשי' הפוסקים דם שבשלו אינו עובר עליו דאפי' לרבא דס"ל דם חמור שקרש ואכלו חייב הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצוניות זה רק בקפאו בחמה או שנקרש מאליו דבזה שפיר קאמר הואיל וראוי בחטאות החיצוניות דכתיב ולקח ונתן א"כ חזינן דדם שנקרש מאליו לא נפיק מתורת דם והוא בהויתו ושמו עלי' ולא נגרע מערכו כלל וחזי לכפרה ואף דבחטאות הפנימיות לא חזי לכפרה היינו משום דהתורה אמרה וטבל והזה ופסול זה דומה לשאר פסולי המוקדשין לן ויוצא וכן דם החי' וכי"ב דאין הפסול מצד עצם הדם אבל דם שמלחו או שבשלו באור דלא חזי למלתי' לכפרה משום דאישתני ואין שמו עלי' ודם לא יחשב בזה אין חילוק בין דם הקדשים ובין דם חולין כל דאישתני ונפיק מתורת דם אין זה בכלל אזהרת הדם האמור בתורה וז"ב בעזה"י. ובנה"ך יו"ד (סימן פ"ז) כ' ז"ל ובאמת יש לתמוה על כל הני פוסקים דס"ל דם שבשלו אינו עובר עלי' הלא למסקנא זעירי מיירי דוקא בחטאו' הפנימיות אבל בחטאות החיצוניות עובר עליו ע"ש ולענ"ד אין אני מבין דבריו דהא כ' התוס' מנחות שם בד"ה כאן כו' בזה"ל לכן נ"ל דזעירי היינו בבשלו באור כ"ע ל"פ דאינו עובר עליו והאי חילוק בין חטאות הפנימיות לחיצוניות קאי אקפאו בחמה וגם הנך פוסקים דס"ל דם שבשלו עובר עליו נראה שהסכימו לפרש דזעירי מיירי אפי' בדם חולין אלא שהמה מפרשים דרבא פליג על זעירי והלכה כרבא דהוא בתראי. אולם מאן ספין ומאן רקיע להכריע בין הקדמונים:

ה והב"י כתב בש"ע יו"ד (פ"ז ס"ו) המבשל כו' או שבישל דם בחלב אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב משמע הא משום דם לוקין כמ"ש הש"ך שם אמנם יש להעיר בזה שהב"י בעצמו ביו"ד (סימן ס"ט) הביא מ"ש הסמ"ג נכרי המשמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה ואינו ידוע אם הדיחו נאמן הנכרי אם הוא מסל"ת והק' עליו והא אין מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה ותי' דבמילי דרבנן נאמן והך בשר כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו מה"ת והובאו דבריו בט"ז י"ד (ס"ט ס"י) מבואר בזה דגם הב"י ניחא לי' שי' הפוסקים דס"ל דם שבשלו לא הוי רק איסור דרבנן. והנ"ל עפ"י מ"ש הסמ"ג (סימן קל"ז) וז"ל שנינו פ' כה"ב הלב כו' ופרש"י שעונש כרת אפי' לאחר שבשלו ור"ל שאינו סובר כאותו אמורא דס"ל בפ' הקומץ דם שבשלו אינו עובר עליו שנא' כי הדם היא בנפש יכפר לא חייבה תורה אלא על דם הראוי לכפר וזה הואיל וקירש ע"י הבישול אינו ראוי לכפרה כו' אלא סובר רש"י כאותו אמורא שס"ל שחייב על דם שבשלו הואיל וראוי לכפרה בחטאות החיצוניות שנא' ולקח כו' ובר לקיחה ונתינה הוא אף שקרוש כו' ע"ש מבואר מרהיטת לשון הסמ"ג דפשוט לי' לדבר ברור דלא משכחת כלל דם שבשלו שיהי' צלול אלא דע"י בישול בהכרח שהדם נקרש ורש"י ס"ל דרבא פליג על זעירי וס"ל דם שבשלו או מלחו לא נפיק מתורת דם ואין לנו לדין אלא מחמת שנקרש ואנן חזינן דגם הדם שנקרש חשיב דם שהרי ראוי לכפרה בחטאות החיציוניות כיון דקרינן כו' ולקח ונתן וס"ל לרש"י דקי"ל כרבא דהוא בתראה. וכבר בארתי לעיל (אות ב') דלענין טומאת אוכלין דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה אלא דלענין איסור אכילה אמרינן מחשבתו משוי לי' אוכל כיון דמשים אותו לתוך פיו אין לך מחשבה גדולה יותר מזו כנ"ל ולפי"ז יתכן היטב דאפי' נימא דם שבשלו עובר עליו מה"ת זה רק היכי דאכל הדם בעין שלא ע"י תערובות דשייך בי' אחשבי' ולהכי שפיר כ' הב"י כלשון הרמב"ם המבשל דם בחלב אין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב משמע הא משום דם לוקין דכיון דאכל הדם בעין אחשבי' לאוכל משא"כ בדין נכרי המשמש בבית ישראל ונתן הבשר בקדרה ואינו ידוע אם הודח הבשר אחר שנמלח בזה אין אנו דנין על איסור אכילת הדם בעין והשאלה היא אך על הבשר מחשש בליעת דם בזה ל"ש אחשבי' כלל דאדרבא מן הסתם אמרינן דנפש מישראל קצה באכילת הדם ובכה"ג דל"ש אחשבי' אפשר דכ"ע מודו דם שבשלו או מלחו אינו עובר עליו יען שהדם נפגם הוא במלח כמ"ש הרא"ה ושפיר מהני מסל"ת לכ"ע. ותו יש מקום לסמוך להקל כיון דלכל הפוסקים אין כאן רק איסור דרבנן ומה"ת הבשר שרי הן לרש"י והרמב"ם והן לשי' התוס' דממ"נ אי לשי' התוס' הא ס"ל דם שבשלו אינו עובר עלי' ורבא ל"פ על זעירי אלא דרבא מיירי בנקרש ע"י חמה וזעירי מיירי בקפאו ע"י האור כנ"ל ואי לשי' רש"י והרמב"ם דס"ל דם שבשלו עובר עליו מה"ת מיהא היכי דאינו אוכל הדם בעין אלא שהבשר קבל הטעם מהדם בזה ס"ל לרש"י והרמב"ם טעם כעיקר לאו דאו' והרמב"ם ס"ל כל שאין בו כזית בכדי א"פ אינו נקרא אלא טעמו ולא ממשו. ויתכן עוד עפ"י מה דחדית לן הת"ח (כלל ס"ב) והובאו דבריו בט"ז יו"ד סימן (ס"ו סק"ה) ביתר ביאור דדם בצים היכי דהוי בעין אזלינן לחומרא שמא הי' במקום האוסר וכהפוסקים דס"ל דם בצים אסור מה"ת אבל אם נתערב יש לסמוך על תי' התוס' דדם בצים בכל מקום אינו אלא מדרבנן ובש"ך שם (סק"י) כ' וכ"ז כו' הא כל מה שנתערב אפי' רק אחד באחד שרי מטעם דבתערובת סמכינן על הפוסקים דס"ל דם בצים דרבנן כו' ע"ש. וממילא ה"נ נהי דהיכי דהדם בעין יש להחמיר אפי' ע"י בישול מיהא ע"י בליעה שכבר נתערב יש לסמוך על המקילין דעכ"פ נאמן הנכרי במסל"ת אבל להקל מספק לחודא גם הסמ"ג לא התיר ודו"ק:

ו ואשר כ' כבודו שהמתיר השיב שהוא הורה להתיר ע"י הגעלה הואיל ויש בזה תרי דרבנן דם שבשלו מדרבנן ואחר מעל"ע כבר נעשה טעם לפגם ואני אומר דטעם המתיר ודאי הוא לפגם שבזה לא מהני הגעלה כדמוכח מגמ' פ' כל הבשר (קי"א.) גבי האי פינכא דהוי בי רב אמי דמלח בי' בשרא ותברה ופרש"י ההוא פינכא קערה של חרם שאין לה תקנה בהגעלה ובר"ן שם ד"ה אימלח כ' ומהא שמעינן דנותן טעם לפגם לכתחילה אסור דאי לא אמאי תברה נשהייה עד למחר דהוי נותן טעם לפגם אלא ש"מ דלכתחילה אסו' מבואר מזה דכלי חרס לא מהני הגעלה אפי' לאחר מעל"ע ואפי' באיסור הדם שמלחו כיון דעכ"פ יש לאיסור עיקר מה"ת. ובמ"ש הב"י בסימן ס"ט על מ"ש הסמ"ג שהנכרי נאמן במסל"ת שהדיח הבשר אחר מליחתו שהטעם משום דבמילי דרבנן נאמן במסל"ת והך בשר כיון דמליח כרותח הוי דם שבשלו ואינו עובר עליו הוא פלאי למה הוצרך הב"י הטעם דמליח כרותח הוי דם שבשלו הא הרי הוא מבושל לפנינו וכבר התעורר בזה הרמ"א בד"מ והובא בט"ז שם. ולפימ"ש דהב"י ס"ל להלכה כשי' הפוסקים דם שבשלו עובר עליו מה"ת דלא נפיק מתורת דם אלא דנפיק מתורת אוכל כיון דלאו אורחא דדם למלחו כמ"ש הרא"ה בבדק הבית הבאתי דבריו לעיל (אות ד') ולימוד ערוך הוא מבואר בש"ס סוף פ' אלו הן הלוקין (כ"ג:) דנפש של אדם קצה מן הדם ולהכי לענין טומאת אוכלין קי"ל דם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה אכן לענין איסור אכילה מכי אכלי' אחשבי' באכילתו ובכה"ג דהנכרי אומר במסל"ת שאין כאן דם כלל שכבר הודח הבשר תו ל"ש אחשבי' וממילא אין כאן איסור תורה כלל ועפי"ז יתכן היטב לומר דהיכי דנמלח הבשר כמשפט התורה ואין אנו דנין רק אולי לא הודח באחרונה ונתבשל כך בזה יש לומר דהנכרי נאמן במסל"ת שאין כאן איסור דאו' כלל כיון דחזינן דהאי גברא נפשו קצה באכילת הדם והרי בכונה מלח הבשר להפליט דמו וכי אכל הבשר אח"כ מהיכי תיתי לומר דבאכילתו אחשבי' לאכילת הדם ולדידי' אחשבי' לאכילה איפכא מסתברא שהוא סומך ע"ז שהנכרי נאמן במסל"ת שאין כאן דם ואלו ידע שיש כאן דם לא הי' אוכל משא"כ אם אנו דנין מכח דם שבשלו שהוא מבושל לפנינו בזה י"ל להיפך כיון שהנכרי נתן הבשר בקדרה אולי בכונה עשה להבליע הדם בתוך הבשר ומעולם לא נפיק הדם מתורת אוכל דנהי דדם שנקרש אינו לא אוכל ולא משקה זהו רק היכי דהדם הוא בפני עצמו אבל אם הדם בלוע בבשר שפיר חשיב אוכל אפי' בלא מחשבה ולהכי שפיר כ' הב"י דכיון דעכ"פ הוי דם שמלחו והוי כמבושל משעה שנמלח וכבר יצא מתורת אוכל והאוכלו א"ע עלי' אלא מטעם אחשבי' ובכה"ג דל"ש אחשבי' אינו עובר עליו מה"ת אפי' לשי' הפוסקים דס"ל דם שבשלו אסור מה"ת ודו"ק.

הנלענ"ד כתבתי וחתמתי שמי. אלכסנדר שמואל היילפרין:

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה