שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן יד
לבאר הדין אותן הנולדים חרש שאינו שומע ואינו מדבר ובבית התלמוד ע"י המצאה החדשה למדו אותו לדבר היטב והוא קורא בספר ומבין דבר במלאכת מחשבת ולעסוק בקנין ומסחר מהו דינו לענין חליצה להתיר יבמתו לשוק:
א תשובה. מקור דין זה בפ' מצות חליצה (ק"ד:) תנן חרש שנחלץ כו' חליצתה פסולה מ"ט לאו משום דלאו בני קריי' נינהו לא משום דלאו בני דיעה נינהו כו' והא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה כו' לפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצתן פסולה ומתני' כר' זירא דאר"ז כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו:
ובתוס' ד"ה והא אמרי דבי ר"י לפי שאינו באמר ואמרה וא"ת מנא לי' לר"י ה"ט דלמא משום דלאו בני דעה נינהו כו' וי"ל שב"ד עומדים על גבם ומורים להם לעשות חליצה כתקנה כו' ע"ש. מבואר מזה דמסתבר להתוס' דאפי' חרש שאינו שומע ואינו מדבר היכי שהב"ד עומדין עליו ומורים לו לעשות חליצה כתיקונה חשיבי בני דעה אלא דלאו בני קריי' נינהו. ובריש פ"ק דמס' חגיגה (ב:) פסקא חוץ מחרש שוטה וקטן קתני חרש דומיא דשוטה כו' המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הם כפקחין. מבואר מזה דהמדבר ואינו שומע כשר לחליצה דהרי הוא כפקח לכל דבר וגם בני קרי' נינהו. אכן הריטב"א בחי' יבמות כ' עפ"י הירושלמי כיון דקתני החרש שנחלץ ולא תני חש"ו מכלל דלא מיירי בחרש דומיא דשוטה אלא התנא אקרא קאי וחרש דמתני' היינו חרש המוזכר בכתובים מדבר ואינו שומע והיינו דקריאתן לא מהני ולאו בני קריי' נינהו כיון שאינם שומעין דאל"כ הרי הם כפקחין לכל דבר ע"ש:
ובתשו' אמרי אש אה"ע (סימן צ"ג) הביא שיטת הריטב"א וכ' דאף לפי פירושו דהא דמדבר ואינו שומע לאו בר חליצה היינו לפי שאינו בר קריי' זה רק לר' יוסי דס"ל דכל מקום שצריך קריאה ודיבור צריך להשמיע לאזנו ואם לאו לא יצא ואינו מוציא אחרים ולכן גם בחליצה חרש וחרשת דלאו בני שמיעה נינהו קריאתן לאו כלום הוא אבל לדידן דקי"ל כר' יהודה הקורא ולא השמיע לאזניו יצא ידי ק"ש וכן במגילה ממילא גם לענין חליצה מהני קריאתן אלא דהמקשה בל"ק ובס"ד, וכן ר' ינאי לפי האמת דקתני חרש ולא קתני חשו"ק ע"כ דלא מיירי בחרש וחרשת דלאו בני דיעה נינהו וחליצתן לאו כלום הוא דחרש שאינו שומע ואינו מדבר הוי כשוטה וע"כ בחרש המדבר ואינו שומע מיירי וא"כ ע"כ מתני' ר' יוסי הוא דס"ל הקורא ק"ש ולא השמיע לאזנו לא יצא אבל לדידן דקי"ל כר' יהודה דבהנך דבעי קריאה יצא אפי' בלא השמיע לאזניו גם לענין חליצה חרש המדבר ואינו שומע חליצתו כשרה ע"ש. ולענ"ד דבריו אין להם קיום ומה שהניח ליסוד מוסד דר' יוסי ס"ל דכ"מ שצריך קריאה ודיבור צריך להשמיע לאזניו ז"א שהרי מפורש אמרו בגמ' פ' הי' קורא (ט"ו.) מ"ט דר' יוסי משום דכתיב שמע השמיע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך וע"ש בתוס' ד"ה אי ר' יוסי כו'. וכן מבואר ממה שאמרו שם בגמ' עמוד ב' אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה לא יצא דכתיב הסכת ושמע כו' הכי איתמר מחלוקת בק"ש דכתיב שמע ישראל אבל בשאר מצות ד"ה יצא הרי דאפי' לר' יוסי לא בעי להשמיע לאזניו אלא היכי דכתיב שמע או הסכת ושמע. וגם מה שכ' בפשיטות דלפי מה דקי"ל כר' יהודה הקורא ק"ש ולא השמיע לאזניו יצא ה"ה בחליצה וכן בשאר מצות לענ"ד זה אינו דשאני ק"ש דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים וכמבואר שם בגמ'. ובפ' מי שמתו (כ':) אמר רבינ' ז"א הרהור כדבור דמי ופרש"י וכל אדם נמי יוצא י"ח בהרהור וכ' הרא"ש שם מתני' כר"מ או כר' יהודה עיי"ש:
ב והנלענ"ד לקיים שי' הריטב"א עפ"י יסוד נאמן ומקורו מהירושלמי ריש פ' מ"ח אית תניי תני אפי' אין הדיינין יודעין לקרות ואית תניי תני והן שיודעין לקרות מ"ד אפי' אין הדיינין יודעין לקרות עד שלא סמכוהו למקרא מ"ד דדוקא שיהי' הדיינין יודעין לקרות משסמכוהו למקרא וענתה ואמרה אין עונה אלא מפי אחר ובפני משה כ' ד"ה משסמכוהו כו' דצריך להקרותם ולא שיאמרו מעצמם דכתיב וענתה ואמרה אין לשון עונה אלא אם הוא מפי אחר שמקרא אותו והוא עונה אחריו ע"ש. וכן מוכח בגמ' בבלי ריש פ' מ"ח דבעי דוקא שהב"ד מקרין להיבם ולהיבמה והירושלמי הביא המקר' וענתה ואמרה דכתיב גבי היבמה ונראה בעיני דמשמע להירושלמי פשטות הכתוב גבי היבם דכתיב וקראו לו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי כו' היינו שהזקנים יקראו לו ודברו אליו והיבם עומד ואומר מה שהזקנים קראו לו ודברו אליו בלה"ק לא חפצתי כו'. ובירושלמי מס' סוטה ואמרה האשה פרט לאלמת ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת ועיין בפני משה ירושלמי סוטה (פ"ב ה"א) ועיין בגמ' בבלי פ' אלו נאמרין (ל"ב:) ושם בפרש"י ד"ה ה"ג. והרמב"ם כ' בה' סוטה (פ"ב ה"ג) ואמר אל האשה פרט לשאינה שומעת. ולפי"ז ה"נ ביבם דכתיב וקראו לו ודברו אליו משמע שהדבר יהי' נכנס בלב היבם ומשמעות הכתוב ודברו אליו הוי ממש כמו גבי סוטה דכתיב ואמר אל האשה ואם היבם חרש שאינו שומע לא קרינן בי' ודברו אליו וכן בחרשת לאו בני קריי' נינהו דלא קרינן בה וענתה ואמרה דאין עונה אלא מפי אחר ואפי' המבין לקרות והמדבר זה הוי רק מפי עצמו ולא מפי אחרים ואפי' נימא דאין עיכוב בדבר שהב"ד יהיו יודעין להקרות זה רק היכי שהיבם והיבמה בני שמיעה נינהו וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ואין הקריאה מעכבת בהו ואפי' היכי דהב"ד אינן יודעין להקרות יכולין היבם והיבמה לשמוע המקרא מפי אחר וזה מבואר בירושלמי פ' מ"ח שם וענתה ואמרה אין עונה אלא מפי אחר אמר ר' יוסי ובלבד מפי הדיין ולא עבדין כן ופירש הפ"מ ולא עבדין כן לא נהגו כן אלא אפי' מפי אחר וזה נכון היכי דהעיכוב מן הב"ד שהם אין יכולין להקרות דאפשר שאחר יהי' מקרי' להם וגם ביד הב"ד ללמוד ולידע אבל אם היבם או היבמה חרש שאינו שומע ואינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ואפי' החרש המדבר כיון שאינו שומע לאו בני קריי' נינהו ודו"ק:
ג ובתשו' מוהרי"ט אה"ע סוף תשו' (ט"ז) השיב שם על איש אחד ערל שפתים אם כשר לחליצה שדעתו בזה כיון דאם טורחין עמו לומר התיבות ואומר אפי' מתוך הדחק ראוי לבילה קרינן בי' ע"ש. ונראה הא דפשיט לי' דאפי' מתוך הדחק חשיב ראוי לבילה דבר זה מוכרע ממקומו מעיקר הדין דתנן הרי עלי ס"א עשרונים מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר ומפרש בגמ' דקים להו לרבנן דששים נבללות בכלי אחד וס"א אינם נבללות וזה הדעת מכריע דכיון דס"א עשרונים אינם נבללות כלל בכלי אחד ממילא גם ששים עשרונים אינם נבללות בכלי אחד אלא ע"י הדחק ואפ"ה חשיב ראוי לבילה. מיהו לכאור' יש לדון על המהרי"ט דבשלמא היכי דתלוי בדעתו כמו במנחה שפיר אמרינן כל שבידו לעשות כן חשיב ראוי לכך שהרי בידו לקיים הכתוב מנחה בלולה שראוי לבילה עכ"פ ע"י הטורח ובדוחק משא"כ ביבם אשר בלעגי שפה ידבר כבד פה וכבד לשון מה מהני שיהי' ראוי להגיד מתוך הדחק אם טורחין עמו ע"י לחץ זהו הדחק של אחרים סוף סוף הוא לעצמו אינו ראוי לדבר צחות אכן לפמ"ש א"ש דגבי היבם עיקר המצו' שלא יהי' עונה מפי עצמו אלא מפי אחרים ובאה המצו' על הב"ד וקראו לו ודברו אליו וכיון שביד הב"ד ללמדו וטורחין עמו לומר התיבות והיבם עומד ואומר וכן היבמה עונה אחר הב"ד שפיר בני קריי' נינהו וחשיבי ראוי להגדה ע"י קריי' מהב"ד וז"ב בעזה"י:
ד ובפ' הקומץ רבה (י"ט:) כ' התוס' בד"ה ואמר כו' וא"ת בפ' נערה המאורס' דבעי חרש מהו שיפר לאשתו כו' ומספקינן לי' אי בעיא ראוי לשמיעה כדר' זירא אי לא אמאי מספקינן לי' כו' ע"ש. ולענ"ד י"ל עפ"י מה דמצינו כ"פ בתנ"ך דשמיע' הוא שם מושאל על הבנת הלב ובתורה פ' חיי וישמע אברהם ופי' הרשב"ם וז"ל לחכימא ברמיזה ובס' מלכים א' ונתת לעבדך לב שומע ופי' התרגום והרד"ק לב מבין ובק"ש למ"ד הרהור כדיבור דמי משום דכתיב על לבבך וקשה הרי הכתוב אומר מפורש שמע ישראל וע"כ דס"ל לר"מ אחר כונת הלב הדברים אמורים שיבין בלבו לקבל עליו מלכות שמים וכן מצינו כ"פ בגמ' לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי יען כי הסברא היא מצד שמיעת הלב בכוונה להבין בבינה ודעת ולהכי מבעיא בגמ' נדרים חרש מהו שיפר אי נימא הך קרא דכתיב ושמע אישה שמיעה ממש משמע ובעי עכ"פ שיהי' ראוי לשמיעה ואם הוא חרש המדבר ואינו שומע אינו יכול להפר או אולי הכוונה ושמע אישה שיבין וידע שנדרה אשתו ודי לחכימא ברמיזה והלב מבין ורוצה להפר נדרי' ודו"ק:
ה ולפ"ז נראה בעיני דאותן הנולדים חרשין אינו שומע ואינו מדבר ולמדו אותו ע"י תחבולה ידוע לדבר עכ"ז לענין הפרת נדרים דינו כחרש ואינו יכול להפר נדרי אשתו כיון דכתיב ושמע אישה אינו יכול להפר עד שיהי' איש שומע בכח השמיעה ובאזניו ישמע אכן גבי סוטה דהתור' מיעטה חרשת מדכתיב ואמר אל האשה ומה"ט כתבתי דה"ה לחליצה כיון דכתיב ודברו אליו משמע שלא יהי' חרש שאינו שומע וכן מדכתיב וענתה ואמרה דריש בירושלמי אין עונה אלא מפי אחר שיקריא אותו והוא עונה אחריו ואם היבם אינו שומע אפי' אם יכול לדבר לאו בני קריי' נינהו כיון שאינו שומע דיבור היוצא מפי אחר אכן זה רק בחרש הנולד שומע ומדבר ואח"כ עפ"י סיבה נעשה חרש באזניו דכל מה שמדבר הוא רק בכח עצמו אבל לא מכח אחרים ואינו יודע ומבין כלל הדיבור היוצא מפי הב"ד לא כן החרש הנולד כך ולמדו אותו בבית הספר לדבר מהידוע שהחרש כזה הוא יודע ומבין הדיבור מה שמדברין אליו ולענין חליצה לא מצינו בתורה לשון שמיעה ולא הקפיד' התור' שהיבם והיבמה ישמעו באזניהם אבל הקפידה התורה שהדיבור מהב"ד יהי' מיוחד אל היבם והב"ד ידברו אל היבם כאשר ידבר איש אל רעהו וקראו לו ודברו אליו שיכנס הדיבור בלב היבם. ומה לי אם היבם שומע ומבין הדיבור מכח חוש השמיעה או בכח הראות שהוא רואה את הקול ובתנועה מאת הדיבור ויודע כל מוצאי הלשון והב"ד מקרין לו והוא עונה אחריהם ושפיר בני קריי' נינהו וכשר לחליצה ול"מ לשי' התוס' שכ' דאפי' בחרש גמור בר דעת הוא היכי שהב"ד עומדין ע"ג ומורין אותו אלא אפי' לשי' הרמב"ם דס"ל דחרש לאו בני דיעה נינהו לחליצה נלענ"ד דזה דוקא בחרש שאינו יודע מה שמדברים אליו ומה שיודע ומבין הוא רק מכח רמיזה וכיון דדעתו קלישא אינו משיג מעצמו אלא עד מקום שידו ושכלו מגעת להבין מעצמו אבל מאחרים אין בכחו לשמוע ולהבין הדבר ביתר שאת לא כן החרש המלומד לראות בכח הראות את הדיבור היוצא מפי הדובר עמו ואם אחרים מדברים עמו להבינו מלאכת מחשבת הוא מתבונן עי"ז שהמורה מדבר עמו להשכיל אותו להעלותו עלי סולם החכמה ועי"ז יבין אשר לא ידע עד הנה איש כזה כ"ע מודו שהוא בכלל פקח גמור ומשיג מה שהב"ד מורין אותו לכוין בחליצה זו הכוונה הראוי' כאשר הב"ד מלמדין אותו ועפ"י קריאה של הב"ד הוא עונה אחריהם וקרינן בהו שפיר ואמר ואמרה ודו"ק:
ו ועל שי' הריטב"א ופירושו דמוקי למתני' דהחרש שנחלץ חליצתו פסולה מיירי בחרש המדבר ואינו שומע ודייק לה מדלא קתני חרש בהדי שוטה כבר הקשו על שי' זו דא"כ איך אמרו בגמ' לא משום דלאו בני דעה נינהו הא מבואר בריש מס' חגיגה דחרש המדבר ואינו שומע הוא כפיקח לכל דבריו ובמה נגרע החליצה. ובירושלמי פ' ארבעה אחין (ה"א) אי' רב אמר חליצה קנין שמואל אמר חליצה פטור כו' מתני' פליגי על רב כ"ג שמת אחיו חולץ ולא מייבם הדא מסייע למ"ד חליצה פטור ברם כמ"ד חליצה קנין אמרי' לי' עבור על דברי תורה ומפרש הפני משה אומרים לו עבור על דברי תורה בתמי' שהרי הוא כקונה אלמנה בחליצה זו ע"ש. וקשה לי אפי' נימא חליצה קנין אין זה עובר על ד"ת דהא קי"ל כרבא דס"ל קידש ולא בעל אינו לוקה לא יקח ולא יחלל מ"ט לא יקח משום שלא יחלל כש"ס קדושין (ע"ח.) ע"ש ובשיטה מקובצת מס' ב"מ (י) כ' דאפי' לרבא דס"ל קידש ולא בעל אינו לוקה איסורא מיהו איכא דעובר על לאו דלא יקח ע"ש ודברים אלו תמוהין מש"ס מס' סוטה (מ"ד.) ולא לקחה פרט לאלמנה לכ"ג שאינו חוזר לימא דלא כר' יוסי הגלילי דאי ריה"ג הא אמר הירא ורך הלבב זהו המתיירא מעבירות שבידו אפילו תימא ריה"ג כדרב' דאמר רב' לעולם אינו חייב עד שיבעול כו' ע"ש מבואר מזה דאף דבאלמנה לכ"ג יש עבירה בנשואי' וחוזר לר' יוסי מחמת עברה דאו' שבידו מיהו אם לא נשאה רק אירס אותה אין זה עבירה כלל ולא עביד איסורא ואפי' עבירה דרבנן לא עבר ולהכי אינו חוזר אפי' לריה"ג דס"ל עבירה דרבנן ג"כ חוזר ע"ש בגמ' (מ"ד) וע' בחי' המאירי שם. אכן אף אי נימא דקידש ולא בעל ג"כ עובר על לאו דלא יקח מצד הסברא נראה דזה רק היכי דהקיחה לתכלית אישות לכונת ביאה אבל החליצה הוא מאשר לא יחפוץ לקחתה ואיך נימא שעובר על לא יקח ותו קשה דהא במס' יבמות (כ:) פסקא אלמנה לכ"ג מקשה הגמ' בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת ומסיק גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ע"ש. וזה פשוט לדעתי דאפי' נימא חליצה קנין ואפי' נימא דעובר בזה על לאו לא יקח מיהו על עשה דאשה בבתולי' יקח ולא בעולה ודאי אינו עובר ע"י מעשה החליצה ואפי' בקידש ולא בעל אינו עובר על העשה דהמ"ע של אשה בבתולי' יקח הוא רק על הביאה שאחר קדושין ומינה למדנו שרק ע"י ביאה עובר בלאו הבא מכלל העשה וכן מוכח מלשון החינוך שכתב בזה"ל ובארו ז"ל כ"ג הבא על אשה שאינה בתולה שהיא אסורה עליו בעשה ע"ש וע' תוס' פ"ק דמס' קדושין ד:) ד"ה ובעלה כו' מדכתיב כי יקח דמשמע נמי לשון ביאה כמו כולהו קיחה דעריות ע"ש ולפי"ז בחליצה דעכ"פ לכ"ע אינו עובר רק על לאו דלא יקח א"כ מה מקשה הירושלמי לרב ממתני' דתנן כ"ג שמת אחיו חולץ ולא מייבם אומרים לו עבור על ד"ת הא היכי דליכא אלא ל"ת גרידא אמרינן אתי עשה ודוחה ל"ת ומה"ת שרי לייבם אלא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' אסור מדרבנן לייבם וזה ל"ש בחליצה ומה מקשה הירושלמי אומרים לו לעבור על דברי תורה הא אין זה עובר על דברי תורה אדרבא הוא מקיים את התורה. ולפימ"ש גדולי קדמונים שמ"ע של חליצה אינו על היבם אלא על האשה שנאמר וחלצה נעלו וכן מורה לשון החינוך פ' תצא (מ"ע תקצ"ט) שנצטוינו להיות היבמ' חולצת ע"ש לפי"ז י"ל דאי נימא דבחליצה עובר על לא יקח ל"ש עשה דחליצה דוחה לאו דלא יקח דעשה דידה לא דחי ל"ת דידי' שהרי הכהן היבם מוזהר על הלאו דלא יקח ואינו מצוה בעשה וחלצה נעלו. אכן גוף הדבר קשה לשמוע דנימא דחליצה הוא קנין והיבם קונה להיבמה ע"י החליצה דא"כ במה ניתרת היבמה לשוק דהרי לכ"ע הקריאה לא מעכבת וקי"ל כרע"ק חלצה ולא קראה ולא רקקה חליצתה כשרה ומותרת לשוק. ומלבד זה אין הדבר מתקבל בשכל הנקנה לאמור היבם קונה היבמה בחליצה והיבם עמד ואמר לא חפצתי לקחתה. והנ"ל כאשר ניתן לב להבין טעם מחלוקת רב ושמואל נלענ"ד עפ"י מה דאי' בפ' אעפ"י (נ"ח.) היבם אינו מאכיל בתרומה מ"ט קנין כספו אמר רחמנא והאי קנין אחיו הוא ופרש"י וכי מיית פקע לי' קנינו והתוס' שם ד"ה ואפי' כ' עפ"י הירושלמי דמה"ת היבם מאכילה בתרומה אפי' בלא ביאה והיבמה היא קנין דיבם ע"ש. ובפ"ק דמס' קדושין (ד"י:) כ' התוס' ד"ה מה ליבמה שכן זקוקה כו' והר"א משנזא פי' שכן זקוקה ועומדת שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשון ומשום דאשכחן דביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחילת קנין ע"ש ובריש מס' קדושין (ב.) היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה. ולפי"ז נלענ"ד דרב ס"ל דמדקתני וקונה א"ע בחליצה משמע דטרם שנעשה החליצה היתה היבמה קנין של היבם ולהכי דייק התנא בלישנא וקונה א"ע בחליצה ולא קתני היבמה ניתרת בחליצה יען החליצה הוא קנין שקונה א"ע בזה אבל להתיר היבמה להנשא לאיש אחר משכחת לה היתר ע"י היכי דהיבם נשא את אחותה דנשואי היבם מפקיעין את הזיקה כמ"ש התוס' יבמות (י"ח:) ד"ה שומרת כו' ע"ש. וזה היא כשיטת התוספות עפ"י הירושלמי דהיבמה היא קנין היבם אפי' בלא ביאה. ובספרי פ' תצא ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים מלמד שמתיחדת עמו משמע מזה שנכנסים שניהם לחדר אחד שאם רצה לבא עלי' ויתרצו שניהם ולקחה לו לאשה והפוסקים לא הביאו שי' הספרי וכבר תמה בזה בס' זית רענן ובס' זרע אברהם:
ולפי"ז אפי' לפרש"י דכי מיית פקע קנינו של הראשון ועד שלא בא עלי' היבם לא חשיבי קנינו של היבם מיהא זה ברור דרב ס"ל דחליצה קנין הוא שהיבמה קונה א"ע בחליצה כדמוכח לישנא דמתני' וה"ט כיון דעכ"פ טרם שנחלץ היבם מתיחדת עמו ומבואר בתוס' פ"ק דמס' יומא (י"ג:) ד"ה ולחדא כו' אבל אלמנה כו' דיחוד שמתיחדת עמו היינו חופתה. ואחרי שהירושלמי מסיק דמה דאמר רב חליצה קנין אין לזה קיום ע"כ דלא קי"ל כהספרי דדריש מדכתיב ונגשה אליו מלמד שמתיחדת עמו להכי שפיר עשו הפוסקים שלא הביאו דין זה. ושמואל ס"ל חליצה פטור והיבמה לא חשיבי קנין של היבם ולהכי פרש"י במשנה דקדושין ד"ה וקונה א"ע להיות ברשותה להנשא לאחר ונראה כונתו דרש"י לשיטתו דס"ל דבלא ביאה לא חשיבי קנין היבם א"כ מה לה לקנות את עצמה וע"כ דכונת המשנה שקינה א"ע להנשא לאחר וחליצה פוטרה שלא תהי' אגודה ביבם וז"ב בעזה"י:
אמנם נראה ברור דאפי' לרב דס"ל היבמה חשיבי קנין של היבם אפי' בלא ביאה זה רק היכי שראוי' ליבמה וכיון דהיבם יכול ליבמה בעל כרחה הוי כאלו קנוי' להיבם מעכשיו דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה. ובמס' יבמות (נ"ב.) כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט כו' ליבמתו מהו כיון דאגידא בי' כארוסתו דמיא וכ' הרא"ש דאע"ג דאין בידו לגרשה ולהתירה לשוק מ"מ יכול לבוא עלי' בעל כרחה ואז יכול לגרשה ולהתירה לשוק נמצא תלוי' בו וכארוסתו דמיא וחשיב בידו לגרשה ע"ש אכן היבמה שאינה עולה ליבום כגון אלמנה לכ"ג שהיא אסורה עליו א"כ ל"ש לומר דהיבמה חשיב' קנינו של היבם שהרי לא בא עלי' והיא אינה עומדת להתיבם והיבם אסור לבא עלי' ואין לומר כיון דאם בעלו קנו כש"ס יבמות (כ:) א"כ שוב חשיב בידו לקנותה דז"א דכבר חדית לן התוס' מס' זבחים (ל"ד:) ד"ה כל כו' כיון דאין מצוה לבטל הדיחוי לא חשיב בידו ע"ש. ואף לפימ"ש התוס' סוכה (ל"ג.) ד"ה נקטם כו' והא דמייתי לימא כתנאי מעבר ולקטן הוי מצי לדחויי דמ"ד התם אין דיחוי משום דבידו לתקן מוכח מדבריהם דאפי' היכי דיש איסור י"ל דחשיב בידו זה רק באיסור מדרבנן אבל באיסור דאו' פשיט' דלכ"ע לא חשיב בידו. וע' תוס' מס' ביצה (ל"א:) ד"ה ונפחת כו' וע' תוס' פ' כירה (מ"ג:) ד"ה טבל כו' ובתוס' ישנים שם כ' וי"ל שאני הכא דכיבוי איסור דאו' ולא אמר בי' שאם עבר ע"ש:
ובמס' עירובין (ע:) הי' שנים אוסרין זה על זה פשיט' ל"צ דהדר חד מיניהו ובטיל לי' לחברי' מהו דתימא לישתרי קמ"ל כיון דבעידנא דבטל לא הוי לי' שריותא בהאי חצר ופרש"י ד"ה קמ"ל כו' וכי הדר מבטל הא לא מצי לאקנויי רשותא דידהו דהא לא קנאה ע"ש. ולפי"ז נהירין דברי הירושלמי בפ' ארבעה אחין דמקשה ממשנה על רב דס"ל חליצה קנין מתני' פליגי עלי' כ"ג שמת אחיו חולץ ולא מייבם הדא מסייע למ"ד חליצה פטור ברם כמ"ד חליצה קנין אמרינן לי' עבור על דברי תורה. והביאור בזה דלמ"ד חליצה פטור שפיר יכול לפטרה ולסלק א"ע עד שלא זכה בה כי החליצה לא באה רק להתיר האיסור שהיתה אגידא ביבם אבל למ"ד חליצה קנין בשלמא היכי דהוא ראוי ליבמה ומצו' קא עביד ודאי חשיב בידו וכיון דיכול ליבמה בע"כ הוי כאלו קנויי' לו מעכשיו ואפילו בגרושה לכהן הדיוט נמי ניחא כיון דמה"ת עשה דוחה ל"ת גרידא וגרושה לכהן הדיוט ליכא רק ל"ת גרידא כש"ס יבמות (פ"ד.) וע' בחי' הרשב"א יבמות (כ:) וכיון דבל"ת גרידא מה"ת מותר ליבמה נהי דמדרבנן אסורה גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' מיהא בזה ליכא אלא איסור דרבנן אפשר לומר דחשיב בידו וחשיבי היבמה קנינו של היבם ומהני החליצה להתירה לשוק והוא קונה א"ע שתהי' ברשותה אכן באלמנה לכ"ג דאיכא עשה ול"ת ומה"ת אסור לבוא עלי' ואינה ראוי ליבמה דאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה וכיון דלית לי' לייבם שריותא בהאי יבמה תו לא חשיבי קנין של היבם ולא מצי לאקנויי מה שעדיין לא קנה ול"ש לומר כל שבידו לא חשיב כמחוסר מעשה וכיון דאי עבר ובעל קנה לשי' הרבה פוסקים אפי' באלמנה מן הנשואין וכמ"ש ז' המרש"א בחי' יבמות שם מיהא נהי דדיעבד מהני עכ"פ לא חשיב בידו כיון דאין אומרים לו עבור על דברי תורה וזה מכוון בלשון הירושלמי דמקשה על רב וכי אומרים לו עבור על דברי תורה בתמי' דלעבור על ד"ת לכ"ע לא חשיב בידו ולפי"ז א"ש הירושלמי דודאי החליצה עצמה אין בה שום איסור והכהן לא עביד בה קיחה כלל אדרבא היבמה קונה א"ע בחליצה אבל הקושיא הוא כיון שאין אומרים לו לעבור על דברי תורה שיבא עלי' א"כ אין בידו שיבא עלי' ואסור להתיחד עמה ביחוד הראוי לביאה ולא חשיב' קנינו ואם עדיין לא קנאה איך יכול להקנות מה שלא קנה עדיין והרי לרב בעינן בחליצה תורת הקנאה ובעי ונגשה אליו שתהי' מתיחדת עמו שתהי' קנינו של היבם ואך אז מצי להקנות ודו"ק. ולפי"ז א"ש מה שהקשיתי על שי' הריטב"א שכתב דחרש המדבר ואינו שומע פסול לחליצה דמתני' מיירי בחרש המוזכר בכתובים וקשה דא"כ איך ס"ד דהפסול הוא משום דלאו בני דעה נינהו הא קי"ל דחרש המדבר ואינו שומע הוא כפקח לכל דבר ולכל המצות ומדוע נגרע מ"ע של החליצה אכן לפי שבארתי א"ש כיון דרב ס"ל חליצה קנין ובספרי דריש ונגשה אל אחיו שמתיחדת עמו ובמס' גיטין (כ:) אמר דלמא לא ידעה לאקנויי וכ' התוס' שם ד"ה אשה כו' פי' בדבר שהוא מחזיר לה ע"ש ומבואר שם בגמ' זקן שאני דידע לאקנויי וע"ש בפרש"י ולפי"ז בחרש המדבר ואינו שומע נמי יתכן דנהי דבעלמא יודע ומבין לאקנויי מיהא בחליצה דהוא לא חפץ לקחתה ולא ידע בין להבין להתיחד ולקנות ושיהי' בידו עי"ז להקנות ושפיר ס"ד דפסול משום דלאו בני דעה נינהו אכן זה רק לרב וכפי הספרי אבל לדידן דקי"ל כשמואל דחליצה הוא פטור לא בעי שתתיחד עמו ומהני החליצה אף אם לא זכה היבם שתהי' קנינו ע"כ דטעמא דמתני' דהחרש והמדבר ואינו שומע פסול לחליצה הוא משום דלאו בני קריי' נינהו ודו"ק:
ז ובתשו' מוהרי"ט (תשו' ט"ז) חלק אה"ע כ' דערל שפתים כשר לחליצה ויליף לה מכינוי נדרים דהוי לשון משובש כמ"ש הר"ן ריש מס' נדרים, ואפ"ה כינוי נדרים כנדרים ודבריו נפלאים דשאני כינוי נדרים דחל אף שאינו לה"ק והנודר בכל לשון דבריו קיימין וגם הרבה אנשים מדברין כן וחשיב לשון בני אדם אבל גבי חליצה דקפיד רחמנא שיאמר בלשון הקודש וגם שאין אדם מדבר בהברה כזו אין זה באמר ואמרה בלשון הקודש. ומה"ט נמי קשה במ"ש המוהרי"ט שם וכי תעלה על דעתך דאנשי חופה ואנשי בית שאן לא הי' מברכים לעולם ברכת כהנים ע"ש הנה מ"ש שאנשי חופה הי' מברכין במקומן כדבריו כן הוא גם בתשו' הרדב"ז והובא במג"א (סימן קכ"ח סקמ"ו) אבל אין זה הוכחה כלל דשאני התם דהברה שלהם שוה לכל האנשים שהמה במקומן ולהם חשיב שפה ברורה ותו כיון דכתיב אמור להם משמעות הכתוב כאדם האומר לחבירו כש"ס פ' אלו נאמרין ל"ח.) ממילא אנשי חופה ואנשי בית שאין במקומן שפה אחת להם וכן הוא לשונם בין איש לרעהו שפיר חשיב אמירה בלה"ק אבל במקום אשר העם מדברים בשפה ברורה וצחות הלשון ואחד מהם הוא ערל שפתים כבד פה וכבד לשון וכמעט אין ביד השומע להבין דבריו זה הוי כחופני ובושני במקום אחר דמבואר בגמ' פ' הקורא עומד (כ"ד:) שאינו נושא את כפיו. אכן לענין חליצה אם עכ"פ מוציא הדיבור בטורח ע"י שהב"ד מלמדין אותו בזה שפיר מהני וראוי לבילה חשיב כנ"ל ודו"ק. מיהא אם גם ע"י הדחק אינו דובר התיבה כראוי לדעתי חרש כזה לאו בני קריי' נינהו. ובהכי ניחא לי לתרץ קושית התוס' פ' אלו נאמרין (ל"ג.) שכ' ד"ה ור' יהודה כו' וממילא הוי לשון הקודש נמי עיכוב כו' ותימ' כו' דתרוייהו מודו דקריאה לא מעכבא ע"ש ולהנ"ל א"ש דנ"מ היכי דהוא ערל שפתים ודיבורו אטום מגמגם בלשון ואין בכחו לבטא את הברת התיבות כפי מבטא לשון הקודש דאי לאו דבעי לה"ק דוקא הנך בני קריי' נינהו כיון דעכ"פ יכול לבטא בשפתיו קרינן בי' ועמד ואמר וזהו אמירה דידי' הוא אבל אי אמרינן דבעי קריי' בלה"ק וכתיב ככה דמשמע עיכובא שיהי' ממש כאמור בתורה בשפה ברורה א"כ הנך לאו בני קריי' נינהו ודו"ק:
ח ושי' הגאונים דמומר אינו זוקק לחליצה ויבום ומהר"מ החזיק בשי' זו מהא דאי' במס' ב"ק (ק"י.) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מו"ש תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה עצמה ומשני אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהוא דאמר רשב"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמל' וכיון דבמומר אי אפשר למיתב עם היבם כלל נפקא בלא חליצה דאדעתא דהכי ודאי לא קידשה עצמה. והקשו עליו מהא דאי' במסכת סנהדרין ריש פרק כ"ג (י"ח.) המלך לא חולץ ולא מייבם ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב אמרו לו אין שומעין לו וקי"ל כת"ק דאין שומעין לו ותשב בזיקתה לעולם כמ"ש הרמב"ם ה' מלכים, (פ"ב ה"ג). ובמס' יבמות (קי"ב) שני אחים אחד חרש ואחד פיקח נשואים לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת כו' מת פיקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו אסורה לעולם וקשה נימא דאדעתא דהכי ודאי לא קידשה את עצמה שתהא זקוקה כל ימי' ותשב בדד באלמנותה לעולם בזיקתה וזה גרע מנפלה לפני יבם מומר. והנלענ"ד דהנה התוס' ב"ק שם הקשו כל אדם הקונה שום דבר מחברו ונתקלקל יבטל המקח דאדעת' דהכי לא קנה וכ' בתשו' מחנה אפרים דלק"מ דשאני קונה חפץ ונתקלקל אח"כ דהמוכר אומר להקונה מזלך גרם אבל האשה היא שדה הבעל ואין הבעל שדה האש' לכך אין הבעל יכול לומר להאשה מזלך גרם כמ"ש התוס' ריש מס' כתובות (ב:) ד"ה מצי כו' ואין יכול לטעון אדרבא מזלה גרם כו' ע"ש והקשיתי על זה מהא דאי' במס' יבמות (ס"ד:) גבי קטלנית דרב אשי ס"ל מזל גרם וקי"ל כרב אשי ואפי' אם היתה ארוסה ומת הארוס לא תנשא דאמרינן מזלה גרם והנכון בעיני לחלק דודאי כל זמן שהבעל חי האשה היא שדה הבעל וברשותו עומדת ל"ש לומר מזלה גרם ואדרבא אמרינן נסתחפה שדהו משא"כ קטלנית שנשאת לראשון ומת לשני ומת אמרינן מזלה גרם שתשב גלמודה ותחי' חיי צער בלא פרנסה כמ"ש בתשו' הרא"ש כלל (נ"ג ד"ח) ע"ש. אכן זה רק קטלנית כיון דלא תנשא עוד יען פחד איש לנגד עיניו וירא לישא אשה שהוחזקה שמתו בעלי' וחש שמא מזלה גרם וכמ"ש הרמב"ם אכן בנפלה לפני יבם ל"ש מזלה גרם דממ"נ אי מייבם אותה והיבמה רחמ' לי' א"כ היבם במקום הבעל ואפי' בקטלנית לא חיישינן וסמך על זה שומר מצוה רע לא ידע ואי דלא הוחזקה קטלנית והיבם הוא מו"ש וכיו"ב שהוא מאיס עלי' א"כ כופין אותו לחלוץ ויכולה להנשא לאיש אחר ועכ"פ ממ"נ לא תשב גלמודה ול"ש לומר מזלה גרם אכן זה רק כשנפלה לפני יבם שהוא בר חליצה ויבום אבל בנפלה לפני יבם מלך או שנפלה לפני יבם חרש נשוי אחותה חרשת דבהנך לא שייך בהו יבום או חליצה ועפ"י דת התור' תשב גלמודה צרורה לעולם בזיקתה תו ל"ש לומר תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה עצמה שתשב בזיקתה לעולם דבזה אמרינן מזלה גרם דזה הוי כמו כל קונה דבר מחברו ואח"כ נתקלקל החפץ דהמוכר אומר להקונה מזלך גרם. אך זה רק אם היבם מלך או היכי שנפלה לפני יבם חרש שהיבם לא פשע ואך מן השמים הוא דרדפו לה ולהכי אומרים מזלה גרם משא"כ היכי שנפלה לפני יבם מומר דפושע הוא ל"ש לומר מזל גרם ומן השמים הוא דרדפו לה שהרי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ובש"ס ב"ב (צ"ז:) המוכר יין לחברו והחמיץ אינו חייב באחריותו כו' א"ר יוסי בר"ח ל"ש אלא בקנקנים דלוקח כו' ופליגי כו' וברשב"ם ד"ה אף כי היין כו' ולא מצי למימר מזלך גרם מאחר שהדבר ידוע שאינו מחמיץ ע"ש וה"נ גבי יבם מומר שהרשע החמיץ ויצר לבו רע ל"ש לומר מזלה גרם ושפיר ס"ל להגאונים, דבכה"ג דאי אפשר לה להתיבם ולישב עם המומר וגם חליצתו פסולה אמרי' אדעתא דהכי לא קדשה עצמה ודו"ק:
ט ובמס' סנהדרין (כ.) מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו ר' יהודה אומר אם רצה לצאת אחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד אמרו לו לא הי' הדבר אלא לפייס את העם והרמב"ם ה' מלכים (פ"ה) כ' כבוד גדול נוהגין במלך כו' ואינו חולץ שנא' וירקה בפניו וזה בזיון ואפי' אם רצה אין שומעין לו כו' והואיל ואינו חולץ אינו מיבם כו' מת לו מת אינו יוצא כו' והתעורר הכ"מ למה לא כתב הרמב"ם על הך דינא דמת לו מת אינו יוצא ואפי' אם רוצה לצאת אחר המטה אין שומעין לו עיין שם. ובפ' כ"ג (י"ט) פסקא ר' יהודה אומר אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב מקשה הגמ' והאמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומשני מצוה שאני וזקני המהרש"א התעורר דהכא פליגי רבנן על ר' יהודה וס"ל דאפי' במקום מצו' לא מצי מחל ואם רצה למחול אין שומעין לו ובפ' אלו נאמרים (מ"א:) גבי פרשת המלך אי' במשנה וקורא יושב אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים ומקשה בגמ' והאמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומשני מצוה שאני הרי דאפי' רבנן ס"ל דאף דבעלמא קי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול מצוה שאני ואם מחל על כבודו שומעין לו ואגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים. והנלענ"ד כאשר אתבונן באיזו סברא פליגי ר' יהודה ורבנן וטעם מחלוקתן דרבנן ס"ל אם רצה לחלוץ אין שומעין לו ור' יהודה ס"ל זכור לטוב. ויתכן בעיני עפ"י מה דאי' בירושלמי סוף פ' מצות חליצה אית תניי תני חליצה גנאי אית תניי תני חליצה שבח אמר רב חסדא מ"ד חליצה גנאי כמשנה ראשונה (שאמרו מצות יבום קודמת) מ"ד חליצה שבח כמשנה אחרונה (שאמרו מ"ח קודמת ולפיכך שבח היא) אמר ר' יוסי אפי' תימר כאן וכאן כמשנה ראשונה כאן וכאן כמשנה אחרונ' (דמטעם אחר פליגי מ"ד חליצה גנאי ע"י שפגם דבר אחד מן התורה יבא ויטול פגמו ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל מ"ד חליצה שבח נאמר כאן קריי' ונאמר להלן ויקרא בהם שמי מה קריי' האמור להלן שבח אף כאן שבח ע"ש):
ובפ' אלו מציאות (ל') והתעלמת פעמים שאתה מתעלם זקן ואינו לפי כבודו וכ' הרא"ש דאינו יכול למחול דאף דקי"ל חכם שמחל על כבודו כבודו מחול מיהו על בזיון שלו אינו יכול למחול ע"ש. וכן לענין כיבוד אב שי' השאלתות דכבודו מצי למחול ובזיונו אין יכול למחול אכן הקדמונים ס"ל דאפי' על בזיון יכול למחול וזהו כבודו שממעט כבוד עצמו ומרבה כבוד שמים ושבח הוא לו שהוא נוטה שכמו לסבול עול תורה ועול מלכות שמים וכל המכבד את התורה גופו מכובד ומקרא מלא ודוד מכרכר בכל עוז כו' ושחקתי לפני ה' מבואר מזה דמצוה שאני ודוד המלך ע"ה אמר ועם האמהות אשר אמרת עמהם אכבדה (שמואל ב' ס"ו). ועפ"ז א"ש היטב דשבחוהו חכמים לאגריפס המלך שעמד וקבל וקרא עומד דמצוה שאני וזהו כבודו שהוא מכבד התור' ומקיים המצוה המוטל עלי' לקרא פרשת המלך ביראת ה' בכל עוז אשר בידו לשמוע אל חקי התור' והמצו'. לא כן מצות חליצה שהוא גנאי והתור' אמרה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל,ע"י שפגם דבר אחד מן התור' יבא ויטול פגמו שהי' בידו לקיים מ"ע יבמה יבא עלי' ולכוין לשם ה' וכמ"ש המפרש בפ"מ שם בירושלמי ע"ש. א"כ ל"ש בזה לומר זהו כבודו שהוא מכבד התורה ויט שכמו לעבוד ה' בכל לבבו שאלו כן הי' מקיים המ"ע יבמה יבא עלי' וא"כ בחליצה אדרבא אינו אלא פוגם בתורה ושפיר כ' הרמב"ם כיון דאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום. ודע דעל מ"ש הרמב"ם ואינו חולץ שנא' וירקה בפניו וזה בזיון קשה לי דהרי קי"ל כרע"ק לא רקקה חליצתה כשרה א"כ אפשר לקיים מ"ח בלא רקיקה. אך י"ל דעכ"פ בעינן ראוי לכך וכיון דהתורה אמרה שום תשים שתהא אימת מלך עליך שוב אינו ראוי לרקיקה וכל שאינו ראוי מעכבת אך אי נימא דיכול למחול א"כ שוב ראוי ושוב אינו מעכב מיהו כיון דאין שומעין לו א"כ שוב אינו ראוי ומעכב אכן זה רק למ"ד חליצה גנאי הוא אבל למ"ד חליצה שבח הוא ואפילו למשנה ראשונה ומכ"ש למשנה אחרונ' ולהכי שפיר יתכן דמה"ט ס"ל לר' יהודה אם רצה לחלוץ או לייבם זכור לטוב. ובמת לו מת נהי דאינו מחויב לצאת אחר המטה מיהו אם רצה למחול על כבודו ורצה לכבד את קרוביו שומעין לו דזהו כבודו שמקרב את קרוביו וכבוד בית אביו מרבה כבודו ולבלתי רום לבבו מאחיו. ובשיטה על מס' סנהדרין כ' דעל מה שהביא ר' יהודה ראי' דאם רצה לצאת אחר המטה יוצא שכן מצינו בדוד וחכמים אמרו לו שלא הי' אלא לפייס את העם בזה סתרו רק הראי' שהביא ר' יהודה אבל אין בזה מוכרע שאם מת לו מת והוא רוצה לצאת אין שומעין לו דגבי דוד לא הי' מת מוטל עלי' ולא הי' מקרוביו אבל במת לו מת מז' הקרובים אליו לא מצינו ראי' דאין שומעין לו. ומכ"ש בפרשת המלך המוטל ביחוד רק על המלך שפיר אמרינן דאפי' לרבנן מצו' שאני ושבח הוא לו וזהו כבודו והמכבד את התורה גופו מכובד וזוכה לכתר מלכות וכתר תורה ודוק:
י ובספר יהושע סוף פסקים וכתבים כתב ז"ל בסנהדרין המלך לא דן לא חולץ ולא מייבם כו' דכל שאינו עולה לחליצה אינה עולה ליבום כו' תמוהין הדברים דהא בפ' חרש מוכח שם בכל הפרק דחרש וחרשת אף שאינם עולין לחליצה מדאו', מ"מ עולים ליבום וביחוד שם בסוף הפרק חרש כונס ואינו מוציא לעולם וסיים בצ"ע. ולענ"ד לק"מ וכבר התעוררו התוס' פרק החולץ (מ"ד.) ד"ה כל שאינה עולה כו' וא"ת והרי חרש וחרשת דאין עולין לחליצה ועולין ליבום כדאמר בפ' חרש וי"ל דהתם בני חליצה נינהו אלא דפומיהו הוא דכאיב להו ע"ש. ונראה דכונת התוס' לפי שיטתם שכ' בפ' מ"ח דחרש וחרשת בני דעה נינהו היכי שהב"ד מורה להם והא דחרש שנחלץ חליצתה פסולה הוא מטעם דלאו בני קריי' נינהו ולהכי שפיר כ' התוס' דחרש וחרשת בני חליצה נינהו אלא דפומיהו הוא דכאיב להו ול"ש לומר כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה או להיפך היכי דאינה עולה לחליצה אינה עולה ליבום אלא היכי דגברא בר חיובא ובידו לקיים מ"ע דיבום והחליצה רק דהתורה אסרה היבום מחמת איסור ערוה או היכי דהתורה אסרה החליצה כגון יבמה שנפלה לפני מלך דרחמנא אמרה שום תשים עליך מלך ומ"ע לנהוג כבוד במלך ובמצות החליצה באה הפקידה וירקה בפניו וזה בזיון הוא בזה אמרינן דהיבום והחליצה קשורין זה בזה ולא אשכחן חיוב יבום ופטור חליצה או להיפך חיוב חליצה ופטור יבום משא"כ חרש וחרשת עליהם חל המ"ע הן היבום והן החליצה להכי אמרינן נהי דאין ביד החרש לקיים מ"ע של חליצה דלאו בני קריי' נינהו עכ"פ בידו לקיים מ"ע יבמה יבא עלי' ואף דמבואר בריש מס' חגיגה (ב:) דחרש פטור מכל מצות האמורות בתורה נראה לענ"ד דזה רק מטעם דמ"ע צריכה כונה ואפי' למ"ד מצות אין צריכות כונה המתעסק לכ"ע לא יצא כדאי' בגמ' מס' ר"ה (ל"ג:) וכ' התוס' זבחים (ב:) ד"ה זבחים כו' דסתמא דקטן גרע כו' והוי לי' מתעסק ע"ש וכיון דהקטן פסול בשחיטת קדשים דסתמן לשמן קאי מכ"ש דחרש דגרע טפי דפסול בכל המצות אפי' בהנך דקאי לשמן דדעתו קלישא וחשיב מתעסק וזה נכון במצו' שאינה מוטלת רק על החרש לבדו משא"כ מצות חליצה שבאה המצו' שהזקנים מקרין לו ודברו אליו וכן גבי היבמה כתיב וענתה ואמרה ודריש בירושלמי אין עונה אלא מפי אחר וכמ"ש לעיל (ס"ק ב') וכיון דהזקנים מלמדין אותן ומורין להם חשיבי בני דעה וממילא חשיבי בני חליצה ויבום ומה דפסול לחליצה משום דלאו בני קריי' נינהו וזה אינו פטור שפטרתו התורה לעקור המ"ע של היבום או של החליצה אלא שהמצוה במקומה עומדת ופומיהו הוא דכאיב להו ונהי דאין ביד החרש לקיים מ"ח עכ"פ בידו לקיים המ"ע של היבום כיון דמ"ע יבמה יבא עלי' לא בעי שום כונה ודעת צלולה וכמ"ש התוס' יבמות (נ"ד:) ד"ה ישן כו' ע"ש ואפי' לפרש"י שפ' ישן לא קנה משום דישן לאו בר דעת הוא זה רק היכי דאין בו דעת כלל דהישן לא ידע כלום משא"כ החרש עכ"פ יש בו דעה קלישא כדאי' בש"ס יבמות (קי"ג.) בר יבום הוא וע' בר"ן פ"ק דקדושין שכ' דביאה גומרת אחר קדושין דיליף לה מיבום ול"ש למיפרך שאני יבמה שזקוקה לו דהא באיש בעלמא כיון שקידש ממילא זקוקה לו והביאה גומרת אפי' סתמא ואין צריך כוונה ע"ש. ובירושלמי ריש פ' חרש (ה"א) חרש שנשא פקחת כו' כשם שהוא כונס ברמיזה כך הוא מוציא ברמיזה כו'. גמרא כיצד הוא עושה כו' מתניתא בקידשה בכסף אבל אם קידשה בבעילה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה כו' ע"ש והדברים סתומין בלי ביאור בטעם של הלכה זו. ובפ' ערבי פסחים (קט"ו.) כ' התוס' ד"ה מתקיף כו' והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כונה כולי האי כו' ע"ש וזקני המהרש"א כ' ז"ל צ"ע לחלק התם בהכי דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ע"ש ולענ"ד החילוק מבואר דשאני התם שכפאו ואכל באונס והנאה הבאה לאדם בע"כ לא חשיב הנאה ומה"ט אפי' בחלבים ועריות אונס רחמנא פטרה ואשה דקרקע עולם הוא לא חשיב אצלה הנאה בנאנסה וע' ש"ס פסחים (כ"ה:) הנאה הבאה לו לאדם בע"כ כו' וע' ר"ן פ' בן סורר (ע"ד:) אבל באוכל מצה מרצונו אלא שאכלו בלא מתכוין שפיר כ' התוס' דלגבי אכילה לא בעינן כונה כולי האי דכיון דנהנה באכילתו לא חשיב מתעסק שהרי אף לענין חיוב חטאות המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה וכפי' רש"י במס' ר"ה שם ע"ש. ושי' הרמב"ם דאפי' בכפאו ואכל מצה יצא שכן נהנה וע' בר"ן מס' ר"ה שם. ובזה מבואר הירושלמי בפ' חרש דמוקי מתני' בקידשה בכסף דבזה בעי דוקא דעה צלולה אבל אם קידשה בבעילה מהני הקדושין של חרש כיון דעכ"פ יש לו דעה קלישה ול"ש לומר דחשיב מתעסק דהיכי דנהנה לא בעי כונה כולי האי וכמ"ש התוס' פ' ערבי פסחים כנ"ל. ומכ"ש דהחרש והחרשת בני יבום נינהו ולא זו בלבד שקנה היבמה בביאתו שתהי' כאשתו לכל דבר אלא שקיים המ"ע יבמה יבא עלי' כיון דעושה המצוה מדעתו ומרצונו ודו"ק:
יא ובפ' מ"ח (ק"ג.) כ' התוס' ד"ה והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה וא"ת מהיכי ס"ד למעוטי סומא ע"ש. ולענ"ד לכאורה י"ל דאתי לאפוקי דלא נימא סומא פטור מכל מצות האמורות בתורה כרבי יהודה בפרק החובל (פ"ז.) וכבר למדנו מתורתו של מוהרי"ט חלק אה"ע (ט"ז) דאוננת אינה חולצת דאונן פטור מן המצוה כמאן דליתא דמי ובתשו' ח"צ דחה דבריו דאונן אינו פטור מן המצות רק מדרבנן ע"ש.. אמנם בירושלמי ריש פ' מי שמתו איפלגי אמוראי ח"א מפני כבודו של מת ולטעם זה הוי רק מדרבנן אבל למ"ד התם מפני שאין לו מי שישא משאו י"ל דפטור מה"ת דהעוסק במצוה פטור מן המצו' וכש"ס סוכה (כ"ה) ועיין חי' פני יהושע ריש פ' מי שמתו ועיין בספרי חי' זבחים (ט"ו:) מיהא לפי"ז גברא בר חיובא הוא אלא בעוסק במצו' החמור' אבל סומא לר' יהודה פטור מכל המצות האמורות בתור' א"כ לא רמי עלי' כלל חיוב מ"ע של יבום וחליצה והיכי שהוא פטור כמאן דליתא דמי קמ"ל דחליצה כשרה הוי:
ובפ' כהן גדול (י"ט) פסקא מלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו פירש"י ולא חולצין לאשתו שאסורה להנשא מלשון זה משמע דרש"י ס"ל דמצות חליצה אינו מצוה חיובית דרמי על החולץ אלא שהחליצ' באה להתיר לאו דלא תהי' אשת המת החוצה וזה הוי כמו מ"ע של וזבחת שאינו מוטל לזבוח רק שהזביחה הוא להתיר את איסור אבר מן החי ושלא לאכול נבלה ולפי"ז אם שניהם אינם רוצים לא ביבום ולא בחליצה ואשת המת אין רצונה להנשא לאיש אין בזה מצו' חיובית אכן בחי' הר"ן שם כ' דמ"ח הוא מצו' דרמי עלי' ע"ש. ולענ"ד אלו ואלו דברי תורה הם דודאי היכי דאפשר לקיים מצות יבום וחליצה נראה ברור דהיא מצו' חיובית על היבם כאשר בא מפורש בתור' יבמה יבא עלי' ואם לא יחפוץ וחלצה נעלו אכן אשכחן דוכתא דהתורה אסרה את היבום כגון באלמנה לכ"ג ממילא גם החליצה אינה מצו' דרמי עלי' דכבר כתבתי דמצות היבום והחליצה המה קשורין זה בזה מיהו נהי דהחליצ' לא רמי עלי' בחיובא אקרקפתא דגברא עכ"פ מועלת החליצה להתיר הלאו דל"ת אשת המת החוצה וזה יליף הש"ס פ"ק דקדושין (י"ד.) מדכתיב ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כיון שחלץ בה נעל הותרה לכל ישראל ולפי"ז אני אומר המהרי"ט שפיר כ' דהראנ"ח דחה האוננת שלא תחלוץ משום דאונן פטור מן המצו' ולכן צוה להמתין לקיים המצוה דרמי עלי' משא"כ בסומא לר' יהודה דהוא פטור מכל המצות נהי דמ"ח לא חשיבי מצוה חיובית גבי' מיהו מהני עכ"פ החליצ' להתירה ושפיר אמרינן דהחליצה כשרה ומהני להתיר הלאו דל"ת אשת המת החוצה כמו דמהני שחיט' הסומא להתיר הבשר לאכילה כש"ס פ"ק דחולין (י"ג:) והרי"ו ושאר פוסקים דס"ל כר' יהודה דסומא פטור מכל המצות ועיין תשו' דבר שמואל (סימן י"ב) ועיין בתשו' יעב"ץ ח"ר (סימן ע"ה) ואפ"ה מודו דסומא ששחט שחיטתו כשרה ומכ"ש באחרים רואין אותו וה"ה בחליצה ובהכי א"ש דנקט דיעבד החולצת מן הסומא דאלו יש אחים טוב יותר שהאח יחלוץ לקיים מצו' דרמי עלי' אלא דאם אין שום אח רק הסומא מהני החליצה להתירה לשוק ועיין רמב"ם ה' יבום (פ"ד ה"ח) שכ' והסומא אינו חולץ כו' וע"ש בהשגו' הראב"ד ושם (הט"ו) כ' הרמב"ם וכן הסומא שחלץ חליצתו כשרה ועיין במ"מ ובמ"ל. ובמלך אין חולצין לאשתו כיון דאין מיבמין אשת מלך מפני כבודו כדאי' התם וכל שאין מצות יבום אין מצות חליצה רמי על קרקפתא דגברא כנ"ל ול"ש לומר עכ"פ נימא דחולצת ולא מתיבמת כמו באלמנה לכ"ג דז"א דשם עכ"פ מהני החליצה להתיר היבמה לשוק להנשא לאחר אבל אשת מלך שאסורה להנשא להכי אין חולצין לאשתו כפרש"י סנהדרין ודו"ק.
יב והתוס' פ' החובל שם כ' בד"ה וכן הי' ר' יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה תימה הא דתנן בפ' הקורא עומד ר' יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע אפי' ראה ונסמא נמי אמר הכא דפטור כו' ונראה דאע"ג דפוטר ר' יהודה את הסומא מכל המצות מ"מ מדרבנן חייב ע"ש ובס' טורי אבן חי' ר"ה ביאר דבריהם דנהי דאין הסומא חייב במ"ע אפילו מה"ת ומכ"ש במצוה דרבנן מיהו אפי' לר' יהודא דפוטר הסומא מכל המצות היינו רק מ"ע אבל עכ"פ מוזהר על כל ל"ת וממילא חל עלי' החיוב דרבנן מכח הלאו דלא תסור ע"ש. וכן כתבו התוס' מפורש במס' עירובין (צ"ו:) ד"ה דלמא כו' דיכול לברך אשר קדשנו במצותיו וצוונו כדאמרינן בפ' במה מדליקין היכן צונו מלא תסור כו' ע"ש. ובשיטה מקובצת ב"ק שם הקשה על התוס' א"כ מאי קאמר רב יוסף דאנא לא מפקידא והא ע"כ עביד ומפקד מדרבנן וחייב משום לא תסור ולענ"ד נראה לקיים דברי התוס' ע"פ מה דאנהיר לן הרמב"ן ז"ל בנימוקי החומש (פ' יתרו) דהעובר על העשה בשב ואל תעשה אין עונשו גדול כמו העובר על לאו בפועל המעשה אכן המקיים את העשה שכרו גדול יותר מן הנזהר מן הל"ת וקי"ל עשה דוחה ל"ת וכבר ישב על מדוכה זו בס' תוס' יוה"כ חי' יומא (פ"ג) והביא שיט' הפוסקים דס"ל עשה חמור מל"ת ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר מה דאמר רב יוסף מ"ד לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי והיינו משום דלמ"ד הלכה כר' יהודה לא מיפקד במ"ע מה"ת ונהי דמוזהר בלאו דלא תסור והעובר עונשו גדול מיהו הנזהר ומקיים אין שכרו גדול כמו המקיים את המ"ע אבל למ"ד אין הלכה כר' יהודה והוא מיפקד בחיוב מ"ע מה"ת שכרו אתו כמקיים מצות המלך ואית לי' אגרא טפי ודו"ק:
יג והרמב"ם ה' יבום (פ"ד הי"ג) כ' אלמת או אלם אינן חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש או החרשת אינן בני דעת והרשב"א והרמב"ן השיגו עליו שהרי מבואר בגמ' הטעם משום דלאו בני קריי' נינהו ועיין במ"מ שם שכ' שהרמב"ם סמך א"ע על התוספתא דמשמע שם דחרש ושוטה שוין דאין חליצת' כלום. ובתוס' פ' מ"ח בד"ה והא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה הקשו מנא לי' לר' ינאי האי טעמא דלמא משום דלאו בני דעה נינהו והנלענ"ד בזה עפ"י מה דאי' בירושלמי תרומו' פ"א פסקא חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן כו' מאן תנא חרש דלא כר' יהודה דתני אמר ר' יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגודא שהי' כולן חרשין והי' כל הטהרות שבירושלים נעשין על גביהן כו' ע"ש. ובריש פרק מי שהחשיך (קנ"ג:) חרש וקטן מהו אליבא דר' אלעזר לא תבעי לך דתניא רי"א משום ר' אלעזר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליבא דרבנן דתנן חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה אלו הן חש"ו כו' וכ' התוס' שם ד"ה כי תיבעי לרבנן הכא משמע דהלכה כרבנן ובמס' יבמות פ' חרש משמע דהלכה כר"א דס"ל לר"ח בר אשי אמר שמואל כוותי'. ובריש מס' תרומות שם כ' הר"ש ד"ה ירושלמי כו' ומשמע התם דה"ה אשת חרש מספקא לי' וחייבין עלי' אשם תלוי כו'. ולפי הך סברא לר' יהודה דהכא מייתי ראי' מבניו של ר' יוחנן בן גודגודא חרש חייבין על אשתו משום אשת איש דקסבר דעת חרש דעתא צלותא ולא דעתא קלישא כו' ע"ש. ולפי"ז מה שהקשו התוס' מנא לי' לר' ינאי הך טעמא לפי שאינו באמר ואמרה דלמא הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו א"ש היטב דודאי לישנא דמתני' דוקא הכי דקתני החרש שנחלץ חליצתו פסול' ואי ס"ד משום דלאו בני דיעה נינהו הוי לי' למתני אין חליצתו כלום כמו בשוטה דמבואר בתוספתא דאין חליצתו כלום אלא ודאי מתני' בפלוגתא לא קא מיירי וקמ"ל אפי' לר' אלעזר דמספקא לי' אי חרש דעתו קלישא או דעתי' צילותא ואם תרם תרומתו ספק ואפי' לר' יהודה דס"ל חרש דעתו צלולה ותרומתו תרומה אפ"ה החרש שנחלץ חליצתו פסולה לפי שאינו באמר ואמרה. אכן הרמב"ם כ' להלכה כרבנן חמש' לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה ואלו הן חרש שוטה וקטן ממילא חרש וחרשת שחלצו לא עשו כלום לפי שאינן בני דעת. ובפ' מ"ח שם תנן חרש שנחלץ כו' חליצתה פסולה מ"ט לאו משום דלאו בני קריי' נינהו לא משום דלאו בני דיעה נינהו ואינו מובן במאי איפליגו. ולהנ"ל נכון עפ"י מה דאי' בפרק כל הגט דשמואל ס"ל כל מקום ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחין ובמערבא פליגי וס"ל כל מקום ששנו חכמים חליצה פסולה אינה פוסלת על האחין ועיין תוס' פרק כל הגט (כ"ה) ד"ה קטן כו' ובני מערבא משמע להו שפיר פסולה ואינה פוסלת. ולפי"ז למ"ד דפסולה משמע פסולה ופוסלתה ע"כ דייקא לישנא דמתניתין דקתני החרש שנחלץ חליצתה פסולה הטעם משום דלאו בני קריי' נינהו דאי משום דלאו בני דיעה נינהו חליצת חרש לאו כלום הוא ולהכי קאמר ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמר ודחי לא משום דלאו בני דיעה נינהו והא דקתני חליצתה פסולה משמע שפיר פסולה ואינה פוסלת. מיהו אפי' לשי' זו נראה בעיני דחרש וחרשת חל עלייהו מצות יבום וחליצה אלא דפומייהו הוא דכאיב להו וכמ"ש התוס' בפ' החולץ (מ"ד) ובארתי הדברים לעיל (אות י') ובתשו' מהרי"ל כ' בתשו' (רל"ג) והובא בתבואת שור (סי"א ס"ק מ"ט) דהחרש והחרשת איתנייהו בכל המצות דמה"ט חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטת' כשרה וזקיני התב"ש ביאר הדברים דעכ"פ אחרים מוזהרין להאכילן נבלה ולענ"ד החרש והחרשת ודאי איתנייהו בכלל התורה והמצו' וחילי דידי עפ"י מה דאי' בירושלמי ריש מס' תרומות א"ר יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגודא שהיו כולן חרשין והי' כל הטהרות שבירושלים נעשין על גבן אמרו לו מפני שהטהרות אין צריכין מחשב' כו' ואינן נפסלין בהיסח הדעת אמר ר' יוסי בשם רבי אין כתיב בהו מחשבה שמירה כתיב בהו ופי' מהרא"פ ד"ה אין כתיב כו' מכל דבר דבעי מחשבה נתמעטו ממנו ולא משום דלאו בני דיעה נינהו כו', ואע"ג שהן בני דיעה אלא דמיעטן הכתוב מדבר שצריך מחשבה אבל שמירה כו' וכי אית בהו דעת לשמור יכולין לשמור לפי"ז נראה מבואר דחרש וחרשת איתנייהו עכ"פ במצות לא תעשה ואסורין לאכול דברים האסורין דאפי' לרבנן בני דיעה נינהו להיות מוזהרין שלא יעברו על חק התור' ולא נתמעטו אלא מדבר הצריך כוונה במחשבה. ולפי"ז שפיר כ' התוס' דגבי שוטה לא מהני מה שהב"ד מלמדין אותו כיון שאין לו דעת כלל משא"כ בחרש וחרשת דעכ"פ בני דיעה נינהו אלא דאין להם כוונה ועל זה שפיר מהני מה שהב"ד מורין להם:
ובעיקר דין זה אי צריך כונה מצינו פלוגתא בגמ' בפ' מ"ח (ק"ו) דאי' שם חליצה מוטעת כשרה איזו חליצה מוטעת אמר רשב"ל כל שאומרים לו חלוץ ובכך אתה כונסה א"ל ר' יוחנן אני שונה כו' עד שיתכונו שניהם כאחד כו' ע"ש. ולרשב"ל הא דתנן החרש שנחלץ כו' חליצתה פסולה ע"כ הטעם מפני שאינו באמר ואמרה דאי אפשר לפרש משום דלאו בני דעה נינהו דכבר בארנו דלכ"ע ס"ל החרש והחרשת בני דעה נינהו אלא דאין להם מחשבה ואין להם כונה ורשב"ל הא ס"ל דאפי' חליצה מוטעת שאומרים לו שבכך כונסה נמי חליצה כשרה. ויתכן עוד דאפי' לר' יוחנן דס"ל דבעי כונה והמהרי"ט אסברא דבעי כונה למצו' י"ל דדוקא מדינ' דגמ' דמצות יבום קודמת אבל לדידן דאין נוהגין ביבום א"כ סתמא יבמה לחליצה קאי וע"כ החרש אינו פסול רק משום דלאו בני קריי' נינהו. והנה בתשו' ח"צ כ' דבעי כונה מתורת קנין ועפי"ז ניחא לי' מה שהקשו התוס' פ' מ"ח אמאי פעוטות חולצת והא לאו בני דעה נינהו אכן אי נימא דהכונה הוא כונת הקנאה א"ש דקי"ל דהיכי דאיכא דעת אחרת מקנה אותה קטנה זוכה לעצמה מה"ת ע"ש. ודבריו נפלאים שהרי קי"ל דבעי שיתכונו שניהם וע"כ דבעי כונה למצו' ואף דקי"ל מצות אין צריכות כונה נראה דבחליצה כ"ע ס"ל דבעי כונה למצו' ושיעשה החליצה ואפי' לרשב"ל דס"ל חליצה מוטעת כשרה היינו שהוא סובר שבכך כונסה מיהו מכוין לעשות החליצה האמורה בתורה ולא יעשה החליצה כמתעסק. ובגמ' פ' מ"ח (ק"ג.) בין עומד בין יושב כו' והקשו התוס' ד"ה בין וא"ת ומהיכא ס"ד לפסול יושב כו' וי"ל משום דאמר לקמן דחליצה הוי כגמר דין כו' ועוד דכתיב ועמד ואמר כו' ע"ש. ונראה בכונת דבריהם במ"ש ועוד דכתיב ועמד כו' משום דניחא להו לתרץ גם למ"ד חליצה תחילת דין הוא ואמנם התוס' הקשו מהא דאי' בספרי ועמד אין דברים הללו אלא בעמידה. והנלענ"ד עפ"י מה דאי' בירושלמי הובא בתוס' פ' הי' קורא (י"ג:) ד"ה על לבבך בעמידה בירושלמי כו' ואינו יכול לכוין כשהוא מהלך כאשר הי' עומד כו' ע"ש. וברא"ש שם (סימן ג') כ' ועמידה משום כונה הוא ע"ש. ולפי"ז י"ל דה"נ בחליצה משמע להש"ס דהא דכתיב ועמד ואמר הך עמידה משום כונה הוא וע"כ הך כונה לאו כונת הקנאה דבזה לא בעי דוקא לכוין דעתו היטב אלא ע"כ דבעי כונת מצו' בכונת הלב והך ועמד ואמר ממעט מהלך דאי אפשר לכוין אבל יושב שהוא מכוין דעתו כשר ולהכי תניא בברייתא בין עומד בין יושב. ועכ"פ נראה מבואר מכל זה דאותן הנולדין חרשין ולמדו לדבר היטב ובני קריי' המה והב"ד מדברים עמהם כדבר איש אל רעהו ונראה בחוש שבני דעה המה לחשוב מחשבת בחכמה ודעת במקום הדחק כשרים לחליצה.
והנלענ"ד כתבתי. אלכסנדר שמואל היילפרין: