שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן טו
ב"ה. דרוש לשבת שובה, פרק יוה"כ (פ"ג.) מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו הקל הקל כו'.
א כתב הר"ן נשאל הראב"ד בלשון הזה אם הי' חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו אחת ונאכילנו נבילה שאין בה אלא איסור לאו ושבת איסור סקילה והשיב כו' דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית וכזית שבה כו' אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא כו' ע"ש. אמרתי להתבונן בלשון הר"ן ז"ל שכ' נשאל הראב"ד בלשון הזה מה חידוש דבר מצא הר"ן שכתב בלשון הזה שנשאל הראב"ד וחלקי אמרה נפשי אדברה וארוח לי. תנן התם במס' חולין (ל"ג.) השוחט בהמה חי' ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות ובגמ' טעמא דלא יצא מהם דם הא יצא מהם דם אין נאכלין בידים מסואבות וקשה לי לשי' הרמב"ם בה' טומאת אוכלין (פי"ב ה"ב וה"ג) דכל משקה אינו מכשיר רק אם נפלו המשקין על האוכלין ברצון הבעלים וכ"כ בפיהמ"ש בריש מס' מכשירין במשנה כל משקה שתחילתו לרצון הביאור בזה דבעינן דוקא שיגיעו המשקין להאוכלין ברצון הבעלים או בשעת נפילה או בסופו היינו בשעה שעודנו המשקין על האוכלין והבעלים רצונם בכך אז הוי הכשר ע"ש וע' במרכבת וא"כ קשה ביצא מהן דם אמאי מכשיר מה ניחותא דבעלים איכא. ותו הא קי"ל משקה ההולך לאיבוד לכ"ע אינו מכשיר כש"ס יבמות (ט"ו:) והכא הרי הדם הולך לאיבוד דאסור לקבל הדם בכלי. וע' בחי' הרשב"א שהתעורר בזה. והנ"ל עפ"י מה דאי' בפ' כלל גדול (ע"ה.) השוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה ומסיק דרב ס"ל אף משום צובע צובע במה ניחא לי' כי היכי דליתוויס בית השחיטה דמא כי היכא דליחזוהו אינשי וליתי ליזבנו מיני' ע"ש וכיון דס"ל בהמה נעשה יד לאבר כש"ס חולין (קכ"ז:) שוב הוי כאלו נפל הדם על כל בשר הבהמה א"כ הדם חשיב תלושין ברצון ונפילת המשקין על האוכל ברצון ולכ"ע מכשיר. ובמס' שבת (ק"ז.) חי' ועוף שברשותו הצדן פטור והחובל בהן חייב וכ' הרמב"ם בפה"מ החובל והוא העושה בהן חבורה אינו חייב אלא בשני תנאין הא' שיעשה חבורה בנפש חי' שיש לו עור ויצא ממנו דם כו' והתנאי השני שיתכוין באותו חבורה שיהנה באותו הדם כו' והחובל ונתכוין למה שאמרנו הוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק וכ"כ בה' שבת (פ"ח ה"ז) ולפי"ז נסתר מה דחדית לן הר"ן דנבלה חומרא שיש בה דחייב על כל כזית אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דז"א דהא השוחט בשבת נמי עובר בכמה לאוי משום מפרק שהרי צריך לדם ומשום צובע דניחא לי' דליתויס בית השחיטה דמא ומשום נטילת נשמה. ובש"ס מנחות (ס"ג:) אמרו בגמ' שם מוטב שירבה במלאכה אחת ואל ירבה במלאכות הרבה ופרש"י מוטב שיחלל הרבה שבת במלאכה אחת כגון שירקד השלש סאין פעמים הרבה ואל ירבה במלאכות הרבה שיקצור ויזרה כו' וירקד שתי סאין יותר כו' ע"ש וא"כ ל"ש לומר נבלה חמיר משוחט בשבת דגבי נבלה עובר על כל כזית דז"א דהא אפי' באיסור סקילה אמרינן מוטב שירבה במלאכה אחת ואל ירבה במלאכות הרבה ומכ"ש באיסור נבלה דקי"ל דלא הוי רק לאו גרידא נהי דהאוכלה עובר על כזית וכזית מיהא לא הוי רק חדא איסורא משם אחד לאו דאיסור נבלה והשוחט בשבת חייב משום הרבה שמות ומרבה במלאכות והמלאכות מחלקות ואפי' לרבנן דס"ל בגמ' מנחות שם דעדיף טפי שיביא מחמשה סאין זה רק בעומר דכל עבודת הקרבנות הותרו במקדש ושם ניתן לדחות באיסור סקילה עכ"פ בכמה מלאכות ומצינו בגמ' דאפי' הקטרת האימורין דוחה שבת כיון שכבר דחתה השחיטה שבת כש"ס מנחות (ע"ב:) אבל גבי חולה דאפשר שלא לדחות את השבת כלל מהיכי תיתי לא נימא מוטב שירבה באיסור אכילת נבלה דהוי לאו גרידא משם אחד ואל ירבה במלאכות הרבה לחלל שבת באיסור חמור איסור סקילה ובשמות הרבה במלאכות מחלקות ואין לומר דשאני התם דעביד מלאכות הרבה שלא בבת אחת אבל השוחט בשבת נהי דהמלאכות מחלקות מיהא לא עבר רק בפעם אחת ובאיסור נבלה עובר על כל אכילה דז"א דגם איסור שחיטה בשבת הוא מחלל תיכף בתחילת השחיטה באיסור חובל ונטילת נשמה אינו חייב אלא לבסוף שחיטה כמבואר בפה"מ להרמב"ם במס' חולין (י"ד.) השוחט בשבת אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה וכ' הר"מ בפה"מ ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר למה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר השחיטה ואם שחט אח"כ שחיטה שני' הוא שיהי' אסור. דע דמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת כו' ע"ש מבואר מזה דס"ל להרמב"ם דבתחילת שחיטה חייב משום חובל תולדה דדש ולבסוף שחיטה בא החיוב משום נטילת נשמה דהרמב"ם ס"ל נטילת נשמה הוי רק בחניקה או לאחר גמר שחיטה שנוטל כל חיי הבהמה ומלאכת חובל הוא מפני שמוציא הדם וחייב משום מפרק. ובתשו' תפארת צבי (סימן ח"י) הק' על הרמב"ם מהא דאי' בפ"ק דמס' כתובות (ה':) איבעיא להו מהו לבעול בתחילה בשבת דם מיפקד פקיד או חבור' מחבר ואת"ל דם מפקד פקיד לדם הוא צריך ושרי ולשי' הרמב"ם דס"ל דחובל חייב משום מפרק קשה אדרבא אי נימא לדם הוא צריך ודם מיפקד פקיד א"כ חייב משום מפרק כדמוכח בפ' כלל גדול (ע"ה.) גבי חלזון דלר"י דס"ל יש דישה חייב משום מפרק אפי' בדם מיפקד פקיד ע"ש. והנה מ"ש דמפרק שייך אפי' בדם מיפקד פקיד זה ברור ונכון ואדרבא עיקר תולדה דדישה הוא בכך כפרש"י בפ' המצניע (צ"ה.) ד"ה מפרק כו' פקיד ועקיר וקאי בעטיני הדד כתבואה בקש ע"ש. אכן עיקר קושיתו לענ"ד לק"מ עפ"י מ"ש התוס' פ"ק דמס' כתובות (ו.) ד"ה האי כו' דליכא למימר דאסור משום מפרק כיון שהנסחט הולך לאיבוד ע"ש. וביאור הדברים דאפי' למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב זה רק היכי דעושה מלאכה אלא שא"צ לגופה משא"כ היכי דהנסחט הולך לאיבוד אין זה תולדה דדש כלל דמלאכת דש אין התבואה הולך לאיבוד וע' בר"ן סוף פ' (י"ד) במס' שבת ובפ' המוצא תפילין (ק"ג:) כהן שלקה באצבעו כורך עלי' גמי במקדש אם להוציא דם כאן וכאן אסור ופרש"י ד"ה כאן כו' דהוי לי' חובל כו' ע"ש. ורש"י אזיל לשיטתו דחובל תולדה דשוחט וחייב משום נטילת נשמה ובפרש"י והתוס' במס' שבת (ק"ז.) ע"ש. והדבר ברור דצריך להוציא הדם וצריך לעצמו של דם המה שני ענינים נפרדים שונים זה מזה דנהי דצריך להוציא הדם מהני לשי' רש"י והתוס' לחייבו משום חובל זה רק היכי דהדם חבורי מיחבר ואיכא משום נטילת נשמה אלא היכי דא"צ להוציא הדם חשיב מקלקל והיכי דלקה באצבעו וצריך להוציא הדם חשיב מתקן אבל היכי דהדם מיפקד פקיד דאין בזה משום נטילת נשמה ואין לנו לדון אלא לשי' הרמב"ם דס"ל דחייב משום מפרק בזה אינו חייב אלא בצריך לעצמו של דם ליתן הדם לפני כלבו דנהנה מגוף הדם בזה שייך תולדה דדש אבל היכי דהדם הולך לאיבוד כגון לבעול בתחילה בשבת נהי דצריך להוציא הדם מיהא כיון דלא נהנה מעצמו של הדם ואדרבא הדם הולך לאיבוד ל"ש בזה איסור מפרק וז"ב בעזה"י. אכן בשוחט בשבת דכל שוחט בהמה ניחא לי' דליתויס בית השחיטה ומה"ט בשוחט ויצא ממנו דם אינו נאכל בידים מסואבות שהדם נופל על בית השחיטה ברצון הבעלים בכה"ג שאין הדם הולך לאיבוד ס"ל להרמב"ם דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש וזה בא בתחילת השחיטה וחיוב נטילת נשמה בא בסוף בגמר השחיטה וא"כ נסתר הטעם שכ' הר"ן דנבלה חמיר דחייב בלאו על כל כזית ושחיטה בשבת אינו עובר אלא בלאו אחד ואדרבא הרי בשוחט בשבת עובר בחילול שבת במלאכות הרבה כנ"ל:
ב והנ"ל עפ"י מה דאיתא במס' שבת (צ"ה.) חולב חייב משום מפרק ופרש"י שהיא תולדה דדש ובפ' חבית (קמ"ד:) חולב אדם עז לתוך הקדרה אבל לא לתוך הקערה אלמא סבר משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ומבואר שם דאפי' לא בא רק לצחצחו או להחליקו חשיב אוכל ובתוס' שם ד"ה חולב כ' דהיינו דוקא ביו"ט דחזי הבהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה חשיב כמו דש שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כמו נוטל אוכל מתוך הפסולת וחשיב מפרק כמו שמפרק התבואה מן הקש ע"ש. וע' תוס' יבמות (קי"ד.) ד"ה וקסבר כו' אכן הר"ן בריש מס' ביצה כ' דאיסור שחיטה בשבת אינו מוציא את הבהמה מתורת אוכל דרק ארי' הוא דרביע עלה וכ"כ הרז"ה בפרק חבית ע"ש דאסברא לן דאפי' בשבת חולב אדם עז לתוך הקדרה דהחלב שבא לאוכל חשיב אוכלא דאיפרת ורק בעומדת לגדל אז גוף הבהמה לא חשיב אוכל וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך הפסולת. ולפי"ז הדבר ברור דל"ש איסור מפרק אלא בחולב בהמה חי' או בחובל להוציא דם מנפש החי אבל בשוחט בהמה בשבת אף שמפרק הדם מן הבהמה אין כאן מלאכת דש דכיון דנשחטה הוברר הדבר דלאכילה עומדת כמבואר במס' חולין (י"ד.) א"כ הבהמה לא יצאה מתורת אוכל דמשום איסור שחיטה בשבת הוי רק ארי' דרביע עלה וממילא הדם היוצא ע"י השחיטה לא חשיב תולדת דש דממ"נ לא דמי' לדש אי משום הדם ההולך לאיבוד ל"ש בי' מפרק כמ"ש התוס' במס' כתובות כנ"ל וכן מבואר ברמב"ם דהתנאי השני דלא חשיב מפרק אלא אם עושה בכונה ליהנות מגוף הדם כנ"ל ואי משום הדם הנופל על ביה"ש דניחא לי' דליתויס זה חשיב אוכלא דאיפרת דמשקה הכא לאוכל כאוכל דמי ולפי"ז שפיר מקשה הגמ' חולין ולוקמא מתני' כר' מאיר כיון דהשוחט בשבת לא חילל את השבת במלאכת מפרק א"כ ממילא השחיטה כשרה כיון שלא חילל את השבת אלא בגמר השחיטה כמ"ש הרמב"ם בפיה"מ שם:
אמנם זה נכון רק לר' מאיר דס"ל יש בריר' וכי נשחטה הבהמ' הוברר הדבר למפרע דלאכילה עומדת ושוב ל"ש בי' מלאכת מפרק ולא בא החילול שבת עד גמר השחיט' אכן להרמב"ם להלכה דס"ל כר"י וכי מוקי מתני כר' יהודה דס"ל אין בריר' א"כ אמרינן דהבהמ' בחיי' לגדל עומדת וכי התחיל לחתוך הצואר בעור הבהמה טרם התחיל השחיטה בוושט הרי חילל השבת במלאכת מפרק וחייב משום דש וחשיב מומר אם שחט במזיד ושפיר כ' הרמב"ם דהשוחט בשבת במזיד שחיטתו אסורה. אכן זה רק בשוחט בשבת באיסור בזה שייך לומר סתם בהמה בחיי' לגדל עומדת ואף דנשחטה לא אמרינן ברירה שעי"ז הוברר הדבר למפרע דלאכיל' עומדת מיהו היכי דאיכא חולה מסוכן דצריך לאכול הבשר, אלא דאנו דנין אם לומר לנכרי שינחור או שהישראל ישחוט א"כ הבהמ' עומדת לאכילה בין אם הנכרי ינחור אותה בין אם הישראל ישחוט אותה א"כ ל"ש בזה מלאכת מפרק א"כ שפיר כ' הר"ן דהשוחט בשבת לחולה ליכא אלא לאו אחד משום נטילת נשמה אך ז"א דנהי דהבהמה עומדת לאכילה אכתי איכא חילול שבת משום מפרק בעת שמתחיל לעשות חבורה בצוואר הבהמה כיון דהעור אית בי' ג"כ דם כדמוכח במס' יומא (מ"ח:) דממעט לענין זריקת הדם למזבח דבעינן דם מהפר ולא דם מן העור והקל"ד דנימא שבת חמיר דבסקיל' וגם מרבה במלאכות כנ"ל.
ג ובתשו' ח"צ כ' דאנן קיי"ל השוחט בשבת אינו חייב משום צובע דאין צביעה באוכלין כדמוכח במס' שבת (קל"ט:) וכמ"ש הד"מ או"ח (סימן שי"ח). ובפ' כלל גדול (ע"ד:) האי מאן דמלח בשרא רבה בר ר"ה אמר חייב משום מעבד ורבא אמר אין עיבוד באוכלין ע"ש והנה לא הי' אז למראה עיניו ס' אור זרוע ובימינו נתגלה האור זרוע ונמצא כתיב שם ה' שבת (סימן ס"ג אות ה') ד"ה והצובע כו' שוחט משום מאי מחייב רב אמר משום צובע פי' שצובע העור בדם כו' ע"ש. אכן גם לפרש"י שהוא צובע הבשר של בית השחיט' ג"כ נכון היטב ולק"מ דבפ' כלל גדול (ע"ד:) אמר ר"פ האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן וכ' התוס' ד"ה האי דוקא סילקא שייך טחינה אבל שאר אוכלין שרי וביאור הדברים מפני שסילקא אין דרכו לאכול חי כש"ס ברכות (ל"ח:) להכי לא חשיב אוכל ושייך בו טחינה כמו בחיטין דאינם ראוין לאכילה ושייך בהו טחינה והרמב"ם ה' שבת (פ"ד ה"ה) כ' המחתך את הירק מעט לבשלו ה"ז חייב שזו המלאכה תולדת טחינ' היא ע"ש בכ"מ בשם הרמ"ך מבואר מזה דכל שאינו ראוי לאכילה ובעי בישול טרם שבישלו אם חתכו אית בי' מלאכת טחינה. ובפ"ק דביצה (י"א.) ת"ר אין מולחין חלבים כו' ושם עמוד ב' בפרש"י ד"ה התם כו' אבל הכא גבי חלבים כו' ואתי לממליחינהו ומליחה מאבות מלאכות הוא ושם בר"ן ד"ה אין מולחין את החלבים במולח מידי דשייך בי' עיבוד כגון חלבים דלאו אוכלין גמורים הם יש בו משום מעבד ע"ש. ובפ' בן סורר (ע.) אכל בשר חי פטור ובירושלמי שם פ' ב"ס (ה"ב) אכלו חי כלב הוא ע"ש. ובפ' מפנין (קכ"ח:) איתמר בשר מליח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל ר"ה אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו ושם בתוס' ד"ה דג כו' מדשרי בשר תפל אלמא כר"ש אתי כו' א"נ כר' יהודה כו' מפני שהוא מאכל לחיה עיי"ש ובפ' בכל מערבין (כ"ט:) מערבין בבשר חי וכ' שם הריטב"א דוקא בשר חי מליח אבל באינו מליח אינו ראוי לאכילה וכ"כ הרשב"א בס' עה"ק שלו ובס' א"ר הק' על הרשב"א דבירושלמי פ' בכל מערבין אי' מערבין בבשר מליח ומערבין בבשר חי הרי מבואר דמערבין בבשר החי אפי' אינו מליח ואני אומר שח"ו לא נעלם דבר מהרשב"א ז"ל והרי הריטב"א הביא שכ"כ בירושלמי אכן נעלם מס' א"ר גי' הרי"ף וכן הוא גי' רש"י בפ' מפנין שם בשר חי מטלטלין בשבת בשר תפל אין מטלטלין וכ' הר"ן בחי' שם ה"ג רש"י כו' ולפי גי' זו בשר חי היינו בשר מליח ומותר לטלטלו מפני שראוי לאוכלו ע"ש. וביאור הדברים שבשר מליח היינו בשר המונח במלח זמן הרבה ונתיבש ובפ' תולין (ק"מ) האי תליא דבשרא פרש"י בשר מליח התלוי ליבשו כו' שרי דנאכל חי באומצא ע"ש ובשר תפל היינו שלא נמלח כלל אכן בשר חי כולל בשר מליח לח שנמלח ולא נשתהא במלחו זמן רב ועודנו לח וכולל נמי חי ולא מליח כלל ועיין תוס' יבמות פ' החולץ (מ"ו.) ד"ה ר"י כו' דה"נ בשר מליח מותר לטלטלו בשבת דחזי לאכילה ע"ש:
ולפי"ז א"ש היטב דבהאי מאן דמלח בשרא שפיר כ' הרמב"ם דאין עיבוד באוכלין כיון דעיבוד לא הוי רק אחר שנשתהא במלחו שיעור עיבוד שהיא ג' מיל או עכ"פ שיעור מיל וכיון דנמלח הבשר חזי לאכילה ומערבין בו שפיר חשיב אוכל דממ"נ בשע' שהוא מולח הבשר לא הוי מעבד ובשעה שנעש' העיבוד כבר נעשה אוכל ואין עיבוד באוכלין משא"כ בשוחט בשבת והדם צובע בשר השחיטה דאז הבשר תפל מבלי מלח ולא חשיב אוכל כלל ולהכי שפיר אית בי' משום צובע ודו"ק:
ד ובמס' מנחות (כ') תמלח אפי' בשבת וכ' המ"ל דבעי לרבות משום דיש במליחת האימורין מלאכת עיבוד והקשו עליו דבמס' יבמות (ל"ג:) גבי זר ששימש בשבת דמקשה הגמ' זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה כו' ע"ש ואמאי לא מוקי לה בזר ששימש במליחת האימורין והחלבים דהזר עובר בלאו דזרות כמבואר ברמב"ם ה' ב"מ וגם חילל שבת במלאכת העיבוד ותו קשה דאין מקום כלל לומר דיש במליחת האימורין משום עיבוד דהרי עיבוד לא הוי אלא בשהה במלחו עכ"פ שיעור מיל ומליחת האימורין אי' בגמ' דמעלהו ומולחו ונתנו על האש ואינו שוהה במלחו כלל כמבואר להדיא בחי' הרשב"א פ' גיד הנשה ע"ש. והנלענ"ד בזה עפ"י מה דאי' בפ' במה טומנין (נ':) מהו לפצוע זיתים בשבת וכ' התוס' ד"ה מהו כו' ומבעיא לי' אי אסור בשבת משום שויא אוכלא כו' ע"ש. ובפ' חבית (קנ"ה:) כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת כו' חוץ מן המליח הישן וקלייס האיספנין שהדחתן זו הוא גמר מלאכתן ובגמ' שם הדיח חייב חטאת ושי' הלבוש דתיקון אוכלין שייך בהו מכה בפטיש והאחרונים השיגו עליו אולם מבואר להדיא בירושלמי פ' כלל גדול דגמר מלאכה בתבואה חייב משום מכה בפטיש. ובר"ן פ"ק דחולין (י"ד.) כ' דיש במליחת הבשר בשבת חיוב חטאת דשווי' אוכלא ע"ש וכ"כ הרשב"א. ולפי"ז קשה לי בהא דאמר בפ' כלל גדול האי מאן דמלח בשרא בשבת חייב משום מעבד ורבא אמר אין עיבוד באוכלין וכ' התוס' דעכ"פ איכא איסור מדרבנן דמיחזי כעיבוד וקשה דהרי כבר ביארתי דבשר חי לא חזי לאכיל' ובשר מליח חשיב אוכל א"כ המולח הבשר חייב חטאת מה"ת דשווי' אוכלא:
והנ"ל בזה עפ"י מה דאי' בפ' כלל גדול (ע"ד:) האי מאן דעביד חביתא חייב משום שבע חטאות תנורא חייב משום שמונה חטאות ופרש"י ד"ה תנור כו' אבל גבי חביות ליכא משום מכה בפטיש כיון דמאלי' נגמרה מלאכתו בתנור ע"ש, וכ"כ בחי' הרב המאירי ע"ש. ולפי"ז א"ש דבשלמא בפוצע זיתים או בהדיח קולייס האיספנין בשעה שהוא עושה מלאכתו פעולתו לפניו ונגמר המלאכה עם המעשה שלו וזה חייב משום מכה בפטיש משא"כ במולח הבשר לאכיל' ל"ש בזה לחייב משום מכה בפטיש כיון דלא נעשה אוכל עד שישהה הבשר שעה חדא במלחו א"כ מאליו נגמרה המלאכה ולא דמי למכה בפטיש דהגמר מלאכה בא עם המעשה וז"ב בעזה"י:
ובש"ס מנחות (נ"ח:) הניח שאור ע"ג עיסה והלך ונתחמצה חייב כמעשה שבת ופרש"י דנותן הבשר על הגחלים ונצלה הבשר מאליו ע"ש. כבר ביאר הענין דודי בתשו' בית אפרים או"ח (סימן כ') דבעינן דומי' דמלאכת המשכן ובאפי' ובישול כך הי' המלאכה במקדש ואי אפשר לעשות מלאכת אפי' ובישול על אופן שיהי' נגמר הבישול ברגע שמעמיד המאכל על האש ע"ש. והרמב"ם כ' בה' שבת (ט' הי"ד) העושה עין הצבע חייב כגון הנותן קנקנתום לתוך מי עפצים שנעשה שחור כו' ע"ש. והראב"ד השיגו דהגמ' חשיב בישול סימנים וק' תיפוק לי' דהוי צובע ולפמ"ש נכון היטב שי' הרמב"ם דבשלמא היכי דעושה עין צבע שנותן הקנקנתום לתוך מי עפצים דבשעה שנותן הקנקנתום מי העפצים מקבלים הצבע ונעשו שחור להכי חייב משום צובע דמה לי צובע בגד ועור או שצובע מי העפצים אכן בבישל סממנים במים דאין המים מקבלים הצבע בשעה שהוא נותן הסממנין בתוך המים עד שישהו על האש ויתבשלו הרב' כמבואר ברא"ש פ' כירה (סימן י"א) ע"ש ועיין במס' חולין (ק"ח:) מבלע בלע מיפלט לא פליט וכ' התוס' שם דאינו פולט אלא אחר ששבע לבלוע ע"ש א"כ מלאכת הצביעה שהסממנין צובעין להמים בא ע"י הבישול ומאליו נעשה המלאכ' אין זה דומה לצובע במשכן שנעשה הצביעה עם מלאכתו בשעה שהוא עשה המעש' שהי' מכה בשרביט כמבואר בירושלמי פ' כלל גדול ודו"ק:
ובמה דפשיט להמ"ל דהאימורין לא חשיבי אוכל ג"כ קשה בעיני דכיון דעכ"פ גוף הבשר והקומץ המה אוכלין גמורין מה נ"מ אם הם נאכלין לאדם או לא ואפי' לענין טומאת אוכלין דמבואר בתור' אשר יאכל ור"ש ס"ל דבעינן שיהי' יכול להאכילו לאחרים ועולה לאו בת אכילה היא אפ"ה לכ"ע מקבל טומאת אוכלין דאכילת מזבח חשיב אכילה כמ"ש התוס' במש' חולין (פ"א.) ד"ה עולה ומכ"ש לפי מה דמסיק התם בגמ' דעולה בת אכילה היא. ובפ' לולב הגזול (ל"ג:) גבי הושענא פריך והא מתקן מנא וכ' המרדכי דתיקון מצוה חייב משום מכה בפטיש כמו להדיוט ועיין בכפות תמרים. ובמס' שבת (ק"ז) אמרינן מה לי לתקן כלי מה לי לתקן מילה. ולפי"ז נלענ"ד דודאי במולח בשר חולין בשבת אין כאן לא משום עיבוד ולא משום שווי' אוכלא דמלאכת עיבוד אין כאן כיון דאחר שנשתהה במלחו שיעור עיבוד מיל או ג' מיל כבר נעשה בשר מליח הראוי לאכילה ואין עיבוד באוכלין ומשום שווי' אוכלא אין כאן דשווי' אוכל לא חשיב מלאכה אלא היכי דנעשה אוכל בשעה שהוא עושה הפעולה כחו בפוצע זיתים וממתקן או בקולייס האיספנין שהדחתן גמר מלאכתן ועם הדחתו נעשה אוכל משא"כ מולח הבשר חולין דלא שווי' אוכל עד שמונח הבשר עם המלח שיעור שעה ואז נגמר המלאכה מאליו כנ"ל משא"כ במולח הקומץ למזבח שפיר יש בזה משום שוי' אוכל כיון דהדין הוא שמעלהו למזבח ומלחו ומיד נתנו על האש א"כ התיקון בא בשעה שהיא מלחו ובזה שהוא מלחו הוא מכשירו ומתקנו לאכילת המזבח וזה הוי ממש כמו פוצע לזיתים דהגמר מלאכה בא תיכף בשע' שהוא עשה הפעולה וזה חשיב הכשר מנא למצו' ואית בי' מלאכת מכה בפטיש והכשר האימורין למזבח הוי כמתקן מנא למצוה וכשוי' אוכל להדיוט ושפיר צריך רבוי תמלח אפי' בשבת ודו"ק:
ה ובס' מנ"ח הק' דברי הרמב"ם דסתרי אהדדי דבה' ביאת מקדש (פ"ט ה"ה) כ' הזר פסול לעבודה כו' והיוצק והמולח אע"פ שנפסלו והוא מוזהר אינו חייב מיתה כו' משמע מזה דמליחת זר פסול ובה' פסה"מ (פי"א ה"ג) כ' אם מלח זר הקרבן כשר וע"ש שהשאיר קושיא זו בתימה. ולענ"ד נכון היטב כיון דקי"ל המזבח מקדש את הפסולין ואויר מזבח כמזבח כדאי' בפ' המזבח מקדש (פ"ז:) אם כן נהי דמליחת זר פסול מיהו גוף הקרבן כשר ושפיר יכול להעלות הקומץ והקרבן למזבח לכתחילה דנהי דפסולין דעלמא מוזהר בלאו שלא להעלות ע"ג המזבח זה רק אם נפסל גוף הקומץ והאימורין משא"כ היכי שמלחן זר לא יתכן כלל לומר דגוף הקרבן נפסל ואסור להעלותו ע"ג המזבח דזה ודאי אינו דזר שמלחו לא גרע מאלו לא מלחו כלל וכיון דכך הוא סדר מעשה הקרבנות לכתחילה דמעלהו על גבי המזבח ואך בראש המזבח הוא דמלחו ונתנו מיד על גבי האש א"כ גם במליחת הזר המצו' להעלותו ע"ג המזבח וממילא אויר המזבח מקדש וממילא גם מליחת הזר כשר. והנה בדין זה דמלח זר כבר התעוררו וכי אפשר דזר עולה למזבח וכ' הלח"מ דמיירי שהזר מלח למטה בעזרה והכהן מעלהו ע"ג המזבח ולפי"ז לא קשה מה שהקשו על המ"ל מש"ס יבמות מדוע לא משני הש"ס דמיירי שהזר חילל שבת שמלח האימורין וכנ"ל דז"א דבזר שמלח האימורין למטה בעזרה אין כאן חילול שבת כלל דלא חשיב עיבוד כיון דאינו שוהה במלחו שיעור מיל וגה שוי' אוכל ל"ש בזה כיון דבשעה שמלח הזר לא אהני כלום ומליחת זר נפסל כמ"ש הרמב"ם ה' ביאת מקדש כנ"ל. וא"כ אי' ההכשר בא אלא אחר שהכהן מעלה האימורין למזבח ובזה ל"ש משום מכה בפטיש כיון דהגמר מלאכה והתיקון לא בא עם הפעולה בשעה שהזר מולח כנ"ל ודו"ק:
ולפי"ז שפיר דייק הר"ן ז"ל בפ' יוה"כ נשאל הראב"ד בלשון הזה אם הי' חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו אחת ונאכילנו נבילה כו' והר"ן השיב על זה דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה שהאוכלה עובר בלאו על כל כזית כו' אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא וכבר הארכתי לבאר דהשוחט בשבת מרבה במלאכות וחילל שבת מיד כשהוא מתחיל לעשות חבורה בעור צואר הבהמה וחייב משום מפרק וגם משום צובע בעת שחיטת הסימנין ובגמר השחיטה חייב משום נטילת נשמה כנ"ל אכן זה רק בבהמה אבל הראב"ד נשאל היכי דצריך לשחוט לו תרנגולת. ובתשו' שבות יעקב כ' דאין דם בעור העוף ומבואר בש"ס שבת (קכ"ז:) דעוף דרכיך חזי לאומצא וע' תוס' פסחים (כ"ד:) ד"ה וכיון דהחולה מסוכן ממילא עומדת עכ"פ אחת לאכילה כנ"ל א"כ ל"ש בי' חילול שבת משום מפרק דהוי אוכלא דאיפרת דגם עור העוף חזי לאכילה ומכ"ש הבשר וממילא ל"ש בי' דין צביעה בשבת כיון דאין צביעה באוכלין ורק בבשר בהמה דאינו נאכל חי שייך בו צובע כנ"ל ולהכי שפיר השיג הר"ן על הראב"ד דהיכי דאין החולה צריך לבשר בהמה רק דצריך לשחוט לו תרנגולת אחת ודאי יש חומרא בנבילה שהאוכלה חייב על כל כזית והשוחט בשבת אינו עובר אלא בשעת שחיטה בלאו אחד ודו"ק:
ו' ובמ"ש לעיל (אות ג') דבשר חי אינו אוכל עלה ברוחי שזה פלוגתא דתנאי וש"ס מפורש בפ' אין צדין (כ"ה.) בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי רעק"א אפי' כזית חי מבית טביחתה והרי"ף והרמב"ם שכ' להלכה כרע"ק מוכח דבשר חי תפל נמי חשיב אוכל והת"ק וכן להפוסקים דס"ל דבעי דוקא שיהי' שהות לצלותו ס"ל דבשר חי לא חשיב אוכל אכן נראה בעיני כפי שהוכחתי לעיל דלכ"ע בשר חי לא חשיב מאכל אדם אלא דרע"ק לשיטתו אזיל דס"ל לכם אפי' לכלבים ובפ"ק דכתובות אמרינן דמוגמר אסור ביו"ט משום דבעינן שיהי' צורך לכל נפש וכ' התוס' שם א) ד"ה מתוך כו' דגיד אסור לבשלו משום דאסור באכילה אף דהוא רוצה לאכלו מ"מ צורך לכל נפש לא הוי ע"ש. ובפ' א"צ שם אמרו בגמ' הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים כו' מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדרב הונא כו' נשחטה הותרה כו' והא תנן מתני' כרב הונא דתנן רעק"א אפי' כזית חי מבית טביחתה כו' והקשה הצל"ח מה זו ראי' דרע"ק ס"ל נשחטה הותרה הא רע"ק ס"ל לכם ואפי' לכלבים ע"ש. ולענ"ד נכון היטב עפ"י מה דאי' בריש פ' אין צדין (כ"א:) לכם ולא לכלבים דברי ריה"ג וכ' התוס' שם ד"ה לכם אומר הר"ש דהלכה כריה"ג ואע"ג דקי"ל הלכה כרע"ק מחברו סתם משנה כריה"ג עיסת כלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפ' ביו"ט אבל אין הרועים אוכלין ממנה אינה נאפת ביו"ט והרז"ה בבעל המאור כ' דהך משנה אתיא נמי כרע"ק דנהי דס"ל לרע"ק לכל נפש אפי' נפש בהמה מ"מ לא עדיף נפש בהמה מנפש אדם דלא הותרה המלאכה אלא לצורך אבל להרבות במלאכה לאפות עיסה בשביל כלבים הוי שלא לצורך אוכל נפש כיון דעיסה חזי לכלבים אפי' בלא אפי' ע"ש. וע' ש"ס פסחים (ה':) כמבואר שם דרע"ק ס"ל דלא אמרינן מתוך שהותר' לצורך הותר' שלא לצורך. ובריש פ' אין צדין (כ"ג:) פרש"י דהא דשחיטה ואפי' הותרו לצורך יו"ט טעמא משום דאי אפשר מעיו"ט דשחיטה חייש למכמר בשרא פן יתחמם ויסריח כו' ע"ש והתוס' שם כ' דבאוכל נפש אין חילוק בין אפשר לעשותו מעיו"ט בין א"א לעשותו מעיו"ט ע"ש. מיהא לשחוט בהמה מסוכנת היכי דאין שהות ביום לצלותו ועומדת למות מיד פשיט' דל"ש בזה היתר לשחוט לצורך הכלבים כיון דבשר תפוח וכן הנבלה נמי חזי לכלבים א"כ השחיטה ביו"ט הוא שלא לצורך אוכל נפש כלל דממ"נ אי לישראל הא בעי הפשט וניתוח ובדיקה ואי לכלבים הא אפשר מעיו"ט וגם אפשר להמתין רגע עד שתמות הבהמה מעצמה ולהכי שפיר קאמר הש"ס דמתני' הוא מוכח כרב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת והוי צורך אוכל נפש לישראל לאכול כזית מבית טביחתה. ואף דבשר חי לא חשיב אוכל זה רק מן הסתם אבל אם הוא רוצה לאכול שפיר חשיב צורך אוכל נפש ואף דכ' התוס' דהמבשל גיד לא חשיב אוכל נפש דבעינן שיהי' שוה לכל נפש שאני גיד דלא חשיב אוכל כלל דאין בגידין בנ"ט ועוד דהוא אסור באכילה ולריה"ג בעי דוקא שיהי' ראוי לנפש האדם אכן לרע"ק דס"ל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע ולכם לכל צרכיכם אפי' לכלבים א"כ לא הקפידה התורה שיהי' אוכל אדם דוקא אלא כל שהוא מאכל אפי' לכלבים קאי צורך אוכל נפש וכיון דיש שהות עכ"פ לאכול מבית שחיטתה כזית בשר וא"א לאכול כזית בשר בלא שחיטה שפיר חשיב צורך אוכל נפש ודו"ק:
(ודע דבפ"ק דביצ' (ד.) מקש' הגמ' במ"ע אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה כו' אמר אביי כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל בצים עומדת ע"ש. וע' תוס' פ"ק דחולין (י"ד.) ד"ה בהמה. ויש להעיר מהא דאי' בפ' בא סימן (נ:) אמר רבא אף אנן נמי תנינן י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד מהם צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה ופרש"י דהא מחיים סתמא לאכילה כו' ע"ש. ואולי תרנגולת אינו בכלל עוף וצע"ק דהא לא נשחט העוף רק שנתנבל א"כ אדרבא אין זה מחשבה לאכילה ודו"ק: