אור ברסלב
שות מהראש סימן י

שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין

סימן י

סימן ט

שוי"ר לכבוד הרב הגאון החריף ובקי מ' חיים טויבש נ"י האבד"ק באטישאן:

ע"ד אשר דרש ממני בעובדא דאתי לקמי' שנודע ספק טרפה אחר שנתערב ברוב כשרות הנה הדין פשוט ומבואר וכבר הורה זקן המ"ב להקל במקום הפ"מ וכמ"ש הש"ך בקיצור דיני ס"ס סק"א:

א ובפ' הוציאו לו (נה.) גזרה משום חטאת שמתו בעלי' ומי חיישינן והתנן השולח חטאתו ממדה"י מקריבין אותה בחזקת שהוא קיים והק' התוס' והא אמר התם ל"ש אלא שלא הגיע לגבורות אבל הגיע לגבורות לא וא"כ נימא כיון דע"כ יש הרבה אנשים שהגיעו לגבורות להכי חיישינן שמא מת אחד מהם ע"ש ולשי' המ"ב נכון היטב דאפי' אי נימא דבהגיע לגבורות חיישינן שמא מת מיהו אין זה רק ספק וחשש זה ל"ש רק ביחיד ששלח חטאתו ממדה"י אבל לענין שופר של קיני חובה הבא בתערובות דלמיתה דרבים ודאי לא חיישינן והספק שמא מת אחד הבא ע"י תערובות איכא ספק ספיקא כמ"ש המ"ב דל"ש לומר דהוי ספק אחד בגוף והשני ע"י תערובות כיון דלא נודע הספק רק אחר התערובות ושפיר איכא ס"ס דילמא לא מת אחד מהם ואת"ל שמת אחד מהם דלמא לא זה הוא ושרי להקריב ומה"ת בטל ברוב ואף דמטבע חשיב כתוס' במס' מעילה (כ"א:) ד"ה פרוטה כו' א"נ מטבע חשיב ולא בטל זה רק מדרבנן כמ"ש הרשב"א דלא מצינו מה"ת איסור שאינו בטל ועיין במל"מ ה' מעילה (פ"ז ה"ו) ואפי' אי נימא דהוי מה"ת נראה דזה רק כאיסור דפתיך בי' דין ממון דל"ש בי' ביטול כש"ס ביצה (ל"ח.) ובהקדש נמי אית בי' איסור גזל ודין ממון כש"ס כריתות (י"ח:) כי קא מכפר יוה"כ אאיסורא אבל אממונא לא מכפר ועיין תוס' בבא מציעא (פ"ז:) ד"ה ריעך כו' ע"ש. אכן במעות חטאת שמתו בעלי' דקי"ל דאזיל לאיבוד ואינם בכלל קדשי ה' כתוס' מעילה (י:) ד"ה לא נהנה כו' ע"ש א"כ אין למעות הללו שום בעלים ולא שום שיווי ממון ואין אנו דנין בזה רק משום איסור ושפיר בטל מה"ת ונהי מדרבנן הוי דבר החשוב ולא בטל מיהא בספק איסור שנודע אחר התערובות הוי ס"ס ושרי ודו"ק. ובהכי ארווחנא ליישב מה שהקשיתי בהא דהגמ' מקשה ומי חיישינן שמא מת והתנן השולח כו' בחזקת שהוא קיים וקשה דאיתא במס' טהרות הובא במס' עירובין (ל"ה:) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי או מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין ובתוספתא הובא בתוס' שם ד"ה כל כו' ומודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב כו' ע"ש. א"כ מאי מקשה הגמ' מהא דתנן השולח חטאתו ממה"י מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים בשלמא התם השליח ראה את המשלח חי ולהכי מוקמינן אותו בחזקת שהוא קיים דהוי חזקה מחמת רוב כמ"ש שארי הפ"י שם דאזלינן בתר רוב אנשים החיים בריאים הם אבל בשופר של קיני חובה שיש בו מעות מכל העולם. ואין אנו דנין על איש פרטי ולא ידעינן מי הוא הכי לא ניחוש דלמא מת אחד מהם ובזה ל"ש חזקת חיים דאטו בלע המות ואין מת בעולם:

ומו"ז בתשו' הרא"ם (סימן ז') הרחיב הביאור לענין עגונה דבנמצא מת ולא ידעינן אם הוא תוך ג' ימים דחיישינן שמא בעל האשה חי הוא דמוקמינן לי' בחזקת חיים כיון דמכירין אותו וראינו בחזקת חי ובריא והאיש הנמצא מת אמרינן שהוא איש אחר והוא שבק לן חיים זה כמה ול"ש לאוקמי בחזקת החיים דאטו אין מתים בעולם ע"ש. אכן לשי' המ"ב א"ש היטב דבאמת לא בעי חזקת חיים אלא במקריב קרבן יחיד השולח חטאתו ממדה"י כיון דמקריב החטאת בפני עצמו דליכא אלא חד ספקא שמא מת אבל בשופר של קיני חובה דבא בתערובות דאיכא ס"ס דהוי כרוב ממילא שרי ושפיר מקשה הגמ' מהא דתנן השולח חטאתו מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים וכיון דמהני החזקה מטעם רוב לגבי ספק תורה מכ"ש דמהני בתערובות דבטל מה"ת ברוב:

ב ובירושלמי מס' שבת (פ"א ה"ד) אי' חמש חטאות מתות אם רצו ב"ד לבטל מבטלין א"ר חייא בר אדא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל לקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה ותמה בזה בגליון הש"ס דהא חטאת מתה לאיבוד אזלא הלכה למשה מסיני כדאי' במס' בכורות (ט"ז.) דאי מקרא ה"א לרעי' אזלא קמ"ל הלכתא למיתה ומש"ה לא מועלין בה ואיך ב"ד יכול לבטל הלמ"מ. ולענ"ד נכון היטב עפ"י מה דאי' במס' תמורה (ט"ז:) אמר ר"ל ארבעה ניתנו להן והעמידו על חמש כו' ר' נתן אומר אחת ניתנה להן והעמידוה על חמש ופרש"י והתוס' אחת ניתנה להן למיתה וארבע לרעי' והעמידוה על חמש ששכחו הי מתה והי נינהו רועות והלכו לחומרא ואמרו ימותו כולן. ולשי' הרמב"ם דספק הלמ"מ אזלינן לקולא כדמוכח מלשונו בה' שחיטה (פ"י ה"ג) וכן נראה מהטור יו"ד (סימן רצ"ד) וע' בקו' הספיקות בס' מנחת יעקב (כלל כ"ב) וע' ברי"ט אלגזי פ"ק דבכורות (י"ב.) שכתב בשם הר"י קארקוס דכיון דאין איסורו מפורש בתורה אזלינן לקולא. ולפי"ז מן הדין יש לנו לומר דחמש חטאות כולהו רועות כיון דלר' נתן רק אחת ניתנה לאיבוד וארבעה רועות ונהי ששכחו הי מיניהו מתה עכ"פ מספק אזלינן לקולא אכן הב"ד של יעבץ גזרו על כולן לחומרא דכלהו אזלו לאיבוד ולפי"ז שפיר קאמר הירושלמי אם רצו ב"ד לבטל מבטלין כיון דהא דאזל לאיבוד אינו רק חומרא מדברי סופרים וע"ז ביאר היטב ר' חייא בר אדא הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה ויפלו לנדבה אבל לקרב ע"ג המזבח אין חטאת מתה קרבה דעכ"פ באה הלמ"מ דאחת מתה וארבע רועות אבל אין שום אחת מהן קרבה ע"ג המזבח וז"ב בעזה"י:

ולפ"ז יתכן דגם בתערובות בשופר בקיני חובה אי אפשר להקריבן דחיישינן שמא מת אחד ול"ש לומר דמה"ת בטל ברוב דמטבע חשיב ולא בטל מדרבנן וגם מה"ת ממון אינו בטל ואין לומר דלא חשיב ממון גבוה כיון דחטאת מתה לאיבוד אזלא דז"א דבשלמא אי הוי ידעינן בבירור שהלמ"מ חטאת שמתה בעלי' למיתה אזלא שפיר אמרינן דלא חשיב עוד קדשי ה' ואינו בכלל ממון גבוה אבל כיון ששכחו הי מיניהו מתה ומן הדין כולהו רועות וכל רועה בא לקייץ המזבח א"כ מה"ת חשיב ממון גבוה ושוב אינו בטל מה"ת. אך ז"א דבשלמא אלו נתערב חטאת שמתו בעלי' בממון הדיוט י"ל דממון אחרים אינו בטל משא"כ בשופר של קיני חובה דכלהו קריבין ע"ג המזבח וכל הממון הוי של גבוה ואין אנו דנין אלא לענין איסור להקריב ע"ג המזבח ואיסור שפיר בטל מה"ת ותו דכל עיקר דאמרינן ממונא לא בטל משום דא"א להפקיע זכות הבעלים ובקיני חובה בשופר הוא להיפך דלא יתכן לומר שאינו בטל שלא להפקיע זכות ההקדש שאדרבא אי נימא דלא בטל א"כ כלהו לא יקרבו ע"ג המזבח וכי אמרינן דבטל מה"ת כלהו קרב' ע"ג המזבח ומה דאמרו דכלהו אזלו לאיבוד זה רק מדרבנן ובזה שפיר אמרינן דלא חיישינן שמא מת דמוקמינן על חזקת חיים ודו"ק.

ג ובמס' שקלים (פ"ז מ"ג) בשר הנמצא בעזרה אברין עולות חתיכות חטאת וזה וזה תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ושם בגמ' בשר כו' ר"א בשם ר' הושעיא הסה"ד טעון עיבור צורה כו' א"ר יוסי ויאות לאכלה אין את יכול שמא נתקלקלה צורתו וקשה לי למה ניחוש שמא עבר זמנו ונתקלקל צורתו נימא אוקמא אחזקת חי והשתא היא דנשחטה וביותר קשה לי מהא דאי' בירושלמי פסחים (פ"א ה"א) ר' יוסי בעי חצרות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר מהו שיהי' צריכין בדיקה בלא כך אינן בדיקות מן הנותר ופי' הק"ע והפ"מ בלא"ה ה"ה בדיקות שצריך להשגיח שלא יאבד ממנו דבר שלא יהי' נותר ואם יותר צריך להשגיח לשרפו מיד ע"ש א"כ בשר הנמצא בעזרה אמאי לא יאות לאכלה נימא כיון שה"ה בדיקות מן הנותר הוי כאלו ראה חי מבערב ונימא דהשתא הוא דנשחטה. וזקני התב"ש (סימן ל"ח סק"ז) חדית לן דנהי דלענין איסור נדה לבעלה החמירו לאסור כל מראה אדום וכל מראה שחור אכן לענין טרפות דקי"ל דאינו אלא בלאו לחודא כל שאינו שחור כדיו שרי ודוקא באיסור נדה לבעלה דהוא באיסור כרת החמירו וגזרו טפי ע"ש. ובספר סדרי טהרה (סימן קפ"ח) הקשה עליו מהא דאי' במס' יבמות (פ"ב.) כל בדאו' מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ע"ש. ולענ"ד לק"מ דמבואר בפרש"י שם דהרחקה שפיר עבדינן יותר היכי דאיכא עון כרת ע"ש וע' בפרש"י יבמות (קי"ט.) וזה מצינו בפ' בש"ס והרי החמירו בחמץ בפסח משום איסור כרת כמ"ש הר"ן ריש מס' פסחים. אכן מלבד זה מקום אתי לקיים והדרת פני זקן עפ"י מה דאי' בפ"ק דמס' חולין (ט.) בהמה בחיי' כו' נשחטה בחזקת היתר עומדת אע"ג דאיתילד בה ריעותא ע"ש. ובפרש"י חולין (קל"ד.) ד"ה חלה ספק איסור שיש בה עון מיתה הלכך לא סמכינן אחזקה ושם בד"ה קרבן אשתו כו' דספק איסור כרת הוא כו' ע"ש. וכן הוא בירושלמי מס' חלה (פ"ג) ע"ש:

ולפי"ז מבואר החילוק דלענין ספק טרפה כל שאנו רואין שאינו שחור כדיו סמכינן על החזקה דנשחטה הותרה ורוב בהמות כשרות משא"כ באיסור נדה לבעלה דהוא באיסור כרת לא סמכינן על החזקה. ובריש מס' נדה (ב.) שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן כו' ובגמ' מ"ט דשמאי קסבר העמד אשה על חזקה כו' והלל כי אמר העמד דבר על חזקתו היכי דלית לי' ריעותא מגופי' ומבואר שם בגמ' דאף הלל לא החמיר רק לתרומה ולקדשים אבל לא לחולין ע"ש. וזקני המהרמ"ל הק' אמאי לא אמר דמוקמי הטהרות על חזקתן ולהנ"ל א"ש דלא יתכן לומר טעמ' דשמאי משום חזקה דטהרות דהרי שמאי מטהר אפי' בקדשים וטומאת בשר בקדשים הוא באיסור כרת ולא סמכינן על החזקה בענין כרת וזה רק אם אנו דנין בפרטות על הטהרות אם בשר קודש זה טהור או לא מחמת שנגעה בו האשה תוך מעל"ע לראייתה משא"כ אם אנו דנין על האשה דטהרתה וטומאתה אינו נוגע דוקא לאיסור כרת והרי נ"מ גם לחולין ולתרומה דטומאת עצמו בתרומה אינו אלא בעשה כמבואר בש"ס יבמות ושפיר י"ל דהעמד אשה על חזקה וממילא מהני החזקה לכל הענינים ודו"ק:

ולפי"ז מקום אתנו לתרץ דלהכי בשר הנמצא בעזרה לא יאות לאכלה דחיישינן שמא נתקלקלה צורתו ובאיסור כרת לא סמכינן על החזקה חזקת חיים. אמנם זה נכון לענין חתיכת חטאת דלא יאות לאכלה מחשש נותר דהוא בענין כרת ולא סמכינן אחזקה מיהא באברים עולות להעלותו ע"ג המזבח דאין בזה רק לאו גרידא דהמעלה פסולין הקושיא במקומה עומד' דנוקמא אחזקה ונימא השתא הוא דנשחטה ויתכן דשאני קדשים דאזלינן בהו לחומרא דכל הטומאות כשעת מציאתן ואזלינן לחומרא בתר חזקה דהשתא ודו"ק. וע' בר"ן מס' גיטין (ע"ו.):

ד וזקני התב"ש החזיק בשי' הרמ"א לענין מים בראש דאחרי שנולד הריעותא מחיים לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ואסברא לן דל"ש לומר בזה דאזלינן בתר רובא דרוב בהמות כשרות דהא חזינן דבהמה זו יצאה מן הרוב דרוב בהמות אין להם מים בראש וזו יש לה חולי מים בראש ע"ש. וזה נכון כשהוא לבדו בלי תערובות אבל בספק טרפה שנתערבה ברוב הכשרות אדרבא יש לנו לומר כל חתיכה היא בחזקת היתר דנשחטה הותרה ואזלינן בתר רובא דרוב בהמות כשרין וז"ב בעזה"י:

והש"ך יו"ד (סימן ק"י) בדיני ס"ס (אות ד') כ' דביצה מספק טרפה וכשרה דמותרת זה דוקא אם נתערבו התרנגולות ע"ש. וכ' ע"ז שארי בס' יהושע בפו"כ (סימן שט"ז) וז"ל צ"ע דהא באיש ואשה שמטילין לספל ונמצא דם מהם וניכרין כל אחד בפני עצמו ואפ"ה הוי ס"ס מעליא וצ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ דבשלמא גבי ביצה אם לא נתערבו גם התרנגולות וכ"א ניכר' בפני עצמ' א"כ התרנגולת שהוא ספק טרפה אסורה מה"ת ול"ש לומר על הביצה את"ל שנולדה מן הספק טרפה דלמא כשרה היא כיון דאסורה מספק מה"ת כמ"ש הרשב"א ז"ל ע"ש. משא"כ גבי איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל נהי דהאשה ניכרת בפני עצמה מ"מ ע"י הס"ס גם האשה טהורה היא ונודעו הספקות ביחד בזה הדם והאשה כאחד המה טהורין וז"ב בעזה"י. הנה כתבתי המעט בפלפול למען כבודו ובגוף הדין כבר הסכמתי בזה והכי מורין כל בעלי הוראה. והנני כותב וחותם לבוב אור ליום ב' ויקהל תרמ"ט לפ"ק:

תוכן העניינים

שות מהראש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה