שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן יג
בדבר הטליתים ממדינתינו שהמציאו לכבס הטלית במים המעורב בסמים ששורפין פשתן אם יש די בזה להסיר כל חשש שעטנז ויש מפקפקין בזה:
תשובה. לימוד ערוך הוא בידינו בש"ס נדה (ס"א:) אמר רב חסדא בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר כו' מתני' היא דתנן בודק עד שמגיע לסלע כו' ה"נ עמרא וכיתנא בהדדי לא סליק להו צבעא כו'. האי מאן דרמו חיטא דכיתנא בגלימי' דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאו' שעטנז כתיב עד שיהי' שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו בי' וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי כו'. הנה מזה ראי' מוכחת למה דחדית לן התוס' פסחים (ט) ד"ה כדי כו' דבאיסור דרבנן ספק מוציא מידי ודאי ע"ש. והרמב"ם ה' עדות (פ"י ה"ג) כתב ז"ל עבר עבירה כו' אבל אם אכל בשר עוף בחלב כו' או שלבש בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן הרי הוא פסול מדבריהם וכתב ע"ז דו"ז בתשובת בית אפרים חיו"ד (סימן ע') דהרמב"ם ס"ל דלא אסרה תורה בגד כלאים רק היכי דניכר עירוב כלאים צמר ופשתן בשתי או בעירוב אכן היכי שמין אחד אינו ניכר המיעוט שאינו ניכר בטל ברוב מה"ת ע"ש. ובתוס' מס' נדה שם ד"ה בגד שאבד בו כלאים כ' וא"ת וליבטל ברובא כו' וי"ל דל"ש ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהם היתר ונאסרין ע"י תערובת כך אסור המרובה כמו המיעוט. והתו' פ' אלו טרפות (נ"ח.) בד"ה מכאן כו' במלתא דשרו כל חד באפי נפשיה לא שייך זה וזה גורם אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי לי' זה וזה גורם ע"ש. וזקני הגאון מהרא"ס ז"ל האבד"ק סאטנוב אסברא לן עפ"י מ"ש הר"ן סוף מס' ע"א דהא דזה וזה גורם מותר הוא מטעם ביטול וכ' הר"ן במס' נדרים (נ"ב. נ"ט:) דהיתר בהיתר לא בטל ולהכי היכי דחד גורם אסור וחד גורם שרי שפיר אמרינן דגורם האיסור בטל בהגורם היתר משא"כ היכי דכל חדא בפני עצמו שרי ל"ש ביטול כלל ודפח"ח. ובש"ס פסחים (מ"ד.) מקום מגעו אמאי פסולה הא בטלו להו תבלין ברוב כו' לא מאי כזית דאיכא כזית בכדי אכילת פרס. ובתוס' מס' נזיר (ל"ו:) ד"ה וכזית הקשו דאפי' לא הוי כזית בכדי אכילת פרס תיפוק לי' משום טעם כעיקר וכ"ש הכא שהעיקר עצמו מתבטל כו' ע"ש. והנה לשון התוס' אין לו ביאור כלל לאיזה צורך הוסיפו וכ"ש הכא שהעיקר עצמו לא מתבטל וגם מדוע פשיט להו שהעיקר עצמו אינו בטל. ועל גוף קושית התוס' כתב הרמ"ה שם במס' נזיר דלק"מ דאע"ג דמדאו' טעם כעיקר מ"מ הא בתרומה לא נגע ע"ש. וכ"כ הרא"ש במס' טבול יום (פ"ג מ"ד) ע"ש. וסברתם מבוארת דטומאת מגע לא שייך אלא בנוגע בממש אבל באין בו ממש רק טעם לחוד מה נגיעה שייך בזה. אמנם לשי' הר"ת במס' ע"א (ס"ו.) והובא ברא"ש פ' גיד הנשה דלמ"ד טעם כעיקר דאו' נהפך ההיתר להיות איסור וכן הוא בפרש"י בפסחים שם ד"ה מפת כו' דהא אית להו טעם כעיקר ואיתעביד פת גופא איסור כו' ע"ש א"כ שפיר הקשו התוס' במס' נזיר תיפוק לי' משום טעם כעיקר ול"ש לומר הא בתרומה לא נגע כיון דגם המקפה חולין איתעבד כלו תרומה מיהא לפי"ז ק' א"כ נימא מכי נגע טבול יום פסול כל המקפה וכבר התעורר בזה המק"ח סימן (תמ"ב) וכ' דמיירי שאין השום והשמן נותן טעם במקפה וכבר קדמו בזה במהר"ם:
ב ובמס' בכורות (כב.) הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור אי מיא רובא כיון דעביד להו השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא בטלו ברובא. וכ' התוס' ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה וכן נבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד. מבואר מדבריהם דפשוט להו דל"ש טומאת מגע אלא בנוגע בממשו ולא בטעם כעיקר. ומה לי אם הטהור נוגע בטעם נבלה הנבלע בבשר השחוטה או אם הטבול יום נוגע בטעם שום ושמן של תרומה הנבלע במקפה חולין אחת זו שמענו דמגע ע"י טעם כעיקר לא חשיב מגע:
ובמ"ש התוס' וכן נבלה בטלה בשחוטה נראה כוונתם בזה לחזק דבריהם שכ' דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה וע"ז הביאו ראי' מהא דפשיט בגמ' נבלה בטלה בשחוטה כדאי' בגמרא שם (כ"ג.) וחזינא למי שנתקשה בזה דהא שם במינו מיירי דקאי לר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל ובמינו ל"ש טעם כעיקר. אכן הדבר נכון היטב ואזלו לשיטתם שכ' במס' יבמות (פ"ב) ד"ה ר' יהודה לטעמי' דאמר מין במינו לא בטל דוקא בדבר לח כו' ונבלה בהקומץ רבה דאיכא למ"ד דלא בטל היינו בנימוחה וסברא הוא דדבר המתערב מתפשט טעם האיסור בכל ההיתר כו' ובהקומץ רבה דאמר דמנחו' שנתערבו לא בטלו כו' א"נ כשיאפה אותן יתנו טעם זה בזה מבואר מדבריהם דס"ל להתוס' דלהכי מין במינו לא בטל לר' יהודה מפני הטעם שנותן זה בזה אין לו ביטול וכן מבואר בחי' הריטב"א חולין (צ"ח) וכ"כ הראב"ן (קנ"א:) שכ' שם לפרש הא דאי' במס' חולין (ק') כיון שנתן טעם בחתיכה הטעם הוא במשהו וז"ל שם וראי' כו' ש"מ דאפי' משהו נותן טעם קרוי כו' דכל מין במינו אפי' נותן טעם משהו חשיב נותן טעם שהרי אינו בטל ע"ש. ובתשו' הרשב"א (רפ"ד) כ' תשובה כו' כך אמרתי דלר' יהודה אפי' נבלה בתוך שחוטה דבטלה לענין מגע לענין אכילה אסורה דלענין אכילה הוי לי' מין במינו דכלן מין בשר הם כו' ע"ש. ולפ"ז מבואר היטב כוונת התוס' בכורות שהביאו ראי' לדבריהם דלא איתמר טעם כעיקר לענין טומאה דהרי לר' יהודה נבלה שנימוחה ונתבשל עם בשר שחוטה מין במינו לא בטל ואסור באכילה מפני משהו נבלה דאפי' טעם משהו חשיב טעם כעיקר אפ"ה לענין טומאת מגע נבלה בטלה בשחיטה כן ה"נ מדר' יהודה נשמע לרבנן במין בשאינו מינו דאף דנותן טעם אסור באכילה מ"מ לענין טומאת מגע לא איתמר טעם כעיקר. וז"ב בעזה"י:
ג שי' רש"י בפ' השוכר את הפועל (ע"ו.) דלינת לילה פוגמת והקשו עלי' א"כ איך משכחת דין מריקה ושטיפה בכלי נחושת וכלי חרס דבעי שביר' מחמת בליעת איסור נותר הא עכ"פ עברה לילה אחת קודם שנעשה הבליעה נותר ואם כן כבר נעשה הבלוע לפגם. ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש התוס' במס' ע"א (ס"ו:) ד"ה מכלל כו' דכל איסור דהוי במשהו גם נותן טעם לפגם אסור ע"ש. וכ"כ בתשו' רשב"א סימן (תצ"ט) והטעם אמרתי בזה עפ"י מ"ש הרשב"א בתה"ב (ב"ר ש"ר) פגם זה שאמרו אפי' פוגם קצת שהרי קדרה שאינה בת יומא אינה פוגמת אלא מעט ואפ"ה אמרו דקדרה שאינה ב"י אינה אוסרת וא"ת והלא נותן טעם לפגם מנבלה גמרינן לה וסתם נבלה הראוי' לגר שמה נבלה לא קשה התם היינו להתירה בפני עצמה אבל איסור תערובות שהולכין בו אחר נתינת טעמו כיון שנותן טעם לפגם כ"ש בתערובות מותר ע"ש. ולפ"ז א"ש דנהי דס"ל לרש"י דלינת לילה פוגמת זה רק היכי דממשו של האיסור בטל ברוב ואין אנו דנין רק מחמת הטעם בזה כל שפוגם קצת שרי דכל טעם כעיקר יליף מגעולי מדין ולא אסרה תורה אלא בת יומא אבל בקדשים לשי' רש"י דאוסר בכל שהוא כפרש"י פ' גיד הנשה (צ"ח:) דבזה אין אנו דנין לאיסור מחמת הטעם רק מחמת ממשו וגופו של איסור נותר משהו דס"ל לרש"י דהתורה גילתה דבקדשים אין לו ביטול כלל ואיסור נותר משהו אינו בטל ברוב ההיתר וחשיב איסור בעין ובזה כל זמן שלא נפסל מאכילת אדם אכתי באיסור נותר קאי וז"ב בעזה"י. ובירושלמי ערלה (פ"ב) אית תניי תני איסור מתוך היתר ואית תניי תני היתר מתוך היתר מ"ד איסור מתוך היתר שכן תרומה אסורה לזרים מ"ד היתר מתוך היתר שכן תרומה מותרת לכהנים עיי"ש:
ד ועפי"ז אמרתי דבמה דמקשה הגמ' פסחים מקום מגעו אמאי פסול הא בטלו ברוב יש להתעורר כיון דהתרומה שום ושמן היתר הוא לגבי כהן והמקפה חולין ג"כ היתר, א"כ נימא דממשו של התרומה לא בטלה בחולין וכי נגע הטבול יום בממשו של השום והשמן של תרומה נגע כיון דהיתר בהיתר לא בטל בשלמא היכי דאנו דנין לענין אכילה לזר שפיר אמרינן דהתרומה חשיב איסו' לגבי זר ובטל התרומה בחולין משא"כ אם אנו דנין לגבי מגע טומאה אי שרי באכילה לכהן מפני שנפסל השום והשמן שנתערבו במקפה חולין אדרבא י"ל כיון דלגבי כהן גם התרומה חשיב היתר ממילא השום והשמן של תרומה לא בטלו לגבי מקפה. והטבול יום שנגע חשיב נוגע בממשו וא"ל דאחר שיפסל בטל ברוב דז"א דאי נפסל א"כ שוב אוסר המקפה מטעם כעיקר דאורייתא:
אמנם כבר אנהיר לן זקני הרש"ל ביש"ש פרק הערל (סימן ל"ד) דכהן טמא מותר לאכול תרומה טהורה שנתערבה בק"א חולין ולא אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין ועד שיאכלנו באיסור ע"י ביטול יאכלנו בהיתר כשיטבול יאכלנו בטהרה דהואיל דמהני הביטול לגבי זר דהתרומה בטלה בק"א ושרי לזרים מהני נמי הביטול לגבי כהן ע"ש. ובמס' בכורים (פ"ב מ"א) אי' הבכורים בטלין בק"א ושם (מ"ב) אי' הבכורים אוסרין בכל שהוא וכ' הר"ש דהך משנה דתנן דבטלין בק"א מיירי שנתערבו בחולין וכיון דמהני הביטול לגבי זר דשרי באכילה לזרים ממילא מהני נמי הביטול לגבי כהן לענין איסור מחיצה ושרי הכהן לאכול מחוץ לחומת ירושלים והך משנה דתנן הבכורי' אוסרין בכ"ש מיירי שנתערבו בתרומה דאין אנו דנין לגבי הזר דבלא"ה אסור הזר לאכלן מחמת התרומה ואין אנו דנין רק לגבי כהן ובזה אמרינן דלא מהני הביטול דלגבי כהן הבכורים המה דבר שיש לו מתירין דיכול להעלותן לירושלים ואפי' באלף לא בטל ע"ש, ועיין במג"א סימן שי"ח סק"ב. ולפי"ז א"ש דמקשה בגמ' פסחים מקום מגעו אמאי פסול הא בטלו ברוב' דל"ש לומר השום והשמן של תרומה לא בטלו משום דהוי היתר לגבי כהן דז"א דכיון דמהני הביטול לגבי זר ושרי באכילת זרים ממילא מהני הביטול לגבי הכהן ושרי' באכילה ולא אמרינן דחשיב בעין ונפסל במגע הטבול יום אכן זה נכון היכי דליכא כזית בכדי א"פ אבל היכי דאיכא בתערובות כזית בכדי א"פ מהתרומ' או למ"ד טעם כעיקר מה"ת והשום והשמן נותן טעם במקפה א"כ אין לנו לדון לענין זר דלזר הדבר ברור דאסור ואין לנו לדון רק לכהן שוב אמרינן דלגבי הכהן גופו וממשו של שום והשמן לא בטל ונפסל במגע טבול יום ול"ש לומר דגופו של תרומה בטל ברוב דלגבי כהן תרומה טהורה הוי היתר והיתר בהיתר לא בטל. ולפי"ז התוס' במס' בכורות שפיר כ' דנבלה בטלה בשחוטה לענין טומאה כיון דגוף הנבלה בטלה ברוב ולא נשאר בבשר השחוטה רק טעם של נבלה ולענין טומאת מגע לא איתמר טעם כעיקר שהרי אינו נוגע בממש משא"כ במקפה חולין והשום והשמן של תרומה שפיר הקשו התוס' במס' נזיר תיפוק לי' משום טעם כעיקר ואין לומר דמחמת טעם כעיקר אינו מק"ט דז"א דהיתר בהיתר אינו בטל וחשיב ממש ואין לומר כיון דהתרומה בטל בחולין לגבי זר מהני נמי הביטול לגבי כהן דז"א כיון דאביי ס"ל טעם כעיקר מה"ת א"כ אין לנו לדון כלל לגבי אכילת זר ואין לנו לדון על הביטול רק לגבי כהן דהוי היתר בהיתר ולא בטל כלל. וזה מכוון במ"ש התוס' במס' נזיר וכ"ש הכא דהעיקר לא בטל כוונתם בזה דבשלמא באיסור שנתערב בהיתר נהי דטעם כעיקר מה"ת עכ"פ גופו וממשו של האיסור בטל ברוב ולא נשאר רק טעם ולא איתמר טעם כעיקר לענין מגע משא"כ הכא דהוי היתר בהיתר גם העיקר לא בטל ואין לומר דעכ"פ בשעה שנפסל ונעשה איסור שוב בטלו במקפה חולין דז"א דכיון דטעם כעיקר לענין אכילת איסור א"כ אי נימא דמתחילה חשיב בעין ממילא נפסל במגע טבול יום ואסורה באכילה כדין תרומה שנפסלה במגע תו אמרינן בי' טעם כעיקר כדין איסור אכיל' ודו"ק:
ובתוס' מס' נדה (מ"ז.) כ' בד"ה אתי דימוע דרבנן כו' מדאו' הכל נאסר לזרים מטעם תערובות התרומה שאינה ניכר אבל מה שגם החולין נחשבו כתרומה זה רק מדרבנן ע"ש. ואתבונן על דבריהם עפ"י מ"ש הרא"ש בתשו' (כלל ב') לענין עיסה שנתחמצה בשאור של נכרי דכיון דהעיסה שהיא הרוב אינו מבטל השאור המיעוט מכ"ש שאין המיעוט מבטל את העיסה שהיא הרוב ע"ש. ולפי"ז א"ש מה דאמרינן דרק מקום מגעו פסול דנהי דהיתר בהיתר לא בטל מפני דהשום והשמן של תרומה חשיב בעין מ"מ לא יתכן לומר דכל המקפה נעשה תרומ' דממ"נ דמחמת טעם כעיקר לא מק"ט דל"ש מגע רק בממש ואין לומר דטעם כעיקר מהני שיהי' נהפך המקפה להיות כלו תרומה דאם המקפה שהיא הרוב אינה מבטלת גופו וממשו של המיעוט שום ושמן מפני דהיתר בהיתר לא בטל מכ"ש דאין השום והשמן של תרומה המיעוט בודאי אינו מבטל המקפה של חולין שהיא הרוב ודו"ק בעזה"י:
ה ובמס' כלאים (פ"ט מ"א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ע"ש. והוכיח מזה הר"ן ז"ל בתשו' דהיתר בהיתר בטל ע"ש. ובש"ס ביצה (ל"ח:) פריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ופירש"י שהעיסה היא הרוב ומשני ר"א דשיל"מ לא בטיל והקשו התוס' והר"ן דהא דשיל"מ בטל באינו מינו. ולענ"ד י"ל דהנה הראשונים נתקשו מדוע דשיל"מ בטל באינו מינו נימ' עד שאתה תאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר והנ"ל בזה דענין ביטול מצינו בסיבת חילוק השם שזה איסור וזה היתר והתורה אמרה דהמיעוט נגרר אחר הרוב ובזה ודאי שייך עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אכן יש ביטול בעצם ומהות האיסור כגון נבלה שנתערב בדבש שכ' הרבינו יונה דאמרינן דנהפך הנבל' לדבש ואזלינן בתר השתא ובזה ל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור כיון דאין כאן שום איסור כלל אמנם זה נכון בכל איסורי תורה שהקפידה התורה על צורתן וכבר הרחיב לנו הביאור בחי' הרשב"א מס' חולין דכל איסורי תורה בעינן דוקא כברייתן ובהמחהו וגמעו בעי קרא לרבות כדאי' בפ' העור והרוטב (ק"כ.) ע"ש אכן באיסור תחומין נהי דצורת המים והמלח נהפך להיות עיסה לא מהני בזה מידי דאטו המים והמלח יש בגופו איסור מפני צורתו ומהותו ואיכותו ז"א האיסור הוא מפני שקנו שביתת הבעלים ומה לי אם צורתו עומדת עליהם או שנהפכו לעיסה ולא נשאר לנו לומר דמהני הביטול רק מכח שינוי השם שזה איסור וזה היתר ושפיר משני ר"א דהוי דבר שיש לו מתירין ובזה אמרי' דלא מהני הביטול דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. ובש"ס בכורות (י"ז.) הכל מודים דאין לוקין על צמרו משום כלאים כו' מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה מבואר מזה דגבי כלאים הקפיד' התור' על צורת הצמר והפשתן והיכי דנשתנה צורתו שרי ולפי"ז נכון היטב הדבר דצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר דנהי דהיתר בהיתר לא בטל היינו היכי דאין כאן ביטול רק מפני שינוי השם אבל בחילוק המינין בעצם שהקפיד' התורה על צורתו ממילא היכי דאישתני הצורה ונעשה הוי' אחת עם צמר הגמלים אין כאן איסור כלאים כלל וזה מדוקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכ' בה' כלאים (פ"י ה"ה) הכלאים אין לו שיעור כו' ואם הרוב מן הגמלים מותר לערבו עם פשתן מפני שצורת הנ"ל צורת צמר גמלים ע"ש. ועיין בתשב"ץ (ח"ב סימן ד') שכ' דזה הוי כנשתנה בהרכבה מזגיית ע"ש. וזה נכון באיסור כלאים שהקפידה תורה על צורת צמר ופשתן משא"כ לענין פרדות אי חוששין לזרע האב שפיר כ' התוס' דל"ש לומר זה וזה גורם ומותר כיון דכל חד באפי נפשי' שרי הוי היתר בהיתר ואין כאן ביטול בשינוי השם וגם בעצם ומהות ואיכות אין כאן ביטול דאדרבא המה כאחד נעשו הכל אחת ועל צורה זו הקפידה התורה. וכן בשום ושמן של תרומ' ל"ש לומר דמהני הביטול מפני שהשמן אבד צורתו ומהותו ואיכותו נהפך למקפה דז"א דאדרבא השמן בעין לא חשיב אכילה והשותה שמן של תרומה משלם את הקרן כשאר מזיק ממון חברו ופטור מן החומש דגבי חומש אכילה כתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה פרט למזיק כדאי' בפ' כיצד מברכין (ל"ה:) ועיקר אכילת שמן של תרומה לזר הוא רק בתערובות ובזה היכי דהוי היתר בהיתר שפיר אמרינן דאין כאן שום ביטול כלל ודו"ק:
ו ובפ' כל הזבחים (ע"ח.) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלו פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלנו ש"מ איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאו'. והק' הכריתי לשי' הרא"ש בפ' גיד הנשה דיבש ביבש באינו מינו בטל מה"ת ברוב ומותר לבשל ולאכול כאחד דכיון שנתבטל פעם אחת נהפך האיסור להיות היתר א"כ אפי' למ"ד טעם כעיקר מה"ת כיון שבללן ואיסורין מבטלין זא"ז שוב לא איכפת לן במה שנותן טעם. ובפרש"י ד"ה א"א כו' והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע במינו כו' והתוס' שם ד"ה הפיגול כו' הק' על פרש"י היכי מחייב כלל משום חד מיניהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור כו' ע"ש ואני מוסיף להקשות דבפ' הקומץ רבה (כ"ג:) תנן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו כו' כיון דקמיץ מחדא אידך הוי שירים ולא מבטלי שירים לטיבלא ופרש"י ד"ה לימא כו' והאי דלא מבטל טבלא לשירים דתהוי כריבה סלתה לא מצי למיפרך כו' דבטל כמאן דליתא דמי ולא אייתר לי' והתוס' זבחים שם הקשו מהא דתנן במס' מעילה (י"ז:) הפיגול והנותר אין מצטרפין מפני שהם ב' שמות ואמר בגמ' ל"ש אלא לטומאת ידים דמדרבנן אבל לענין אכילה מצטרפין וכ' לתרץ דנהי דאיסורא איכא מלקות ליכא משום דהוי לאו שבכללות אכן במס' פסחים כ' דנותר ופיגול לוקה ע"ש. וכן היא שי' הרמב"ם דנותר ופיגול מצטרפין וחייב מלקות. ובירושלמי פסחים (פ"ז הי"ב ופ"י ה"ז) אי' ר' סימון ר' יהושע בן לוי הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית ובהגהות המכונה שלום ירושלים כ' דהירושלמי פליג על גמ' בבלי והירושלמי ס"ל דמצטרף לענין טומאה ואין מצטרף לענין אכילה משום דהוי שני שמות. ולענ"ד נראה להתאים שני התלמודים עפ"י מה דמבואר בפ' ערבי פסחים (ק"כ.) דלענין טומאה בעי כביצה וכ"כ הרמב"ם להלכה ע"ש והביצה היא שני זיתים. ולפי"ז נכון היטב מה דאמר שמואל במס' מעילה דאין מצטרפין לטמא את הידים הינו היכי דאיכא כזית פיגול וכזית. נותר אין מצטרפין לשיעור ביצה לענין טומאה כיון דאית בי' שיעור לכל אחד ולענין אכילה חשיב שני איסורין ולוקה שתים ושני שמות אין מצטרפין ולענין אכילה מצטרף היינו היכי דאיכא חצי זית פיגול וחצי זית נותר מצטרפין יחד משום כל שבקודש פסול ולהכי חדית לן הירושלמי הפיגול והנותר מצטרפין לטמא את הידים עד כדי עונשן בכזית דנהי דאינו מצטרף בשיעור ביצה היכי דאיכא ב' שמות עכ"פ מצטרף לשיעור כזית דלענין מלקות ועונש בעי דוקא שיעור כזית וכיון דצירוף בכזית בכדי עונשן לענין אכילה דהוי שם אחד מצטרף נמי לענין לטמא את הידים ונ"מ היכי דאיכא עוד כזית אוכל טמא מצטרפין החצי זית נותר והחצי זית פיגול להשלים השיעור כביצה אוכלין וז"ב בעזה"י. ולפי"ז מבואר היטב שי' רש"י ז"ל דנהי דחדית לן ר"ל דאיסורין מבטלין זא"ז ופיגול ונותר שבללן א"א שלא ירבה אחד על חברו ומבטלו זה מהני דאינו לוקה שמונים משום פיגול ומשום נותר דהוי שני שמות אכן עכ"פ חייב על אחת מהן דפיגול ונותר מצטרפין לענין אכילה לחייב על מין שהוא הרוב והמיעוט מצטרף משום כל שבקודש פסול כפירש"י מעילה שם וממילא מסולק מה שהק' הכריתי דנימא כיון שבטל פעם אחת נהפך המיעוט להיות כרוב ואינו חוזר וניער ולהנ"ל נכון דשאני היכי דבטל וחשיב כאלו אינו דהבטל כמאן דליתא בזה ל"ש כלל חוזר וניער משא"כ לענין פיגול ונותר דנהי דאינו חייב משום שני שמות עכ"פ חייב משם אחד והפיגול והנותר מצטרפין להשלים שיעור כזית אבל מעולם לא נעקר שם נותר ולא נעשה בטל מעולם ודו"ק:
ז ובפ' הקומץ רבה (כ"ב.) בפרש"י ד"ה והן בולעות הקומץ בולע ממנחת נסכים והוי לי' ריבה שמנה והקשו התוס' שם דהא בגמ' חשיב לי' מין באינו מינו שהסלת של קומץ רבה על השמן ומבטלו ולפרש"י הבטל כמאן דליתא ול"ש בזה ריבה שמנה. והנלענ"ד בזה דהנה במשנה פ"ק דמנחות (י"א.) תנן ריבה שמנה חסר שמנה פסולה. ואלו גבי סלת בפ' הקומץ רבה (כ"ז.) תנן עשרון מיעוטו מעכב את רובו ובגמ' מ"ט א"ק מסלתה שאם חסרה כ"ש פסולה. ותמיה לרבים מדוע לא קתני ריבה כ"ש פסולה ובפ' כל המנחות (נ"ב:) במשנה אמרו לו אף היא היתה חסרה או יתירה ע"ש. ובתוספתא דמנחות (פ"ח) כל המנחות כו' או שהיתה מדה חסרה מחברתה או יתירה מחברתה הרי אלו פסולות. והנ"ל דנהי דריבה סלתה פסול זה רק בריבה מידתה ועשה מדת העשרון גדול בזה כל העשרון פסול כיון דהפריש שיעור גדול משא"כ אם נתערב סלת חולין או סלת דחברתה באופן שנתבטל המיעוט ברוב בזה אמרינן דהבטל כמאן דליתא דמי ואין כאן ריבה סלתה. לא כן בריבה שמנה דמבואר בפ"ק דמנחות שם דאם נתערב שמן דחולין ושמן דחברתה דפסול והטעם י"ל כיון דבעי שמנחה זו תהי' בלילתה עבה וע"י ריבוי שמן נעשה בלילתה רכה יותר משיעור הקצוב בתורה א"כ אין הפסול מחמת הצורת השמן אלא מחמת מהות העיסה של המנחה שנשתנה מחמת ריבוי שמן וזה מדוקדק בלשון המשנה בפ' הקומץ שם נתערב כו' שזו בלילתה עבה וזו בלילתה. רכה ולא קתני בקיצור שהן בולעות זו מזו והוי חסר שמנה וריבה שמנה ולהנ"ל נכון דאלו לא הי' הקפידה רק על עצם ריבוי שמן בזה מהני הביטול בסולת וכמאן דליתא דמי. אכן הקפידא שנעשית בלילה רכה ע"י בליעת ריבוי שמן ודו"ק.
ח ובירושלמי מס' חלה (פ"א) תנן החיטין והשעורין כו' ומצטרפין כו' ובגמ' שם מהו שילקו על חלתן ד"ת כו' בשם רשב"ל אין לוקין על חלתן ד"ת אמר רבי יעקב בר אחא רשב"ל כדעתי' דאיתפלגין הפיגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא ביטלו זא"ז ורשב"ל אמר ביטלו זא"ז א"ר יוסי ולא דמינן תמן זה אסור וזה אסור ברם הכא שני דברים רבים על א' ומבטלן אותו וכבר ביטלו עד שלא נעשו איסור ובפי' מהרא"פ ד"ה הפיגול כו' ואם תקשה כו' דכיון שהם מצטרפין אפילו בבלול א"כ כל הג' מינים נעשו איסור חלה ואיך יבטל איסור לאיסור ע"ז אמר דהכא נתבטלו זה בזה קודם שבאו לידי איסור שהביטול אין מניחן להצטרף כו' אבל השתא שעירבן קודם שהוטבלו ונתבטלו זה בזה בשעת היתרן אף ר' יוחנן מודה ע"ש. ולפי"ז היכי דאיתערב צמר ופשתים בעודן היתר טרם שנעשו שוע טוי ונוז ואינו ניכר כלל בזה י"ל דהמיעוט בטל ברוב והוי כאלו אינו ול"ש בזה חוזר וניער כיון דאישתני המיעוט בשעת היתר ונתבטל כמאן דליתא דמי ודוק:
ובש"ס פסחים (מ"ד.) איתיבי' שתי קופות אחת של חולין וא' של תרומה ולפניהם שני סאין אחת של חולין וא' של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וא"א כזית בכדי א"פ דאו' אמאי אמרינן שאני אומר וכתבו התוס' שם ד"ה איתיבי' וא"ת מאי פריך אמאי אמרינן שאני אומר והא פשיט בכ"מ דמין במינו בטל ברוב ואר"י דבעי למימר בכל ענין אפי' מין בשא"מ כגון קמח חיטין בקמח שעורים שאינו ניכר וע"ז כ' בתה"ד דמזה מוכח דהתוס' ס"ל דיבש ביבש ברוב אסור לבשל ולא אמרינן דנהפך האיסור להיות היתר וע' בתשו' דו"ז ב"א חיו"ד (ס"ה) והר"ש במס' תרומות (פ"ז) הק' אמאי הוצרך הגמ' פסחים להקשות מבריתא טפי הוי לי' לאותיבי' ממתני' דתנן שתי קופות אחת של תרומה וא' של חולין שנפלה סאה תרומה לתוך א' מהן וא"י לאיזו נפלה אני אומר לתוך של תרומה נפלה. והנ"ל עפ"י מ"ש הש"ך יו"ד (ק"ט) דיבש ביבש באינו מינו ולא נודע בינתים בעי ששים מה"ת ע"ש. ובירושלמי מס' ערלה (פ"ב) אי' בזה"ל פשיט' שידיעתו מתירתו כו' ידע בה ידיעת ספק מהו האיך עבידי הי' לפניו שתי קופות א' יש בה מאתים וא' אין בה מאתים נפלה סאה ערלה לאחת מהן ואינו יודע לאיזו נפלה ואח"כ נפלה בשני' מדדה ומצאה מאתים ושתים אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי עולה כו' היתה קופה אחת ספק יש בה מאתים ספק אין בה מאתים נפלה סאה ערלה ואינו יודע אם נפלה לתוכה או לא נפלה ואח"כ נפלה השני' אין תימר ידיעת ספק כידיעת ודאי עולה אין תימר ידיעת ספק אינו כידיעת ודאי אינו עולה ובפירוש של מהרא"פ כ' בד"ה היתה קופה אחת כו' את"ל בשתי קופות כיון דאיתחזיק ידיעת ספק ביניהון כו' ונראה הא דקאמר וא"י אם נפלה לאו דוקא כו' אפי' ידע שנפלה בקופה זו הוי ג"כ ידיעת ספק הואיל ולא ידע אם היתה שם כדי ביטול ע"ש ובעיני נראה הביאור דאפי' את"ל בשתי קופות ונפלה סאה ערלה ולא נודע לאיזו מהן נפלה, ואח"כ נפלה השני' ולאחר שמדדה מצאה מאתים ושתים ידיעת ספק כידיעת ודאי כיון דנתברר אח"כ דמעיקרא בקופה זו נפלה והי' בה כדי לבטל וטרם שנפלה השני' הי' בידו לברר על ידי מדידה כמו שבירר אח"כ יתכן דבזה ידיעת ספק כידיעת ודאי ומהני הביטול דנהפך האיסור להיות היתר ואינו חוזר וניעור אכתי מבעיא לי' היכי דהיתה קופה אחת ולא נודע אם יש בה מאתים או אין בה ואלו הי' ידוע שנפלה לתוכה סאה ערלה דעכ"פ בידו למדוד ולברר הדבר אם ימצאה מאתים וא' אז ידע שזה היתר בודאי אבל כיון שלא נודע מדתה של קופה זו וגם לא נודע אם נפל לתוכה ערלה או לא א"כ א"א לברר שיבוא לידי ידיעת ודאי ובזה מסתבר טפי דלא אמרינן דנהפך האיסור להיות היתר ואם נפלה השני' י"ל דחוזר וניעור:
ולפ"ז נראה דמסוגי' זו אדרבא מוכח דיבש ביבש אפי' באינו מינו בטל מה"ת ברוב ולהכי לא מצי הגמ' לאותיבא ממשנה דתרומות דאדרבא התם מה"ת מותר ושרי לבשל ולאכול וטעם האיסור נהפך להיתר מיהו זה רק בידיעת ודאי או בספק ידיעה ועכ"פ אפשר לברר כגונא דתנן במשנה דתרומות שתי קופות א' של תרומה וא' של חולין שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואינו יודע לאיזו נפלה אני אומר לתוך של תרומה נפלה דהיכי דנפלה מין במינו פשוט דבטל מה"ת ברוב ולהכי אמרינן שאני אומר אלא אפי' במין בשאינו מינו כגון קמח שעורים בקמח חיטין לשי' התוס' דקמח בקמח הוי יבש ביבש שפיר אמרינן דמהני הביטול ביבש דנהפך האיסור להיות היתר ע"י ביטול ברוב ושרי באכילה אחר אפי' ובישול אפי' אם ירגיש טעם כשי' הרא"ש. ואין לומר דהוי ידיעת ספק כיון דאינו יודע לאיזו נפלה דזה חשיב כידיעת ודאי כיון דבידו לברר ע"י טעימת הכהן ויאפה מן התערובות מקצתו וידע בבירור אם יש בקופה זו של חיטין איזו תערובות שעורים של תרומה ושפיר מהני הביטול ביבש דנהפך האיסור להיות היתר. וזה נכון במשנה דתרומות דמיירי שנפלה רק סאה אחת וא"י לאיזו קופה נפלה משא"כ בהך גונא דבריתא בשתי קופות ולפניהם שני סאין א' תרומה וא' של חולין ונפלו אלו לתוך אלו דבזה הוי ידיעת ספק שאי אפשר להתברר דאפי' אם יאפה או יבשל ויטעמנו הכהן וירגיש טעם של שעורין אכתי אינו ידוע אם מרגיש של תרומה או של חולין ואולי חולין לתוך חולין נפלו והתרומה לתוך תרומה נפלה. ושפיר מקשה הגמ' וא"א כזית בכדי א"פ דאו' אמאי אמרינן שאני אומר דבזה ל"ש לומר דמהני מה שנתבטל ביבש דנהפך האיסור להיות היתר דרק ידיעת ודאי או ספק שאפשר להתברר שיש בזה תערובות איסור בזה מהני הידיעה שגורמת שנהפך האיסור להיתר וז"ב ב"ה:
ולפי"ז בגדי צמר שיש עליהם חשש תערובות פשתן מגרע גרע מהיכי דנודע שנתערב דהידיע' גורמת הביטול בנתערב בהיתר אבל בלא נודע לא חשיב ביטול מיהא כיון דאמר ר"ח בגד שאבד בו כלאים צובעו ומותר שע"י הצבע הוא ניכר תו הוי ספק ידיעה שאפשר להתברר וכיון שבידו לברר חשיב ידיעה ומהני הביטול כנ"ל.. אלא דלפי"ז אין מקום למה שהקשו התוס' במס' נדה שם על הברייתא דת"ר בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי וא"ת ולבטיל ברובא כו' ע"ש. דכבר למדנו מתורתו של הר"ן בפ"ק דמס' סוכה (ט) העושה כו' שאין לך איסור שאדם יכול לעמוד עלי' שיהא בטל וממ"נ אי לגבי בעלים הראשוני' שיודע שאבד בו כלאים לא מהני הביטול כיון דיכול לעמוד עליו. ואצל הקונה ישראל שיקנה מהנכרי דאינו יודע מחשש כלאים פשיט' דלא חשיב ידיעה ולא מהני הביטול. מיהו עכ"פ מהני בדיקה ע"י איש נאמן וזה מבואר בגמ' שם. ושם (ס"א תניא אמר ר' מאיר מעשה כו' שהי' מחזיקין בה טומאה ובדקו ולא מצאו כו' ונמצא גולגולת של מת כו' א"ל משם ראי' אימר לא בדקו כל צרכו כו' ע"ש. והקשו ע"ז המפרשי' א"כ שפיר קאמר ר"מ איך נסמוך לטהר בבדיק' עד קרקע בתולה כיון דאינו בדיקה ברורה ואימר לא בדקו כל צרכו וכ' ע"ז הג' מהרי"ש ז"ל דע"כ לא אמרו חכמים דמהני בדיקה אלא היכי דנודע שהי' שם טומאה ומסתבר דבודק יפה וכי לא מצא אמרינן ודאי עורב נטלה אבל בברייתא דקתני שהי' מחזיקין בה טומאה משמע שהטומא' לא נתברר מעולם רק שכן הי' מוחזק להם וכעין דאמר במס' כתובות גדולה חזקה וכמ"ש התב"ש (י"ח) ובכגון זה שלא נודע בבירור אפשר דלא חש הבודק לבדוק יפה ואין ה"נ דחכמים כר"מ ס"ל אימר לא בדק יפה. ולפי"ז בבגדי צמר שיש עליהם חשש תערובות פשתן גם בדיקה לא מהני דאימר לא בדק יפה. אמנם לרב גידל שהק' ע"ז מהא דאי' במס' שבת (ל"ד) איכא דוכתא דאית בי' ספק טומאה כו' ובדק כל היכי דהוי קשי טהרי' כו' מבואר בזה דאפי' בספק טומאה יש לסמוך על הבדיקה ורואה אני דברי הג' מהרי"ש ז"ל נכוני' בטעם וסברא וע"כ לא אמרינן דבספק לא מהני בדיקה אלא היכי דהבדיקה הוא תלוי בדעת הבודק ואחר הבנת הלב ובזה אימר לא בדק יפה ובדדמי שהגיע לקרקע בתולה וכמעשה שהי' שמצאו אח"כ גלגולת של מת בעומק האדמה אכן היכי דבטבעא תלוי ובדק ע"י סדינין ששראן במים ומקום נגוב הוא מקום טהור בזה הסבר' נותנת דאם מהני הבדיקה להוציא מידי ודאי מכ"ש דמהני להוציא מחשש ספק וז"ב ולפי"ז הדבר ברור דגם לענין חשש שעטנז מהני הבדיק' ע"י המים העשוי בסמים לשרוף הפשתן וסומכין ע"ז העשוי לצרף ולטהר ודוק: