שות מהראש· הרב אלכסנדר שמואל היילפרין
סימן ט
תשובה להאי צורב העוסק בחוקי חורב המופלג החריף מ' דוב בעריש נ"י וויינבערג:
א מכתבו מיום ה' החלף קבלתי והנני להשיבו בעזה"י על אתר. ע"ד אשר שאל אותי במ"ש בספרי ראש המזבח מס' זבחים כ"ט שמה הקשיתי מ"ש פיגל בזביחה דחשיב לאו שאין בו מעשה ומ"ש בזובח לע"א דחשיב מעשה כדאי' במס' חולין (מ.) ומעלתו כ' לחלק דמש"ה הפיגול בזביחה לא חשיב מעשה משום דלא עשה שינוי מהיתר לאיסור דמעיקרא נמי הי' אסור כמ"ש השיטה מקובצת ב"מ (מג.) אבל בע"א עשה מהיתר איסור חשיב שינוי מעשה. הנה גוף הסברא טובה ומקורה מתוס' שבת (נב) שכתבו שם דשינוי שאסור בהנאה עי"ז חשיב שינוי מעשה ואנכי הרביתי חזון בזה בעזה"י, אבל מ"ש מעלתו לומר דגבי שוחט לע"א חשיב מעשה משום דעשה מהיתר איסור, זה ודאי אינו, דהא על זה אנו דנין כיון דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואמר רב הונא עשה בה מעשה אסרה וכיון ששחט בה הסימנים הרי עשה מעשה וקשה כמו דאמרינן בפיגול דמה ששחט לא חשיב מעשה ה"נ נימא דמה ששחט לע"א לא חשיב מעשה רק מחשבה ובמחשבה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואכתי היתרא הוא ול"ש בזה שינוי מהיתר לאיסור:
ב ובפ' לולב הגזול (ל:) אמר להו ר"ה להני אוונכרי כי זבניתו אסא מעכו"ם לא תגזזו אתון כו' הלכך לגזזוה אינהו כי היכי דלהוי יאוש בעלים בידייהו דידהו ושינוי הרשות בידיכו והקשיתי נימא דליקני בשינוי השם ושינוי מעשה דהא כ' התוס' במס' שבת דהיכי דנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה ומבואר בפ"ק דמס' סוכה (ט. דעצי סוכה אסורין כל שבעה דחל ש"ש על הסוכה ע"ש. ושי' התוס' שם דמוקצה למצוה אסור מה"ת ע"ש. ובפ' לולב הגזול (לז) הדס אסור להריח בו ופרש"י דגמרינן מסוכה ע"ש. ודודי בתשו' בית אפרים או"ח (נ"ט) הרחיב הדיבור בזה דרש"י ס"ל מקצה למצוה כמקצה לקרבן וחל עלי' קדושת הגוף מה"ת ע"ש. ובפ' מרובה (ס"ז.) אי' הגנב והגזלן שהקדישו הקדישן הקדש כו' התם איכא שינוי השם כו' ע"ש. א"כ ה"נ נימא דחל ש"ש על האסא ונאסר בהנאה וליקני לה בשינוי מעשה ושה"ש א"ו כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כש"ס חולין (מ) ואין אדם מקצה דבר שאינו שלו כש"ס זבחים (קי"ד) ממילא אמרינן דלא חל שם שמים על האסא ואין כאן איסור הנאה כלל וז"ב. ואין זה דומה לגנב וגזלן שהקדישו דשאני הקדש דחל ע"י אמירתו ולהכי אמרינן דהקנין וההקדש באין כאחד כמ"ש הרשב"א בחי' ב"ק שם משא"כ בלולב וכן באסא דקי"ל הזמנה לאו מלתא הוא כש"ס סוכה (ל"ג:) ומבואר בהג"א מס' ביצה דעביד להושענא ולא אגבה למיפק בה שריא בהנאה א"כ ע"כ דלא נאסר בהנאה אלא אם יצא בה ידי חובת מצוה ולהכי אמרינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא נאסר בהנאה ואין כאן שינוי מעשה ולא שינוי השם ודו"ק:
ג ובמס' סוכה (מ"ב:) בגמ' טלטול בעלמא פרש"י טלטול כו' כמטלטל עצים ע"ש. וכ' בהג"ה ש"ע או"ח (תרנ"ח ס"ב) ואסור לטלטל הלולב בשבת דהוי כאבן. ושם בט"ז ואסור כו' וא"כ כאן נמי שרי לטלטל הלולב לצ"ג ומקומו ע"ש. ודבריו מופלאים דשאני שופר דאיכא עלי' תורת כלי אלא שמלאכתו לאיסור אבל לולב אפי' אי נימא דהוי כלי והוי כמכבדות של תמרים מיהא כיון דהוקצה למצוה אסור בהנאה והוי כאבן וכבר התעורר בזה הפ"מ ע"ש ובב"י או"ח סימן (ש"ח) הביא תשו' הרא"ש לחלק בין מוקצה של אבן דהוי מוקצה מחמת גופו אבל מוקצה מחמת איסור אינו מוקצה מחמת גופו. ובגמ' פסחים (מ"ח.) מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאו' מה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א. ובארתי קושית הגמ' עפ"י מה שכ' בס' הנה"מ סימן (רל"ד) דאיסור דאו' גוף הדבר מתועב ונפשו של אדם חותה בו משא"כ איסור דרבנן נהי דחכמים הטילו איסור על האדם ומצוה לשמוע דברי חכמים אכן גוף המאכל היתר הוא ודבריו נכונים עפ"י שי' הקדמונים שכ' שכל איסורי תורה המה איסורי חפצא ועיין בנמ"י נדרים (י"ח.) משא"כ איסור דרבנן לכ"ע לא הוי רק איסור גברא והארכתי בזה במק"א. ולפי"ז נהיר לן הגמ' פסחים דבשלמא אי מוקצה איסור דרבנן נמצא דאין זה איסור חפצא ואין זה איסור גופו אלא אי אמרת מוקצה מה"ת א"כ הוא איסור חפצא ותועבה היא לגבוה ומה לי איסור גופו מה לי איסור ד"א. וע' בר"ן ריש מס' ביצה שכ' לחלק דהיכי דתרנגולת עומדת לגדל ביצים יצאה מתורת אוכל לגמרי אבל תרנגולת העומדת לאכילה משום איסור שבת לא יצאה מתורת אוכל וכבר הבאתי מ"ש בהג"א פ' המביא דעביד להושענא ולא אגבה למיפק בה שריא בהנאה. ומבואר בש"ס סוכה שם דבמקדש כל שבעה מה"ת ואפ"ה לא דחי שבת רק ביום הראשון ע"ש:
ולפ"ז א"ש היטב דברי הט"ז דחדית לן דמותר לטלטל בשבת את הלולב לצ"ג ולצורך מקומו דבשלמא בגמ' דמיירי במקדש שפיר פרש"י דהלולב בשבת הוי כאבן דכיון דכבר חל ש"ש על הלולב משעה שיצא בו ידי מצוה ביו"ט הראשון אז כבר הוקצה למצו' מה"ת וגופו הקדש והוי איסור מגופו א"כ יצא מתורת כלי והוי כאבן משא"כ בזה"ז אפי' בשבת לא יצא מתורת כלי דממ"נ אי ביו"ט הראשון שחל בשבת א"כ עדיין לא איתעבד בי' מעשה ועדיין לא נפיק בי' הרי לא נאסר בהנאה כלל ואי בשבת בחוה"מ מעולם לא נעשה מוקצה למצו' מה"ת ונהי דהוי מוקצה דרבנן זה רק איסור ד"א ודין הלולב כדין השופר ודוק. עכ"פ למדנו מזה דכיון דאמרינן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא יתכן לומר שיחול האיסור כיון דאם יחול האיסור יהי' שינוי מעשה בסיבת איסור הנאה דאדרבא אמרי' דאינו אוסר ואין כאן שינוי מעשה כלל. ותו דבש"ס חולין שם מקשה הגמ' על ר"ה מברייתא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב ג"ח ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא לחייב מחתך בעפר הוא ולדבריו מה זו קושיא בשלמא ר"ה מיירי בחולין חשיב מעשה משום דעשה שינוי מהיתר לאיסור אבל בקדשים מעיקרא נמי הוי אסור ולא חשיב שינוי מעשה. לכן מחורתא כמ"ש בספרי בעזה"י דשאני פיגול דלא אסרה התורה הזביחה אלא המחשב' לא יחשב כתיב ולהכי הוי לאו שאין בו מעשה משא"כ זובח לאלילים הזביחה עם המחשבה אסרה התורה שנאמר זובח כו' וכיון דהזביחה אסורה הרי עשה מעש' האוסר ודו"ק:
ובמה שכ' להשיג במ"ש שלא מצינו בדיבורא עביד מעשה אלא במימר ומקלל ובקדשים והקשה עלי דהרי בחסמה בקול ס"ל לר"י דלוקה דבדיבורא עביד מעשה בזה נעלם ממנו מ"ש התוס' סנהדרין (ס"ה:) דגבי חסמה בקול איתעביד מעשה ע"י קולו שהבהמה מגביה ראשה ע"ש אבל בנשבע ומימר ומקלל אין כאן שום מעשה כלל רק דיבור בעלמא. ובפ"ב דמס' שבת (קנ"ג.) המחמר אחר בהמתו בשבת כו' הוקשה כל התורה לעכו"ם דעד דעביד מעשה בגופו נראה מבואר דאף דיתכן לומר דמחמר אחר בהמתו דחשיב מעשה כמו בחסמה בקול מיהו אין זה מעשה בגופי' אלא דהמעשה איתעבד מכחו ומכ"ש בפיגול דהזביחה לא חשיב מעשה לענין מלקות כיון דגוף הזביחה מצוה היא והוא חטא במחשבתו שאסרה התור' אבל אם אנו דנין לענין קנין הדבר פשוט וברור דהזביחה חשיב מעשה דהרי השור שחוט לפניך ודו"ק:
ה ודע דשי' הר"ן דדוקא סוכה חל עלי' ש"ש ואסור בהנאה מה"ת אבל ארבע מינין מה דאסורין בהנאה לא הוי אלא מדרבנן. ובש"ס סוכה (ל:) גבי אסא דמשני שינוי החוזר לברייתו ל"ש שינוי אע"ג דקני מדרבנן כיון דמדאוריי' לא חשיב קנין לא מהני קנין דרבנן לצאת בו ידי מצוה דבעי מה"ת שיהי' שלו והקשו הקדמונים מהא דאיתא בגמ' שם גבי מריש אע"ג דלא קני אלא מתקנת חכמים אפ"ה יוצא לענין סוכה דחשיב שלו וע"ש בתוס' ד"ה שינוי כו'. והנ"ל דהנה זקני התב"ש הקשה להנך פוסקים דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מה"ת אפי' היכי דעביד מעשה מאי פריך הגמ' חולין לר"ה דאמר עשה בה מעשה אסורה. והתניא השוחט בשבת לע"א כו' אשחוטי חוץ לא לחייב דכי מחתך בעפר בעלמא מחתך ומה זו קושיא דהא ר"ה לא אסר רק מדרבנן אבל מדאו' שחיטה כשרה הוא. ונכדו מו"ז הרא"ם כ' לתרץ דה"ט דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא רק מפני שרשות הבעלים מעכב והתוס' ב"ק (ע"א:) כ' דאף אם לא נאסר רק מדרבנן תו לאו דמרי' הוא ע"ש נמצא דפריך שפיר כיון ששחט בה פורתא אסרה עכ"פ מדרבנן ושוב לאו דמרי' הוא וממילא יכול לאסור מה"ת ודברי פח"ח וכבר כתבתי למעלה דהיכי דנאסר בהנאה חשיב שינוי מעשה ובאסא ל"ש לומר דקנה בשינוי מעשה דנאסר בהנאה ע"י שהוקצה למצותו כיון דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ממילא אין כאן שינוי מחמת איסור הנאה ואף דמדרבנן קונה השינוי החוזר לברייתו מיהא ההקדש לא חשיב שינוי בעצמותו כיון דמה שנאסר אסא בהנאה לא הוי רק מדרבנן כמ"ש הר"ן ז"ל ואיסור דרבנן לא חשיב שינוי בעצמותו משא"כ בסוכה דחל עלי' שם שמים מה"ת א"כ נהי דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו מיהא היכי דעכ"פ קנוי לו מדרבנן א"כ עכ"פ אין רשות הבעלים על העצים ויכול לאסור ולהקדיש לשם סוכה וממילא חל שם שמים מה"ת על הסוכה וחשיב שינוי בעצמותו והקנין וההקדש באין כאחד ודוק: