שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן יב
שאלה. אחד הביא שור על השוק למכרו ובא איש אחר וקנה השור במקח אשר בא לעמק השוה והכניס השור לרבקה שלו ובאותו שעה שלח להמוכר להודיע אותו שמסר מודעה לפני עדים שמוכרח לבא במרמה לקנות השור בכדי שיהי' ביכולתו לגבות חובו שתבע מהלוה בעל השור והי' משמיט א"ע וטרם בא השליח מהקונה לראות המוכר ולהודיע אותו הלך המוכר אנה ואנה עד כמעט עבר היום וכעת הקונה רוצה להחזיר השור לבעליו והמוכר תובע להקונה שהפסידו שעבר יום השוק ועי"ז יהי' מוכרח להשהות השור עד יום השוק הבא ויש בזה הפסד מזונות:
א תשובה. משנתינו היא זה גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך מס' ב"ק (צ"ו:) הרי מבואר דאפי' היכי דנאסר בהנאה וכבר חדית לן התוס' במס' שבת (נ"ח.) ד"ה אעפ"י כו' דהא דאמר בפ' נגמר הדין כיפה שהיא טמא מדרס ונתנו על הספר טהור מן המדרס אעפ"י שלא נעשה בו שום מעשה כיון דנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה ע"ש ואפ"ה לענין גזילה לא חשיב שינוי והגזלן אומר הרי שלך לפניך וקרינן בי' והשיב את הגזילה כעין שגזל ולא חשיב מזיק מכ"ש בנידן שאלתינו שאין שום שינוי בגוף השור פשיט' שהקונה יכול להחזיר השור להמוכר ומה שבא במרמה לגבות חובו לא גרע מאלו גזל השור מן המוכר. הלום ראיתי בתשו' פנים מאירות (סימן פ"ב) שנשאל בנידן כיוצא בו לענין ברזל והשיב שהלוקח חייב לשלם ההפסד והביא ראי' ממ"ש התוס' ב"מ (ע"ו:) ד"ה אין להם כו' וכ"כ הרא"ש שם גבי השוכר את הפועלים והטעו כו' אורחא דמלתא נקט והלכו וה"ה אם לא הלכו וכבר שכרו כל הב"ב פועלים נותן להם שכרם כפועל בטל דקי"ל כר' מאיר דדאין דיני דגרמי ועל ידו נתבטלו היום וה"נ כיון דכבר הלכו הקונים ברזל ועל ידו אי אפשר למצוא הקונים הוי מזיק ע"ש. ולענ"ד אין הנידן דומה לראי' דבשלמא בפועלים דמחויב לשלם שבת שפיר כ' התוס' והרא"ש דמחויב לשלם להם שכרם כיון דנתבטלו על ידו מן המלאכה חשיב כאלו הדקי' באינדרונא דמחויב לשלם לו שבת כש"ס פ' החובל (פ"ה:) ואף דשבת אינו חייב רק במזיד כש"ס ב"ק (כ"ו.) ע"ש בשוכר הפועלים להביא לו תבואה ולא מצאו או בשוכר הפועלי' ומצאו השדה לחה מזיד הוא דהוי לי' לסייר נכסי' כדאי' בש"ס ב"מ (ע"ז.) משא"כ בנידן שנשאל הפ"מ שלקח הקונה את הברזל לביתו או אפי' בנידן שאלתינו שהכניס השור לרשותו ולא החזירו עד שעבר יום השוק פשיט' שיכול לומר הרי שלך לפניך ושבת ליכא בשור ואפי' היכי דהזיק השור וכחשו פטור היכי דהדר בריא מאליו כמ"ש התוס' מס' גיטין (מ"ב.) ד"ה השור כו' ע"ש ואפי' לשי' הר"ח דס"ל גבי שור השבת הוא בכלל הנזק כיון דפיחת דמיו זה רק היכי דהזיקו וניכר ההיזק בגוף השור משא"כ היכי דמחזיר השור לבעליו בלי שום שינוי ולא ניכר בו כחשי' ל"ש בזה דין מזיק וזה מבואר ביש"ש ב"ק פ' הגוזל (סימן י"ז) שם הביא מ"ש המרדכי כל דבר שהוא בעין רק שאינו שוה למכור כמו שהי' מתחילה זה הוי רק גרמא ע"ש. ובש"ס ב"ק (צ"ח.) השף מטבע של חברו פטור וע' בש"ע חו"מ (שפ"ו) ואפי' לשי' הרש"ל דס"ל דדוקא היכי דלא שקלי' אבל היכי דשקלי' בעי השבה מעליא כגזלן דמחויב לקיים והשיב הגזילה כעין שגזל מיהא בנידן שאלתינו גם אלו גזל בידים אומר לו הרי שלך לפניך והרי משיב השור כעין שגזל בלי שום שינוי וז"ב ב"ה:
ב ובש"ס ב"ק (כ.) כתבו התוס' ד"ה זה כו' אפי' בחצר דקיימי לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הוי מצי למימר דפטור כיון שלא נהנה אעפ"י שגרם הפסד לחברו דאפי' גירשו חברו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ע"ש והרא"ש כתב שם פר"י דה"ה בחצר דקיימי לאגר כו' דאפי' גירש חברו מביתו כו' וכן המקבל שדה והובירה אינו חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט ואומר בירושלמ' ז"א המבטל כיסו של חברו פטור ורב אלפס כ' אבל בחצר דקיימי לאגרא צריך להעלות לו שכר ואע"ג דלא עביד למיגר דהא חסרי' ממונא כו' ומיהא כבר הוכחתי שעל החסרון אינו חייב כו' ע"ש. ולענ"ד יש להצדיק את הרי"ף ז"ל וכדבריו מבואר בירושלמי פ' איזהו נשך (ה"ג) דאמרו שם הנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למחצית ואמר לא לקחתי אין לו עלי' אלא תרעומת כו' א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיס חברו אין לו עלי' אלא תרעומת כו' המבטל שדה חברו חייב לשפות לו ופי' הפני משה חייב לשפות לו לפייסו בעד ההפסד שגרם לו וטעמא דבפירות השדה הריוח מצוי הוא והוי כמאבד נכסי חברו כו' ע"ש. ובש"ס ב"מ (ס"ד:) בפרש"י ובתוס' שם ד"ה ולא כו' מבואר דבית עדיף משדה וכרם דהתם זימנין דלא שקל מידי אבל בית נהנה תמיד ע"ש. א"כ שפיר כ' הרי"ף ז"ל דבחצר דקיימי לאגרא חייב משום דחסרי' ממונא דזה הוי כמבטל שדה וז"ב בעזה"י. ובמראה הפנים הביא מ"ש הסמ"ג הטעם שהמבטל שדה חברו חייב לשפות לו ובחנות ובספינה פטור דשאני שדה דאינו תלוי בדעת אחרים כי אם בטורח עצמו ולפי"ז י"ל דגבי חצר דקיימי לאגר פטור משום דתלוי בדעת אחרים מיהא היכי שהי' דר בעצמו בחצר שלו והוא גירשו זה ודאי עדיף משדה שהרי הדירה תלוי בדעת עצמו בלי שום טרחא ואדרבא ערב לאדם לדור בשלו כדאי' בירושלמי הובא בתוס' מס' מ"ק (י"ג.) ודו"ק:
ומה שהק' הרא"ש על הרי"ף שהרי מבואר במשנה המקבל שדה והובירה אינו חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט לענ"ד שאני המקבל שדה מחברו ואחר שזכה בה מדעת הבעלים דל"ש בזה לא דין מזיק ולא גרמי שהרי הוא לקח השדה עפ"י רשות בעלים וזה מדוקדק בלשון הרי"ף שכן גי' הירושלמי והרמב"ם שכ' המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הובירה נמצא דלא עשה מעשה בגזילה או הזיק אלא שלא מילא חובתו לעבוד עבודת השדה ונתעצל לעשות פעולת הטובה ולהכי אינו חייב רק מחמת שכן כותב לו אם אוביר ולא איעבד אשלם במיטבא אבל בחצר דקיימי לאגר ומכ"ש היכי שהבעל החצר דר בעצמו בבית והוא הלך וגירשו מביתו בזה שפיר מסתבר דחשיב מזיק כמאבד נכסי חבירו בידים שהרי עשה מעשה וגירשו ונעל בפניו ומכ"ש היכי שדר בחצר חברו נהי דלא הרויח שהוא גברא דלא עביד למיגר מיהא הפסיד לחברו וחסרי' ממונא. ולפי"ז אני דן בנידון שאלתינו דל"מ לשי' התוס' והרא"ש פשוט דהקונה אינו מחויב לשלם ההפסד אלא אפי' לשי' הרי"ף נמי פטור דנידון שאלתינו דומה ממש לדין המקבל שדה מחברו ומשזכה בה הובירה דלולא שכ' לו אם אוביר ולא איעבד אשלם במיטבא פטור וכבר אמינא בה הטעם כיון דבא לידו ברצון הבעלים וה"נ כיון שלקח השור לביתו ברצון וברשות התורה דקי"ל עביד אינש דינא לנפשי' כש"ס ב"ק (כ"ז.) ואף לפמ"ש הרא"ש שם דרק בחפץ מבורר שהוא שלו עביד אינש דינא לנפשי' אבל מחמת חוב לא ה"ט משום דעובר על ל"ת אל ביתו לעבוט וכמ"ש להדיא הריב"ש (סימן שצ"ו) ומבואר להדיא בתשו' הרא"ש (כלל ס"ד ס"א) דאפי' לא הי' שלה כו' מ"מ אם תופס אדם חפץ עבור תביעה שהוא חייב לו לא מקרי גזלנא כו' ע"ש. ומכ"ש בנידון שהלוה הי' משמיט א"ע שפיר עביד דינא לנפשי'. ומה שממילא עבר הזמן ופנה היום והקונים לדרכם הלכו בזה אין להקונה דין מזיק וז"ב:
ג ובס' פלפולא חריפתא על מס' ב"ק (כ'.) כ' על הרא"ש שהביא שם פי' הרי"ף דבחצר דקיימי לאגר חייב להעלות לו שכר שזה דוקא בחצר ושאר קרקע דברשותא דמארי קיימא אבל במטלטלין אפי' היכי דעביד למיגר אם גזלן ואכל החסרון שחיסר לבעליהם שהי' יכולין להשכיר בהן פטור מן התשלומין של החיסרון שאין משלם אלא כשעת הגזילה כו' ע"ש. וברוח בינתו כוון למ"ש הרשב"א בפרק הגוזל (צ"ז.) דאי' שם התוקף עבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור ואי ס"ד עבדא כמקרקע דמי אמאי פטור ברשותי' דמארי קאי כו' התוקף ספינתו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור רב אמר רצה נוטל שכרה כו' ושמואל אמר אין לו אלא פחתא אמר ר"פ לא פליגי הא בדקיימי לאגרא הא בדלא קיימי לאגרא והק' הרשב"א הובא בשיטה שם אמאי אינו משלם כל מה שנהנה והרי אפי' בזה נהנה וזה לא חסר היכי דאיכא שחרוריתא דאשייתא מגלגלין עליו את הכל ותי' דע"כ לא אמרי' דמשלם כל מה שנהנה אלא בקרקע אבל לא במטלטלין דקרקע אינה נגזלת וברשות בעלים עומדת והרי נהנה משל בעלים להכי משלם כל מה שנהנה מה שאין כן במטלטלין דהם נגזלין אינו משלם רק מה שגזל דקי"ל כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, וכי נהנה הגזלן מדידי' מתהני ולא משל נגזל. ובתשו' הרא"ש (כלל צ"ה ס"א) כ' וז"ל יקבל החכם תשובתו מ"ש הגוזל שדה ואכלה שאינו משלם פירות שאכל וראי' מהתוקף ספינתו של חברו דאינו נותן אלא פחתא אין הנידון דומה לראי' דודאי מטלטלין שהם נגזלין כו' אבל קרקע בחזקת הבעלים והפירות שגדלו על הקרקע של בעלים הי' כו' וגזל ממון חברו מטלטלין משנטלן והוציאן מרשות הבעלים ומביאן לרשותו נגמר הגזל ע"ש. ובשעה"מ ה' גזילה (פ"ג ה"ט) כ' ומדברי התוס' פ' אלו נערות (ל:) ד"ה ל"צ כו' נראה בהדיא דס"ל דאפי' במטלטלין אמרינן כיון דפיחת כ"ש מגלגלין עליו את הכל כו' וא"כ קשה טובא מה יענו להך דפ' הגוזל דמוכח בהדיא דאינו משלם אלא פחתא גרידא כו' ע"ש. ולענ"ד לק"מ דהוא מדמה גזלה לשבח גזילה בשלמא תוקף ספינתו של חברו ועשה בה מלאכה כיון שמחזיר לו הספינ' בעין ומשלם לו עבור פחתה מה לו להועיל עוד לזעוק ואף שיש לו עוד תביעה על שכרה שהי' בידו להשכיר את הספינה והגזלן נהנה ואכל השבח שהשביחה הספינה ע"ז שפיר קאמר הרשב"א דכל מה שנהנה הגזלן מדידי' מתהני כיון דהגזלן משלם לו הקרן בשלימות אי פגרא לא אגרא כש"ס ב"מ (ס"ט) ואפי' למ"ד התם דמשלם אגרא ופגרא שאני התם דנחית אדעתא דהכי והשוכר התחייב א"ע לשלם שכר להמשכיר אבל היכי דלא נחית לאגרא שפיר י"ל דלכ"ע אין להנגזל זכות על שבח הספינה מיהא זה רק היכי שהגזלן משלם להנגזל הקרן בלי שום פסידא משא"כ בזר שאכל תרומ' שתחב לו חברו בתוך בית הבליעה במקום שהי' יכול להחזירה נהי דאלו החזירה היתה נמאסת מיהא כיון שנהנה משלם כל מה שנהנה ואין סברא לומר דמדידי' מתהני כיון דכל הנאה בא ע"י חסרון ממון של חברו ולא יתכן כלל שיאכל הלה וחדי בתרומה של כהן וזה נהנה וזה חסר מן הקרן שגזלו ממנו תרומה הראוי לאכילה וזה מבואר בקיצור הדברים בתוס' ב"ק (כ':) ד"ה הא איתהנית כו' וא"ת האי דתחב לו חברו כו' וי"ל הואיל ונהנה מחמת החסרון שהי' מתחילה ע"ש. ובתוספו' ב"ק (ק"א.) ד"ה או כו' ובפ' א"נ אמר תחב לו חברו משקין של אחרים בבית הבליעה משלם מה שנהנה כו' אעפ"י שאין זה ע"י מעשיו מ"מ נהנה גופו. ולענ"ד בכוונה הביאו התוס' מהך דתחב לו חברו משקין דהרי המשקין נמאסין ואינו שוה עוד כלום כמ"ש בשיטה כתובות שם ע"ש. וברא"ש ב"ק שם מבואר ביותר שכ' בזה"ל וכן בפ' א"נ גבי מי שתחב לו חברו בבית הבליעה אוכלין של חברו למקום שאין יכול להחזירו שמשלם כל מה שנהנה. ואנא אסברא להא מלתא עפ"י דאי' בירושלמי מס' קדושין (פ"ג) ר' יוחנן אמר אונסא כמאן דלא עביד וזה מהני לפטור מעונש דכיון דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אפי' במזיד והיכי דהוי אונס דהוי שלא מדעתו ושלא מרצונו אין זה מעשהו כלל מיהא לענין חיוב תשלומין מה שנהנה בזה לא בעינן שיעשה מעשה או שיהי' ע"פ רצונו והרי היורד לתוך שדה חבירו והוציא הוצאות שלא מדעתו אם הוצאה יתרה על השבח משלם לו עכ"פ מה שהשביח כש"ס ב"מ (ק"א) ע"ש. ועיין קצה"ח (רמ"ו סק"ה) שהוכיח מפרש"י שהנאה בכלל אכילה ואינו יכול לומר הייתי מתענה ודו"ק:
ד ובד"ן בס' הפלאה התעורר לפי מה דאיתא בירושלמי נפשו של אדם חותה באכילת איסור א"כ ל"ש לחייבו משום הנאת מעיו דהא אין לו הנאה כלל ומבואר בירושלמי הובא בר"ש מס' תרומות (פ"ו מ"ג) דתרומה אינו נחשב לפועלים אכילה ע"ש. והנ"ל דהנה התוס' ישנים בפ' אלו נערות שם וכן הש"מ בשם הרא"ש הקשו בהא דאמרו בגמ' שם כיון דלעסה קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה הא אמרינן בפ"ק דמס' כריתות (ז) כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו כו', א"כ הכא נמי נימא דמשעת לעיסה מתחלל ע"ש. ובמס' כריתות שם פירש"י ד"ה כהן כו' כיון דבטלה בהיתר והכ"מ ה' תרומות (פי"א) הוכיח מזה דהיכי דעשה מתחילה באיסור אין התרומה מתחללת ועיין שם במ"ל. ולפי"ז שפיר מקשה הש"ס בכתובות כיון דלעסי' קני' מתחייב בנפשו לא הוי עד דבלעה ול"ש לומר כיון דלעסי' התרומה נתחללה דז"א כיון דהלעיסה באיסור אין תרומה מתחללת. מיהו היכי דתחב לו חברו בבית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורה א"כ שפיר אמרי' כיון דכבר נתחללה ונמאסת באונס א"כ הנאת מעיו שפיר חשיב הנאה ולהכי פירש"י א"ש היטב אי דלא מצי לאהדורי אמאי חייב מיתה הא אונס הוא ול"ש לומר אונס רחמנא פטרי' מחיוב תשלומי ממון דאדרב' כיון דהוא אנוס א"כ התרומה נתחללה על ידי אונס בהנאת גרונו שלא ברצונו והנאת מעיו הוא מן ההיתר ואם כן חייב על הנאתו שהנאה היא בכלל אכילה:
ה אכן דין זה צריך תבלין ושקידה רבה להבין שי' רש"י דחדית לן דהיכי דתחב לו התרומה בתוך בית הבליעה במקום דלא אפשר לאהדורה אינו חייב מיתה אבל ממון חייב כמ"ש הש"מ שם ע"ש. והדבר קשה לשמוע נהי דהאונס אינו פוטרו מחיוב הנאה מיהא כיון דחברו תחבה לו במקום שא"א לאהדורה א"כ הבעלים נתיאשו מהתרומ' והוי כמציל מזוטו של ים והיכי דאכלו לאחר שנתייאשו הבעלים בודאי פטור כדאי' בפ' הגוזל ומאכיל (קא:) ולא עדיף הנאת אכילה מאכילה עצמה ובתוס' שם ד"ה גזל כו' מוכח מדבריהם דאפי' נתייאשו הבעלים אחר שבא ליד האחרון אין להבעלים על האחרון כלום ע"ש. ובש"מ כתובות שם כ' בד"ה ואי לא מצי לאהדורי אמאי חייב פרש"י אמאי חייב מיתה אנוס הוא כו' הקשו בתוס' דלוקי כגון שמרצונו מניח לו לתחוב ותירצו בשיטה ישנה דאעפ"כ פטור ממיתה כיון שחברו הניחה ותחבה במקום שלא הי' בידו להחזירה ואנוס הוא שהוא לא הי' חושב שיתחבנה לו חברו במקום שלא יוכל להחזירה כו' ע"ש:
ובמס' שבועות (י"ח.) בפרש"י ד"ה ובת"ח כו' וא"ת מזיד הוא בבעיל' סמוך לווסתה אין זו קושיא שאין כרת וחיוב חטאת על סמוך לוסתה עד שתטמא ובבעילת הטומאה שוגג הוא קסבר יכול למבעל ע"ש. ובמס' תרומות (פ"ז מ"א) האוכל תרומה מזיד אם רצה הכהן למחול מוחל ושם (מ"ה) זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין תרומה אם רצה הכהן למחול אינו מוחל כו' ובפה"מ להר"מ שם (מ"א) לא חייב ה' בחומש אלא למי שאכל בשגגה כו' אבל במזיד אינו חייב חומש כי גדול עונו מנשוא ולא יתכפר בתשלומין כו' ע"ש. ובתוס' פסחים (ל"ב:) ד"ה מעילה כו' היא הנותנת שאר מצות שהן חמורות בכרת אין לזדונה כפרה כו' וכה"ג איכא בריש מס' מכות כו' שעשה מעשה במזיד לא יגלה כי היכי דלא תהוי לי' כפרה כו' ע"ש. ובתוס' פ' אין צדין (כ"ה:) ד"ה אורח כו' דודאי ליכא איסור דמשנשחטה עומדת בחזקת היתר מיהא אם נמצאת טרפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס שלא הי' לו למהר כל כך ע"ש. ובתוס' פסחים (ע"ג.) ד"ה שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור תימה אמאי פטור כו' וליכא למימר משום דהוי כאונס כו' ע"ש ובמשנה שם פרש"י דחשיב אונס ונראה דמשמע לי' לרש"י ז"ל כיון שזמנו בהול להכי חשיב כאונס ועוד יש לומר דנהי דמדינא רבה פטור ולא בעי להביא קרבן חטאת משום דשחט ברשות חשיב כאונס מיהא דינא זוטא חייב כיון דהי' בידו להיות זהיר בדבר. ולפי"ז א"ש פרש"י דהיכי דתחב לו חברו התרומה בתוך בית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורי אפי' היכי שמניח לו מרצונו לתחוב אינו חייב מיתה דאנוס הוא דמה הוי לי' למיעבד שהרי לא הי' בידו להחזירה ובמה שהניח לחבירו לתחוב לו מרצונו בזה לא חשיב מזיד שהרי הוא לא הי' חושב שיתחבנה לו חבירו במקום דלא יהי' יכול להחזירה מיהא זה מהני רק לפוטרו מעונש מיתה בי"ש אבל לענין תשלומי ממון הואיל ונהנה מחויב לשלם ולא מהני בזה מה שנתיאשו הבעלים דלא עדיף יאוש הכהן מאלו מחל לו בפירוש דהכהן לא מצי למחול רק היכי דהזר אכל תרומה במזיד דגדול עונו מנשוא ולא ניתן התשלומין לכפרה אלא להשיב הגזלה לבעלים ורק באוכל שוה פרוטה אבל בתחב לו חברו התרומה לתוך בית הבליעה אף שהניח לתחוב מרצונו לאו מזיד הוא שהרי הוא לא הי' חושב שיתחבנה לו חבירו במקום שלא יהי' עוד בידו להחזירה וכיון דתחילתו בא בשגגה וסופו באונס הוי ממש כבועל סמוך לווסתה דחשיב שוגג ולאו מזיד הוא דקסבר דיכול עוד לבעול טרם יבא האורח בזמנו וה"נ מניח לחבירו לתחוב לו התרומה קסבר שיהי' בידו לאהדורה וכיון דחשיב שוגג ממילא התשלומין לכפרה והתשלומין קודש וחייב על אכילה שיש בה כזית או במשקה ברביעית אעפ"י שאין בה שוה פרוטה כש"ס פסחים (ל"ב) ול"ש לומר דהתרומה נתחללה בגרונו כיון דלא נתחללה בהיתר שהרי זה גופא שהניח לחבירו לתחוב לו מרצונו אשמו בראשו נהי דלא חייב מיתה בי"ש על כך מיהא כיון דסוף סוף נכשל בענין אכילת התרומה הוא נענש עכ"פ כשוגג ובעי כפרה והתרומה לא נתחללה באכילת איסור ולהכי אף שהמשקין של תרומה נמאסו מיד בתוך פיו ולא שוה כלום אפ"ה כיון דאכתי קדושת תרומה עליהו ואין החיוב בא מחמת שוה פרוטה אלא בשיעור אכילה דכתיב ואיש כי יאכל ודו"ק:
ובש"ס כריתות (י"ג:) יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב נותר מן המוקדשין כו', וכ' התוס' ישנים וז"ל והא דחייב אשם מעילה אנותר אע"ג דלא שוה מידי ואמרינן בפ' כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל התם בקדושת דמים דלא נחית עלי' קה"ג וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש שוה פרוטה ודברי התוס' תמוה לרבים דהא בקה"ג נמי לא מעל אלא היכי דשוה פרוטה ובפ' דם שחיטה (כ"ג.) מקשה הגמ' ולייתי נמי אשם ודאי דנותר דקודש הוא א"ל דלית בי' שוה פרוטה והנלענ"ד ביאור דבריהם עפ"י מה דאי' בסוף פ"ב דחולין (קל"ט.) קדושת הגוף לא פקעה כו' קדושת דמים כיון דמרדה פקעה קדושתיהו והק' הרשב"א וקדושה שבהן להיכן הלכה ותי' הקדש דמים אינו קנין הגוף אלא כשיעבוד ממון וכיון שנתיאש הגזבר מחמת שמרדו הוי לי' כהפקר ופקע לי' שיעבוד ממון דא"נ קנין הגוף דעלמא כה"ג הפסידו הבעלים כדאמרינן לענין שיירא שעמד עלי' גייס כו' ע"ש. ולפי"ז א"ש דבחמץ של הקדש במועד לא מעל משום דלא שוה כלום וכי מטי עידן איסורא מיאש מיני' כדאי' בפ' מרובה (ס"ו:) וממילא פקעה הקדושה ואפי' לשמואל דס"ל שם במס' חולין גבי תרנגולת שמרדה לא פקעה הקדושה שאני התם דאיתא בעין וכל היכי דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא אבל חמץ של הקדש במועד לר' יהודה דאמר אף לאחר הפסח אסור בהנאה וכ"ש בפסח עצמו ולא שוה כלום דלישראל לא חזי ולעכו"ם לא מזדבן דאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים וכפרש"י פסחים (כ"ט:) ע"ש. א"כ כי מטי עידן איסורא הגזבר מיאש מיני' ושוב פקעה הקדושה דאיסו' הנא' מפקיע השיעבו' והוי כאבוד מן העולם ולהכי ל"ש בי' מעילה כלל משא"כ באוכל נותר ונהנה בשוה פרוטה מתחייב על הנאה מיהו כיון דבקדושת הגוף לא מהני יאוש של הגזבר להפקיע הקדושה והנותר בקדושתו קאי ממילא כל מה שנהנה מן המוקדשין נהנה. וזה מתאים למ"ש דמה"ט בתרומה היכי דתחב לו חבירו בבית הבליעה במקום דלא מצי לאהדורי חייב בתשלומין על הנאת מעיו אף דהוי כמציל מזוטו של ים והרי כבר נתיאש הכהן כיון דנתחבה התרומה במקום דלא מצי לאהדורה אפ"ה לא מהני היאוש להפקיע קדושת הגוף של התרומה ובקדושתה קאי וקרינן בי' ואיש כי יאכל קודש בשגגה כו' דכיון שנהנה מן התרומה והוא שוגג הרי מעל בקדשי ה' ולא לאדם חטא כי אם לה' והתשלומין המה לכפרה ותשלומין קודש ודו"ק:
ז וכל זה אנו דנין היכי דנהנה מחסרון של חבירו משא"כ בנידון שאלתינו שהקונה במרמה בחכמה של תורה עשה דעביד אינש דינא לנפשי' והקונה לא נהנה כלל מהפסד של המוכר וגם הלא שלח להודיע תיכף ואם המוכר הלך לדרכו אנה ואנה לא חטא בזה ואונס רחמנא פטרי' אבל אונס רחמנא חייבי' לא אמרינן דמה לו להקונה באונסו של המוכר ואף דהמוכר יכול לומר שעי"ז שסבר הי' שכבר מכר השור לכן הלך מן השוק לו יהא כן מיהא אין זה רק גרמא בנזיקין דקי"ל כל שאינו נעשה ההיזק תיכף ע"י מעשה המזיק לא חשיב רק גרמא ופטור ובתשו' להרשב"א חלק ת"א (תשו' נ"ג) שנשאל באחד שהשכיר לחבירו אוצר לשום בו תבואה בחזקת שהוא שלם ויפה ונמצא בו חור ונפלו דרך החור הרבה חיטים והי' הפסד עי"ז גם להנשאר קיים והשיב שאין זה אלא גרמא בנזיקין ואין כאן דיני דגרמי דל"ש דיני דגרמי אלא היכי שעם גמר מעשיו או דיבורו בא ההיזק מיד כגון מוחל או מוסר אבל כל שבא לאחר גמר דיבורו או מעשיו לא הוי אלא גרמא ע"ש. וה"נ בנידן דידן אלו הודיע אותו תיכף הי' בידו למכרו על השוק נמצא מה שלקח השור לרשותו לא נעשה ההיזק תיכף וגם לא חשיב ברי היזקו דאולי יעלה המקח וכל שאינו דבר ברור שהזיקו לא חשיב רק גרמא כמבואר בש"ע חו"מ. לכן לענ"ד הקונה הוא זריז ונשכר להציל את שלו כדת של תורה ולא עשה שום איסור בזה ואין כאן לא גרמי ולא גרמא בנזיקין כי הקונה שלח להודיע תיכף להמוכר ולא מצאו והמוכר גרם לעצמו במה שהי' משמיט א"ע מלשלם ולוה רשע ולא ישלם וכגמולו השיב לו והקונה זכאי הוא:
הנלענ"ד כתבתי וחתמתי. אלכסנדר שמואל היילפרין:
עוד י"ל עפ"י מה דאי' במס' ב"ק פ' הגוזל (צ"ח.) אמר רבה הזורק מטבע של חבירו ליה"ג פטור מ"ט אמר הא מנח קמך וקי"ל כרבה דאפי' למ"ד דיני דגרמי חייב מ"מ פטור ואף דבעי למיתב זוזא לנכרי למשקלי' מ"מ גם מהאי זוזא פטור שזה אינו אלא גרמא וע"ש בפרש"י ובתוס' וכ"כ המרדכי והיש"ש שם כ' הטעם דאינו חייב אלא על הממון שגורם בו ההיזק אבל היכי שמחמת ממון זה שגרם לו נפסד ממון אחר וזה הוא גרמא כמו הכא שממון זה עצמו שהפיל לים יכול להציל רק שע"י ההצלה יפסיד ממון אחר שיתן לבר אמורא' ובזה הממון לא עשה לו ההיזק רק גרמא פטור וכן בחובל בבהמה שצריך ליתן לרופא ע"ש ממילא ה"נ בנ"ד בגוף הבהמה לא עשה היזק והוא מחזיר לו בעין ומה שיהי' להקונה הפסד במזונות ושכר טרחא להוליך הבהמה לשוק אחר זה רק גרמא בממון אחר ודוק: